'כפרה עליך' ביידיש: הנוסטלגיה שבתוך הנוסטלגיה

האקדמיה ללשון העברית 

מאת דן לב ארי

א. נופים וצלילים מן הילדוּת

בתל אביב של שנות השבעים, שבה עברה עלי ילדותי, עוד אפשר היה לפגוש אי-פה אי-שם ביידיש כשפה חיה: במכולת האפלולית, שעמד בה ריחו של לחם לבן טרי, התלחששו ביניהם הבעלים זה עם זו ביידיש מאחורי הדלפק המאובק; בחנות מכשירי הכתיבה התנוסס גיליון של היומון ביידיש לעצטע נײַעס, תלוי על חוט ומחובר בשני אטבי כביסה; על עמודי הבטון העגולים ברחוב הודבקו מודעות שהזמינו את הציבור להצגות ביידיש.

'צו זינגען און צו זאָגן (לשיר ולספר), הצגה מוזיקלית ביידיש (הספרייה הלאומית)

אסיפה של חברי ה'בּוּנְד' בתל אביב, 1972. הנואם הוא יצחק לוּדֶן (הארץ)

לעומת זאת, בבית הורי, ואפילו בבתי הסבים והסבתות שעלו לארץ ממזרח אירופה, כמעט שלא שמעתי יידיש. משפחת אבי באה לארץ מבוקרשט שברומניה. הוריו – ילידי העשור השני של המאה העשרים – הבינו יידיש, אך שפת אמם כבר הייתה רומנית. לעומתם, הורי אמי – חלוצים שנולדו בתחילת אותה מאה באוקראינה ובבֵּסָרַבְּיָה – דיברו יידיש כשפת אֵם, אך נטשוה לטובת הרוסית (שפת ההשכלה) והעברית (שפת הציונות).

מדוע נשמעה היידיש במשפחתי לעתים נדירות בלבד? לא קשה להסביר זאת: החל משלהי המאה ה-19 המעבר מיידיש לשפת המדינה התרחש בקצב גובר והולך בקרב יהודים רבים, הן במזרח אירופה עצמה הן בארצות אליהן היגרו ממנה: ארץ ישראל, ארה"ב, מדינות דרום אמריקה ועוד. חורבנה של תרבות יידיש החיה במזרח אירופה – בשואה, ולהבדיל תחת הדיקטטורה הקומוניסטית – האיץ את התהליך עוד יותר. בישראל נוספו על כך גם תחושות המיאוס מההווי הגלותי והרצון לבנות 'יהודי חדש', שהעברית היא שפתו הטבעית. אין זה מפליא אפוא שהשימוש ביידיש בסביבת ילדותי הקרובה היה מועט ביותר.

כרזה לעידוד לימוד השפה העברית 'למענך ולמען ילדיך', שנות החמישים (הספרייה הלאומית)

למרות זאת בקעה היידיש ממעמקים גם אצל סבא וסבתא. כך למשל בכינויי הליבוב, החיבה וההתפעלות בהם השתמשו כלפינו – הנכדות והנכדים. כל מי שיש לו ילדים (ובווודאי נכדים) יודע כיצד נוכחותם מעוררת בנו זיכרונות מילדותנו שלנו, ונראה שכך עשינו גם אנו לסבים ולסבתות: כשדיברו אלינו הופיעו בפיהם לפתע מילים וביטויים שונים, שהבינונו היטב מתוך הקשרם גם בלי לדעת יידיש. 

בין כל כינויי היידיש ששמעתי בילדותי בלט אחד, שצליליו נשמעו לי מוזרים במיוחד: 'זאָל מיר זײַן פֿאַר דיר'. לא הבנתי את משמעות המילים, אבל היטב ידעתי שמדובר בביטוי של התפעלות ואהבה יתרה, כי סבא השתמש בו כשעשיתי דבר מה חמוד או מצחיק. כעת, כשגם אני כבר לא ילד, יצאתי למסע נוסטלגי בעקבות ביטוי זה, ולהפתעתי גיליתי שהוא מחבר אותי לשרשרת ארוכה של נוסטלגיה יהודית.

ב. זו כפרתי

התפיסה, לפיה ניתן להעביר את חטאיו או את גורלו של אדם אחד לאדם אחר, לבעל חיים או לחפץ דומם כלשהו, קיימת מזמנים קדומים בתרבויות ובדתות שונות, ובכללן גם ביהדות: החל מהאַיִל שנאחז בסבך ואותו הקריב אברהם במקום בנו יצחק, עבור בקורבן החטאת, וכלה במצוות שילוח השעיר לעזאזל ובמנהג הכפרות.

