על קצה הלשון: ביאורי מילים לשיר 'הוי, ארצי! מולדתי!'

השיר 'הוי, ארצי! מולדתי!' של שאול טשרניחובסקי ידוע ומפורסם, אהוב ומוכר. פרסומו בא לו לא רק בגלל מילותיו ומקצבו, נופי הארץ, צבעיה וריחותה שעולים מחרוזיו, אלא גם בזכות הלחנים הרבים שחוברו לו, ובהם בולט במיוחד הלחן הנהדר שחיברה נעמי שמר. השיר גם זכה לביצועים רבים ומושמע בימי חול ובימי חג. אין מתאים ממנו לחוג אתו את יום העצמאות.

אלה מילות השיר :

הוֹי, אַרְצִי! מוֹלַדְתִּי! הַר־טְרָשִׁים קֵרֵחַ. עֵדֶר עֻלְפֶּה: שֶׂה וּגְדִי. זְהַב־הָדָר שָׂמֵחַ. מִנְזָרִים, גַּל מַצֵּבָה, כִּפּוֹת־טִיט עַל בָּיִת. מוֹשָׁבָה לֹא־נוֹשָׁבָה, זַיִת אֵצֶל זָיִת. אֶרֶץ! אֶרֶץ־מוֹרָשָׁה! דֶּקֶל רַב־כַּפָּיִם. גֶּדֶר־קַו־צַבָּר רָשָׁע. נַחַל כְּמַהּ הַמָּיִם. רֵיחַ פַּרְדְּסֵי־אָבִיב. שִׁיר־צִלְצַל גַּמֶּלֶת. חֵל־חוֹלוֹת לַיָּם סָבִיב. צֵל שִׁקְמָה נוֹפֶלֶת.

אֶרֶץ־נַחֲלַת מִדְבַּר־סִין! קֶסֶם כּוֹכְבֵי לֶכֶת. הֶבֶל־זַעַם הַחַמְסִין, מְלוּנָה בְּשַׁלֶּכֶת. כֶּרֶם־גֶּפֶן נִים־לֹא־נִים. תֵּל־חָרְבָּה נֶחֱרֶשֶׁת. תְּכוֹל־לֵילוֹת וִילֵל־תַּנִּים. מַשְׁאֵבָה נוֹקֶשֶׁת. הוֹי, הוֹי, אֶרֶץ חֶמְדַּת־לֵב! הַשָּׁמִיר, הַשָּׁיִת. בַּיִר סוּד יָתוֹם בַּגֵּב. בַּשָּׁמַיִם עָיִט. מַטְלִיּוֹת מִדְבָּר וָחוֹל. שְׁבִיל זָרוּעַ שְׁחֵלֶת. בְּיָם שֶׁל אוֹר טוֹבֵעַ כֹּל, וְעַל פְּנֵי כֹל הַתְּכֵלֶת.

הנה כמה ביצועים מוכרים של השיר, ובראשם הגבעטרון בלחן של נעמי שמר:

ביצוע שאהוב עליי במיוחד הוא של נחמה הנדל:

  .

וכאן מיקי גבריאלוב בלחן יפה ושונה, שהוא עצמו חיבר לשיר:

 

אבל האם אנו גם מבינים מה שאנו שרים? האם כולנו יודעים מה זה 'עֻלְפֶּה', 'שִׁיר־צִלְצַל גַּמֶּלֶת' או 'בַּיִר סוּד יָתוֹם בַּגֵּב'?

בבלוג האקדמיה ללשון העברית התפרסמה השבוע רשימה שמוקדשת לביאורי המילים ולצירופי הלשון שבשיר. מעניין, נעים וגם נחמד להאזין לשיר כאשר כל מילותיו מובנות וכל ניביו ברורים. הרשימה נכתבה על ידי ד"ר ברק דן, ואני מודה לצוות האקדמיה ללשון העברית על הרשות לפרסמה גם בבלוגנו. הצילומים נוספו על ידי.

