'יומן קורונה': בין סבתא לנכדה בימי מַגֵּפָה

רחוב אוסישקין, תל אביב (צילום: איתמר לויתן)

מאת חגית בנזימן

לפני שנה, כשמגיפת קורונה החלה להתפשט במקומותינו, כשנכפתה עלינו מציאות חדשה, אפופת חרדה, של בידודים, הימנעויות וסגרים, התקשרה אלי אחת מנכדותיי, נטע יעקבי, בת 14 אז, והציעה שנכתוב שתינו מדי יום יומן שיתעד את חוויותינו ומחשבותינו. היוזמה הזו, שנקראה בפיה 'יומן קורונה', נבעה ממנה, מהצורך שלה להתבטא וגם מהרצון לשמור על קשר רצוף עם סבתא, באותם ימים שבהם פחתו המפגשים המשפחתיים והעתיד היה לוט בערפל.

'סבתא חיונית': חגית בנזימן בחצר ביתה בירושלים עם חולצת קורונה שקיבלה מנכדיה

מטבע הדברים, הִפעילה יוזמה זו גם אותי וזימנה לי עיסוק חדש. כל משבר הוא גם הזדמנות, וכך התאפשר לי להתוודע למחשבותיה, לחוויותיה ולאופן כתיבתה של נכדתי, וגם לחרוז מדי פעם שירים – מלאכה שחביבה עלי ביותר. ייתכן, חשבתי לעצמי, שיוזמתה נבעה לא רק מצרכיה שלה אלא גם ממחשבה עליי, מרצונה הנדיב לספק לי טעם ואתגר בימי הקַדְרוּת הצפויים.

היא כמובן צדקה, ואת קורת הרוח שנגרמה לי בעקבות כתיבת היומן ביטאתי פעמיים במהלך התכתבותנו:

חֲדָשות לבְּקרים / פה דיווחו על סקרים.  

פה דיברו בריגוש / על תנודות שֶבַּגוּש –  

בין  ביבי לטיבי / בין ימין לבין שמאל,  

מי היה מאמין? / זה היה רק אתמול. 

 

החיים השתנו / הַשִׂיחַ אַחֵר,

את עניין הבחירות / כבר איש לא זוכר.  

היום יש שיחות / על סוגי מסיכות, 

וכבר לא מתרגשים / מֵעִנְיין הגושים. 

 

כבר חדלו לדבר / על מנדט שֶפָּקַע.  

מדברים פה כולם / על שיעור הדבקה.  

במקום על רוטציה / מדברים על מוטציה.  

מְסַפְּרים כל העת / מי חי ומי מת. 

 

ואני, בִּמְחילה / כבר לא יכולה  

לשמוע יותר / על אותה מחלה.  

אז במקום על מכשיר הנשמה

אחשוב לי על שיר נשמה.        

             – – –   

 

בימים של בידוד / שואבים קצת עידוד  

מבדיחה וחידוד / של נכד חמוד  

ואני פה שואבת עזוז / מכך שמצאתי חרוז.

ההתכתבות ביני לבין נטע לא נשאה אופי של דו-שיח. כל אחת, בנפרד, העלתה על הכתב מחשבות וחוויות, ואת שכתבנו העברנו זו לזו בוואטסאפ כמעט מדי יום, מאמצע מארס עד אמצע מאי 2020. ליקטתי כאן קטעים מתוך היומן, בעיקר את אלה שבהם נגענו שתינו בנושאים דומים ושבהם כתבתי טקסטים מחורזים. פה ושם דילגתי על שורות, התקנתי, פיסקתי ותיקנתי טעויות הקלדה.

קטע מהיומן בוואטסאפ

וכך זה התחיל, בחודש מארס 2020...

נטע:

קודם כל ממש מוזר לי לכתוב והרבה יותר קל לי לתאר את מה שאני חווה במחשבות. אבל אני רוצה לנסות, בשביל שתהיה לי מזכרת.  