על בסיס תפיסה זו התפתחה האמונה, כי אדם יכול לקחת על עצמו מרצונו את גורלו או את חטאיו של הזולת, ולשאת בהם וגם בתוצאותיהם במקומו. במיתולוגיה היוונית הייתה זו אַלְקֶסְטיס, שהסכימה למות במקום בעלה אַדְמֶטוּס; דוד המלך קונן על בנו אבשלום: 'מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ' (שמואל ב, יט 1); חז"ל אמרו כי 'מיתתן של צדיקים מכפרת [על חטאי הדור]' (מועד קטן, כח ע"א); אולי הביטוי המפורסם ביותר לכך הוא מותו על הצלב של ישוע, שעל פי הנצרות הפאולינית נועד לכפר על חטאיה של האנושות כולה.

אמונה זו חילחלה גם לביטויים נפוצים בשפות דיבור שונות, באמצעותם מביעים הדוברים את נכונותם לקבל על עצמם את צרותיהם של אהובי לבם. נראה שהמפורסם בביטויים אלה כיום בישראל הוא 'כפרה עליך', שמקורו במרוקנית-יהודית. ביטויים דומים ניתן למצוא גם בערבית עיראקית (בְּדָאלַכ – במקומך), סורית-לבנונית (מַוּתי אנא / מַוּתי קַבְּלַכּ – שאני אמות במקומך / לפניך), גיאורגית (גֶנַאצְוָולֶה – שאני אהיה במקומך), ומן הסתם קיימות דוגמאות נוספות.

הביטוי המקביל לביטויים אלה ביידיש הוא זה ששמעתי מפי סבי: 'זאָל מיר זײַן פֿאַר דיר' (מילולית: שיהיה לי בשבילך / במקומך), דהיינו שאסבול אני במקומך. כדרכם של ביטויים עממיים, הוא מופיע ביידיש בווריאציות שונות: בשינוי סדר המילים ('מיר זאָל זײַן פֿאַר דיר' היא כנראה הצורה הנפוצה ביותר); בקיצור ('מיר פֿאַר דיר', או פשוט ' פֿאַר דיר'); ובהתאמה למקום הכאב אצל הילד ('מיר זאָל זײַן פֿאַר דײַנע טרערן / ביינדלעך / אייגעלעך / ציינדעלעך' – שאסבול אני במקום דמעותיך / עצמותיך / עיניך / שיניך הקטנות).

מטבע הדברים, ביטויי 'כפרה עליך' למיניהם שכיחים במיוחד בשיח שבין הורים לילדיהם. מובן אפוא שלא רק עבורי, אלא עבור רבים, הביטויים הללו נשאו ונושאים עמם ניחוח של ילדוּת. אצל דוברי היידיש בדורות האחרונים קיבלה נוסטלגיה זו משנה תוקף לנוכח היעלמותו של עולם העיירה היהודית, שבו צמחו שפת יידיש והתרבות העממית שנכרכה בה. הנה שלוש דוגמאות לשימוש נוסטלגי בביטוי זה, בזמנים ובמקומות שונים.

ג. בין העצים הירקרקים

ב-29 באוגוסט 1901 התפרסם לראשונה שירו המפורסם של חיים נחמן ביאליק, 'אונטער די גרינינקע ביימעלעך'. שיר זה מוכר לנו בתרגומו לעברית של אהרון אשמן בשם 'בין העצים הירקרקים'. 

הבה ניזכר בגרסה המקורית ביידיש בביצועה של נחמה הנדל מ-1965 (הלחן עממי ומחברו מעולם לא זוהה):

    

והנה מילות השיר כפי שנדפסו בדער יוד (היהודי), שבועון ציוני ביידיש שראה אור בקרקוב (אז בגליציה האוסטרית) אף שבפועל נערך בוורשה ובאודסה.

דער יוד, 29 באוגוסט 1901

אכן, ביאליק, המשורר הלאומי, כתב גם שירים ביידיש. אמנם רק 22 שירים, וגם הם, ברובם, נכתבו בשלב מוקדם יחסית של הקריירה הספרותית שלו, אבל חשיבותם ואיכותם אינן מוטלות בספק. מקצתם – וגם השיר שבו אנו עוסקים – הופיעו לראשונה בדער יוּד, שאותו ערך שותפו הספרותי הוותיק יהושע חנא רבניצקי (רבניצקי גר תקופה מסוימת בוורשה, אך את עיקר עבודתו עשה באודסה עירו). רבניצקי הוא שביקש מביאליק לפרסם שירים בשבועון שערך, וביאליק – למרות הסתייגותו מכתיבה ביידיש – נעתר לו.

