סיפורי מצבות: חִפַּשְׂתִּי פְרוּטַתְכֶם וַיֹּאבַד דִּינָרִי

כמה יאוש, כמה מרירות, ואיזו תחושת החמצה ותסכול יש בשתי השורות האחרונות של מצבה זו, שנמצאת בבית הקברות של קיבוץ משמר העמק.

צילום: הגר גולן

אברהם אברונין ב"ר יעקב ז"ל

בלשן וסופר

נפטר ח' אייר תשי"ז

בשנת ה-88 לחייו

תנצב"ה

חפשתי פרוטתכם

ויאבד דינרי

דבר, 12 במאי 1957

מי היה ר' אברהם אַבְרוּנִין, מה פשר השורות יוצאות הדופן, ומדוע נקבר בקיבוץ משמר העמק?

אברהם אברונין (1957-1869)

אברהם אברונין, יליד לוייב (Loyew) שבפלך מינסק, עלה לארץ בשנת 1910, התיישב בתל אביב והיה מראשוניה. הוא היה מורה לעברית, סופר ומתרגם, נקדן ובלשן קפדן וחמוּר סבר. 'מקפיד לגבי כל נקודה ודגש, אם קל ואם חזק', נכתב עליו באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו של דוד תדהר, 'מתריע על כל נתז-לשון ההולך לאיבוד. נוטר כרמה של העברית. לוחם על כל קוץ יבש של יוד ועל כל תג עסיסי של נוי'. 

המורה אברונין בבית הספר בלפור בתל אביב, 1929 (ישראל נגלית לעין, יד יצחק בן צבי)

אברונין לא היה אדם יבש לגמרי. בשנת 1917, לאחר שהוא ובני משפחתו גורשו מתל אביב על ידי הטורקים וגלו לצפת, הוא הוציא ספרון ושמו שירים לילדים, פרי עטו ותרגומיו. את הספרון הוציא אברונין ב'ספרייה' (סדרה) שייסד וקרא לה 'מזכרת מנחם', לזכר בנו הבכור מנחם, שמת בימי גירוש תל אביב. ככל הידוע לי לא היה המשך לסדרה זו.

שירים לילדים, צפת תרע"ח (אוסף אליהו הכהן)

אברונין גם תרגם לעברית שיר שבזכותו ייזכר שמו לדורות: פזמון לחנוכה ביידיש, שכתב מרדכי ריוֶוסמן (מבש"ר) בשנת 1912 על פי לחן מזרח-אירופי עממי. שיר זה מושר עד היום בפי כל ושמו 'ימי החנוכה' ('ימי החנוכה חנוכת מקדשנו'). 

אברונין גם היה חבר ב'ועד הלשון', ואחר כך באקדמיה ללשון העברית. הוא פרסם מאמרים רבים בעיתונות ('מפנקסו של מגיה', 'טעויות סופרים'), ובהם לא היסס לתקן שגיאות לגדולי המשוררים והסופרים, ובהם ח"נ ביאליק וש"י עגנון. רבים העריכו את למדנותו וקיבלו באהבה את תיקוניו. באתר האקדמיה ללשון עברית פורסמה לפני שלוש שנים הקדשה מחורזת שכתב לו המשורר יעקב כהן, ודומה שהיא מתארת את אברונין כערכו – 'עומד על המשמר' 'ולסופרים – מורא':

האקדמיה ללשון העברית

אך לא כולם קיבלו את תיקוניו של אברונין באהבה. עגנון, למשל, נפגע מאחד מתיקוניו ו'גמל' לו בסיפור ארסי ושמו 'חוש הריח', ובו לעג ל'דקדקן אחד', שנעץ בו קולמוסו וגרם לו צער, יסורים וטורח, מה גם שלבסוף התברר שהצדק היה דווקא עם עגנון ולא עם אברונין (אלו ואלו, עמ' רצו-שב; על פרשה זו ראו אהרן בר-אדון, ש"י עגנון ותחיית הלשון העברית, מוסד ביאליק, תשל"ח, עמ' 173-165). 