זה פשוט מצב הזוי. אין לי מילים אחרות לתאר את זה, מפחיד בטירוף. מצד שני, מרגש ומיוחד. אני לא יודעת למה, אבל אני שמחה שמשהו בכזה סדר גודל עולמי קורה בתקופתי ושאני רואה איך כל העולם מגיב לתופעות כאלה. אני באמת מאמינה שהקורונה באה לסמל משהו. אני מאמינה שאם לא הייתה מגיעה קורונה, הייתה מגיעה מגפה אחרת. אני חושבת שהקורונה באה לסמל לנו שאנחנו צריכים להפסיק עם כל החד-פעמי/פלסטיק, שאנחנו חייבים למוטט את כל התעשיות שכל כך מזהמות את העולם. וגם, מי יודע, יכול להיות שהקורונה תהיה המפץ הגדול הבא. היום בישראל יש כבר 137 חולים. אתמול היו תשעים ומשהו. זה משוגע הקצב שזה עולה. זה הגיע למצב שהשביתו את הלימודים מפורים עד פסח! חופשת פסח אמורה להתחיל ב-31.3 ואנחנו נהיה בחופש כבר ממחר (יום ראשון) ה-15.3. זה פשוט מצב משוגע!

 על תחושת המועקה שהתלוותה לבידוד ולריחוק החברתי כתבנו לא מעט.

חגית:

איזו תקופה!  

איזו תקופה!  

קָפצה עלינו מַגֵּפָה.  

היא מסתערת כְּסוּפָה,  

הורסת כל חלקה יפה.  

היא מתקיפה,  

היא מטריפה,  

ומדי יום היא מחריפה.  

איך לְמַגְרָה? איך להודפה?  

הֲתִמצֵא לכך תרופה?  

כולנו פה מלאי תקווה 

שתיעלם כבר ותגווע, 

וכשתגיע לְסוֹפה 

תהיה פה שוב 

תקופה יפה.

 נטע:

זה גדל כל כך מרגע לרגע. לפי מה שהבנתי כבר הגבילו את מקומות העבודה בהמון הגבלות. לא התעמקתי עד הסוף, אבל לפי מה שהבנתי אסרו על כינוס אירועים מעל עשרה אנשים.  

הריקודים בלהקה התבטלו עד להודעה חדשה [נטע רוקדת בלהקת מחול, שאמורה הייתה להופיע בערב יום העצמאות בטקס הממלכתי בהר הרצל]. לא יהיה הר הרצל. הפעולות בתנועה התבטלו וגם החוגים של גלעד ויעלי [אחיה הצעירים של נטע]. מבאס מאוד שבמצב הזה אין לנו ממש יכולת לפגוש חברים, גם כי אין לאן ללכת וגם כי יש ילדים שההורים שלהם לא ממש רוצים שיהיו במגע עם עוד אנשים. זה מצב מאוד מבאס, אבל אני מבינה שהצעדים הללו הכרחיים. לי מאוד מאוד חשוב שגלעד ויעלי לא ייגעו במסכים [של טלוויזיה או מחשב] עד שיסתיים יום הלימודים שלהם (שבע וחצי עד שתיים), כי אני לא רוצה שהם יתרגלו לזה.  

האמת שקצת נמאס לי מהמצב הזה. אני אמנם יוצאת לרוץ בערבים, אבל אין כמעט שום תקשורת עם אנשים ואני כבר רוצה לחזור לרקוד. קשה להישאר חיובית אבל אני מנסה ומקווה לטוב.  

מספר החולים עולה בקצב מטורף, עכשיו כבר קרוב ל-3,500 איש. זה מאוד מאוד מוזר בשבילי. כבר ממש קשה לי בלי השִׁגְרָה, במיוחד זה שאני רוב היום בבית, כי בשגרה אני לפחות שלושה ימים בשבוע מגיעה הביתה רק בערב. 

כתובת עידוד בקופת חולים לאומית בירושלים (צילום: מנחם רוזנברג)

חגית:

זה רציני / זה לא משחק,  

הַקְפֵּד מאד / לשמור מרחק.  

אל תנסה / להתרפק,  

התעטשויות – / אל המרפק.  

 

נקה ידיים / בלי חשבון –  

בג'ל חיטוי / או בסבון.  

הקפד תמיד / להתאפק,  

להימנע / להתנתק.  

