סיפורי מסעדות: חומוס ואלמנגל, שובבים ושועלים, חמאתי ומגולגל

א. החומוס של אוסישקין

עסקים הממוקמים ברחוב זה או אחר ברחבי ארצנו נוטים להשתמש בשם הרחוב ולשלבו בתוך העסק שלהם. לגיטימי. לפעמים זה צורם ובטעם רע ( כמו 'הנקניקיה של ביאליק', או 'פירות וירקות אנה פרנק'), לפעמים זה מוצלח ואפילו שנון.

לבית ממכר החומוס, הממוקם ברחוב אוסישקין ברמת השרון, זה דווקא יצא נחמד (לדעתי).

צילום: גדעון נח

ב. תישאר מזרחי

'מזרחי', כידוע (כידוע?), אוהב בשר. אולי על רקע סטראוטיפ זה צריך להבין את 'תישאר מזרחי' שבשלט הפרסום של מסעדת 'אלמנגל' ברחוב אלנבי בחיפה. והעיקר, 'יותר בשר פחות סלט'...

צילום: איתמר לויתן

ג. שובבים ושועלים 

'פונדק השובבים' נמצא ברחוב נחלת בנימין 68 בתל אביב. ארבעים שנה הם מבשלים, השובבים (ליתר דיוק מ-1973), בעיקר מאכלי בשר.

צילום: מנחם רוזנברג

אבל סגרי הקורונה גבו מחיר גם מהם. השובבים – כך נראה – סגרו את העסק. נקווה שרק זמנית.

צילום: איתמר לויתן

ובינתיים, בקצה השני של העיר, בכיכר רבין, מתנהל בשופי בר-יין ושמו 'שאטו שועל'. 

מה לשועלים ולמרכז תל אביב?

מעיון בדף הפייסבוק של ה'שאטו' הזה מתברר כי שורה עליו 'רוח שועלית'. מה היא 'רוח שועלית'? לכך לא מצאתי תשובה.

צילום: איתמר לויתן

ד. קיוסק חמאתי

יש בשרי, יש חלבי, ויש גם חמאתי. 

אולי זה קשור בכתובת? רחוב לואי פסטר (בירידה לנמל יפו מרחוב יפת)...

צילום: מנחם רוזנברג

כפי שהעירו כמה מגיבים, השם המקורי של הקיוסק היה 'חמתי', בלי ספק שם משפחה, ומשהו קרה בעקבות השיפוץ...

ה. מֵגולגלוואח

עוד מסעדה בשוק הכרמל, שסגורה לפי שעה. השם לא כל כך מובן לאשכנזי כמוני, ובכל מקרה צריך להתאמן על ההיגוי הנכון שלו.

צילום: איתמר לויתן

הֲמִפּוֹלִין אם מסקוטלנד (דרך סיביר)? מסע דמיוני בגנטיקה יהודית

פנקס מוהל, 1918-1879 (קדם)

מאת דן לב ארי

א. ד"ש גנטי מן העבר

מה אנחנו יודעים על שורשינו? להוציא מעטים, רוב בני האדם יודעים את מה ששמעו מהוריהם, ואולי גם מהורי-הוריהם, ותו לא. מטבע הדברים, מסורות שבעל-פה כגון אלה מתייחסות לתולדות המשפחה בארבעה או חמישה הדורות האחרונים לכל היותר, וגם זאת באופן חלקי בלבד. מי שרצה להרחיק בזמן מעבר לכך, נאלץ עד לאחרונה לכתת את רגליו ולכלות את זמנו (או לשלם על כך במיטב כספו לחוקרים פרטיים) בחיטוט בארכיונים בשפות זרות בארצות ניכר. לחילופין היה עליו לנסות ולאתר קרובי משפחה שזוכרים דברים נוספים, אולי תעודות או מכתבים שעשויים לשפוך אור על העבר החמקמק והנסתר.

אולם בשנים האחרונות הפך תחביב (או שמא 'מקצוע') חיפוש השורשים לעניין פשוט יותר, בזכות שתי התפתחויות טכנולוגיות משמעותיות. הראשונה היא צמיחתה המהירה של רשת האינטרנט. זו מאפשרת להגיע, בקלות ובמהירות, למאגרי מידע שונים, וכן ליצור קשר עם אנשים בכל רחבי העולם, וקרובי משפחה רחוקים בכללם. בד בבד הוקמו גם אתרים וחברות (מסחריים וחינמיים) שמתמחים בבניית אילנות יוחסין, עצי משפחה, איתור קרובים וכיוצא באלה. 'המדור לחיפוש קרובים', ששודר בשנים שלאחר השואה בתחנות הרדיו קול ירושלים (לימים קול ישראל) ובקול ציון לגולה, נראה ממרחק הזמן כמשהו ששייך לעולם אחר. 

פנקס הניצולים בהוצאת המדור לחיפוש קרובים של הסוכנות היהודית, 1946 (אסופה)

האתר הבולט ביותר בגנאלוגיה יהודית הוא JewishGen, שמספק גישה למאגרי מידע ומאפשר יצירת קשרים למחפשי השורשים.

ההתפתחות הטכנולוגית השנייה, שהוסיפה מימד חדש ומרגש לחיפוש השורשים, היא השלמת מיפויו של גֵּנוֹם האדם, בשנת 2006. במסגרת מיזם זה, שהוא דוגמה מרשימה של שילוב זרועות בקהילה המדעית הבין-לאומית, מופה רצף אבני היסוד המרכיבות את ה-DNA האנושי וזוהו תפקידי הגנים השונים ברצף זה. המיפוי זמין כמאגר ממוחשב באינטרנט והוא נגיש לכל דורש.

סמליל פרויקט גנום האדם (ויקיפדיה)

עיקר השימוש במיפוי הגנום של האדם הוא רפואי. המיפוי מאפשר, למשל, לזהות מאפיינים ('סַמָּנִים') ברצף הגנטי של אדם מסוים, שמעידים על סיכונים גבוהים יותר לפתח בעיות רפואיות, ובמקביל לתכנן טיפולי מניעה מתאימים. שימוש נוסף קשור ביכולת לזהות סמנים גנטיים שאופייניים לקבוצות אתניות ולקרובי משפחה, ובאמצעותם לאתר מוצא וקרבת דם בין אנשים שונים. ליכולת זו מוקדשת הרשימה שלפניכם.

