סיבוב בתל אביב: שירת העיר, הקיר והספסל

צילומים: איתמר לויתן

א. 'והעיר הגדולה, הצעירה'

כתובת ענק על קיר בניין העירייה מצטטת את 'גן מאיר', שירו של  נתן אלתרמן מ-1944.

את השיר היפה 'גן מאיר' הלחין חנן יובֵל שגם שר:



ב. נפרדנו כך...

כבר כמה שנים שאמנית הרחוב ניצן מינץ ובן זוגה דדה (Dede) מעטרים קירות בניינים בעיר בציורי גרפיטי מרשימים שמלווים בקטעי שירתה של ניצן. על הציורים שלהם כבר נכתב רבות (כאן למשל), והנה דוגמה אחת לעבודתם על גב בניין ברחוב הרצל:

ג. מרים בים

'יציאת מצרים קטנה'. שיר חביב, אף כי קצת עילג, על קיר ברחוב בן יהודה. אולי משה ומרים גרים כאן?

ד. לא השמעתי את קולי

בכיכר רבין הודבקה וריאציה ישראלית שמאלנית על שירו הידוע של הכומר הגרמני מרטין נימלר; מה הפלא שניסו לקרוע אותה מכל כיוון...

ה. מחפש אהבת אמת

שירת הספסל ברחוב נחלת בנימין.

צילום: בני עורי

'כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ': השכלה, לוחות שנה וגידול דבורים

עידן ועידנים / דוד וינפלד ושלמה רוזנר

בימים אלה מלאו מאתיים שנה להופעתו של הספר הסאטירי מגלה טמירין שכתב המשכיל הגליצאי יוסף פרל (1839-1773) איש טרנופול (היום אוקראינה). לפני חמש שנים, בשנת 2014, פרסם יונתן מאיר מהדורה חדשה של ספר זה, בצירוף מבוא וביאורים (מוסד ביאליק), ואז כתב דוד אסף, עורך 'עונ"ש', מאמר בשבחו בעיתון הארץ, והעתיקו גם לבלוג (גרסה שונה של מאמר זה נדפסה גם באנגלית). בין היתר כתב אסף ש'מגלה טמירין' הוא 'מספרי היסוד של ארון הספרים היהודי המודרני'. יום העיון שקבעה האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, בסוף מרחשוון השנה (28 בנובמבר 2019), לציון אירוע זה, מבטא כנראה הערכה דומה לספר.

ואגב אורחא, המתעניין בזיקות שבין מדע ומחקר לבין גניבה-הברחה, תעוזה ורומנטיקה, מוזמן לעיין ברשימתה של אבירמה גולן, שהתפרסמה בעיתון הארץ מיום 25 באפריל 2014, בעקבות מאמרו של אסף, ובה היא מספרת בקיצור על מעורבות אביה בהברחת כתב היד של מגלה טמירין לירושלים (הסיפור המלא של העברת שרידי ארכיונו של פרל לספרייה הלאומית סופר במאמר מיוחד ונפלא שחיבר שמואל ורסס, 'גנזי יוסף פרל בירושלים וגלגוליהם', שנדפס באוסף מאמריו גנזי יוסף פרל, אוניברסיטת תל אביב, 2013).

המהדורה הראשונה של מגלה טמירין, וינה 1819

בשני דפוסי פעולה ניסה פרל 'לתקן את הדור' ולדכא את השפעת החסידות: הדפוס הספרותי – כתיבה עיונית וסאטירית, לרבות חיבור תזכירים בגנותה והעברתם לשלטונות; הדפוס החינוכי – הקמת בית ספר ובית כנסת מודרניים בעירו טרנופול, שינוהלו ויפעלו ברוח ערכי ההשכלה, והפצת ידע והשכלה בכלל.

כאשר ראה אור 'מגלה טמירין' היה מחברו כבן 46, ולפי סימנים אחדים שמצאו בו חוקריו, ובראשם יוסף קלוזנר ושמואל ורסס, הוא נכתב לפחות חמש שנים קודם שנדפס ואולי אף יותר. באותה עת התמסר פרל גם לייסוד בית הספר וגם ליקט וכתב חומר ליצירה אחרת שלו, מעט מאד מוכרת: לוח שנה רב-פנים, מעין אלמנך או כל-בו, שאליו צירף לקט מגוון של מאמרים שעניינם בהשכלה כללית. פרל קרא ללוחות שנה אלה בשם ציר נאמן, והיה מי שהגדירם ככתב העת העברי הראשון בשביל בני הנוער היהודי (ועל כך העיר יוסף קלוזנר באירוניה ש'אף הבוגרים באותו זמן היו כילדים לגבי ספרות חילונית'; היסטוריה של הספרות העברית החדשה, ב, תשי"ב, עמ' 301).

