סוס ורוכבו: טדי רוזוולט על הסוס

חזית המוזיאון לתולדות הטבע. על המדרכה, ממול הכניסה, ניצב פסלו של תאודור רוזוולט רוכב על סוס (ויקיפדיה)

בתחילת השבוע חזרתי הביתה. חודשיים תמימים שהינו בניו יורק וחוויות רבות צברנו.

בחרתי לשתף את קוראי הבלוג באפיזודה קטנה שנחשפתי לה. קטנה רק לכאורה, משום שבעיניי היא מסמלת משהו מאוד עוצמתי ברוח האמריקנית וגם אומרת משהו עקרוני על היחס לְהיסטוריה שאין עמה נחת והיא שנויה במחלוקת.

אלפי תיירים מבקרים מדי יום במוזיאון האמריקני לתולדות הטבע (American Museum of Natural History); כחמישה מיליון תיירים בכל שנה. זהו מוזיאון מרשים, השוכן בבניין מרשים הממוקם מול הסנטראל פארק היפהפה והמוריק, שמחליף את צבעיו בעונה זו. במוזיאון עצמו, המוכר היטב לתייר הישראלי, יש עולם ומלואו, ומפורסמת במיוחד התצוגה של הדינוזאורים (ובראשם הטִי-רֶקְס האימתני), הדובים, הלווייתנים ושאר דגים ובעלי כנף.

אבל לא על המוזיאון ולא על שלדי הדינוזאורים שבו נדבר, אלא על פֶּסֶל ברונזה של פרש על סוס שנמצא בחזיתו. המבקרים הרבים במוזיאון חולפים על פניו בדרכם פנימה; רק מעטים נותנים עליו את דעתם, הרוב מן הסתם לא.

הפרש תאודור רוזוולט (צילום: דוד אסף)

פסל זה נועד לפאר את הנשיא ה-26 של ארה"ב, תאודור (טדי) רוזווולט (1919-1858). רוזוולט היה בן למשפחה ניו-יורקית אמידה ומיוחסת (אביו אף היה בין מייסדי המוזיאון לתולדות הטבע) ואיש המפלגה הרפובליקנית (ולא לבלבל אותו עם הנשיא ה-32, הדמוקרט פרנקלין דלאנו רוזוולט, שהיה קרוב משפחה רחוק שלו). הוא היה בלי ספק אדם מוכשר ויוצא דופן. פוליטיקאי ושליח ציבור בדמו, שהיה גם אינטלקטואל בעל תחומי עניין רבים. בספטמבר 1901, כשהחל את תקופת נשיאותו (בעקבות רצח הנשיא ויליאם מקינלי, שרוזוולט היה סגנו), היה בן 42 בסך הכל! הוא נבחר לנשיא ושירת בתפקיד כשמונה שנים, עד בחירות 1909. במהלך נשיאותו אף זכה בפרס נובל לשלום (1906).

חוץ מפעילות ציבורית היה 'טדי' (הוא לא אהב שם זה, שהודבק לו על ידי עיתונאים, אבל זה לא עזר לו) גם איש צבא, היסטוריון, חוואי, צַפָּר וזואולוג מומחה. מצד אחד היה 'נטוּרָליסט' נלהב, שעסק בשמירת טבע, בהכרזה על פארקים לאומיים ובנושאי איכות הסביבה; מצד שני היה 'קאובוי' שגידל בקר בחווה בדקוטה הצפונית, צייד חיות (הוא יצא לאפריקה ל'ספארי' שנמשך כשנה), שגם ידע לפחלץ אותן. היום אנו מסתכלים אחרת על פולחן הנשק ועל הצייד כספורט, אבל בשלהי המאה ה-19 זה היה תחביב קולוניאלי גברי מכובד ומוערך.

רוזוולט ליד פיל שבו ירה בספארי באפריקה, 1910-1900 (נחלת הכלל)

רוזוולט עסק גם בהיסטוריה צבאית ואת מחקריו פרסם בספרים שזכו להערכה. אמרו עליו שקרא ספרים יותר מכל נשיא אמריקני אחר (בוודאי יותר מדונלד טראמפ), ובוודאי גם כתב יותר מכל נשיא אחר (סדרת 'כל כתבי' שלו נדפסה בעשרים כרכים). בקיצור, איש רנסנס שעלילותיו באמריקה, באירופה ובאפריקה מפרנסות ספרים ומחקרים רבים. יש האומרים כי היה אחד הנשיאים הגדולים של אמריקה, אך יש גם החולקים על כך, בוודאי כאשר משווים אותו לרוזוולט השני, FDR, שהיה נשיא מרשים הרבה יותר. אין זה פלא אפוא שדיוקנו הממושקף של טדי עוצב על פסגת הר ראשמור שבדקוטה הדרומית, בפיסול המונומנטלי שמציג את קלסתר פניהם של ארבעה נשיאים דגולים.