חיים נחמן ביאליק ויהושע חנא רבניצקי (ויקיפדיה)

וזה התרגום המוכר של אשמן (היו תרגומים אחרים וגם לחנים אחרים):

בֵּין הָעֵצִים הַיְּרַקְרַקִּים
מוֹישֶׁ'לִים שְׁלוֹימֶ'לִים מְשַׂחֲקִים
כְּנַף מְעִילוֹן וְטַלִּית קְטַנָּה
יַלְדֵי יִשְׂרָאֵל הָרַכִּים הֵמָּה

קַלִּים מִנּוֹצָה, דַּקִּיק הוּא הַגּוּף
עוֹד רֶגַע פָּרְחוּ וְיוּכְלוּ לָעוּף
חִישׁ יַחַטְפוּם רוּחוֹת קַלִּילִים
כְּאִלּוּ הָיוּ רַק גּוֹזַלִּילִים

רַק עֵינֵיהֶם בּוֹעֲרוֹת כָּאֵשׁ
וּשְׁתֵּי נְקֻדּוֹת מַבְרִיקוֹת בָּן יֵשׁ
יוֹקְדוֹת לוֹחֲשׁוֹת וְטוֹבְלוֹת בְּזִיו
מִבְּרַק נְבוּאָה גַּם בְּפֶלֶא שְׁבִיב

חוֹלְמוֹת עַל מָחָר, תּוֹהֶה מַבָּטָן
עַל תְּמוֹל כִּי עָבַר, עַל צִפּוֹר בַּגָּן
יַלְדֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן עֵינַי
יִהְיוּ כַּפָּרַת עֵינֵיכֶם בָּנַי

הנה שולה חן שרה את הגרסה העברית:

ודאי שמתם לב, שהביטוי ביידיש, שבו אנו עוסקים, חותם את השיר:

אױ, מיר זאָל זײַן, ייִדישע קינדערלעך / פֿאַר אײַערע כּשרע אױגעלעך

ובתרגומו של אשמן:

יַלְדֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן עֵינַי / יִהְיוּ כַּפָּרַת עֵינֵיכֶם בָּנַי

מדוע בחר ביאליק להשתמש בביטוי זה דווקא? כדי להבין זאת עלינו לזכור את ההקשר שבו נכתב השיר. בראשיתה של המאה העשרים הייתה היידיש עדיין שפת האם של רובם המוחלט של יהודי מזרח אירופה, אולם בעיניהם של סופרים, משוררים ויוצרים רבים, העולם היהודי המסורתי, שבו צמחה היידיש ולבלבה, כבר היה נתון בשלבי התפרקות מתקדמים, והדברים אמורים עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, וקל וחומר השנייה. תהליכים של השכלה וחילון, מודרניזציה, עיור והגירה שינו את פני המשפחה היהודית ואת פניה של העיירה היהודית, וניתקו את הזיקה שבין שתיהן. שקיעת העולם היהודי הישן לוותה בגל של נוסטלגיה בקרב חלקים רבים של יהודי מזרח אירופה, בארצותיהם ומעבר לים. חוויות, מוסדות וטיפוסים, שעד לא מכבר היו מוקד של ביקורת ולגלוג (ה'חדר' וה'מלמד' למשל) הפכו בבת אחת מושא של נוסטלגיה. וכך, כדוגמה, שני הכרכים של זיכרונות יחזקאל קוטיק (מײַנע זכרונות), שראו אור בוורשה בשנים 1914-1913 ובהם תיאר המחבר את עיירת הולדתו קמיניץ-ליטובסק ואת טיפוסיה, זכו להצלחה רבה לא רק בשל כשרונו המפתיע של המחבר הלא מוכר אלא גם בזכות גל הנוסטלגיה לחיי העיירה של פעם.

זיכרונותיו של יחזקאל קוטיק תורגמו לעברית במהדורה מבוארת
(אוניברסיטת תל אביב, תשנ"ט) והם זמינים בפרויקט בן-יהודה

הביקורת והלעג לעולם המסורתי, שאפיינו את המשכילים בדורות הקודמים, פינו את מקומם ליחס מורכב יותר, שכלל גם געגוע אל הפשטות והתום שאפיינו כביכול את העידן שחלף, וביטויים לכך ניתן למצוא בכתביהם של ענקי ספרות היידיש של התקופה: שלום עליכם וי"ל פרץ. גם יצירתו העברית של ביאליק, שבעצמו חווה את תהליכי ההשכלה והחילון, העיור וההגירה, טבועה בחותם של געגועים אל העולם המסורתי, ויעידו על כך שירים רבים שלו ובהם 'אם-יש את נפשך לדעת', 'המתמיד', או 'אמי זכרונה לברכה'.