* * *

מאת ברק דן

בשירו של שאול טשרניחובסקי – שיר שחיבר בתל אביב בשנת 1933, לאחר עלייתו ארצה, ומהשירים המזוהים ביותר עם המשורר – מתוארים הארץ ונופיה כפי שרָאָם המשורר. המילה הפותחת הוֹי היא מילת קריאה המשמשת להבעת צער. ואומנם בתיאור הארץ חמדת הלב נגלית ארץ שוממה וחרבה ברובהּ, אם כי גם פרדסים, גפנים, זיתים וצמחי בשׂמים יימצאו בהּ. בתיאורו כלולות מילים לא רגילות – בוודאי לקורא בן ימינו. הרי ביאורן: 

הַר־טְרָשִׁים קֵרֵחַ – המילה טרשים (או טרשין) מתועדת לראשונה בספרות חז"ל, ואף שמשמעותה ברורה 'אדמה קשה', 'סלעים', גיזרונה אינו ברור. בתוספתא נאמר מפי ר' עקיבא כי 'אם סִקל [אבנים], יוציא [אותן] לים או לנהר או למקום הטרשין' (שביעית, ג ה), ובתלמוד הבבלי נאמר: 'ואין לך טרשין בארץ ישראל כחברון' (כתובות, קיב ע"א). בתקופה מאוחרת יותר נוצרה גם צורת היחיד טֶרֶשׁ, המשמשת גם בשירו של חיים גורי 'באב אל־ואד': 'כָּאן לָחַמְנוּ יַחַד עַל צוּקִים וָטֶרֶשׁ, כָּאן הָיִינוּ יַחַד מִשְׁפָּחָה אַחַת'. הר הטרשים של טשרניחובסקי הוא אפוא הר סַלעי חשוף. 

'הַר־טְרָשִׁים קֵרֵחַ' – הר חורב בסיני, 1858 (ויקימדיה)

עֵדֶר עֻלְפֶּה – המילה עולפּה מצויה פעם אחת ויחידה במקרא, בנבואתו של הנביא יחזקאל לפרעה ולמצרים. לפי המשל, הארז היפה, הגדול, הגבוה והמסועף ייכרת ביד זרים, ויקיץ הקץ גם על העצים והחיות שנסמכו עליו: 'הֶאֱבַלְתִּי כִּסֵּתִי עָלָיו אֶת תְּהוֹם וָאֶמְנַע נַהֲרוֹתֶיהָ וַיִּכָּלְאוּ מַיִם רַבִּים, וָאַקְדִּר עָלָיו לְבָנוֹן וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה עָלָיו עֻלְפֶּה' (לא 15). ההקשר ושורש המילה על"ף מובילים להנחה המתבקשת שבהיכּרת הארז יתעלפו עצי השדה מֵחוסר מים. גם העדר אצל טשרניחובסקי הוא כנראה עדר מעולף, אולם בעוד אצלו אין ספק שעולפֶּה הוא שם תואר לעדר, תפקיד המילה בפסוק מיחזקאל אינו ברור (עצי השדה עולפֶּה?) וגם מבנֶהָ קשה: הרי אנו רגילים שכשמילה מסתיימת ב־ֶה (כמו רָזֶה, יָפֶה, פּוֹרֶה), אות השורש האחרונה בה היא יו"ד. 

גַּל מַצֵּבָה – גל איננו רק בים. גל הוא גם 'ערֵמה', ובמקרא נזכרים כמה וכמה גלי אבנים; הראשון והידוע שבהם הוא גל העדוּת שעושים יעקב ולבן כשהם כורתים ברית, כמסופר בספר בראשית: 

וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן, וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל. וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא, וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד. וַיֹּאמֶר לָבָן הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם, עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד … וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה וְהִנֵּה הַמַּצֵּבָה אֲשֶׁר יָרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ. עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה" (לא, 48-45, 52-51). 

גל האבנים והמצבה – כלומר האבן שהִציב יעקב – משמשים בברית הזאת לציון הגבול בין לבן ליעקב, וטשרניחובסקי איחד אותם לצירוף אחד. 