הר ראשמור. מימין לשמאל: אברהם לינקולן, תאודור רוזוולט, תומאס ג'פרסון, ג'ורג' וושינגטון (ויקיפדיה)

הפסל שבו אנו עוסקים כאן, Equestrian Statue of Theodore Roosevelt (פסל הפרש של תאודור רוזוולט), שייך לסוגת פיסול בינלאומית, עתיקה כחדשה, הנקראת 'פסל רכוב'. עיריית ניו יורק ביקשה לחלוק כבוד לא רק לנשיא נערץ, אלא גם למי שנולד בה ומת בה והיה נציב המשטרה בעיר ואחר כך מושל המדינה. 

על הקמת הפסל הזה הוחלט כבר בשנת 1925 ובראשית שנות השלושים התבקש הפַּסָּל האמריקני ג'יימס ארל פרייזר (Fraser), שרבות מיצירותיו פזורות ברחבי ארה"ב (במיוחד בעיר הבירה וושינגטון די. סי.), ליצור אותו. פרייזר סיים את עבודתו ב-1939, והפסל המרשים נחשף לעיני הציבור באוקטובר 1940. פרייזר בחר להציג את רוזוולט חוקר הטבע, רם ונישא מעל סוסו, חוגר אקדחים מעל מותניו ומיישיר מבטו אל האופק. משני צדיו, נמוכים ממנו בהרבה, צועדים שני עוזרים נאמנים – אבל אופס... מי הם בדיוק ומה הם מייצגים?

KellardMedia

היום קוראים להם באנגלית: Native American (פעם קראו לו 'אינדיאני') ו-African (פעם קראו לו 'שחור', או Negro). כל מי שמתבונן בפסל מבין מיד מי למעלה ומי למטה. באנגלית קוראים לזה: A Racial Hierarchy (מִדְרָג גזעי). 

צילומים: דוד אסף

כוונתו המקורית של פרייזר הייתה בלי ספק תמימה ורצויה: להבליט את האחדות והידידות הבין-גזעית של שלוש קבוצות אתניות חשובות שמרכיבות את 'אמריקה' (יש אומרים כי שתי הדמויות מייצגות את אמריקה ואפריקה, שתי היבשות שרוזוולט 'גילה' ו'כבש'). הכוונה הייתה טובה, אך במבחן הזמן התוצאה לא ממש מוצלחת. אמנם הדמויות הנלוות לא פוסלו בצורה גרוטסקית, אדרבה: הם יפי תואר ומרשימים, אך שימו לב לכך שהאפריקני ערום כמעט לגמרי, וגם האינדיאני ערום בחלק גופו העליון. האם זהו ייצוג הולם של הקהילה האפרו-אמריקנית הענקית והמגוונת בארה"ב? בוודאי שלא! כך מנציחים דימוי של 'פרא אציל', 'פרימיטיבי' שיש 'לתרבת' אותו.

כבר ב-1999 עמד ההיסטוריון האמריקני ג'יימס לוֹאוֶון, מחבר רב המכר Lies My Teacher Told Me (שקרים שהמורה סיפר לי), על הבעייתיות של המסר העולה מפסל זה. לפני כעשור התעורר ויכוח ציבורי בניו יורק: מה עושים עם הפסל? מצד אחד, זו יצירה יפהפייה, שבעצמה כבר חלק מההיסטוריה, והיא משקפת את ההיסטוריה כפי שהייתה, גם אם איננה נעימה; מצד אחר, איך אפשר להציג בפומבי 'עליונות לבנה'? תפיסה גזעית כזו אינה מקובלת עוד באתוס האמריקני. אנשים רבים, במיוחד בני הקהילה האפרו-אמריקנית הגדולה בניו יורק, חשו שהפסל מעליב ומשפיל, והצגתו בפרהסיה היא השלמה עם תפיסות גזעניות והיררכיות וגיבּוּיָן. הם החלו בהפגנות ודרשו להסירו, ולכל הפחות להעבירו למקום פחות בולט.

ויכוחים דומים מתעוררים חדשים לבקרים בכל ארה"ב ביחס לאנדרטאות של גיבורי הקונפדרציה, שהובילו את מדינות הדרום למלחמת האזרחים בשנות השישים של המאה ה-19 ורבים מהם היו גזענים ובעלי עבדים. במדינות הדרום פזורות מאות אנדרטאות כאלה, ועצם קיומן גורם לתסיסה ולוויכוחים מרים. 'למה צריך להוקיר ולרומם אותם?', שואלים פעילים חברתיים ופוליטיים, שנאבקים למען שוויון זכויות ונגד גזענות (ומה שכמובן מסבך את התמונה היא העובדה שגם ג'ורג' וושינגטון המהולל, ועוד כמה מאבות האומה האמריקנית, החזיקו בעצמם עבדים); מנגד, אחרים מתקוממים נגד שכתוב ההיסטוריה ומחיקתן של דמויות שהיו נערצות במשך דורות גם על מתנגדי העבדות.