לוח שנת תקע"ה (1815)

שלוש שנים רצופות הופיע לוח כזה: בתקע"ה, השנה שבתמונה (לוח זה סרוק באתר Hebrew Books וזמין כאן), שנה אחת לפניה (תקע"ד) ושנה אחת אחריה (תקע"ו). את לוחות השנה הללו תיאר בפירוט ההיסטוריון רפאל מאהלר בספרו החסידות וההשכלה (ספרית פועלים, 1961, עמ' 208-187). הוא ציין כי הם דומים בגודל, במתכונת ובתוכן ללוחות שנה רבים שהופיעו בערי גרמניה במאה ה-18 ובראשית המאה ה-19. הם גם הותאמו למקומו ולקהל קוראיו של פרל, והדוגמאות רבות: זמני ירידים ומקומם – אצלם רק בגרמניה, אצלו קודם כל בגליציה וברוסיה; ימי פגרה של בתי המשפט – הוא מביא של רוסיה; תאריכים של מאורעות חשובים – אצלו בתולדות היהודים. אבל לתוך כל אלה הגניב פרל גם מעט השכלה כללית, כגון ייסוד רומא, ייסוד וינה, מועדי המצאות טכניות חשובות וכדומה. מאהלר ראה בשלושת הלוחות הללו 'מקור חשוב לתולדות ראשית ההשכלה, המשקף נאמנה את עמדתה של תנועה זו כלפי כל תחומי החיים'. והוסיף כי 'מחמת שהחיבורים האלה הם יקרי המציאות, יש בין היסטוריוני ההשכלה שלא ראו אותם בעיניהם; אחרים שוב לא ראו צורך לעיין בהם בכובד ראש ולנתחם כדבעי, בעטיה של צורת "הלוח" הצנועה ששיווה להם מחברם' (עמ' 187).

לוח תאריכים ('קראָניק') לשנת תקע"ה שבו שילב פרל תאריכים מסורתיים והיסטוריים

הלוח עצמו, על פריטיו השונים, הוא רק כשליש מהספרון; שני שלישיו הנותרים, 25 עמודים ויותר, זכו לכותרת 'לוח הלב', ובהם הובא חומר הנקרא בלשון ימינו 'העשרה'. נציין כי בשנת תשל"ג הביאה לדפוס מחדש מנוחה גלבוע מהחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב את שלושת מוספי 'לוח הלב' במהדורת צילום (לפי הוצאת טרנופול, תקע"ד-תקע"ו, כולל השערים המקוריים).

הנה כך פתח פרל את 'לוח הלב':

לנוחותו של הקורא נעתיק כאן משפטים אחדים מהקדמתו של פרל ל'לוח הלב'. אגב, קלוזנר ציין כי בשום מקום בשלושת הלוחות לא נזכר שמו של פרל ככותב וכעורך, וההוכחות, החזקות מאד, להיותו האיש שמאחורי הלוח הן עקיפות ונסיבתיות. מעניין הציון למקום השגתו של הלוח הראשון, לשנת תקע"ד: 'בטרנופול, אצל המדפיס הרבני מוהר"ר נחמן פינלס'; את הלוחות הבאים, של השנים תקע"ה-תקע"ו, ניתן היה להשיג בבית הדפוס שליד בית הספר. 

הנה אפוא קטעים מן ההקדמה, שבה מטיף פרל לחיבור שבין תורה להשכלה: 

סובב סובב הולכים הימים השבועות והחודשים, עד מלאת שנה תמימה, והזמן איננו מלא, והעת לא תמה ... הלא ימינו כצל עלי הארץ, ענייננו ועסקנו הבל ורעות רוח ... כי כל עמל אדם לפיהו, למצוא טרף ומחיה לנפשו ולנפשות ביתו. הבל הבלים! הכל הבל! רק תורה ומעשים טובים לבד, הם חיינו ואורך ימינו. אדם אם אלף שנה יחיה ולא יעשה טוב בחיי הבלו – כלא היה יהיה, וגופו ושמו ירקבו בארץ. אך אם ילך בדרכי ד' וישמור מצוותיו ומשפטיו ... זכר צדיק יהיה לברכה ולתהלה בכל דור ודור ... על כן נתנו חכמים ונבונים את לבם בכל דור ודור לכתוב ולרשום בספרים את כל הטוב אשר עשו הקדושים האלה ...  

והנה אנכי הצעיר מצאתי את לבבי לעשות לטובת עמי ונחלתי ולחבר מחברת הקטנה הזאת על יד לוח השנה הנמצא ביד כל איש, והיה מדי שבת בשבתו או ביום המועד, בלקחו את הלוח בידו, ישים עינו ולבו גם על המחברת הקטנה הזאת ... ויען כי דיברתי על לב בני עמי, סיפרתי דברים הנעימים לנפש ... והדברים אשר הוצאתי מן התלמוד שלנו ... בחרתי לדבר בלשון עֵבֶר אשר ישמעו כל ישראל ויבינו דברי חכמים ומחשבות לבם ... ויען כי האמת חותמו של הקב"ה הוא, על כן אמרו אבותינו הקדושים: כל האומר דבר חכמה, אפילו באומות העולם, נקרא חכם ... וקבל האמת ממי שאמרו. לכן אל תתמה על החפץ, במוצאך במחברה הקטנה הזאת שֵׁם או מעשה איש אשר לא מבני ישראל הוא, כי יקרים בעיני ד' עושי צדק ואמת.