 

ואם אפילו מתחשק,  

בשום פנים אל תתנשק.  

אל תְלַטֵף / אל תתחבק, 

אתה עלול להידבק.

 

הן זה טִיבָה של אהבה, 

עד שהמגיפה תגווע.

תמונת מסך מסרטון הסברה שהפיק משרד הבריאות (YouTube)

השהייה הממושכת בבית, וההכרח לוותר על עיסוקים שהיינו רגילים להם, הביאו לחיפוש אחר פעילויות חדשות שתמלאנה את השעות הריקות במשמעות. 

נטע:

היום נרשמתי לאתר שמעביר קורסים בספרדית אונליין, כי זה היה נראה לי רעיון טוב ללמוד שפה בתקופה כזו. אתמול נפגשתי עם חברה והאמת שאני מדברת עם הרבה חברות בטלפון, אבל זה עדיין מצב מוזר ואני לא כל כך יודעת איך הדברים הולכים להתנהל. החלטתי שאני רוצה לנסות לשפר את האנגלית שלי, אז כל יום אני לומדת עשר מילים חדשות ומדברת רק באנגלית החל משבע בערב. אני כל יום עושה יוגה וכל יום אימון כושר. אני פשוט מרגישה שזה עושה לי ממש טוב, וסוף סוף אני יכולה להקדיש זמן לדברים שאני רוצה לעשות. גם אם זה יוצר מצב של חוסר זמן, אני נהנית מזה וחושבת שזה מה שמחזיק אותי בתקופה הזאת.

חגית:

שפשפתי פָּנֶלִים / הזזתי שטיחים,  

קרצפתי המון / מקומות מוזנחים.  

מיינתי בגדים / פיניתי מקום,  

מצאתי חוטים / והתחלתי לרקום.

 

התנור במטבח / כבר נראה כמו חדש, 

כלי הכסף נראים / כמו בבית המקדש.  

בהרבה סבלנות / ובלי חיפזון  

בדקתי את כל / אריזות המזון. 

 

כל מוצר ומוצר / שמזמן פג תוקפו 

בגיל ושמחה / סילקתי מפֹּה.   

טיפסתי על כסא / וגם על סולם,  

איבקתי כל ספר / באופן מושלם. 

 

שטפתי קירות / טאטאתי תקרות,  

ניקיתי חלון / וכיבסתי וילון.  

מצאתי חלקים / מהפאזל של פּוּ.  

הם אבדו, כך נדמה לי / בשנת תרפפ"ו. 

 

השתמשתי בחומץ / בכלור ובחול,  

ניקיתי בבית / כמעט את הכל.  

רק המחסן / עוד ממש לא נקי.  

קורונה חכי! / עוד אל תסתלקי!

החשש מהידבקות והאיסור על מפגשים שינו את האופן שבו נחגגו החגים ונערכו הטקסים. כמו כולם, התכנסנו גם אנחנו, כל אחת בביתה ובמחשבותיה.

אבל בפורים עדיין יכולנו להיפגש.

חגית:  

לפני שבועיים, בפורים,  

נפגשנו פה מאופרים.  

אבל מאז – עוד בְּאַדָּר –  

ממש מתחת לָרדאר,  

נגיף אלים לכאן חדר. 

וכל אחד כבר מסוגר  

אי שם בבית בו הוא גר.  

 

יש איסורים, יש התרעות,  

ואי אפשר להתראות.  

אז מה עושים? פונים לרשת,  

שם כל המשפחה נפגשת.  

כך מקיימים מפגש יזום 

כשמתחברים כולם לזום.  

בכל זאת עוד אפשר לצחוק,  

בזכות קשרים בשלט רחוק.

לא מקבלים תרומות בגדים עד אחרי פסח (צילום: דוד אסף)

לקראת חג הפסח כתבה לי נטע:

תכף פסח, וזה מרגיש לי ממש מוזר. זה באמת חג שאני כל כך אוהבת ועצוב שהשנה כל משפחה תעשה אותו לבד. בכל זאת, למרות שכל משפחה תעשה את החג בהרכב מצומצם, יש עדיין אווירה של חג. לפחות זה יש. אני עדיין מתרגשת לקראת ליל הסדר וזה ממש משמח אותי.  