ספק אם עגנון, שסנט באברונין, ידע אז כמה קשים היו חייו הפרטיים של אותו דקדקן.

ילדי משפחת אברונין, 1913. מימין לשמאל: מנחם, ציפורה ונחמה (אוסף ביתמונה; הספרייה הלאומית)

שניים מארבעת ילדיהם של אברהם אברונין ורעייתו שמחה-פריידל מתו בחייהם. הבכור מנחם מת, כאמור, בימי גירוש תל אביב, ואילו נחמה (נחמק'ה), הבת השנייה, שנולדה ב-1898, התאבדה בשנת 1923. סיפורה של נחמה הרעיש את אנשי קיבוץ עין חרוד – בבת עינה של ההתיישבות היהודית החלוצית בעמק יזרעאל – ומטבע הדברים שבר את לבם של הוריה. היא הייתה בת 25, נשואה לשומר אריה אברמסון מיבנאל ואם לתינוקת. המשפחה הצטרפה לעין חרוד עם ייסודה ונחמה מצאה עצמה שוב בהריון, אך לא ידעה בביטחון מיהו האב. היא ירתה למוות במאהב שלה, אהרנצ'יק רוזין מעין חרוד, ואחר כך בעצמה. לימים נמצא יומנה בעיזבונה של בתה גליליה, והוא משקף את סערות רוחה ואת סערות הימים ההם (יומנה של נחמק'ה אברונין-אברמסון, מהדירות רחל סבוראי וגילת גופר, הוצאת תמוז, 2000; ראו גם בבלוג 'סיפורי ארץ ישראל: מצבות מדברות'; תמר קמינסקי, נשות עין חרוד כמעצבות חֶברה מחדשת ומשתנה, 1948-1921, עבודת דוקטורט, אוניברסיטת בר אילן, תשע"ב, עמ' 99-98, 371).

קברה של נחמה אברונין בעין חרוד. הכיתוב מוטעה וצריך להיות תרפ"ג (מצבות מדברות)

שני הילדים הנותרים – ציפורה עומר (1954-1906) ובנימין ארנון (1998-1912) – היו חברי קיבוץ משמר העמק, והאם שמחה-פרידה, שנפטרה ב-1947, ביקשה להיקבר שם.

מצבת קברה של שמחה-פרידה אברונין במשמר העמק (צילום: הגר גולן)

לאחר שמתה גם בתו צפורה, עבר אברונין הזקן, אז כבר בן 85, לגור בקיבוץ בו חי הבן האחרון שנותר לו, בנימין. שלוש שנים לאחר מכן מת אברונין ונטמן ליד רעייתו ובתו.

מצבת קברה של צפורה אברונין במשמר העמק (צילום: הגר גולן)

בנימין ארנון, משמר העמק 1948 (ארכיון משמר העמק)

ונשוב למצבה.

אפשר להניח שאת שתי שתי השורות, 'חפשתי פרוטתכם ויאבד דינרי', ביקש אברונין עצמו שיחקקו על מצבתו. זהו בעצם ציטוט מתוך שירו המדכדך של ביאליק 'עַרְבִית', שנכתב בשנת 1907 (אברונין כתב מחקרים רבים על לשונו של ביאליק והיה בקי בשירתו):

וְעוֹד אַחַת אֶרְאֶה: חִפַּשְׂתִּי פְרוּטַתְכֶם 

וַיֹּאבַד דִּינָרִי – 

וְאַשְׁמְדַי עוֹמֵד מֵאַחֲרַי וְשׂוֹחֵק 

הַשְּׂחוֹק הָאַכְזָרִי.