הקדמה ללוח הלב, תקע"ה

דוגמה יפה מאד ל'מעשה איש אשר לא מבני ישראל הוא' היא רשימה ארוכה על חיי הדבורים. זו רשימה מפורטת מאד ומבוססת על ידע רחב, שפורסמה ב'קול הלב' של שנת תקע"ה (דפים יז ע"א-יט ע"ב). אפשר להניח שהיא תורגמה על ידי פרל, ואולי גם קצת עובּדה, ממקור זר, גרמני כנראה (על כך יעידו גם המונחים הלועזיים שנדפסו בתחתית העמודים). זה אולי הטקסט העברי הראשון, בוודאי אחד הראשונים, המוקדש לתיאור מחזור החיים השנתי של דבורים. מקריאתו ניכר המחסור במונחים מקצועיים בשפה העברית והצורך להמציא שפה חדשה, כזו שגם תתאר נכונה את הנושא וגם תהיה מובנת לקורא העברי בן הזמן. 

הנה קטעים מתוך הרשימה, אף שגדול הפיתוי להעתיק את כולה:

[...]

ברשימה זו נתן פרל ביטוי לגישתו החיובית אל הטבע ואל חיי האיכר, שתשוב ותתפוס מקום ברומן המכתבים הסאטירי השני שחיבר, בוחֵן צדיק (פראג, 1838). בסדרת מכתבים בדויים תיאר פרל בספרו זה את חייהם של היהודים שיצאו מתחום המושב הרוסי ועברו לגור במושבות חקלאיות כסוג הקיום הנעלה ביותר. הוא אפילו הבליט זאת בשער הספר: 'גם יסופר בו ... מבני עמינו עובדי אדמה בחצי האי קרים אשר לרוסיא'.

אפשר לשער כי פרל היה שמח לגלות התייחסויות לטבע בכלל ולדבורים בפרט בספרות העברית המתחדשת. האם הייתה לרשימתו על חיי הדבורים השפעה כלשהי על המשכילים בני דורו או הבאים אחריהם? יבואו חכמים מאיתנו ויגידו. מכל מקום, עדות ספרותית אחת מצאנו בספר ושמו הַמַרְכֹּלֶת: והוא אוצר מרכלת מגדים או תמונת היהדות, שראה אור באודסה בשנת 1874.

ספר זה נכתב במקורו בשפה הרוסית על ידי המשכיל, ולימים גם חובב ציון, לֵב לֶבַנְדָה (1888-1835), ותורגם לעברית בצורה חופשית ובהוספות על ידי פלוני ושמו יהושע רייציסזון מאודסה.

ברשימת הספד על לבנדה, שפרסם חברו שמואל לייב ציטרון 25 שנים אחרי מותו (הזמן, 18 באפריל 1913), הוא סיפר כי לבנדה הצטער שהעברית שלו אינה מספקת כדי לכתוב בה ספרים, ונכסף לראות את יצירותיו מתורגמות ומונגשות לאחיו היהודים קוראי העברית. רייציסזון, שלא הכיר את לבנדה ולא קיבל את רשותו, תרגם את הספר בצורה פגומה שגרמה ללבנדה עוגמת נפש רבה. הנה הקטע הקצר על הדבורים:

האם לשונו של פרל ניכרת בגוף הספר, בפִּסקה הקצרה למדי על הדבורים? יקרא הקורא וישפוט.

*

על הדבש ועל העוקץ בארץ זבת חלב ודבש

דוד אסף

כוורת דבורים במושב כפר ויתקין, 1935 (צילום: זולטן קלוגר; ארכיון תצלומים לאומי)

אמר העורך: כבר בשלהי המאה ה-19, עם ראשית העליות הציוניות החלוציות והתחדשות החקלאות היהודית בארץ ישראל, חזרו הדבורים לזמזם באוזניהם של יהודים. מאוחר יותר החלו לראות אור בעברית גם ספרי הדרכה על חיי הדבורים ודרכי גידולן; מן הסתם מקצועיים ומעודכנים יותר מרשימתו של פרל.

בשנת 1925 הופיע בהוצאת 'אחיאסף' בוורשה ובית ספר 'תרבות' ברובנה הסיפור מחיי הדבורים מאת הסופר הבלגי (וחתן פרס נובל לספרות) מוריס מֶטֶרְלִינק. זה היה סיפור מעין-פילוסופי ולא ספר מקצועי.

חלוצי גידול הדבורים 'הציוניות' היו ככל הנראה ראובן לרר ובנו משה, ממייסדי המושבה נס ציונה. כבר בשנות השמונים של המאה ה-19 למדו האב ובנו את סודות המקצוע מהכוורן הגרמני-צרפתי הנודע הנרי בָּלְדֶנספֶּרגר, שגידל דבורים באדמות ואדי רובין הסמוך (אזור קיבוץ פלמחים של היום). ראובן לרר, שהיה אלרגי לדבורים ועבד במחיצתן יום אחד בלבד, הפקיד את העבודה בידי בנו משה, אך זכה לתואר 'ראשון הדבוראים היהודים'.