היום ליל הסדר. מבאס שלא נוכל לחגוג את החג עם כל המשפחה כמו בכל שנה. עצוב לי גם על זה שסבא וסבתא יהיו לבד, וגם כי זה חג שאני באמת אוהבת להיות ביחד עם כל המשפחה. אבל לא נורא. אני ואמא בישלנו מלא דברים, גם דברים שבדרך כלל אנחנו אוכלים אצל סבתא בליל הסדר. אז זה קצת יצר אווירה. הכנו מרק (שיצא ממש טוב – כמו של סבתא) וגם שעועית, שיצאה ממש טוב ועוד כל מיני. אני באמת כבר מאוד מתגעגעת לכל המשפחה. אני מקווה שהקורונה תיעלם כבר ויהיה לנו תגמול על זה שאנחנו נשארים כל אחד בביתו.  

עברנו את ליל הסדר. היה יחסית כיף, בהתחשב במצב, ונהניתי עם המשפחה. דיברנו עם שני הסבים והסבתות בטלפון ושרנו שירים. לגמרי היה חסר ליל הסדר כמו בכל שנה, אבל זאת הייתה חוויה שאני בטוחה שלא נשכח.  

מודעה של 'סופריודה' לפני פסח תש"ף (צילום: איתמר לויתן)

חגית:

פחות קְנִיות, פחות טִרחה / אין שותפים לארוחה,  

הן כשיגיע ליל הסדר / נהיה רק שנינו פה בחדר.   

נאכל רק שנינו בחטף / כי אין פה סדר משותף,  

לא נְחַלֵק שום הגדות / לנכדים ולנכדות. 

 

איש לא יעיר, איש לא יידע / אם לא נקרא בהגדה,  

הרי הכל נשאר בינינו / נשארנו פה אנחנו שנינו.   

וכמובן שהשנה / אתה תשאל 'מה נשתנה',

ואם תרגיש קצת מבוכה / אשמח לבוא לעזרתך.  

 

אני אקפיד בבוא הזמן / לגנוב ממך אפיקומן,

וגם אדאג שהמֶחְטף / יבטיח מתנות לטף.    

נאכל באופן רק סמלי / מרק עם עוף, אולי גם צְלי.  

בסוף אולי נחבור לזום /  בקול גדול או בזמזום  

נשיר יחדו עם ילדינו: / 'מספיק, קורונה, די דיינו!'  

                        – – –   

 

היום שוּנוּ קצת הטקסים / אין גינונים, אין נימוסים,  

אלינו כלל לא נכנסים / כוס אליהו לא נָשִׂים.   

כל התריסים פה מוגפים / פה נזהרים מנגיפים  

ובבידוד העכשווי / לא מארחים פה שום נביא.  

 

שומרים היטב על סטטוס קוו / אז אליהו – אל תבוא!  

הרי פגשתָ אֲלָפִים / תפיץ אצלנו נגיפים.   

מוטב שתישאר בחוץ / אתה אצלנו לא נחוץ.  

אנחנו לא צריכים פה נֵס / אל תבקר! אל תיכנס!  

עזוב אותנו במנוחה / ולך לך לדרכך. 

 

(אולי מותר רק להעיר / שגם אתה כבר לא צעיר. 

שמור על בידוד אם מתאפשר / הרבה בריאות וחג כשר.)

 

מתוך מחברת שירי הקורונה לפסח

את חוויותיה ביום השואה תיארה נטע כך:

היום יום השואה. הייתה היום צפירה בבוקר ועמדנו בחוץ. לאורך כל הבוקר היו לנו טקסים באינטרנט ושיחה עם המחנכת. יום השואה זה תמיד יום שבו אני מרגישה מוזר. קשה לי לשמוע את כל הסיפורים של השורדים. תמיד אני מנסה לחשוב איך אני יכולה לקבל עוד מידע על אנשים שאיכשהו קשורים אלי ושהיו בשואה, ומבינה שאני לא ממש יודעת על זה. וגם, בעיקר, אני מרגישה שאני לא עושה מספיק בשביל לתמוך בשורדי שואה. אני גם ככה מרגישה מוזר ועצובה ביום הזה. אני חושבת שמה שאני אעשה בהמשך זה פשוט לצפות באיזה סרט על השואה, כדי שאוכל לשחרר את התחושות שלי. בשנה שעברה עשיתי את זה וזה עזר לי. בכל מקרה, היום הזה גם נותן המון פרופורציות על החיים. יש לי זכות לחיות היום במדינה שבה אני מרגישה בטוחה, עם משפחה תומכת. 