הכל החל – כפי שנהוג לפתוח סיפורי עם – בהודעת וואטסאפ ששלח לי אחי, עודד לב ארי, מוזיקאי המתגורר בארה"ב. ההודעה כללה תרשים ובו חלק מממצאיו של אבחון גנטי אישי שהוא ערך באחת החברות האמריקניות המסחריות המתמחות בכך. הנה התרשים (כמובן, בהסכמתו):

התרשים פורס את המוצא האתני של משפחתנו (הן מצד האב הן מצד האם) לאורך טווח זמן של שמונה דורות (כמאתיים שנים). עד הדור החמישי אין כל הפתעות – יהודים אשכנזים ממזרח אירופה. בהמשך, אי-שם בין הדור החמישי לשמיני, התערב בנו דם לא-יהודי, וגם זו אינה הפתעה גמורה. אבל החל מהדור השביעי העסק הגנטי הופך למעניין ומסעיר: בין אבות-אבותינו מופיעים יָקוּטים (בני עם ממוצא טורקי-מונגולי המתגורר בערבות סיביר) ובהמשך גם אנגלים ואירים. הייתכן?

כשאני חושב על זה אני נזכר שרבים מבני משפחתי אכן מתהדרים בשיער אדמוני, האופייני לסקוטים ולאירים, ואם ממש אתאמץ הרי שמקצתנו בעלי עיניים מלוכסנות מעט, כדרך היקוטים. ועם זאת, ככל שאימצתי את זיכרוני, לא העליתי מסורות משפחתיות כלשהן שיכולות לפרש את הממצאים המפתיעים שעלו באבחון הגנטי. משפחתי, משני צדדיה, שטרם עלייתה ארצה התגוררה ברוסיה הצארית וברומניה, כללה גננות, תופרות ומוכרות מיצים, תלמידי ישיבה, חלוצים, חייטים ושרברבים – כולם יהודים טובים וכשרים. מניין צצו לפתע פתאום סקוטים לובשי חצאיות ויקוטים הרוכבים על איילי צפון?

מחבר הרשימה בילדותו – סקוטי או יקוטי?

לא אחדש מאומה אם אומר כי יש להתייחס בזהירות לממצאיהן של חברות מסחריות העוסקות באבחון גנטי. לא רק משום שתמיד קיימת אפשרות של טעות אקראית, אלא בעיקר מאחר שתחום זה מצוי עדיין בחיתוליו ומתפתח כל העת. החברות עצמן מעדכנות כל הזמן את ממצאיהן בהתאם להתקדמות המחקר, וקביעות שנראו ברורות בנקודת זמן מסוימת עשויות להשתנות. עוד נשוב לכך בהמשך.

זאת ועוד, גם אם ממצאי האבחון מדויקים, אפשר שהמרכיבים הבריטיים והיקוטיים ב-DNA שלי הגיעו אליו בעקיפין – דרך גורם מזרח-אירופי עלום, שהתערה במשפחתנו לפני כחמישה דורות – ולא באו במגע ישיר עם אבות-אבותיי היהודים. ועדיין, ככל שהעמקתי חקור כך נוכחתי לדעת שיש גם אפשרות של קשר ישיר. כיצד? הבה נצא למסע קצר בזמן ובמרחב.

ב. הסקוטים באים לפולין

בשנת 1603 הלכה לעולמה אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה. 'המלכה הבתולה', כפי שכונתה בידי בני דורה, לא הותירה אחריה יורש, והכתר האנגלי עבר לידי שאר בשרה הקרוב ביותר, ג'יימס השישי, מלך סקוטלנד, שכמלך אנגליה נודע בשם ג'יימס הראשון. עלייתו לשלטון יצרה 'איחוד כתרים' בין אנגליה לסקוטלנד, ועל הפרק עמדה האפשרות להפוך איחוד סמלי זה לאיחוד ממשי בין שתי הממלכות. בדיון סוער שנערך באותה שנה בפרלמנט האנגלי התחבטו החברים בהשלכות האפשריות של איחוד כזה. אחד הנואמים היה פרנסיס בייקון (1626-1561), הזכור כיום בזכות תרומתו לפילוסופיה ולמתודולוגיה של המחקר המדעי, אך בימי חייו היה מוכר בעיקר כפוליטיקאי.

ג'יימס השישי, מלך סקוטלנד,  הוא ג'יימס
הראשון, מלך אנגליה, 1605 (ויקיפדיה)

פרנסיס בייקון, 1617 (ויקיפדיה)

בייקון היה מקורב למלך, ולפיכך ניסה לשכך את חששותיהם של חברי הפרלמנט מהצפתה של אנגליה במהגרים סקוטים בעקבות האיחוד. הנה קטע מדבריו:

אתם מצביעים בפניי על המשפחות הרבות של בני האומה הסקוטית בפולין, ואתם חוששים: אם הם מתרבים במהירות כזו במדינה מרוחקת כל כך מאנגליה, מה יקרה כשנאפשר להם להתאזרח כאן? אבל, אדוני היושב ראש, את התרבותם המהירה של הסקוטים בפולין צריך לייחס לצירוף נסיבות שמושך אותם דווקא לשם ודווקא כעת, שכן עיניך הרואות: בגרמניה, שקרובה לסקוטלנד הרבה יותר מפולין, ובצרפת, שבה מקבלים את הסקוטים בסבר פנים יפות ואף מאפשרים להם להתאזרח, יש פחות סקוטים מאשר בפולין ... שאומר לך, אדוני היושב ראש, מה אני חושב? ... אני חושב שטבעו של האדם הוא להעדיף לסבול עוני הרחק ממולדתו מאשר קרוב אליה (The Letters and the Life of Francis Bacon, 3, London 1868, p. 311; התרגום שלי).

 דברי בייקון שיקפו מציאות שהייתה מוכרת היטב לבני דורו, אך כמעט שאינה ידועה היום: הגירה מסיבית של סקוטים לתחומי מלכות פולין-ליטא (שלשם הקיצור נקרא לה כאן פולין). באותה עת הייתה זו ממלכה רחבת ידיים, אימפריה של ממש, שהשתרעה מהים הבלטי בצפון ועד שולי הקרפטים בדרום וכללה בתוכה שטחים הנמצאים היום במדינות ליטא, לטביה, אסטוניה, בלארוס, פולין ואוקראינה. עוד אפשר להבין מן הדברים, כי לסקוטים היו סיבות טובות להגר דווקא לפולין אף כי לא כל המהגרים לשם ראו ברכה בעמלם.