ראובן לרר (1917-1832)

בני משפחת לרר עסקו בגידול דבורים ובהפקת דבש במשך עשרות שנים, אך ככל שידוע לי לא הותירו אחריהם מורשת ספרותית מודפסת. לעומתם, שני דבוראים אחרים גם הוציאו ספרים על הדבורים הארץ-ישראליות ודרכי גידולן והם ראויים לציוּן.

הראשון הוא אברהם בן-נריה (1983-1897), יליד פרילוקי שבאוקראינה, שעלה לארץ ב-1919 והיה ממייסדי קיבוץ קרית ענבים. בשנת 1921, שנה לאחר ייסוד הקיבוץ, כבר פתח את המכוורת הראשונה בקיבוצו. דמותו החלוצית והססגונית ראויה לרשימה בפני עצמה, והנה סרטון קצר שמספר עליו:



בן-נריה גם נדנד לאנשי ועד הלשון בירושלים הסמוכה שיוציאו סוף סוף מילון מונחים בעברית עבור הדבוראים. מאמציו צלחו ובשנת 1944 פרסם הוועד (בכתב העת לשוננו, יב, עמ' 192) מילון קצר של 'מונחים בגידול דבורים'. וכך נאמר בהקדמה:

ע"פ בקשת מר בן-נריה מקרית ענבים, מומחה לגידול דבורים, דנה ועדה מיוחדת של ועד הלשון במספר מונחים שהיו נחוצים להנ"ל בהכנת ספרו במקצוע הזה. אותו דיון שהשתתפו בו, נוסף על הנ"ל, פרופ' מ"צ סגל, ד"ר ב' קלאר, פרופ' קלוזנר, והמזכיר ד"ר בן-חיים, משמש הקדמה לפעולה מקיפה בטרמינולוגיה של גידול דבורים שבדעת ועד הלשון להתחיל בה בקרוב.

אנו מביאים להלן את רוב המונחים שנידונו בוועדה לתועלת קהל העוסקים במלאכה זו ומעירים ששינויים עלולים לחול בהם לכשתדון הוועדה במערכת המונחים למלוא היקפה.

ספרו של בן-נריה גידול דבורים, ראה אור בשנת 1950 בהוצאת ארגון מגדלי דבורים בישראל ואף זכה למהדורה שנייה.

הדבוראי השני הוא ישראל רוברט בלום (1979-1899), יליד ברנו שבצ'כיה (ואחיו הצעיר של הצייר הירושלמי לודוויג בלום), שעלה לארץ ב-1924 לאחר שהתמחה בגידול דבורים בגרמניה. הוא החל להקים כוורות ברחבי הארץ, מלאכה ממנה לא חדל (הוא אף גידל דבורים בביתו בגבעתיים, סיפר עליו אברהם שמואל שטיין ברשימתו 'חובב הדבורים'). הוא פרסם שני ספרים מקצועיים, ובשנת 1972 ראה אור ספר זיכרונותיו. על מצבתו בבית הקברות ברחובות נחרט: 'איש הדבורה בישראל'.

Billion Graves

זיכרונות הכוורן בלום, הוצאת ברונפמן, 1972

בלום, האדם והדבורה: גידול דבורים בישראל, טברסקי, תשי"א

בלום, חיי הדבורים בארץ ישראל, מצפה, תש"ג

בעלי התוספות

הוסיף אליהו הכהן:

כהשלמה לנושא הדבורים, ראוי להזכיר גם את פועלו של יוסף שיינהאק (1870-1812), מחבר הספר תולדות הארץ (ורשה 1841). ספר חלוצי זה על תולדות הטבע, המודפס ברובו בכתב רש"י, מקיף את החי, הצומח והדומם. החלק הראשון על החי ('תולדות החיים'), כולל פרק גדול ומפורט על החרקים (בלשונו 'רמשים'), ובו הרחיב דברים גם על עולם הדבורים. 

'הדבורה היא רבת המינים עד לערך רט"ו במספר', קבע שיינהאק בפתח דבריו. את הדבורים המכונות בלשוננו 'פועלות', להבדיל מן המלכה והזכר, כינה על פי תפקודן 'ספקים' או 'עושי מלאכה'. כוורת היא 'סל', נחיל הוא 'עדת דבורים', ועוקץ הוא 'קוץ'.

לחיצה על האיורים תפתח אותם לקריאה נוחה יותר

שיינהאק קדם למנדלי מוכר ספרים בחידוש מונחים בעולם החי והצומח. ספרו זכה לקבלת פנים נלהבת, ואפילו יעקב טוגנדהולד, הצנזור הרשמי מטעם רשויות המדינה, שנהג לאשר ביבשושיות כל ספר עברי חדש באותה עת, הוסיף הפעם לחתימתו בפתח הספר מילות הערכה בלתי שגרתיות:

את אשר נכספה וגם כלתה נפשי לראות מאז עמדי על משמרת כהונתי זה עשרים שנה, הנה מצאתי היום – זה ספרך היקר 'תולדות הארץ' אשר בו תודיע טבעי הברואים למשפחותיהם ומיניהם בלשון נקיה וצחה. כזקן כנער ימצאו עונג במחברתך.