חוקרי ביאליק טוענים כי נוסף על ההקשר הנוסטלגי הכללי היה לפרסום 'בין העצים הירקרקים' גם הקשר קונקרטי, שעודד את ביאליק להשתמש בשיר במכוון במונחים מעוררי נוסטלגיה: בין אם כריאקציה ליצירותיו של מנדלי מוכר ספרים, שביאליק עסק באותה עת בתרגומן מיידיש לעברית, ואשר התייחסו בעוקצנות ובלגלוג לעולם היהודי הישן (זו טענתו של דן מירון), בין כביקורת על זרמים בני התקופה בציונות, ששללו גם הם בחריפות את התרבות היהודית המסורתית (כפי שרומזת זיוה שמיר).

כך או כך, השיר אמנם מפנה מבט חזוני אל העתיד, אבל מדגיש גם את חשיבות הקשר לעבר ('חוֹלְמוֹת עַל מָחָר, תּוֹהֶה מַבָּטָן / עַל תְּמוֹל כִּי עָבַר'). נראה שלא בכדי חתם אותו ביאליק בביטוי ביידיש שורשי כל כך, שמהווה תמצית של ה'גרסא דינקוּתא', של זיכרון הילדוּת היהודי ושל הקשר בין הדורות. 

הגיליון הראשון של דו-שבועון הילדים 'גרינינקע בוימעלאַך' (וילנה), 1 בפברואר 1914
השם והמוטו, שנדפסו בכל גיליון, נלקחו משירו של ביאליק

ד. נערת הקרקס

נדלג כשלושים שנה קדימה, נחצה את האוקיינוס שמפריד (אך גם מחבר) בין אירופה לעולם החדש, ונראה כיצד נעשה בביטוי זה שימוש נוסטלגי דומה בקרב יהדות ארצות הברית.

בעשורים הראשונים של המאה העשרים התגוררו בצפיפות בשכונת לואר איסט סייד שבמנהטן, ניו יורק, כ-400,000 יהודים – מהגרים ובני מהגרים ממזרח אירופה (לצד מהגרים לא יהודים רבים). זו הייתה הקהילה היהודית הגדולה ביותר בעולם באותה עת, גדולה אפילו מקהילת יהודי ורשה שבפולין. רוב היהודים הללו הגיעו בגלי ההגירה ההמונית בין השנים 1914-1882. הם היו צעירים דיים כדי לזכור את העולם המסורתי ממנו באו, מבוגרים דיים כדי להתגעגע לילדותם ולנעוריהם, ומבוססים דיים כדי שיוכלו לשלם (מעט) על עיתונים, ספרים ומופעי תרבות שסיפקו מענה לצורכי הנוסטלגיה שלהם.

מוכר קוואס (נוסח אודסה) ברחוב אורצ'רד בשכונת לואר איסט סייד שבמנהטן, 1938

את הביקוש לנוסטלגיה זו באותה עת מילאה, בין היתר, שורה של תיאטראות יידיש, שהיו ממוקמים במתחם מוגדר היטב בלואר איסט סייד – בשדרה השנייה, בין רחוב האוּסְטוֹן לבין רחוב 14 – ולפיכך כונה 'ברודווי היהודית'. לצד מחזות מהרפרטואר הקלאסי, פרי עטם של אברהם גולדפאדן, יעקב גורדין, שלום עליכם, שלום אש ואחרים, העלו תיאטראות אלה גם מחזות זמר ואופרטות קלילות ששיקפו את הווי חייהם של המהגרים, תקוותיהם וחלומותיהם.

מחזות אלה כללו גם מרכיב משמעותי של נוסטלגיה. ברבים מהם היו גיבורי המחזה נזכרים לפתע בעיירת הולדתם ובילדותם במזרח אירופה, ופוצחים בשיר סוחט דמעות על בית אבא ואמא שנותר חרב במולדת הישנה. בין שירי הגעגועים הללו, שמקצתם נכתבו במיוחד עבור מחזות זמר, ניתן למצוא כמה משירי היידיש המפורסמים ביותר, והמוכר שבהם הוא 'מײַן שטעטעלע בעלז' (עיירתי בֶּלז).

הראשון והידוע שבתיאטראות היידיש בניו יורק היה 'תיאטרון השדרה השנייה', שכונה תחילה 'תיאטרון קסלר', על שם מייסדו דוד קסלר, ואשר נפתח ב-1913. התיאטרון, שפעל עד 1958, אירח על בימתו לאורך השנים רבים מכוכבי תיאטרון היידיש בארה"ב.

