 |
| עדה, ירושלים 2008 (צילום: דוד אסף) |
היום, יום חמישי, הגיעה מלונדון הידיעה העצובה, שקיווינו כי תאחר מלהגיע, על מותה הבוקר של חברתנו פרופסור עדה רפפורט-אלברט. עדה, שנולדה בתל אביב בשנת 1945, מתה בביתה בלונדון, מוקפת באהבה והערצה של קרובים ורחוקים, ולידה בתה מאיה, בנה סול ('בובל') ורעייתו סלנה, ונכדה היחיד ישי, שנוכחותו בשנותיה האחרונות המתיקה עליה את חייה והאירה אותם באור יקרות.
מתה עדה התמירה והיפה, החכמה והשנונה, הידענית המופלגת, הביקורתית וחדת החושים, אוהבת האדם והדעת. מתה עדה החברה הטובה, החוקרת הסמכותית והעורכת המופלאה. מתה עדה, שחיברה מחקרי מופת פורצי דרך, שאליה נישאו עיניהם של חוקרים ותיקים ושל פרחי כהונה. מתה עדה, שכמדומני הייתה האדם היחיד בעולם האקדמי שלא היה לה אף אויב...
מתה עדה ועמה הסתלקה בת השחוק הקבועה שהייתה נסוכה על פניה, וגם הרצינות התהומית והיסודיות המדהימה שבה ניחנה. ונותרו עתה רק מורשתה הכתובה וקטעי זיכרונות ותמונות של דמות פלאים יפהפיה, אגדית כמעט. שיער ארוך וגולש, סיגריה שהודלקה בסיגריה (הרגל רע שאותו נאלצה להפסיק בשנים האחרונות בשל מחלתה), ענוותנות בלתי מצויה, פשטות רכה, סגפנית ונזירית כמעט, תאוות ספרים ואהבת חברים, נדיבות וטוּב לב שאין לו סוף.
 |
| במכון שמעון דובנוב, לייפציג 2011 (צילום: דוד אסף) |
בשנים האחרונות סבלה עדה משורה ארוכה של מחלות שהתישו את כוחה – אף כי לא את רוחה – עד שכרעה ונפלה. לפני חצי שנה ביקרה בארץ, התרוצצה מעיר לעיר והרצתה כמנהגה מתוך ערימת הניירות הצהובים שאליהם הודבק פתק לפתק...
במסיבת רֵעים לכבודה, שנערכה ב-7 בינואר בירושלים בביתם של עירית ועמנואל אטקס, התחבקה עדה והתנשקה עם כל אחד מהנוכחים. וכולנו ידענו, וידעה גם היא, שזהו ביקור פרידה. 'עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד ... כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסֹּפְדִים'.
 |
| תמונה אחרונה של עדה, ינואר 2020. לידה אלה אלמגור וחוה טורניאנסקי (צילום: דוד אסף) |
עדה, שדיברה בגלוי על מחלתה, לא הראתה אז סימן שהיא מתכוונת להיפרד בקרוב. היא ביקשה ממני, וכמובן קיבלה, עותק מספרי החדש שיר הוא לא רק מילים, שדיבר אל לבה ושימח אותה עד מאוד. הקדשתי לה את הספר בחיוך על השפתיים ובלב דווי. עדה אהבה לשיר, ולא רבים מידידיה יודעים שבשירותה הצבאי הייתה חברה בלהקת גייסות שריון (היא השתתפה בתכנית 'למה יוֹיוֹ', שעלתה ב-1965, וממנה זכורים במיוחד השירים 'כאן השריונים' ו'לילה ראשון בלי אמא').
תם מסע חייה של עדה, על עליותיו ומורדותיו, והיו לה בשפע מאלה ומאלה. תם במידה רבה גם פרק בחייהם של חבריה הרבים מאוד בארץ, אלה שליוו אותה במשך עשרות שנים ונהנו מידידותה ומחוכמתה.