הפעם הרגשתי צורך להגיב ישירות על מה שכתבה נכדתי ולשתף בהם גם את יתר בני המשפחה:

היום יום השואה ואני כותבת בעקבות הדברים שנטע כתבה. דברים מרגשים ונוגעים ללב. אני חושבת תמיד ביום השואה על אמי ועל משפחתה – על הוריה ואחותה שנספו בשואה. אמי עלתה ארצה כשהייתה בחורה, במסגרת תנועה שנקראה כחול-לבן. כשהאנטישמיות התגברה בגרמניה היא ניסתה לשכנע את משפחתה לעלות ארצה, אבל הם לא נענו לכך. כפי הנראה לא האמינו שהאנטישמיות תקבל ממדים כאלה. רק את אחיה הצעיר הצליחה לשכנע. אני חושבת על כך שכשאני, אחותי ואחי נולדנו, אמי נשאה בתוכה את הכאב והדאגה ותחושת האובדן על הוריה ואחותה שנשארו שם. אתנו כמעט ולא דיברו על כך. כפי הנראה לא רצו להכאיב לנו, והדרך אז הייתה לשתוק. בכל זאת, אמי הצליחה לגדל אותנו באהבה, באופטימיות ועם שמחת חיים. אולי כך ספגתי עמוק בתוכי את ההבנה שתמיד צריך לנסות להמשיך הלאה, לקוות ולהיאחז בדברים הטובים של החיים.

נטע:

לא זכרתי את זה סבתא. זה עצוב מאוד, אבל אני שמחה בשבילך ובשבילה שהצלחתן לראות את הטוב.

חגית:

נטע, לפי דעתי, את יכולה להסיר מעצמך קצת אחריות ומצפוניוּת ולא לשאת על עצמך את כל צער העולם. התרומה שלך להפחתת הצער יכולה לבוא לידי ביטוי גם בכך שתרגישי שמחה וחופשיה.

 וכך כתבה נטע ביום הזיכרון לחללי צה"ל:

היום יום הזיכרון, והיום בערב – ערב יום העצמאות. שוֹֹק בשבילי, שבזמן הזה הייתי אמורה להיות בעיצומן של החזרות בהר הרצל, חווה את טקס יום הזיכרון בהר הרצל עם כל הקבוצה שלי. היום הזה, יום הזיכרון, רק מזכיר לי כמה אני רוצה לבצע שירות משמעותי בצבא, אולי בקְרָבִי ואולי לא, בכל אופן משהו שיהיה משמעותי עבורי.

מדי פעם בפעם השתנו ההוראות שהוטלו על הציבור. לקראת הסגר הייתה אווירה של טרום-מלחמה ואי אפשר היה שלא להרגיש את הבהלה שמסביב.

נטע:

נהייתה אובססיה סביב המזון בכפר [מקום מגוריה]. כמעט כל יום איזה חקלאי בא ומוכר את מה שהוא מגדל. אנשים ממש ממש לחוצים ומגזימים. אתמול מישהי יצרה קשר עם מישהו שיש לו ביצים ונוצרה קבוצה בוואטסאפ של אנשים מהיישוב ומהסביבה שרוצים לקנות ביצים. הוא מוכר קופסאות של 30 ביצים ואנשים הגזימו והזמינו 6 תבניות. הוזמנו ממנו משהו כמו 500 תבניות ובסוף הוא לא הביא לאף אחד כי לא היה לו. זה רק ממחיש את הטירוף שהמגפה מעוררת.  