הכניסה ל'תיאטרון השדרה השנייה' בו מוצג 'אַבּי געזונט' בכיכובה של מולי פיקון, 1949 (Mondoweiss)

אחת ההצגות הללו הייתה 'דאָס צירקוס מיידל' (נערת הקרקס), שעלתה על בימת התיאטרון ב-1928. מחזמר זה היה פרי שיתוף פעולה של כוכבת התיאטרון והקולנוע המפורסמת מוֹלי פִּיקוֹן (שאף כתבה את מילות השירים) עם בן-זוגה יעקב קאליך (שכתב את המחזה עצמו). השירים הולחנו על ידי יוסף רוּמְשינסקי, גם הוא דמות ידועה בסצנת התיאטרון היהודי.

פיקון וקאליך שאבו כנראה את ההשראה ממחזמר פופולרי באנגלית שנקרא באותו שם: The Circus Girl. המחזמר המקורי, שנחל הצלחה גדולה בלונדון ובניו יורק בראשית המאה העשרים, היה קומדיה של טעויות שהתרחשה בקרקס. לא הצלחתי להגיע לעלילת 'נערת הקרקס' ביידיש, אבל על פי הצילומים שנותרו נראה שזהו סיפורה של בת מהגרים יהודייה וענייה בניו יורק, שהפכה לאמנית קרקס מצליחה. העלילה אפשרה למולי פיקון, נמוכת הקומה והאתלטית, להפגין את כישוריה הן בתחום השירה הן בלוליינות, להנאתו הרבה של הקהל.

מולי פיקון בסצנות מתוך 'נערת הקרקס', 1928 (ויקימדיה)

Polishjewishcabaret

גם 'נערת הקרקס' צייתה לכללי הנוסטלגיה. באחת הסצנות נזכרת הגיבורה בילדותה ובדמות אִמָהּ, ושרה שיר שכותרתו 'מיר זאָל זײַן פֿאַר דיר'... הנה מילותיו ביידיש ובתרגום שלי לעברית:

יעדע מאַמע בעט,                                                                       כָּל אֵם מִתְפַּלֶּלֶת, 

יעדע מאַמע איז גרײט,                                                                כָּל אֵם מְיַחֶלֶת,

פֿאַר איר קינד אַלץ אַװעק צו געבן.                                                 לָתֵת לְיַּלְדָּהּ כָּל דָּבָר.

קײן זאַך איז איר שװער,                                                              מְאוּם לֹא קָשֶׁה,

אײן זאַך בעט זי זײער:                                                                רַק זֹאת הִיא תִּרְצֶה:

גליקלעך זאָל איר קינד זײַן איר גאַנץ לעבן.                                     שֶׁבְּחַיֶיּהָ יִהְיֶה מְאֻשָּׁר.

 

האָט דאָס קינד אַ שמערץ,                                                         כְּשֶׁלַּיֶּלֶד יֵשׁ כְּאֵב,

װײנט דער מאַמעס הערץ,                                                          לִבָּהּ שֶׁל אִמָּאלֶ'ה דּוֹאֵב,

און זי זאָגט אים מיט אַ צאַרטער שטים:                                        וְהִיא אוֹמֶרֶת בְּקוֹלָהּ הָרַךְ:

'מיר זאָל זײַן פֿאַר דיר,                                                             'שֶׁאֶסְבֹּל אֲנִי,

מיר זאָל זײַן פֿאַר דיר,                                                              שֶׁאֶסְבֹּל אֲנִי,

מיר פֿאַר דײַנע טרערן.                                                             שֶׁאֶבְכֶּה אֲנִי בִּמְקוֹמְךָ.              

גאָט זאָל הערן                                                                        מִי יִתֵּן וְיִשְׁמַע אֱלֹהִים

װאָס איך בעט אַצינד,                                                               אֶת תְּפִלָּתִי עֲבוּרְךָ,

מיר זאָל זײַן פֿאַר דיר,                                                              שֶׁאֶסְבֹּל אֲנִי,

מיר זאָל זײַן  פֿאַר דיר,                                                             שֶׁאֶסְבֹּל אֲנִי,

מיר פֿאַר דײַנע בײנדעלעך,                                                       שֶׁאֶסְבֹּל בַּעֲבוּר עַצְמוֹתֶיךָ,

דײַנע צײנדעלעך,                                                                   שֶׁאֶסְבֹּל בַּעֲבוּר שִׁנֶּיךָ, 

אױ, מײַן טײַער קינד'.                                                             הוֹי, יַלְדִּי הַיָּקָר'.