עדה גרה בלונדון מאז 1965 (אף שמעולם לא ביקשה וגם לא קיבלה אזרחות אנגלית), אך במידה רבה לבה היה כאן. עם נופי ילדותה בתל אביב ועם היכלות השן של האקדמיה הישראלית, עם ידידי נפשה אלה ודן אלמגור, ועם עמיתיה בקהילה האקדמית של חוקרי החסידות והקבלה, תחום העיסוק העיקרי שלה, שרבים מהם היו לחבריה ומעריציה. היא גם הקפידה להגיע לארץ כמעט כל שנה, ולעתים כמה פעמים בשנה. עדה הייתה חלק מהחבורה, וכשמת אחד מבני החבורה, תדאג כל החבורה כולה.
 |
| מירון, 2008 (צילום: דוד אסף) |
עוד יגיע מן הסתם תור ההספדים ודברי ההערכה המלומדים שהיא ואנחנו ראויים להם. לפי שעה אביא כאן את דברי המבוא שכתבנו, עמנואל אטקס ואנוכי, כמבוא לספרה חסידים ושבתאים, אנשים ונשים. ספר זה, שאותו יזמנו לכבודה של עדה, לרגל פרישתה מהוראה ב-UCL, אוניברסיטת קולג' בלונדון, מקבץ את מאמריה המפוזרים. הוא הובא לדפוס במרכז זלמן שזר בשנת תשע"ה.
נוחי בשלום על משכבך, אחות אהובה.
לחיצה על העמודים תגדיל אותם לקריאה נוחה.
חבל על דאבדין דלא משתכחין;כמה הערכה באה ממך, הוכחה לגדלותה של פרופ' רפפורט - אלברט ושלך כחבר וקולגה.
השבמחקתודה לך על ההספד היפה. אשה חכמה ומשכילה, בת שיח נהדרת. פגשתי אותה בלונדון ובבר אילן ותמיד זכיתי לשמוע ממנה חידושים ונקודות מבט מעמיקות ולא שגרתיות על חב"ד ותולדות התנועה החסידית. יהי זכרה ברוך.
השבמחקחבל על דאבדין. הספר שהזכרת הינו יצירת מופת. השתוקקתי להודות לה באופן אישי, ולא רק דרך הדוא"ל, ולא זכיתי...
השבמחקיהי זכרה ברוך.
חווה רפופורט-אלברט נהגה לפקוד את אוקספורד לעתים קרובות וכאן נכחתי בהרצאה מרתקת שלה על הבתולה מלודמיר. הרצאה זו נחרטה בזיכרוני בין היתר משום שניתנה בהתלהבות ובעזוז "חסידיים" שאינם שכיחים בפורום מעין זה.
השבמחקתנוח על משכבה בשלום.
לא זכיתי להכיר אותה, אך במשך השנים קראתי מספר עבודות שלה. הפכתי למעריץ מן הפעם הראשונה שבה נתקלתי בשמה. היא היתה מופת לחשיבה ביקורתית, והסתלקותה היא אבדה קשה.
השבמחקכה חבל! יהי זכרה ברוך.
השבמחקפעם, בסוף שנות השמונים, בדרכי מפרינסטון, שבה לימדתי, לארץ, עצרתי בלונדון ופגשתי לפי הצעתו של קולגה שלי, מייקל קוק, את חברו את החוקר הבריטי טיודור פרפיט. טיודור הציע לי לפגוש את עדה והודיע לי שאוקסם. אבל לא הוגד לי החצי. פגשתי אלה. באיזו עברית נפלאה היא דיברה אלי, באיזה מאור פנים, אדיבות ונדיבות היא קיבלה אותי, איזה קול חם היה לה. אחר כך קראתי את דבריה העמוקים והנהדרים אבל את הפגישה ההיא לא אשכח לעולם. מאותן פגישות שנשארות חקוקות בזכרונך לעולם. ניצה בן-דב
השבמחקאכן, חוקרת דגולה ואישה נפלאה. יהי זכרה ברוך.
השבמחקאין ביכולתי להפליג בשבחה על פעלה האקדמי, באשר עובי קטנה מקוטנם, ואין אני מכירה מספיק, אף שיש ברשותי את ספרה שמתוכו הובאה הרשימה שבפנים, והוא אכן ספר משובח (בעיקר קראתי בו, מתוך התעניינות יתירה, את הפרק העוסק בהיסטוריוגרפיה שנכתבה על ידי הרבי הריי"צ).
השבמחקקראתי מאמר אחר שכתבה (יחד עם ד"ר גד שגיב) בספר 'חב"ד - היסטוריה, הגות ודימוי', ולדעתי הוא מראה חוסר היכרות מספקת עם המקורות החב"דיים.
עדה אהובה.
השבמחקאת השירות הצבאי בילינו יחד בלהקת השריון. לא אעיד על אופיה ודמותה הייחודיים, אחרים יעשו זאת טוב ממני, ומה שנשאר בלבי לא ניתן לביטוי במילים.
נשמה יקרה.
עולם הולך ונעלם
מחקעולם הולך ונעלם
מחקאת הטקסט לעיל כתב יצחק בר יונה.
השבמחק