בל נשכח, הופעת ספר עברי בזואולוגיה במחצית הראשונה של המאה ה-19 הייתה אירוע נדיר. גם בני ישיבות, שחונכו להתעלם מספרי השכלה ו'חוכמות חיצוניות', הציצו בו בהיחבא.

שיינהאק, שנולד בעיירה טיקטין בפולין, חי ופעל כל ימיו בסובאלק. צאצאיו, בני משפחת שפר, מתגוררים בארץ ביבנאל ובקיבוץ רביבים.

יוסף שיינהאק, 1870-1865 (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

בורא מיני מזונות: חומוס, תסביח, בלגי על מקל, רקפה, טשולנט VIP

א. חומוס לישראל

אנחנו במשבר פוליטי, בזה אין ספק. בבחירות הבאות כבר תדעו למי להצביע: לשף יניב כספי!

צילום: איתמר לויתן

ב. התסביח

שם מוצלח לדוכן למכירת סביח באזור התחנה המרכזית בירושלים

צילום: בני עורי

ג. בלגי על מקל

אחרי 'אוקראינית מושכת' ו'איטלקייה מהירה', יש לנו עכשיו גם 'בלגי על מקל'. אולי כדי לאזן במשהו את ה'מקלות המרוקאים'.

הבלגי, כולל תוספות, עולה רק 5 ש"ח. מחיר מציאה!

צילום: בני עורי

ד. רַקָפֶה

בית קפה חדש נפתח בשוק מחנה יהודה הירושלמי והוא מצויד בשם חביב 'רקפה' (RACafe).

אלא מאי? המקום מיועד לקניית פולי הקפה, בין שלמים בין טחונים, או לשתייה בעמידה. מי שרוצה לשתות את כוס הקפה שלו בנחת מוזמן לשבת בבר ממול.

כפי שאפשר לראות ממה שנכתב בגיר על הלוח של הבר שממול, Buddy's, יש להם גישה די ייחודית באשר למקומות ישיבה.

צילומים: מנחם רוזנברג

ה. טשולנט VIP

ברמת בית שמש, מקום המבקש להתדמות לשטעטל מזרח-אירופי מציעים חמין שכמותו לא אכלו אבותינו: טשולנט VIP, שאלוהים יודע מה זה אומר (שעועית אורגנית, תפוחי אדמה מגוש קטיף, ביצי חופש?).

שלח: ארי הולצברג

פרנסות של יהודים: הסרת כתמים, תנ"ך, אהבה קטנה, מכובד, חד וחלק

א. עבודה עברית

כל מי שעיניו בראשו יודע שהמונח 'עבודה עברית', המופיע לדאבוננו בפרסומות של פרנסות ובתי עסק רבים, הוא מונח מכובס שמשמעותו: כאן לא מעסיקים ערבים.

גם ב'מכבסת האומה', שברחוב הנשיא השישי בירושלים, מקפידים על 'עבודה עברית', ואת הכתם הגזעני הזה קשה מאוד לכבס.

צילום: דב פאוסט

ב. פרנסות מהתנ"ך

ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים שוכנות זו לצד זו כמה מגיבורות התנ"ך: רחל, רות ונעמי...

צירוף מקרים?

צילום: מנחם רוזנברג

ג. גם וגם

הובלות באהבה וגם בקטנה בשכונת פלורנטין בתל אביב.

צילום: שמוליק שדה

ד. בדים מכובדים

חנות הבדים והבגדים של בלה ברחוב נחלת בנימין בתל אביב מצאה דרך מכובדת להבליט את פרנסתה:

צילום: איתמר לויתן

ה. חד וחלק

איזה שם נהדר למספרה!

רחוב אבן גבירול 21, תל אביב.

צילום: דוד ירון

הלאה ירדן: שירי משמר הירדן של נ"ה אימבר (ב)

מאת אליהו הכהן

החלק הראשון של רשימה זו פורסם כאן.

ו. 'הלאה ירדן, הלאה זוֹל': 'משמר הירדן' השני

המהפכה הסגנונית שעשה יוסף הלוי בשיר 'משמר הירדן', הניעה את אימבר לחבר בשנת 1900 שיר שני בשם 'משמר הירדן', שמוכר בשורתו הראשונה 'הלאה ירדן, הלאה זול'. זו הפעם ניסה אימבר להתנתק מההשפעה הגרמנית של שירי הריין. שלא כמו הנוסח הראשון, הנוסח החדש זכה להצלחה רבה ונפוץ בכל היישוב. 

הנה שני ביצועים יפים של השיר. תחילה נחמה הנדל בהקלטה משנת 1963:

 

וכאן שמעון ישראלי מתוך התקליט 'שירי לוחמים' (1967):

אימבר חיבר את השיר כאשר כבר גר בארצות הברית. משם, מארצו החדשה, שתלה בה תקוות רבות, הוא שלח לשני אחיו, מרדכי ושמריהו, שנותרו בגליציה, צרור כתבי יד של שיריו החדשים והם הוציאום לאור. זה היה ספרו השני של אימבר והוא נקרא ברקאי החדש. הספר נדפס בשנת תר"ס בעיר הולדתו זלוצ'וב, ועל שער הספר התכבד אימבר בתואר פרופסור.