 

מײַן מאַמע פֿלעגט מיר זינגען,                                                  כָּךְ הָיְתָה שָׁרָה לִי אִמִּי שִׁירִים,

װי שײן פֿלעגט קלינגען.                                                          זֶה נִשְׁמַע כָּל כָּךְ נָעִים.

'מיר זאָל זײַן פֿאַר דיר',                                                          'שֶׁאֶסְבֹּל אֲנִי',

אוי ווי פעלט זי מיר,                                                              הוֹי, הַגַּעְגּוּעִים אֵלֶיהָ,

ס'שװער פֿאַרגעסן אירע צאַרטע װערטער:                                 קָשֶׁה לִשְׁכֹּחַ אֶת מִלּוֹתֶיהָ הָרַכּוֹת:

'מיר זאָל זײַן פֿאַר דיר'.                                                          'שֶׁאֶסְבֹּל אֲנִי'.

אם העיניים עדיין נותרו יבשות הבה נאזין כעת לשיר עצמו. הביצוע המקורי של מולי פיקון כנראה לא הוקלט (ואם הוקלט, ספק אם שרד), אבל נותרו כמה הקלטות אחרות. בהקלטה המוקדמת ביותר שהשתמרה שר אירווינג גרוסמן, שהיה בצוות השחקנים של המחזמר המקורי. האזינו בעצמכם לשיר סוחט דמעות זה ותיווכחו לדעת כי ליהודי ניו-יורקי מן השורה באותם ימים לא היה סיכוי לעמוד בפניו:

מולי פיקון לא הייתה חיים נחמן ביאליק, והפזמון 'מיר זאָל זײַן פֿאַר דיר' אינו שקול, כמובן, בליטושו ובאיכותו, ל'בין העצים הירקרקים'. אבל על נחיתותו האמנותית של השיר חיפה הפזמון בעסיסיותו העממית. הביטוי שאנו מתחקים אחריו, 'מיר זאָל זײַן פֿאַר דיר', עומד במרכז הפזמון וגם מעניק לו את כותרתו, והנופך הנוסטלגי של ביטוי זה (ושל נגזרותיו – שאסבול בעבור שיניך או עצמותיך) בולט כאן במיוחד.

ה. שיר ערש לברל'ה

הפרק האחרון בגלגוליו של הביטוי מחזיר אותנו למזרח אירופה, הפעם אל לב המאפליה של המשטר הסובייטי.

יוסף קרלר (יושב, ראשון משמאל) בביקור אצל סופרי יידיש בצ'רנוביץ, 1948 (ארכיון בית לוחמי הגטאות)

בשנת 1955 שב למוסקווה המשורר יוסף קֶרְלֶר לאחר חמש שנות מאסר שריצה במחנה עבודה בצפון הרחוק של רוסיה, מעבר לחוג הארקטי. קודם שנשלח למאסר התגורר קרלר זמן מה בבירוביג'אן – המחוז האוטונומי שהקימה ברית המועצות בשנות השלושים עבור בני הלאום היהודי, במזרח הרחוק הרוסי, ואשר שפתו הרשמית הייתה תחילה יידיש. קרלר עבד שם בעיתון המחוז ביראָבידזשאַנער שטערן (כוכב בירוביג'אן), ונשלח למאסר כעונש על כך שמתח ביקורת על הוראת השלטונות להפסיק וללמד ביידיש בבתי הספר שבמחוז. 

יהודים מעיינים בגיליון של 'ביראָבידזשאַנער שטערן' 

קרלר נולד ב-1918, שנתו הראשונה של המשטר הסובייטי, וחווה על בשרו את השינוי ביחסם של השלטונות אל שפת יידיש לאורך השנים: מהתייחסות חיובית שרואה ביידיש כלי חשוב לאינדוקטרינציה קומוניסטית של האוכלוסייה היהודית בברית המועצות ובעולם, ועד פסילה שלה כמרכיב 'לאומני' בזהות היהודית הבדלנית, בעשור האחרון לחיי סטאלין וגם אחר כך. עד לעלייתו ארצה, ב-1971, היה קרלר מנושאי הלפיד הבודדים של תרבות יידיש המחתרתית בברית המועצות (שירו, 'עם ישראל חי' ['אויף צו להכעיס'], היה אחד משיריה המפורסמים של הזמרת נחמה ליפשיץ). בארץ פרסם קרלר בחופשיות את שיריו הרבים, זכה בפרסים, ושיריו תורגמו לשפות רבות. הספר הזמר בין השנים, ובו תרגום לעברית של שיריו, מעשה ידי יעקב שופט, יצא לאור בשנת 2000 בהוצאת 'חלונות', עם מבוא מאת דב סדן. באותה שנה נפטר קרלר בגיל 82.