שטח מלכות פולין-ליטא במאה ה-17 על רקע מפה בת זמננו (ויקיפדיה)

קשרי מסחר בין סקוטלנד לפולין התקיימו עוד בימי הביניים, בעיקר בנתיבי הסחר הימי שבין הים הצפוני לים הבלטי. כבר במאה ה-15 ידוע על סוחרים סקוטים שגרו בדנציג (גדנסק של היום) ובערים נוספות בגבול פולין-פרוסיה. אולם זרם ההגירה המשמעותי של סקוטים לפולין החל מאוחר יותר, במחצית השנייה של המאה ה-16, והגיע לשיאו במחצית הראשונה של המאה ה-17. בני הזמן העריכו כי בפולין ישבו אז כ-30,000 סקוטים! זהו כנראה אומדן מופרז, אבל חוקרים מסכימים כי מדובר באלפים רבים. מדוע היגרו סקוטים רבים כל כך ממולדתם באותה עת? ומדוע דווקא לפולין?

למן המחצית השנייה של המאה ה-16 ועד תום הרבע הראשון של המאה ה-17 סקוטלנד הייתה נתונה במשבר פיננסי עמוק – שילוב של מיסוי יתר ואינפלציה. לכך הצטרפו שנים רבות, וללא הפסקה, של מזג אוויר גרוע, שהביא ליבולים מועטים ולרעב. גם המגפות לא חסכו את שבטן מארץ זו, ולקראת אמצע המאה ה-17 אף נוספו לכך מלחמות דמים עם אנגליה, השכנה החזקה מדרום. זאת ועוד, על פי שיטת הירושה שנהגה בסקוטלנד, הבן הבכור ירש את כל הקרקע החקלאית, ואחיו הצעירים נועדו לשירות צבאי או לעיסוק במסחר – מקצועות המעודדים נדודים והגירה. דומה שדי בכך כדי להסביר מדוע נטשו סקוטים רבים כל כך את מולדתם וחיפשו מזור במקומות אחרים.

אשר לבחירה בפולין כיעד, נראה שהיו לכך כמה סיבות עיקריות. ראשית, המצב בפולין באותה תקופה היה תמונת ראי חיובית של המצב העגום ששרר בסקוטלנד. מלכות פולין-ליטא הייתה מדינה גדולה בעלת כלכלה צומחת, אשר ייצאה שפע של חיטה, בקר ופרוות לרבות מארצות מערב אירופה, והאצולה העשירה שלה ייבאה מארצות אלה מוצרי מותרות, כמו יינות משובחים ואריגים יקרים. פרנסה והזדמנויות כלכליות היו בשפע, אך בפולין – חברת מעמדות שרוב אוכלוסייתה השתייכה למעמד האיכרים הצמיתים – היה חסר מעמד ביניים שיתווך בין עושר המדינה לבין מימושו המסחרי. כך נוצר צורך ממשי בהזמנת קבוצות אחרות, שתקבלנה על עצמן תפקידי תיווך אלה, לצד הסוחרים הפולנים העירוניים המועטים. זו הסיבה שהוזמנו לפולין בני אומות אחרות – יהודים, ארמנים, איטלקים וכמובן גם סקוטים –שזכו למעמד מיוחד והוענקו להם זכויות כלכליות ומשפטיות חסרות תקדים.

רמברנדט, דיוקן של אציל פולני, 1637 (ויקיפדיה)

כפי שנראה בהמשך, כמו בכל הגירה כך אירע גם כאן והמציאות שעמה נפגשו הסקוטים בפולין הייתה שונה מזו שציפו לה. צעירים סקוטים רבים, במיוחד חסרי אמצעים, ראו בהגירה לפולין הזדמנות בלתי חוזרת להתעשר ונענו לאתגר. רבים מהם הועסקו בפולין כחיילים שכירים. 

שכירי חרב סקוטים בצבא שוודיה בימי מלחמת שלושים השנים, 1631 (Krakow Post)

לאצילים רבים בפולין ובליטא היו צבאות פרטיים, שנשענו במידה רבה על שכירי חרב, בעיקר גרמנים וסקוטים, ששמם יצא לתהילה באירופה כחיילים קשוחים. במיוחד התפרסם 'הרגימנט הסקוטי', שהיה חלק מצבאו של יאנוש רדזיוויל (1655-1612), אשר עמד אז בראש משפחת אצילים ליטאית מפורסמת. בני רדזיוויל היו קלוויניסטים בדתם, ודבר זה הפך את הסקוטים הפרסביטריאנים לשותפיהם הטבעיים. רגימנט סקוטי דומה פעל גם כחלק מצבאו של מלך פולין.

יאנוש רדזיוויל, 1632 (ויקיפדיה)

פטריק גורדון (ויקיפדיה)

דוגמא למניעיו (ולאופיו) של סקוטי צעיר, שהיגר לפולין באמצע המאה ה-17, יש בזיכרונותיו של פטריק גורדון (1699-1635), אשר שירת במספר צבאות אירופיים. הנה כך הוא מספר על עצמו:

הירושה שציפתה לי בסקוטלנד הייתה קטנה ביותר, מאחר שהייתי הבן הצעיר ביותר של האח הצעיר ביותר בבית האב הזוטר ביותר. לכן החלטתי לצאת לחו"ל. לא היה לי אכפת במיוחד לאן בדיוק אגיע ומה אעשה שם, מאחר שלא היו לי חברים בשום מקום ספציפי.

בהיותו בן 16 בלבד, הפליג גורדון מנמל אברדין שבסקוטלנד לקניגסברג שבפרוסיה המזרחית, על גבול ליטא, שם פגש רבים מבני ארצו. אחד מהם העלה בפניו הצעה מעניינת:

פגשתי את בן ארצי, ג'ון דיקס, שהתפרנס כשוליה של סוחר. הוא עודד אותי להצטרף לרגימנט הסקוטי של הנסיך יאנוש רדזיוויל, שהיה ערוך סמוך לעיירה קיידאן, וכך עשיתי ... ב-1654 הנסיך שיגר את הרגימנט שלנו לוורשה, אבל בדרך, בפוזנן, השתכרתי, ובהיותי שיכור התגייסתי לצבא השוודי. (Billy Kay, The Scottish World: A Journey into the Scottish Diaspora, Edinburgh 2006; התרגום שלי)

נניח לסקוטי ההולל (שלמרות זאת עלה לגדולה וברבות הימים הגיע לדרגת גנרל בצבאו של הצאר פיוטר הגדול) ונזכיר כי קיידאן, שסמוך לה היה ערוך הרגימנט הסקוטי של רדזיוויל, ושבה התגוררו גם סוחרים סקוטים רבים, זכתה לא מזמן לרשימה משלה בבלוג עונ"ש (בזכות משה לייב ליליינבלום, שנולד בה כמאתיים שנה אחר כך). 