נקודת מפנה בוויכוחים הללו הייתה בשנת 2017, בעקבות החלטת העיריות של ניו אורלינס (לואיזיאנה) ושארלוטסוויל (וירג'יניה) להסיר את פסלי הפרש של גנרל רוברט לי, המפקד המהולל של צבא הקונפדרציה. ההחלטות עוררו סערת רוחות וקבוצות ימניות קיצוניות, בהן אנטישמים מוצהרים, ניאו נאצים וחסידי העליונות הלבנה, הגיעו לשארלוטסוויל באוגוסט 2017 להפגנת מחאה אלימה, שבעקבותיה נהרגו שלושה אנשים ונפצעו עשרות.

פסל הפרש של גנרל לי בשארלוטסוויל ניצב בלבו של פארק שבעבר נקרא על שמו והיום נקרא פארק האמנציפציה

בעקבות מהומות הדמים בשארלוטסוויל נעטף פסלו של גנרל לי בברזנט שחור (ויקיפדיה)

במדינות שמרדו בשליטים רודנים, מעיראק של סאדם חוסיין ועד מדינות ברית המועצות לשעבר, הפיתרון לסוגיה זו היה תמיד פשוט וברוטלי: מנפצים לרסיסים, מסירים ומעלימים מן העין. כך נהרסו ונעלמו אלפי אנדרטות של גיבורים סובייטים וקומוניסטים, שנואים ככל שהיו – מסטאלין, דזרז'ינסקי ובריה ועד לנין, ברז'נייב וצ'אושסקו – משל מעולם לא היו ולא נבראו. במוסקבה אגב מצאו פיתרון יצירתי: בראשית שנות התשעים הקימו מוזיאון פתוח, שבו נאספו מאות אנדרטאות כאלה מכל רחבי המדינה. בתחילה זרקו את הפסלים האומללים על הקרקע, במצב של נפילה, אבל היום הועמדו הפסלים והוצבו מחדש על כניהם.

לאן לוקחים את הראש של לנין? (טוויטר)

האם זו האפשרות היחידה הבאה בחשבון לטיפול ביצירות אמנות כאלה, שעד לא מכבר היו חלק מהנוף ומההווי היומיומי של מיליוני אנשים?

מנהלי המוזיאון בניו יורק חשבו שיש גם דרך אחרת. 

בינואר 2018 החליט ראש עיריית ניו יורק לא להזיז את הפסל של רוזוולט, להשאיר את האנדרטה המקורית במקומה המקורי, אבל לשים בכל אחת מפינותיה שלט שמפנה את תשומת לב המתבונן לפולמוס סביב ייצוגי הפסל:

'היום, יש הרואים באנדרטה ייצוג של קבוצה הרואית; אחרים רואים בה סמל של היררכיה גזענית' (צילום: דוד אסף)

אנשי המוזיאון הכינו תערוכה מיוחדת בנושא זה (Addressing the Statue) וגם העלו לרשת היוטיוב סרטון מעניין ובו הוצג סיפורו של הפסל, הוויכוח הנוכחי על משמעויותיו והדעות השונות על הדרך הנכונה לטפל בבעיה.



נדמה לי שהנוסחה הניו-יורקית טובה פחות או יותר גם למקומות אחרים: אתרים, אנדרטאות, שמות יישובים או רחובות, פסלים, תמונות, תפילות, המנונים ושירי זמר, בדיחות, שירים וסיפורים, שאינם מתאימים עוד לנורמות המקובלות היום.

למעט מקרים חריגים, שבהם אין בכלל ויכוח על 'טוב' ו'רע' ואין 'פנים לכאן ולכאן' (כמו אתרים נאציים או כאלה המטיפים לאלימות) – ראוי להשאיר אותם כפי שהיו. לא מתקנים, לא מצנזרים, לא מנתצים ולא מחביאים, אך מוסיפים 'הערת אזהרה' ומעודדים שיח ציבורי. כך היינו פעם, כך חשבנו, שרנו או דיברנו פעם, ועכשיו כבר לא...  

בעלי התוספות

המתח הבין-גזעי בארה"ב, שגבר לאחר הריגתו של ג'ורג' פלויד במיניאפוליס, הביא לגל נוסף של השחתת אנדרטות ופסלים, שנתפסים כמשקפים של 'עליונות לבנה' או גזענות. גם תור הפסל של רוזבלט לא איחר. ההסברים המלומדים לא עזרו, ועכשיו הוא יוסר סופית...

הידיעה על כך דווחה בניו יורק טיימס, 21 ביולי 2020.