היום אני ואמא מצאנו בסוּפֶּר ביצים!!! זה אירוע מרגש, כי בכל הסוּפֶּרִים במודיעין אין, וגם פה ביישוב אין, ובקיצור – אין בכלל. ועוד קנינו 'ביצי חופש' שזה ממש טוב. אמא גם קנתה בשר ועוף (למרות ההתנגדות שלי), ואנחנו קצת מרגישות שדפקנו את המערכת. שמעתי לפני כמה ימים פודקאסט שמדבר על כך, שאם ישראל תהיה במחסור במשהו זה יהיה ביצים ועוף, אז אנחנו מסודרים (למרות שבעיני זו הזדמנות מצוינת לצַמְחֵן – להפוך לצמחוני – את כל המשפחה). 

מראות מימי המחסור בביצים (טוויטר)

חגית:

כולם אצים / כולם רצים.  

למרות הסגר מתקבצים / וגם אנחנו שָם צָצִים.  

מתרוצצים בין הניצים / יש מתפרצים, מְנַאֲצִים,  

יש משמיצים ומרביצים / הקרב הולך ומַעֲצִים  

אבל אנחנו נֶחְלָצים / עוד לא כלו כל הקִצים. 

די לחוצים ורצוצים / אבל לגמרי מרוצים –  

חזרנו עם תבנית ביצים.

 

לעתים, מחיתי נגד עולם המושגים החדש ונגד הכָּאוֹס כולו:

יש אנשים מאד אינטליגנטים / שלא יודעים מה זה רֵאָגֶנְטִים.  

יש אנשים ממש לא טיפשים / שאינם מבינים מה זה מְטוֹשִׁים.  

יש אנשים מוּכֵּי תדהמה / כשאומרים להם שוב הַשְטָחַת עקומה.

 

מה זה סגר חלקי? / מה סגר מוחלט?  

מה זה בדיוק / חולה מאומָת?  

אם רק תעשו פה קצת סדר / לפני שנצא מהסגר,  

נציית להכל (בלי נדר).  

תודה על הכל – – 

                  הָעֵדֶר. 

לרגעים ניסיתי להשתעשע ולחפש את היתרונות כביכול של תקופת הקורונה:

לא טיילנו דָרומָה / לא טסנו לרומא,  

שבועות לא שתינו / קפה ב'ארומה'.  

סוליות הנעליים / אינן מִתְבַּלוֹת,  

לא יוצאים לטייל / לא יוצאים לבלות. 

 

לא היינו בסרט / לא ראינו מחול,  

מספיק לנו טרֵנינג / ובגד של חול.

אין שום הזמנה / לשום חתונה,  

לא קנינו שום בגד / ושום מתנה.

 

המֵכָל של הדלק / אינו מתרוקן,  

אנחנו בבית / לא זזים מהקן. 

אין תספורות / אין טיפוח שיער, 

בקיצור, יש לומר / הכסף נשאר.  

אין הוצאות / חיסכון ענקי,  

הקורונה הזו – / רווח נקי.

 

לרגעים דמיינתי את היציאה מהסגר לשגרה:

מזמן לא יצאנו לטבע / שבועות לא שאפנו אויר,  

פָּנֵינו איבדו את הצבע / עוֹרֵנוּ הולך ומַחֲוִיר.   

עד היום בו הסגר יוּסַר / נִתְעַבֶּה, כך נראה, בבשר, 

עד היום בו העוצר יוקל / נעלה לא מעט במשקל.  

 

אחרי ספורט מצומצם וביתי / נתנהל רק באופן איטי,  

לשיער ישתנה הגוון – / יהפוך לאפור או לבן.   

נהיה מגודלי שערות / נֵרָאֶה כמו שוכני מערות,  

אך עם שריר מדולדל / ושיער מגודל   

נצלע ברחובות ונַרְעִים: / 'העיקר שנשארנו בריאים'.

 

וכדי לעודד את עצמי ואת נטע כתבתי:

כשהתלאות כבר תעבורנה 

הרבה שמחות לכאן תחזורנה.  

נשיר כולנו וְנרוֹנָה:  

'היֹה היתה אֵי אז קורונה'...

 _________________________________

ד"ר חגית בנזימן היא פסיכולוגית קלינית, סופרת ומשוררת לילדים ומתרגמת.