דמות החייל הסקוטי בפולין הונצחה גם ביצירתו של הסופר הפולני הנריק סנקביץ' (1916-1846). בשניים מספרי 'הטרילוגיה ההיסטורית' שלו, המבול (1886) ופאן וולודיובסקי (1888), שמתרחשים בפולין של המאה ה-17, תופסת מקום נכבד דמות בדיונית בשם  הסלינג-קטלינג (Hassling-Ketling). הוא היה מהגר מהעיר אלגין שבסקוטלנד, ששירת כקולונל בחיל התותחנים של צבא פולין, ולמרבה הצער מת למענה מות גיבורים בקרב שהתחולל בעיר קאמיניץ פודולסק (בה הייתה קהילה יהודית גדולה).

דמותו הבדיונית של הקולונל הסקוטי הסלינג-קטלינג על רקע המבצר בקאמיניץ פודולסק (מתוך סרט פולני)

והייתה עוד סיבה טובה שדחפה את הסקוטים (והיהודים) להגר דווקא לפולין: סובלנות דתית יחסית, יוצאת דופן באירופה של אותו זמן. מלכות פולין-ליטא הייתה מדינה מגוונת מאוד מבחינה אתנית ודתית. רוב תושביה הנוצרים השתייכו לזרמים שונים – רומי-קתולי, יווני-אורתודוקסי, פרוטסטנטי, קלוויניסטי, אוּניאטי ועוד – ולצדם מיעוט יהודי משמעותי ואפילו מעט מוסלמים טטארים. צירוף נסיבות, שעיקרו שילוב מסורת של סובלנות דתית עם עוצמתם הרבה של אצילים מקומיים, הוביל לכך שחופש הדת בפולין קיבל ביטוי חוקי במה שמכונה 'איחוד ורשה', שנחתם ב-1573. הזרם הקתולי נותר דומיננטי, אבל זרמים אחרים נסבלו וזכו לחופש פולחן. עבור הסקוטים, שרבים מהם היו פרוטסטנטים, הייתה לכך חשיבות רבה. אווירת מלחמות הדת, ששיסעו את מרבית ארצות אירופה באותן שנים, הגיעה בסופו של דבר גם לפולין, במיוחד בימי מרד הקוזקים של חמילניצקי באמצע המאה ה-17. 

הסכם 'איחוד ורשה' (1573) ועליו שלל החותמות של אצילי פולין (ויקיפדיה)

ג. חלום ומציאות

הסוחרים הסקוטים בפולין נחלקו לשלוש קבוצות, והעיקרית שבהן הייתה הרוכלים. רוב הסקוטים הגיעו לפולין בגיל צעיר וללא רכוש, ולפיכך היו לרוכלים נודדים שסבבו בין העיירות והכפרים ומכרו בדים וכלי בית. היו בהם כאלה שהתפרנסו במקביל כבעלי מלאכה, והיו גם רוכלים שמצאו את פרנסתם בערים, במיוחד בירידי המסחר העונתיים.

'רוכל וכלבו'. ויטראז' בכנסיית סיינט מרי בלאמבת', 1500 לערך (Grambo)

חיי הרוכלים לא היו קלים. הם נאלצו להתמודד עם החורף הקשה ששרר בפולין, עם שודדי דרכים ועם עוינות מצד פקידי שלטון וסוחרים מתחרים בני אומות אחרות (בעיקר גרמנים). חלק מהעוינות כלפיהם הייתה כנראה מוצדקת, שכן הרוכלים הסקוטים הצעירים לא הקפידו במיוחד על שמירת החוק והתחמקו מתשלום מיסים. בתגובה, המלך הפולני והסיים הנחיתו עליהם סדרה של מהלומות חוקתיות: כבר ב-1564 הוחמר המיסוי עליהם והושווה לזה שהוטל על יהודים וצוענים (צעד סמלי ומשפיל במציאות של אותה תקופה). שנתיים אחר כך, ב-1566, נאסר עליהם לנדוד בדרכים ונוכחותם הוגבלה לאזורים מצומצמים, ובהמשך הוטלו עליהם מיסים נוספים. היו אלה גזירות שאי אפשר היה לעמוד בהן, והרוכלים הסקוטים אכן הפרו אותן שוב ושוב.

ההגבלות הגורפות הללו היו במידה רבה תוצאה של תלונות מצד שליטי ערים גדולות בפולין, שטענו כי הרוכלים מציפים את השוק בסחורה זולה ופוגעים בסוחרים הוותיקים. כמו כן נטען כלפיהם כי הם מוכרים את סחורתם במתכוון לפני התאריכים הקבועים של ירידי המסחר הגדולים ובכך מחלישים את כוח המשיכה של הירידים. שלטונות הערים הטילו מגבלות על הרוכלים, כגון איסור כניסה לעיר, איסור על שימוש בנתיבי הסחר בנהרות וכדומה. לא כל ההגבלות נאכפו בפועל, ומקצתן אף הוקלו לאורך המאה ה-17, אולם הן לא בוטלו לחלוטין.

לובלין הייתה אחת הערים החשובות בפולין ונודעה ביריד השנתי שמשך אליה סוחרים ורוכלים רבים, ובהם יהודים וסקוטים. 

ציור פנורמי של העיר משנת 1618 (ויקיפדיה)

טוב בהרבה היה מצבה של הקבוצה השנייה של הסוחרים הסקוטים האמידים יותר. אלה השתלבו בערים הגדולות, בראשן קרקוב ולובלין, והתקבלו בהן כתושבים שווי זכויות שיכלו להצטרף גם לגילדות בעלי המקצוע. שלא כמו הרוכלים, הסוחרים הסקוטים הגדולים לא נתפסו על ידי הסוחרים העירוניים הפולנים כאיום אלא כהזדמנות. רבים מהם שימשו יצואנים, שרכשו כמויות גדולות של חומרי גלם ושיווקו אותם לחו"ל דרך נמלי הים הבלטי; אחרים פעלו כיבואנים (במיוחד של יין מהונגריה). מקצתם צברו הון רב והם השתמשו בו גם כדי להלוות כסף לעירונים ולאצילים.

בני הקבוצה השלישית, שעמדו בראש הפירמידה הסקוטית בפולין, היו 'הסוחרים המלכותיים' – שמונה סוחרים שישבו דרך קבע בעיר הבירה (קרקוב ולאחר מכן ורשה), סיפקו את צרכיה של חצר המלוכה וליוו את המלך בשיטוטיו ברחבי הממלכה ובמסעות המלחמה שלו. כל אחד מהם קיבל מינוי לכל ימי חייו, ועם מותו הוחלף בידי סוחר סקוטי אחר. 'הסוחרים המלכותיים' נהנו מהגנתו של המלך והורשו לפתוח חנויות ולסחור בכל עיר שהמלך התארח בה. אחד מהם, אלכסנדר צָ'לְמֶרס (1703-1645) צבר גם עוצמה פוליטית רבה, כיהן בתפקיד מזכיר המלך ושופט, ונבחר ארבע פעמים למשרת ראש העיר ורשה.