יוסף קרלר (2000-1918)

שלוש שנים לאחר ששוחרר ממאסרו, כשהיה בן ארבעים, נולד לקרלר בנו היחיד, דוב-בער. תחושות האושר והתקווה שהציפו את קרלר עם הולדת בנו באו לידי ביטוי בשיר שכתב לתינוק הרך: 'וויגליד' (שיר ערש). הנה הוא לפניכם, במקורו (כפי שהתפרסם באתר האינטרנט של עיתון היידיש האמריקני פֿאָרװערטס), ובתרגום שלי לעברית (במקרה זה התרגום לא תמיד מילולי):

ביסט, מײַן קינד, אַוודאי איינער                                                  יָחִיד וּמְיֻחָד אַתָּה

בײַ דײַן טאַטע־מאַמע.                                                               לְאַבָּא-אִמָּאלֶ'ה שֶׁלְּךָ.

נו איז וואָס באַדאַרף מען וויינען,                                                 אָז מַה יֵּשׁ פֹּה לִבְכּוֹת?

זײַן וועט נאָך מסתּמא.                                                              שְׁכַב-נָא בִּמְנוּחָה. 

וואָס זשע וויינסטו, בערעלע?                                                     בֶּרֶלֶ'ה אַל-נָא תִּדְמַע.

מיר פֿאַר דײַנס אַ טרערעלע,                                                      בִּמְקוֹמְךָ יִבְכֶּה אַבָּא,

ליב איז יעדעס ווינדעלע                                                            שֶׁאוֹהֵב פֹּה כָּל חִתּוּל

פֿון דײַן לײַב, מײַן קינדעלע.                                                       מֵחִתּוּלֶיךָ, חֲתַלְתּוּל.

וואָס זשע וויינסטו, מײַן בן־יחיד,                                                אַל תִּבְכֶּה-נָא, בֵּן יָחִיד,

האָסט דאָך, זאָגט מען, שׂכל,                                                    אַתָּה חָכָם, אוֹמְרִים,

מאַך מיר יום־טובֿ אין דער וואָכן,                                               הָאֵר לִי אֶת הַלַּיְלָה

טו אַ שטילן שמייכל.                                                               חַיֵּךְ קְצָת חִיּוּכִים.

אָט אַזוי, מײַן ייִנגעלע, ביסט מײַן כּישוף־רינגעלע,                       בְּדִיּוּק כָּךְ יַלְדּוֹן שֶׁלִּי,

ביסט מײַן דימענט־שטיינדעלע,                                               טַבַּעַת-הַכְּשָׁפִים שֶׁלִּי, אֶבֶן יַהֲלוֹם שֶׁלִּי,

מיר פֿאַר דײַנע ביינדעלעך.                                                     כַּפָּרַת-חַיַּי.

מיר... מיר... מיר... מיר...                                                      כַּפָּרָתִי, כַּפָּרָתִי...

שטילער, שטילער, טויער־טיר.                                                 אַל-נָא תִּרְעֲשִׁי, דַּלְתִּי.

שאַ, שטיל, וואַלד און ווינט,                                                     שֶׁקֶט יַעַר, שֶׁקֶט רוּחַ,

שלאָפֿן וויל מײַן טײַער קינד.                                                    יַלְדִּי הַקָּט רוֹצֶה לָנוּחַ

שאַ... שטיל...                                                                       ששש... שֶׁקֶט...

לכאורה זהו שיר ערש, ששר האב לבנו הפעוט בניסיון לגרום לו להפסיק לבכות ולהירדם, ומבחינה זו הוא מתכתב עם שירי ערש רבים שנכתבו בסוגה זו בכל השפות. אך כשזוכרים שהשיר נכתב ביידיש, בבירתה של ברית המועצות הסובייטית, על ידי משורר ששב זמן לא רב קודם לכן ממאסר ממושך בשל מאבקו למען שפה זו, השיר מקבל מימד נוסף. אין זה סתם שיר ערש, אלא מעין השבעה שבה מעביר האב את לפיד התרבות היהודית לידי בנו היחיד – לפיד של אור ושמחה בלילה אפל של דיכוי. אגב, הבן, דב-בר קרלר, קלט את המסר היטב. הוא גדל והיה למשורר יידיש בעצמו והוא חוקר של שפת יידיש ותרבותה. הוא מתגורר בארה"ב, משמש ראש התוכנית ללימודי יידיש באוניברסיטת אינדיאנה וגם קורא ותיק ונאמן של בלוג עונג שבת...

ולענייננו, גם בשיר זה נעשה שימוש מודגש בנגזרותיו של הביטוי 'מיר זאָל זײַן פֿאַר דיר'. הדבר מעניק לשיר אותנטיות עממית ומבליט את מרכיב הקשר הבין-דורי שבו.