כך, כנראה, ביקש אברונין שיזכרוהו: אדם שהשקיע את חייו ואת כוחותיו בזוטות, בפרוטותיהם ובשגיאותיהם של אחרים, ושכח לדאוג לאוצרו-שלו... שתי השורות האחרונות של השיר, שמרמזות על חיים מלאי קדרות ובלהה, שעליהם מנצח אשמדאי מלך השדים, לא נחרטו על המצבה. הן נותרו ברקע עבור הבקיאים, מהדהדות חרש את גורלו העצוב של האיש שנטמן כאן.

ונסיים ב'שיר ערש' ('ממרומי שמי התכלת'), אחד משירי הזמר היפים שכתב אברונין בימי גלותו בצפת ונדפסו בספרונו שירים לילדים (תרע"ח). השיר הולחן זמן לא רב לאחר מכן על ידי חנינא קרצ'בסקי, המורה למוזיקה של גימנסיה 'הרצליה' (צלילי חנינא, 1927, עמ' נח), והנה הוא בביצוע היפה של חבורת שהם:

 

בעלי התוספות

בארכיונו הפרטי של אליהו הכהן שמור חומר מקורי רב ולא ידוע על אברונין, ועד שחומר זה יפורסם בשלמותו הנה כמה טעימות מעניינות ממנו, ותודה לאליהו על השיתוף.

התעודה הראשונה, משנת תר"ס (1900/1899), היא דרישת תשלום מהורי תלמידים בחדר 'העברי', שייסדו במינסק אברונין ושותפו מ' פרלוב. זה היה מן הסתם חדר 'מתוקן', שהלימודים בו היו על טהרת השפה העברית.

עם עלותו ארצה בשנת 1910 ביקש אברונין להתקבל למשרת מורה לעברית ולתנ"ך בגימנסיה העברית ביפו (טרם שעברה לבניין החדש באחוזת בית). המילה 'מועמדות' עוד לא הייתה קיימת אז בלשון העברית, ולכן השתמש אברונין במילה 'קנדידטורה'. 

הוא צירף למועמדותו את תולדות חייו, אך אלה כנראה לא היו מספיק עשירים עבור מנהלי הגימנסיה... אברונין לא קיבל את המשרה.

וכך כתב: 

מתולדותי

בלוֹיֶב, עיר קטנה בפלך מינסק, נולדתי. עד שנת השתים עשרה לימי חיי גדלתי בבית הורי, אשר העתיקו מושבם לעיר פרילוקי פלך פולטבה. אבי, מלמד תינוקות, חנך לי על-פי דרכו: במלאת לי שבע שנים, בטרם אדע לתרגם פסוק כצורתו, מסרני למלמד גמרא. בלי סדרים ומבלי ראות כמובן ברכה רבה בלמודי עברתי מקִרעי-מסכתא אחת אל משנֶהָ: קפצתי מביצה אל בבא קמא ומפסחים אל גטין ואל חולין.  

במלאת לי שתים עשרה שנה, עזבתי על-פי עצת מלמדי את בית אבי, ואלך לנוע על הישיבות בערי ליטא הקטנות. ארבע שנים עשיתי בליטא ורכושי הרוחני שרכשתי לי בהן היה: הבנה הגונה בתלמוד ונושאי כליו ומעט השכלה – פרי קריאתי בספרים כתובים עברית, החל מ'אהבת ציון' וכלה ב'השחר'. 

כשובי לבית אבי, החלותי ללמ[ו]ד את השפה הרוסית ובמשך הימים עלה בידי לקנות בה שלמות ידועה. מלבד השפה הרוסית וספרותה רכשתי לי ידיעה קלה גם בשפה האשכנזית, הרומית, חשבון, גאוגרפי', היסטורי' וכ'. על השתלמותי בעברית אני שוקד תמיד. 

בהוראה אני עוסק זה כעשרים שנה.  

לפני שתים עשרה שנה באתי לרגל נשואַי מינסקה. במינסק עסקתי בהוראה לשעות גם בבתים פרטיים, גם בבתי-ספר.