גורלו של ספר זה לא שפר עליו. הוא נדפס באלף עותקים, מתוכם מאתיים נשלחו למחבר באמריקה וכל היתר עלו באש. האח שמריהו אימבר העיד על כך: 'אולם אך יצא הספר מבית הדפוס ... והנה פרצה דליקה נוראה בעירנו זלוצ'וב, ותשרוף שליש מהעיר, גם בית אחִינו ויתר הספרים עלו על המוקד' (כל שירי נפתלי הרץ אימבר, הוצאת מרדכי ניומן, 1950, עמ' כט).

שמריהו אימבר (1942-1874)

על העותק שברשותי – אוד מוצל מאש – מופיעה החותמת 'יהושע פלדמן, יפו, נחלת בנימין', המעידה שהספר היה שייך לסופר יהושע רדלר-פלדמן, איש העלייה השנייה ומראשוני תל אביב וקבוצת כנרת, הידוע בשם העט ר' בנימין. ככל הנראה, טרם עלייתו ארצה (ב-1907) הצליח ר' בנימין להשיג עותק של הספר בעיר הולדתו זְבּוֹרוּב בגליציה, בחנות הספרים של אברהם מרדר, שאף חותמה שלה מוטבע בספר.

יצחק פרנהוף (ויקיפדיה)

את הוצאת הספר קידמה הרשימה 'שירה חדשה', שהתפרסמה בעיתון הווינאי השבוע (21 ביולי 1900) בחתימת יצחק (איצי) פֶרְנְהוֹף. פרנהוף, סופר גליצאי יליד בוצ'אץ', שכיהן כמורה בבית ספר בזלוצ'וב, הרעיף דברי שבח והלל על 'התקווה' ועל שירי בן עיר מגוריו הנוכחית אימבר, והוסיף:

ועתה אני מבשר, כי שירים חדשים שר בימים האחרונים המשורר הלאומי הזה, ואני ראיתי אותם בכתב יד ביד אחיו של המשורר, הסופר מר שמריהו אימבר, והמה מעוררים פליאה בלב הקורא אותם. חרוזיו סוערים ונמרצים, מלאים עוז ואש, מכל מילה ודיבור משתפכים מילים רועשים. כל ניב – תקווה, כל נאום – מעיין, וכל רעיון – ברק.

פרנהוף, שהיה הראשון שטבע את הביטוי 'מדינת ישראל' (כבר בשנת 1896), הכתיר את אימבר בכינוי 'המשורר הלאומי' שנים לפני שהוענק תואר זה לביאליק... ברשימתו קבע כי 'העם, המבקר היותר נאמן, כבר קבלהו למשוררו הכי טוב'. 

כדוגמה לאחד השירים החדשים העומדים להתפרסם הביא פרנהוף, בפרסום ראשון, את חמשת הבתים של 'משמר הירדן' בגרסתו החדשה. את רשימתו חתם במילים:

השירים בשם 'ברקאי, חלק שני' יצאו לאור בקרוב על ידי אחי המשורר מר שמריהו אימבר. לעת עתה טרם באה העת לדבר בפרוטרוט על ערכם האמתי של השירים הנעלים: יֵצאו לאור ויראו המבינים. אבל זאת אוכל להחליט מראש, כי בצאתם לאור יהיו לשירי הגולה בכל פזורי ישראל.

מילות 'משמר הירדן' (השני) כפי שפרסמן יצחק פרנהוף בכתב העת 'השבוע', 21 ביולי 1900

בשניים מתוך חמשת בתי השיר נקט אימבר לשון תקיפה ובוטה, כשקרא לגירוש יושבי הארץ הנכריים, שראה בהם נוודים זרים בארץ האבות. בבית השני כתב:

עוֹבְדֵי אֲשֵׁרִים וְחַמָּנִים גָּרֵש מִגְּבוּלֶיךָ, / גְּמַלֵּי קֵדָר וּדְדָנִים בַּל יִרְפְּשׁוּ מֵימֶיךָ, / אָהֳלֵי אֳדוֹם וּמִדְיָנִים, שָׁטְפֵם בְּגַלֶּיךָ. 

'דְּדָנִים' הם בני שבט אדומי קדום הנזכרים בתנ"ך. גם בבית הרביעי כתב מנהמת לבו: 'וּשְׁטוֹף נַחֲלַת בְּנֵי לוֹט'. 

שער 'אספת שירי ציון', וילנה, 1902

לא יצאו ימים רבים והשיר פורסם גם בקובץ כִּנּוֹר ציון, שנדפס באותה שנה (תר"ס) בהוצאת 'תושיה' בוורשה (על שירון זה ראו במאמרי 'כנור ציון: השירון הגדול הראשון של שירי ציון', בלוג עונג שבת, 19 באפריל 2018). בן אביגדור, העורך המיומן של
השירון, הבחין בלשונו המשתלחת של אימבר ולכן השמיט מן השיר את שני הבתים הבעייתיים ומיתן את רוח השיר.