שלט (בפולנית ובאנגלית) לזכרו של אלכסנדר צ'למרס על קיר הבית בו התגורר בוורשה (ויקיפדיה)

המציאות של חיים כמיעוט אתני ודתי דחפה את הסקוטים בפולין להתאגד על מנת לסייע אלה לאלה ולשמור על זכויותיהם. וכך נוסדו לפחות ב-12 ערים (כגון לובלין, קרקוב ופוזנן) אגודות שכונו Scottish Brotherhoods (אחוות סקוטיות). האחוות ניהלו את החיים הקהילתיים של הסוחרים: הפעילו ותחזקו את הכנסיות, גבו מסים, ניהלו משפטים פנימיים, הסדירו סכסוכים עסקיים וסייעו לנזקקים. אחת לשנה, ביריד שנערך ב-6 בינואר בעיר טוֹרוּן (Toruń) שבצפון-מערב פולין, לרגל חג האפיפניה (ההתגלות), התקיים כינוס של נציגי כלל האחוות על מנת לתאם מדיניות משותפת כלפי המלך. שלטונות פולין התייחסו בחשדנות להתארגנות אוטונומית זו (מה גם שנשאה אופי פרוטסטנטי). הם אמנם לא אסרו על פעילותה, אך החל ב-1604 הכפיפו אותה לפיקוחו של נציג (סקוטי!) מטעם הכתר.

ד. הסקוטים שבים הביתה

החל מן המחצית השנייה של המאה ה-17 מצאה את עצמה מלכות פולין-ליטא במסלול התרסקות שהביא בסופו של דבר לחלוקות פולין בשלהי המאה ה-18 ולהיעלמותה מן המפה. ההידרדרות באה לידי ביטוי בשורה בלתי פוסקת של מלחמות ומרידות (גזירות ת"ח ות"ט או מרד חמלניצקי, למשל), שיתוק פוליטי פנימי וקיפאון כלכלי. מרכז הכובד של הסחר העולמי הלך והוסט אל הנתיבים הימיים חוצי-האוקיינוסים, ופולין, גם בשל מיקומה הגאוגרפי, לא נטלה חלק בכך. פולין הייתה ונותרה חברת מעמדות שמבוססת על עבודת צמיתים, והחקלאות, שעמדה בבסיס הכלכלה, התקשתה להתייעל ולהתאים את עצמה לדרישות הכלכלה הקפיטליסטית החדשה.

הצבא השוודי בפיקודו של המלך קרל העשירי גוסטב נלחם בצבא הפולני ב'קרב על ורשה', 1656.
בקרב זה הובסו הפולנים ובני בריתם הטטרים (ויקיפדיה)

גם הסובלנות הדתית שמשכה סקוטים לפולין נשחקה בהדרגה. מסדר הישועים הקתולי, שעמד בראש המאבק בפרוטסטנטים (ה'קונטרה-רפורמציה') הלך והתחזק בפולין, ובהשפעתו חודשו בשנת 1699 החוקים נגד הסקוטים מן המחצית השנייה של המאה ה-16. מאותה עת, התואר הרשמי לו זכו הסקוטים בחלק מן הצווים של מלכי פולין היה 'כופרים בדת הקתולית'. בד בבד, במולדת, סקוטלנד, המצב דווקא השתפר. אחרי שנים של שפל כלכלי, שהגיע לשיאו ברעב כבד ופשיטת רגל בשלהי המאה ה-17, התאחדה סקוטלנד באופן רשמי עם אנגליה ב-1707, מה ששיפר באחת את המצב הכלכלי. פתיחת השווקים באנגליה לסחורות סקוטיות, ופתיחת נמלי אנגליה לייצוא סחורות כאלה, יצרו כר נרחב לעשייה ולפרנסה עבור סוחרים.

הסכם האיחוד בין אנגליה לסקוטלנד, 1707 (ויקיפדיה)

כתוצאה מכך, רבים מן הסקוטים בפולין חזרו הביתה ואלה שנותרו הלכו ואיבדו את זהותם הסקוטית. מקצתם אמנם שמרו על זהותם הפרוטסטנטית, אך הם נטמעו בקרב בני הקהילות הפרוטסטנטיות האחרות (פולנים, גרמנים, הולנדים ועוד) שהתגוררו בפולין. אחרי כמאתיים שנות קיום כמיעוט אתני בפולין, המהגרים הסקוטים נמוגו אל ערפל ההיסטוריה. כל שנותר מהם בפולין של היום הם זיכרונות, כמה מבנים היסטוריים, ושמות משפחה, שמקצתם שמרו על צורתם המקורית, כמו גורדון (שום קשר לשם המשפחה היהודי גורדון) וטיילור, וחלקם עברו פולניזציה, כמו מקאלן שהפך למקליינצקי, או קוקרן שהפך לצ'ושראנק.

ה. סקוטים ויהודים בפולין

קשה להתעלם מנקודות הדמיון הרבות בין תולדות ההגירה הסקוטית למלכות פולין-ליטא, לבין ההיסטוריה של היהודים באותה עת. תקופת השיא של ההגירה הסקוטית (1650-1550 לערך) הייתה גם תקופת שיא במעמדם של היהודים בפולין, ובמידה רבה מאותן סיבות: התפתחות הכלכלה, בדגש על סחר החוץ, הסובלנות הדתית היחסית והנכונות של שלטונות פולין להעניק להם זכויות מיוחדות, בעיקר בתחום השלטון העצמי.

כמו הסקוטים הפרוטסטנטים גם יהודים רבים עסקו במסחר, וכמותם נאלצו להתמודד עם תחרות מצד סוחרים עירוניים בני אומות אחרות ועם צווים מלכותיים ותקנות עירוניות שהגבילו את פעילותם. כמותם, גם היהודים היו מיעוט דתי שחי במסגרות אוטונומיות בקרב רוב קתולי שהתייחס אליהם בחשדנות ובעוינות. 'האחוות הסקוטיות', שהסדירו את חיי הקהילות הסקוטיות בערים הגדולות ונציגיהן נפגשו מדי שנה ביריד בטוּרוֹן, מזכירות מאוד את ה'קהלים', שניהלו את הקהילות היהודיות בפולין, ואת הוועדים העל-קהילתיים, כמו 'ועד מדינת ליטא' או 'ועד ארבע ארצות'. גם חברי הוועדים היהודיים נועדו מדי שנה באחת הקהילות הראשיות או בירידים מסחריים שנערכו בלובלין, בירוסלב ובמקומות נוספים.