'גַּל מַצֵּבָה' – גל אבנים ברמת הגולן (צילום: יעקב שקולניק)

נַחַל כְּמַהּ הַמָּיִם – כָּמֵהַּ הוא כידוע 'משתוקק', וצורת הנסמך שלו בשיר הזה היא כְּמַהּ כפי שצורת הנסמך של זָקֵן היא זְקַן ושל שָׂבֵעַ היא שְׂבַע. נחל הכָּמֵהַּ למים הוא כמובן נחל אכזב. נעיר כי כך נוקדה המילה למן פרסומו הראשון של השיר. ואולם בטיוטת השיר בכתב ידו של המשורר נראה ששׂם סֶגוֹל מתחת למ"ם. כך או כך הוא נזקק לצורה בת הברה אחת. בימינו צורת הנסמך התקנית היא כְּמֵהַּ – בדומה לנסמך שמות כגון בָּצֵק (בְּצֵק עלים) או יָרֵחַ (יְרֵחַ כדור הארץ). 

טיוטת השיר בכתב ידו של טשרניחובסקי (ארכיון גנזים)

שִׁיר־צִלְצַל גַּמֶּלֶת – פרק יח בישעיהו נפתח במילים החידתיות 'הוֹי אֶרֶץ צִלְצַל כְּנָפָיִם אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי כוּשׁ'. נראה כי בהשראת פסוק זה חיבר טשרניחובסקי לא רק את מילות הפתיחה לשיר, אלא גם את הצירוף המעניין צִלְצַל גַּמֶּלֶת. המילה צלצל בצירוף צִלְצַל כנפיים הובנה בדרכים שונות, ובהן 'צֵל'; רבים רואים בה את צורת הנסמך של צְלָצַל, הנזכר בדברים, כח 42, והוא אולי 'צְרָצַר' (בחילופי למ"ד ורי"ש) או רמשׂ אחר משמיע קול; אך היו גם שפירשו צלצל כעין 'צלצול' או 'כלי נגינה' (בדומה לצֶלְצְלִים בספר שמואל וצִלְצְלֵי השמע והתרועה במזמור האחרון בתהלים). נראה שצלצל הגמלת של טשרניחובסקי הוא צלצול אורְחת הגמלים, שהרי גַּמֶּלֶת היא שיירת גמלים. 

'שִׁיר־צִלְצַל גַּמֶּלֶת' – אורחת גמלים בתל אביב ליד תחנת הכח רדינג (צילום: זולטן קלוגר)

חֵל־חוֹלוֹת – המילה חֵל או חֵיל מוכרת היטב מן המקרא, כמו במזמור הידוע בתהלים 'שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ, יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ' (קכב 7-6). פירושה 'חוֹמה', וליתר דיוק 'חלק מביצורי החומה'. במקרא חֵ(י)ל, כמו חֵיק או רֵיק, היא גם צורת הנפרד, כמצוי באיכה 'וַיַּאֲבֶל־חֵל וְחוֹמָה יַחְדָּו אֻמְלָלוּ' (ב 8), אך מלשון חכמים מוכרת גם צורת הנפרד חַיִל (במשמעות חוֹמה). חֵל חולות אצל טשרניחובסקי הוא אפוא 'חומת חולות'. 

'חֵל־חוֹלוֹת' – חולות ראשון לציון, שנות העשרים של המאה הקודמת (פיקיוויקי)

מִדְבַּר־סִין – מדבר זה נזכר במקרא כאחת מתחנות בני ישראל בין ים סוף להר סיני (ודוק – לפי שמות, טז 1 – בין אֵילִים וסיני). שם התלוננו בני ישראל בגעגועיהם לסיר הבשר וללחם במצרים, ושם שלח להם אלוהים את השׂליו (בשר) והחל להוריד להם את המן (לחם). 