צנזורה זו הייתה אות לבאות: בשנת תרס"ג (1902), כשכינס יצחק פונק, מו"ל ובעל בית מסחר ספרים נודע בווילנה, את הקובץ אֲסֵפַת שירי ציון, והביא בו, זה לצד זה, את שני שירי משמר הירדן, הוא הלך בעקבות בן אביגדור והשמיט גם כן את שני הבתים הבעייתיים.

בתים אלה נעדרו גם משירוני לונץ ואידלסון שיצאו בימי העלייה השנייה, ומכאן ואילך לא נכללו עוד בגרסאות המודפסות של
השיר בשירוני הזמר העברי, וכמובן גם לא הושרו (בגרסאות המושרות נעשו שינויי טקסט נוספים, כמו החלפת 'גליך' ב'מימך', 'אתה סול' ב'לנו סול', 'תכתוב' במקום 'תִכָּתֵב', 'נחנו' ב'אנחנו',
'זול' ב'זרום' ועוד).

ז. הלחנים 

את משמר הירדן השני הלחין לראשונה המלחין היהודי-אמריקני שלום שבתי רוזן מפילדלפיה, שהדפיס את תווי הלחן בקובץ השירים מבחר שירי ציון ושירי עם (פילדלפיה תרס"ה). לחן זה לא הגיע לארץ והושר כנראה רק בבתי ספר יהודיים בארצות הברית.

תווי 'משמר הירדן' בלחן ש"ש רוזין

הלחן הנפוץ, זה שהושר בכל רחבי הארץ ואת ביצועיו בפי נחמה הנדל ושמעון ישראלי הבאנו למעלה, הוא מעשה ידיו של אברהם צבי אידלסון. כזכור, אידלסון הלחין גם את 'משמר הירדן' הראשון של אימבר. תווי השיר נדפסו לראשונה (מימין לשמאל!)  בשנת 1912. השם בן-יהודה המודפס בצד שמאל הוא שמו העברי של אידלסון.

תווי 'משמר הירדן' השני (א"צ אידלסון, ספר השירים, ברלין, תרע"ב, עמ' 23)

'משמר הירדן' הראשון החל 'לאבד גובה', ומאז שנות העשרים נשכח ונזנח כמעט לחלוטין, ואילו 'משמר הירדן' השני זכה לפריחה ממושכת. שיר זה, שהולחן בימי העלייה השנייה, מוכר ומושר בארץ זה כ-110 שנים, והוא זכה לביצועים רבים של סולנים ומקהלות וכן לעיבודים אחדים ולהקלטות מרובות.

סיפור טרגי קשור בעיבודו של ויקטור אולמן (1944-1898), מלחין יהודי מצ'כוסלובקיה, שנכתב בעצם ימי שהותו בגטו טֶרֶזין, לפני שנשלח לאושוויץ ונרצח בתאי הגזים. עיבוד זה, שבדרך לא דרך שרד והגיע לארץ, הושמע והוקלט לראשונה בביצוע 'מקהלת המיולה' בניצוחו של רון זרחי. זה היה בשנת 2010, במופע על שירי אידלסון שערכתי במסגרת הסדרה על חלוצי הזמר העברי והחינוך המוזיקלי.

הנה היא שירת המקהלה:

ויקטור אולמן ( The Ullman Project)

בשלהי קיץ 1887 עזב אימבר את ארץ ישראל ולא שב אליה אלא בשיריו. הוא לא זכה לשמוע כאן את המנגינות הנפוצות של 'התקווה' ושל 'משמר הירדן', שירים שבהם ראה את פסגת תהילתו כמחבר שירי עם. רק בשהותו בניכר הגיעו אליו לראשונה המנגינות שבהן נעטפו מילות שיריו, והן שהעניקו להם את מעמדם כהמנונים. 'לוּלֵא זִמְרָתִי, פַּסָּה חַיָּתִי', כתב אימבר בשירו 'זִמְרָה', שיר אח לשיר 'הַכּוֹס', שאותו פתח במילים: 'לוּלֵא כּוֹסִי, אֶבְחַר מוֹתִי'. 

השיר והכוס ליוו את מסכת חייו של המשורר, זה לצד זה, עד יום מותו בשנת 1909 והוא בן 53 שנים. שלוש מזוודות שהותיר אימבר בבית החולים שבו אושפז ערב מותו היו גדושות בכתבי יד של יצירותיו שטרם פורסמו, אך הן אבדו ולא נמצאו עד היום.

נפתלי הרץ אימבר בערוב ימיו בארה"ב. על הגלויה מתנוססת חתימתו (אוסף שבדרון; הספריה הלאומית)

ח. גלגולו של ניגון: השיר ביידיש 

צלילי 'הלאה ירדן' של אידלסון לא נשארו רק בתחומי הארץ. הבית החוזר שלו (שנוהגים לכנותו בשם 'פזמון', אף כי למילה זו יש משמעות אחרת), התגלגל לשיר ערש ביידיש 'לייג דײַן קאָפּ אויף מײַנע קני' (הניחי ראשך על ברכי). 