דף המתעד החלטה של פרנסי ועד ארבע ארצות (ויקיפדיה)

היו כמובן הבדלים משמעותיים בין שתי הקבוצות: היהודים – שלא כמו הסקוטים – עסקו בעיקר בחכירה ובניהול של אחוזות שהיו בבעלות אצילים פולנים, והסקוטים – שלא כמו היהודים – שירתו גם כחיילים שכירים. היהודים הגיעו לפולין במספרים גדולים עוד בשלהי ימי הביניים, ואוכלוסייתם במאות 17-16 הייתה גדולה בהרבה מזו הסקוטית. אך בעיקר – ליהודים, שלא כמו לסקוטים, לא הייתה מולדת לחזור אליה. גם לא הייתה בהם נכונות לוותר על זהותם ולהיטמע בחברת הרוב הפולנית.

האם קווי הדמיון בין הסקוטים לבין היהודים בפולין הביאו לקרבה מיוחדת בין שתי הקבוצות האתניות הללו, בין על רקע של 'אחוות נרדפים' בין בדרך של שיתופי פעולה מסחריים? ככל הידוע התשובה היא שלילית. מגעים מסחריים בין יהודים לסקוטים התקיימו, כמובן, ומקצתם אף מתועדים במקורות בני התקופה, אך אין בידינו עדויות למערכות יחסים עמוקות יותר. שלא כמו מדינות רבות אחרות באירופה, בסקוטלנד לא הייתה מסורת מושרשת של שנאת ישראל, רדיפות ועלילות דם, ולכן אפשר שהסקוטים בפולין הסתייגו מן היהודים פחות מן האחרים, אך מן הצד השני אין כל עדות לכך שהיהודים התייחסו אל הסקוטים באופן שונה מכפי שהתייחסו ל'גויים' אחרים.

ככל שביררתי בספרות המחקר ההיסטורי, לא ידוע על התגיירות של סקוטים בפולין, על נישואי תערובת או על הריונות לא רצויים. אולם היעדר עדויות תיעודיות אין משמעו בהכרח כי מקרים כאלה לא התרחשו בחיי היום יום. לא מן הנמנע כי אי שם, בעליית גג או בין מדפי ארכיון, קיימות עדויות שטרם התגלו. זאת ועוד, גם אם היו דברים מעולם, הם נחשבו לכאלה שהשתיקה יפה להם וממילא לא תועדו בכתב. מצד אחר, עובדה היא כי בדיקות גנטיות מודרניות הצביעו על מוצא סקוטי אצל יהודים אשכנזים נוספים, ולכן הגיוני להניח שהחיכוך בין שתי האוכלוסיות – מגורים בשכנות, יחסי מסחר והשתתפות חיילים סקוטיים במלחמות בפולין – עשה את שלו והוביל גם ליחסי אישות ועירוב גנטי.

כעת, לאחר שהבנתי כי יש היתכנות נסיבתית לקיומם של שורשים סקוטיים במשפחתי, הגיעה העת לפנות מזרחה ולנסות להבין כיצד השתלבו בעץ המשפחה גם ענפים סיבירים-יקוטים.

ו. הרוסים באים לסיביר

בין אמצע המאה ה-16 לאמצע המאה ה-17 – באותה תקופה בה התרחשה ההגירה הסקוטית לפולין – התחוללה אלפי קילומטרים מזרחה משם, בסיביר ובמזרח הרחוק הרוסי, הגירה אחרת. זו לא התאפיינה בהשתלבות שקטה של מיעוט אתני במסגרת מדינה קיימת, אלא בהשתלטות אלימה באמצעות כיבוש, של מעצמה צומחת (רוסיה) על עתודות קרקע עצומות, תוך שיעבוד ואף השמדה של העמים המקומיים.

מפת סיביר והמזרח הרחוק הרוסי (ויקיפדיה)

סיביר והמזרח הרחוק הרוסי – חבל ארץ עצום בגודלו, קשה-אקלים ועשיר במחצבים – היה מאוכלס באותה עת בדלילות על ידי שבטים נוודים ממוצא סיני, מונגולי וטורקי, ונשלט בחלקו על ידי הח'אן המונגולי של סיביר. השתלטותה של רוסיה על סיביר הייתה שילוב של מלחמות (שמוטטו את הח'אנות המונגולית) עם מסעות סחר (בעיקר בפרוות) ותגליות גאוגרפיות. הרוסים התקדמו לאורך הנהרות הרבים של סיביר והקימו רשת של מצודות קטנות ('אוסטרוג') לאורך נתיבי הסחר, שרבות מהן התפתחו בהמשך לערים גדולות.

ציור מן המאה ה-19 המתאר קרב בין הקוזאקים של אוראל לבין כוחות הח'אנות של סיביר, 1582 (ויקיפדיה)

ברוח התקופה, התייחסו הרוסים אל העמים המקומיים של סיביר כחומר ללוש בו ולעיתים קרובות נהגו בהם באכזריות. עיקר עניינם הכלכלי בסיביר היה טמון בשפע פרוות החורף של חיות הבר שבאזור, ולפיכך השליטים הרוסיים החדשים, בברוטליות אופיינית, כפו על בני המקום לאסוף עבורם כמויות גדולות של פרוות. מעשי מרד דוכאו ללא רחם, מלווים באונס, בטבח ובהחרבת יישובים. כל אלה, בשילוב מגפות עונתיות, הקטינו את מספרם של העמים הסיביריים בחמישים אחוזים ואף יותר.

איור מכרוניקה רוסית מן המאה ה-17 המתאר את בני סיביר (ויקיפדיה)

אחד העמים שסבלו יותר מאחרים מנחת זרועם של הרוסים היו היקוטים, שבין המאות 14-12 היגרו בניו בהדרגה ממקום מושבם, סמוך לימת בייקל שבדרום-מזרח סיביר, עמוק יותר לצפון-מזרח, אל גבול סיביר עם המזרח הרחוק הרוסי. היקוטים עסקו בצייד ובדייג, וכן בגידול איילי הצפון, בקר וסוסים. ב-1620 השתלטו הרוסים על אזור מחייתם והחלו לעשוק את היקוטים. הללו הגיבו במרד, שדוכא במהרה, ויחד עם המגפות שתוארו לעיל צנח מספרם של היקוטים בכשבעים אחוזים.