ו. אחרית דבר

'רעידת האדמה' שזעזעה את העולם היהודי הישן במזרח אירופה כבר בשלהי המאה ה-19 ונמשכה עד לחורבנו המוחלט בשואה, יצרה גלי הדף של נוסטלגיה שחצו זמנים ומרחבים, שנות חיים, ימים ואוקיינוסים. קצה-קצהו של אחד מגלי ההדף הללו נגע גם בי, בתל אביב של שנות השבעים, בדמותו של ביטוי אחד ביידיש. ילדיי-שלי כבר לא שמעו את הביטוי 'מיר זאָל זײַן פֿאַר דיר', לא מן ההורים ואף לא מן הסבתות והסבים, אבל הם קלטו מן הסתם כינויי חיבה אחרים בשפות אחרות – למשל 'כפרה עליך' –שאותם יישאו עמם לאורך חייהם.

היידיש כבר כמעט שאינה קיימת כשפה מדוברת במרבית הזירות הגיאוגרפיות של העולם היהודי, ולכל היותר משמשת מושא למחקר אקדמי. בעולם החרדי, ובמיוחד בחצרות החסידים, עדיין שומרת היידיש על מעמדה כשפה מדוברת-למחצה, אך גם בה ניכרות השפעות עזות של העברית או האנגלית. אפשר להניח שבירושלים ובבני ברק, בברוקלין או במונסי, הורים חרדים עדיין אומרים לילדיהם 'מיר זאָל זײַן פֿאַר דיר', אבל גם שם, מילים אלה מהדהדות בעולם חווייתי שונה מאוד מזה שהתקיים במזרח אירופה. יש בכך עצב, כמובן, אבל זו דרכו של עולם. אפשר אולי להתנחם בכך שפה ושם נותרו איים בודדים שקורצים בהומור לאותו עולם אבוד. כאלה הם למשל התרגומים ליידיש של הנסיך הקטן או של הארי פוטר ואבן החכמים. זה האחרון, לפחות לפי התקשורת, קצר הצלחה בעולם החרדי.

ואם כבר נוסטלגיה ביידיש, אז עד הסוף.

נסיים את הרשימה ב'קינדער-יאָרן' (שנות ילדוּת), אחד משירי הנוסטלגיה המפורסמים ביותר בשפה זו, פרי עטו ולחנו של המשורר מרדכי גֶּבִּירְטִיג, איש קרקוב שנספה בשואה. את השיר הנוסטלגי הזה הוא כתב כנראה ב-1917, כשהיה בסך הכל בן ארבעים. הנה הביצוע המרגש (במבטא בוקובינאי) של תיאודור בִּיקֶל.

 

וזה תרגומו לעברית של בן-ציון חיים איילון:

שְׁנוֹת הַנֹּעַר שְׁנוֹת יַלְדוּת וְטֹהַר
לָנֶצַח בְּלִבִּי שָׁמוּר הַזֹּהַר
מִדֵּי דַּבְּרִי בָּכֶן שְׁנוֹתַי
בְּגַעְגּוּעִים הָמוּ מֵעַי
חִישׁ מַהֵר חָלַף עָבַר הַנֹּהַר.

אֶת הַבַּיִת אֶחֱזֶה דּוֹמַנִי
בּוֹ נוֹלַדְתִּי וְהוּא גִּדְּלַנִי
עוֹד אֶרְאֵךְ, עֲרִיסָתִי
בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת הִיא
כַּחֲלוֹם יָעוּף זֶה עֲבָרַנִי.

וְאֶת אִמָּא מַה מְּאֹד אָהַבְתִּי
אִם גַּם לַ'חֶדֶר' עַל יָדָהּ רֻדַּפְתִּי
כָּל צְבִיטָה לִי מִיָּדָהּ
אֶזְכֹּר עֲדַיִן וְאֵדַע
אִם כִּי לֹא לִזְמַן אָרֹךְ כָּאַבְתִּי.

עוֹד אֶרְאֶה, רָחֵל, אֶת זִיו פָּנַיִךְ
וְאֶשַּׁק בְּרֹךְ אֶת לְחָיַיִךְ
עֵינַיִךְ כְּיוֹנִים נִרְאוּ
כָּל חַדְרֵי לִבִּי מִלְּאוּ
דִּמִּיתִי לִי תִּהְיִי, אָרוּץ אַחֲרַיִךְ.

______________________________________

דן לב ארי הוא היסטוריון חובב שכבר פרסם כמה רשימות בבלוג עונג שבת