לשיר זה יש הקלטות אחדות, וקל מאד לזהות בהן את לחנו של אידלסון, הגם שהמבצעים סטו פה ושם מהלחן המקורי. השיר הושמע בארץ במסגרת פסטיבל שירי יידיש, שנערך בשנת 1972, בעיבודו של יצחק גרציאני ובניצוחו של שמעון כהן. הביצוע הופקד בידי החזן והזמר הנודע מישה אלכסנדרוביץ (2002-1914), שעלה ארצה מברית המועצות שנה קודם לכן. אלכסנדרוביץ, בקולו החם והערב, השמיע את השיר שוב ושוב בסיבובי הופעות שערך ברחבי הארץ, אך כעבור שנה עזב את הארץ וקבע את מושבו בארה"ב ואחר כך בגרמניה. 

דוד אסף, עורך הבלוג, חיפש ומצא כי את שיר הערש היפה הזה פרסם בשנת 1919 המשורר והמחזאי הנודע ביידיש ה. לייויק (לייוויק הלפרן; 1962-1888). 

ליעדער פֿון ה. לעייוויק, ניו יורק 1919, עמ' 118

מי שהדביק את הלחן של אידלסון למילותיו של ליוויק היה ככל הנראה הקריין, הזמר והשחקן לייבו לוין (1983-1914). בתו רות לוין, זמרת ירושלמית שמשמרת את מורשתו המוזיקלית של אביה, שרה גם היא את השיר בהופעותיה. 

ט. משהו על המושבה משמר הירדן

גלוית דואר 'משמר הירדן', 1927-1926 (אוסף אליהו הכהן)

לסיום, מילים אחדות על גורלה העצוב של המושבה הגלילית משמר הירדן. היא נוסדה בשנת 1890 בסמוך לגדה המערבית של הירדן העליון, אל מול גשר בנות יעקב המוביל אל הגולן. קדמה לה אחוזה בשם 'שושנת הירדן', שנרכשה מערביי הכפר מירון באמצעותו של יעקב חי עבו, איש צפת וסגן קונסול צרפת, ונמכרה בשנת 1884 למרדכי לובובסקי, יליד ליטא, שבשנת 1881 עלה ארצה מארצות הברית בעקבות אביו. לובובסקי, סוחר יהלומים עתיר נכסים, התכוון להקים במקום חווה חקלאית 'נוסח אמריקה' ואכסניה לעוברי דרך. הרפתקאה יישובית זו לא עלתה יפה וכעבור שנתיים באה לקיצה.

גשר [בנות] יעקב (Francis Spilsbury, Picturesque Scenery in the Holy Land and Syria, London, 1823)

כעבור ארבע שנים קנה משה דוד שוב, ממייסדי ראש פינה הסמוכה, את אדמות 'שושנת הירדן' (על שוב ראו במאמרי 'ימי ראש פינה [ב]', בלוג עונג שבת, 7 ביוני 2019), והקים תחתה מושבה ששמה 'משמר הירדן'. אדמות המושבה החדשה חולקו לנחלות שעליהן התיישבו צעירים שכירי יום, שעבדו כפועלים בראש פינה וביסוד המעלה. 'וכיוון שבניתי את המושבה אצל הגשר שעל הירדן, ששם עומד תמיד משמר של אנשי צבא הממשלה, קראתי לה "משמר הירדן", דוגמת Die Wacht am Rhein של הגרמנים', כתב שוב בזיכרונותיו (זכרונות לבית דוד, ירושלים, תרצ"ז, עמ' קלג-קלד).

משה אליהו זאכס וישעיהו רפאלוביץ, אלבום ארץ ישראל והמושבות, 1898 (אוסף אליהו הכהן)

סבל ומרורים נפלו בחלקם של המתיישבים לאורך השנים: קדחת שחור השתן (סיבוך של מחלת המלריה) הפילה בהם חללים, קרבות מלחמת העולם הראשונה שהתחוללו באזור גרמו להרס, ובתקופת מאורעות תרפ"ט ותרצ"ו-תרצ"ט נפלו תושביה קרבן להתנכלויות ולמעשי רצח ושוד. פעמים אחדות תוגברה המושבה בגרעינים של תנועת בית"ר וחברי 'ארגון ווג'ווד' וכן בעולים ניצולי השואה, אך המצב לא השתפר. גורלה של המושבה נחרץ במלחמת העצמאות כאשר הותקפה פעמים אחדות על ידי הצבא הסורי, שלבסוף כבש את המקום והחריבו. 14 ממגיני המושבה נהרגו וכארבעים איש נלקחו בשבי. חיילי הצבא הסורי נערכו אז בסמוך לכביש ראש פינה-מטולה, ורק בהסכמי שביתת הנשק משנת 1949 הוחזרו אדמות המושבה לידי ישראל. משמר הירדן לא נבנתה מחדש, וכדי לשמר את זכרה הוקם ב-1949, על רמת כורזים ממערב להריסותיה של המושבה, מושב עובדים חדש הנושא את השם הישן משמר הירדן.

משמר הירדן: מושבת הספר שנפלה, הוצאת הוועדה להנצחת משמר הירדן, תשכ"ה

בית הקברות של משמר הירדן  הישנה (ויקיפדיה)