כאן אפשר לראות סרטון קצר (כארבע דקות, עם כיתוביות באנגלית), הסוקר בתמצית את מאפייני חייהם של היקוטים:



מצבם של היקוטים השתפר במידה מסוימת במהלך המאה ה-18, אך ארצם כבר לא הייתה שלהם. בחלוף השנים הלך וגבר משקלה של האוכלוסייה הרוסית בסיביר, ובכלל זה גם בחבל הארץ בו ישבו היקוטים, בעיקר בעיר יַקוּטְסְק שנוסדה כ'אוסטרוג' ב-1632. אגב, עיר זו, שגרים בה היום כ-323,000 איש, נחשבת לעיר הקרה בעולם. הטמפרטורה הממוצעת שם בחודש ינואר היא 43 מעלות מתחת לאפס...

מצודת העץ הקטנה ('אוסטרוג') שממנה צמחה יקוצק. אחרי שעמדה על מכונה למעלה מ-350 שנים, נשרפה המצודה כליל ב-2002 (ויקיפדיה)

תחילה התיישבו ביקוטסק, ובסיביר בכלל, פקידי ממשל, ציידים, צמיתים שנמלטו מאדוניהם ופליטי רדיפות דתיות. אך במהרה השתנו מאפייני המתיישבים. זה קרה בשל תפקיד חדש שהטילו שלטונות רוסיה הצארית על חבל ארץ זה  – תפקיד מטיל אימה ופחד, שנצרב היטב בזיכרון ההיסטורי והוא מוחשי עד היום.

ז. ארץ גזירה

הגליה לחבלי ארץ מרוחקים היא נוהג מוכר בהיסטוריה האנושית; העם היהודי הוגלה כך לאחר חורבנם של בתי המקדש, לאשור, לבבל ולרומא, וגורלם של עמים משועבדים אחרים לא היה שונה. ההנחה של המגרשים הייתה שהרחק ממולדתם יקטן רצונם של הגולים למרוד במלכות. באימפריה הרוסית, שבשלבים מוקדמים של התפתחותה כבר חלשה על שטחים נרחבים, עשו שימוש נרחב בעונש זה עוד לפני ההשתלטות על סיביר. התווספותם של שטחים גדולים ומרוחקים כל כך מהמרכז, כמו סיביר וחבלי ארץ אחרים במזרח הרחוק, כמו גם הצורך ליישב ולפתח שטחים אלה, העניקו להגליה לשם גם את המימד הקולוניאלי.

כבר ב-1635 הורה מיכאיל, הצאר הראשון מבית רומנוב, לייעד את סיביר למקום גלות של שבויי מלחמה שנפלו בידי הצבא הרוסי במהלך המלחמות עם פולין. לקראת אמצע המאה ה-17 החלו הצארים להגלות לסיביר גם מתנגדים פוליטיים. במהלך המאה ה-18, ההגליה לסיביר קיבלה תנופה משמעותית ושינתה את פניה: בראשיתה של אותה מאה התגלו בסיביר מחצבים ומשאבי טבע רבים. אמנם הפרוות המשיכו להיות ענף ייצוא חשוב, אך אליהן הצטרפו עתה גם מחצבי פחם, כסף, זהב ועוד.

כריית מחצבים הצריכה כוח אדם בהיקפים גדולים – מקצועי ובעיקר בלתי מקצועי – אשר בהיעדר מיכון יבצע את העבודות 'השחורות' של כרייה, העמסה והובלה. בדיוק בשביל זה המציאו את ה'קַטוֹרְגָה' (עבודת פרך) הידועה לשמצה. אסירים פוליטיים ופליליים, כמו גם איכרים מורדים ובני משפחותיהם, נשלחו בהמוניהם למחנות עבודה בסביבת המכרות.

התקנת אזיקים ושלשלאות על אסירי קטורגה בסיביר, שנות השישים של המאה ה-19 (ויקיפדיה)

רבים מהאסירים המשיכו להתגורר בסיביר גם לאחר שחרורם, בין מרצון בין מאונס. וכך, נוסף על זרימה מתמדת של אסירים נוספים ושל מתיישבים שהגיעו לאזור מרצונם, גדל מספרם של הרוסים בסיביר. בסוף המאה ה-18 כבר ישבו שם  כ-850,000 רוסים (לעומת כ-350,000 סיבירים מקומיים), ובאמצע המאה ה-19 עלה מספרם לכדי 1,200,000 לעומת כ-600,000 (בהתאמה).

ממלכת הגלות ועבודת הפרך שהוקמה בסיביר הגיעה לשיא נורא בדמות ה'גוּלָאגים' של התקופה הסובייטית, אך אנו לא נידרש לעניין זה שנמצא מחוץ לטווח הזמן בו עוסקת רשימה זו.

ח. היהודים בסיביר

סיפורם של היהודים בסיביר ובמזרח הרחוק הרוסי אינו שונה בהרבה מסיפורה של האוכלוסייה הרוסית הכללית שהגיעה לשם. היהודים הראשונים הוגלו לסיביר כשבויים עוד בימי מלחמות פולין-רוסיה, במחצית הראשונה של המאה ה-17, אם כי רובם שבו לבתיהם תוך מספר שנים. במהלך המאה ה-18 הגיעו יהודים לסיביר גם כאסירים שנענשו ב'קטורגה', אך מספרם היה קטן.

ההסבר למיעוט היהודים בסיביר באותה עת קשור בכך שעד חלוקת פולין הראשונה, בשנת 1772, כמעט ולא היו יהודים ברוסיה הצארית בכלל. מכאן ואילך, וביתר שאת לאחר השלמת חלוקותיה של פולין ב-1795, התמודדה רוסיה עם מספר עצום של יהודים. הקביעה המשמעותית ביותר הייתה ריתוקם של יהודי פולין לשעבר לאותם פלכים שבהם חיו קודם לכן ואיסור על יציאה מהם ללא רישיון. זה היה 'תחום המושב', שגבולותיו אמנם השתנו לאורך המאה ה-19 אך ביסודו חפף את השטחים של מלכות פולין שנפלו בחלקם של הרוסים. על היהודים נאסר להתיישב ברוסיה 'הפנימית', וכמובן שלא היה אפשר להגיע לסיביר אלא אם נענשת בהגליה.