מְלוּנָה בְּשַׁלֶּכֶת – מלונה בימינו התייחדה לבית הכלב, אולם במקור מדובר בסוכה בשדה ששימשה – כפי שהשורש מלמד – ללינת השומר. למלונה במקשה משווה ישעיהו הנביא את ירושלים בנבואתו הראשונה: 'וְנוֹתְרָה  בַת־צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה' (א 8). מלונה קרובה למָלוֹן, שגם הוא ביסודו 'מקום לינה'. 

'מְלוּנָה בְּשַׁלֶּכֶת' – שׁוֹמֵרַה בהרי ירושלים (גינת בוסתן)

בַּיִר סוּד יָתוֹם בַּגֵּב – בַּיִר הוא 'בור מים', 'באר'. צורה מיוחדת זו מתועדת במקרא פעם אחת בלבד – כצורת קרי (ירמיהו, ו 7). גרסת הכתיב שם היא הצורה הרגילה בור. למעשה שלוש הצורות בְּאֵר, בּוֹר, בַּיִר מקורן בצורת יסוד אחת (בִּאְר), ובשפות קרובות נמצא גם את הצורות בִּיר, בֵּיר, בֵּאר. גם בירת לבנון בֵּירות (בערבית בַּיְרוּת) הייתה במקורה 'בארות'. בַּיִר סוּד הוא אם כן 'בור סוּד', כלומר 'בור מסויד'. הצורה סוּד היא הבינוני הסביל של בניין קל (כמו שָׁמוּר או סָגוּר), וזאת צורת הבינוני הפעול בגזרת ע"ו, בדומה לצורה לוּט 'מכוסה'. בור מסויד היטב הוא בור שמימיו אינם מחלחֲלים, ולכן היה הצירוף בור סוּד משל לאדם הזוכר את כל אשר למד, כאמור במשנה במסכת אבות על אליעזר בן הורקנוס, מחמשת תלמידי רבן יוחנן בן זכאי: 'אליעזר בן הורקנוס – בור סוד שאינו מאבד טיפה' (אבות, ב ח). גם כיום בור סוּד הוא כינוי לאדם בעל זיכרון מיוחד במינו, אלא שטשרניחובסקי השתמש בו כפשוטו: בַּיִר סוּד הוא בור מים מסויד ובודד (יתום) בגֵב. נראה כי בחירתו של המשורר בצורה המיוחדת בַּיִר במקום הצורה הצפויה בור נבעה מצורכי המשקל של השיר: נדרשה לו למשורר הברה נוספת. 

'בַּיִר סוּד יָתוֹם בַּגֵּב' – באר מים בעינות זיף (ויקיפדיה)

מַטְלִיּוֹת מִדְבָּר וָחוֹל – בלשון חכמים מטלית (או מטלֵת) היא בדרך כלל (כבימינו) 'פיסת בד', אבל לעיתים היא גם 'פיסה' סתם, 'חלק משלם'. כך למשל באיכה רבה מתפרש האמור ביחזקאל, כד, 6 'לִנְתָחֶיהָ לִנְתָחֶיהָ הוֹצִיאָהּ' כך: 'מטליות מטליות היו גולים', ובהמשך מובאת שם מחלוקת אם ראשוני הגולים היו ראובן וגד או זבולון ונפתלי. מכאן שמטליות מדבר וחול בשירו של טשרניחובסקי הן 'פיסות מדבר וחול'. 

'מַטְלִיּוֹת מִדְבָּר וָחוֹל' – הדיונה הגדולה של אשדוד (ויקימדיה)

שְׁבִיל זָרוּעַ שְׁחֵלֶת – שחלת נזכרת במקרא פעם אחת בלבד – בצמחי הבושם ששימשו לקטורת: 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: קַח לְךָ סַמִּים, נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה, סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה, בַּד בְּבַד יִהְיֶה. וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת, רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ' וגו' (שמות, ל 35-34). שביל זרוע שחלת הוא אפוא שביל מְבושם.

* * *

ולסיום הנה נורית גלרון ואסתר שמיר מלוות בידי המלחינה נעמי שמר.

חג עצמאות שמח!