מפת 'תחום המושב היהודי' ברוסיה הצארית (® דוד אסף) 

מצב זה החל להשתנות במחצית הראשונה של המאה ה-19, בעיקר בשל עניינם המתמשך של שלטונות רוסיה לפתח את סיביר ולעודד הגירה אליה. ניסיון ראשון לעודד התיישבות יהודים בסיביר נעשה ב-1812, כאשר נחקק חוק מיוחד שאפשר לבעלי מלאכה ולסוחרים יהודים לעזוב את 'תחום המושב' ולעבור לסיביר. ההצלחה הייתה מוגבלת שכן רוב היהודים שרצו להגר העדיפו אזורים קרובים יותר ל'תחום המושב', כמו פלכי רוסיה החדשה ובסרביה בדרום-מערב האימפריה (ובמיוחד בעיר אודסה), שגם הם נפתחו להתיישבות יהודית. צעד משמעותי נוסף נרשם ב-1817, כאשר צו מיוחד התיר לכלל תושבי סיביר הרוסים, ובכללם היהודים, לשאת נשים מקומיות, ובלבד שאלה תמרנה את דתן לנצרות או ליהדות. נישואין כאלה, של יהודים לנשים מקומיות שהתגיירו, אכן נערכו.

יחסם של שלטונות רוסיה להתיישבות יהודים בסיביר לא היה חד-משמעי. הם היו מעוניינים אמנם בהתיישבות כזו, אך שאפו לשלוט בה כדי למנוע את הפיכתה של סיביר ל'תחום מושב' שני. לפיכך, במקביל להקלות על התיישבות היהודים, הוצאו גם צווים שהגבילו אותה. החל מ-1820 נאסר על מהגרים יהודים להתיישב בחלקיה המערביים של סיביר, שהיו מיושבים יותר ברוסים, ובמקום זאת הם נותבו מזרחה, לעומק האזור.

הצאר ניקולאי הראשון (ויקיפדיה)

ב-1836 ניסה הצאר ניקולאי הראשון לעודד התיישבות יהודית משמעותית בעומק סיביר, באמצעות מתן קרקעות ומענק כספי לאותם אלה שיעברו לשם מ'תחום המושב'. ההיענות הייתה גדולה, אולם שנה לאחר מכן בוטל הצו (כנראה בלחצם של השלטונות המקומיים), מחשש ש'היהודים יקלקלו את האוכלוסיה המקומית' (כ-1,400 יהודים הספיקו להתיישב בסיביר טרם ביטול הצו). במקביל נדחקו  המתיישבים היהודים בסיביר יותר ויותר מזרחה ואסירים יהודים הורשו להתיישב, לאחר שחרורם, רק באזור אגם בייקל ובמחוז יקוצק.

על אף כל הקשיים נוסדו קהילות יהודיות בכמה ערים גם במערב סיביר והיהודים שגרו שם עסקו בעיקר בסחר פרוות ומחצבים. עלייה של ממש במספר היהודים בסיביר החלה רק משנת 1855, אחרי עלייתו לשלטון של הצאר אלכסנדר השני. בימיו נפתחה סיביר להתיישבות יהודים ללא הגבלה. כתוצאה מכך הגיע מספר היהודים בסיביר ב-1897, שנת המפקד הגדול של יהודי האימפריה, עד כדי 35,000 נפשות. תאריך זה מסמן גם את קצה קו הזמן הנוגע לענייני הפרטי, שכן החדירה הגנטית של היקוטים אל ה-DNA המשפחתי שלי התרחשה ללא ספק קודם לכן.

בית הכנסת באירקוצק שבסיביר הוקם בשנת 1880 (FJC)

כמו אצל הסקוטים בפולין, גם כאן לא הצלחתי למצוא אזכורים לקשרי נישואין בין יהודים ליָקוּטים בסיביר, הגם שקיימות עדויות על נישואים של יהודים לנשים בנות עמים סיביריים אחרים. כך למשל, בסיפור היפה 'החלוץ', שכתב אהרון ראובני, מתואר יהודי שגלה לסיביר ונשא שם אישה מילידות המקום. ראובני עצמו שהה בגלות בסיביר ב-1908, לאחר שהמשטרה הצארית בפולטבה חשפה 'סליק' של נשק שארגן יחד עם אחיו (הלא הוא יצחק בן-צבי, לימים הנשיא השני של מדינת ישראל) על מנת לבסס הגנה עצמית יהודית. באין עדויות ישירות אפשר רק להניח על דרך ההיגיון וההשערה: השהות בצמידות של בני שתי קבוצות אתניות באזור נידח ומרוחק, הקושי למצוא בני זוג לצורך נישואין, ובמיוחד ההיתר שניתן ב-1817 לנישואי גברים יהודים עם נשים מקומיות שתתגיירנה – כל אלה מחזקים את האפשרות לקיומם של נישואי תערובת. אם אכן כך היה, אין זה מן הנמנע שמישהו או מישהי מצאצאי נישואין אלה שב לתחום המושב במחצית השנייה של המאה ה-19, והם-הם המקור לגֶנים היָקוטיים במשפחתי. 

ט.  היה או לא היה?

ובעוד אני מפליג בדמיוני לגבעות הירוקות של סקוטלנד ולמחוזות הקפואים של סיביר התקשרתי לאחי וביקשתי את רשותו לפרסם את התרשים שנכלל באבחון הגנטי שערך. במהלך השיחה בינינו הוא בדק במרשתת אם נוספו עדכונים נוספים לתרשים, והנה – הפתעה! 

הבריטים והיקוטים נעלמו באחת מאילן המשפחה שלנו, ובמקומם נרשם המונח המעורפל Broadly European , כלומר 'אירופי כללי'. הגדרה שיכולה להתייחס כמעט לכל אזור באירופה. החברה שערכה את האבחון לא סיפקה הסבר לשינוי זה, אך מאחר שהיא מעדכנת את ממצאיה באופן שוטף על בסיס מחקרים אחרונים, נראה כי אלה הראו שאותם סמנים גנטיים, שנחשבו קודם לכן כמעידים על מוצא בריטי ויקוטי, שוב אינם מעידים על כך באופן מובהק.

תחילה התאכזבתי מכך שהבסיס לרשימה שכתבתי נשמט תחת רגלי, אך משנמלכתי בדעתי הבנתי, שהמסע שעשיתי, גם אם היה מדומין, הוליך אותי למחוזות היסטוריים מרתקים שאותם לא שיערתי. וגם אם אין למסע זה קשר גנטי ישיר אליי, למי אכפת? שני היעדים הראשונים לנסיעה לחו"ל, שסימנתי לעצמי לאחר שתסור מגפת קורונה, מתחילים באותה אות: סקוטלנד וסיביר...

אסיים את הרשימה בביצוע מקסים של אחד משירי העם המפורסמים של סקוטלנד, The Bonnie Banks o' Loch Lomond, על רקע תמונות עוצרות נשימה של נופי ארץ יפה זו. 

עונג שבת אמיתי!

________________________

דן לב ארי הוא היסטוריון חובב שכבר פרסם כמה מאמרים בבלוג עונג שבת.