מלכוּת הפרעושים: בית המלון היהודי הראשון בטבריה

ויליאם פרנסיס לינץ', 'טבריה', חיתוך עץ, 1848

מאת אליהו הכהן

לפני כמה חודשים נפתח מחדש, אחרי שיפוץ רבתי, מלון 'גלי כנרת' בטבריה. זה המלון על שפת ים כנרת שבו אהבו דוד בן גוריון ומנהיגי המדינה לנוח ולנפוש אי אז בשנות החמישים והשישים. 

'קסם על ים כנרת': דוד בן גוריון ומזכירו הצבאי נחמיה ארגוב בשייט על הכנרת (צילום: נפתלי אופנהיים; ביתמונה)

המלון שודרג ושינה את פניו (אך לא את שמו) ועתה הוא מלון יוקרה שמחיריו בהתאם. מנהליו מקווים כי ימשוך אורחים ויחדש את ימיו ואת ימי טבריה כקדם.

זו הזדמנות טובה להיזכר בימים הראשונים של המלונאות היהודית בטבריה. אז היה הרבה יותר זול, אבל לא בטוח שיש למה להתגעגע...

מלון 'גלי כנרת' בשנות השישים

א. חיים וייסמן חלוץ המלונאות בטבריה

שמו ופועלו של חיים וייסמן – אחת הדמויות הצבעוניות שחיו ופעלו בטבריה במאה ה-19, עשרות שנים לפני שהגיעו לארץ חלוצי העלייה הראשונה – נשכחו מלב כל. איש עתיר פעלים זה היה מחלוצי המלונאות בארץ. בית המלון, שהקים בטבריה בשנת 1838, מסמן את הצעדים הראשונים והמהוססים של ענף המלונאות היהודית בתקופה העות'מנית. הגם שהיה זה ספק בית מלון, ספק אכסניה, ספק פונדק דרכים – תיירים ומטיילים שביקרו בטבריה ובסביבתה נהגו להתאכסן בו, שכן היה יחיד מסוגו באזור הכנרת. בצל קורתו השתכנו סופרים נודעים, משלחות חקר, צליינים, הרפתקנים ותמהונים, שביקשו לתור את ארץ הקודש ולפענח את סודותיה.

איש אשכולות רב-פנים היה וייסמן: מלונאי, קבלן, יזם, רופא, רוקח, וטרינר וחובש. לצד כל אלה שימש סייר ומורה דרך. הוא הכיר כל שביל, כל חורבה, כל עץ ושיח וכל משעול מסביב לכנרת. לפלא בעיניי איך עד היום לא עטו סופרים, מחזאים ותסריטאים על סיפור חייו.

הוא נולד בעיר ברודי בגליציה המזרחית. בגיל שמונה עזב את ביתו ונדד לבוקרשט, שם מצא את מחייתו במשך שנים אחדות כעוזרו של רופא. תוך כדי כך רכש ניסיון וידע בשיטות ריפוי עד שהחל בעצמו לשמש רופא לעת מצוא. שמע תהילתו הגיע לתוניס, לשם הוזמן על ידי השליט לשמש רופאו.  בתוניס נשא לאשה יהודייה ילידת המקום. הם עלו לארץ בשנת 1828 – יובל שנים לפני ייסוד פתח תקווה, 'אם המושבות' – והתיישבו בטבריה.

'נישואי תערובת' בין אשכנזים לספרדים היו גם קודם לכן (כמה מילדיהם של מנהיגי החסידים, שעלו לארץ ממזרח אירופה במאה ה-18, נישאו לילדי הספרדים יושבי הארץ), אך עדיין לא היה זה דבר שבשגרה. משפחת וייסמן הייתה אטרקציה גם בתחום מיזוג העדות: 'גליציאנר' אשכנזי ורעייתו התוניסאית הגיעו בצוותא אל הגליל ויחדיו הקימו את ביתם על שפת הכנרת.

הון רב צבר חיים וייסמן במסעותיו. כשהתבסס בטבריה הגה רעיון קדם-ציוני: להעלות ארצה וליישב בעירו יהודים מכל ארצות העולם. בשקדנות בלתי נלאית השקיע את כל הונו בבניית בתים להשכרה, שכן הניח שידם של העולים החדשים שיביא לארץ לא תהיה משגת לרכוש בית. ביוזמה זו התגלה וייסמן כאבי הדיור להשכרה בארץ... 

21 בתים בנה בטבריה, בזה אחר זה, עד שהמר לו גורלו לפתע פתאום: כולם עד אחד נהרסו ברעידת האדמה החזקה שפקדה את טבריה בשנת 1837, מוטטה את החומה העתיקה של העיר והחריבה את רוב בתיה. באסון זה נספו אשתו ושניים מילדיו. הוא עצמו נותר פצוע קשה בין ההריסות, אוחז בידיו את בנו, תינוק בן חצי שנה, שניצל יחד אתו. חודשים אחדים התהלך בין החורבות כמסוחרר שדעתו נטרפה עליו. כעבור זמן התאושש והשתקם, הקים לו בית חדש ועשה אותו לבית המלון הראשון של טבריה. 

ב. ספר האורחים

פעמים אין ספור נזכר מלונו של וייסמן בספרות המסעות לארץ ישראל. כמעט כל נוסע שביקר בגליל התארח במלון ומצא לנכון לספר לקוראיו עוללות מימי שהותו בו. רק מעטים חלקו דברי שבח למלון. וייסמן התגלה להם כאיש משכיל היודע לנהל עם אורחיו דיונים על ספרות, פילוסופיה, רפואה, ידיעת הארץ וגם על נצרות ויהדות. לעומתם, רוב המתארחים השמיעו דווקא דברי ביקורת וביטויי גנאי על התנאים הירודים במלון, והותירו את חוות דעתם זו בספר האורחים שהונח בחדר הקבלה. 

הנוסע הראשון שדיווח על פגישתו עם וייסמן היה הנסיך הגרמני הרמן פון פיקלר-מוסקאו (Hermann Ludwig Heinrich von Pückler-Muskau; 1871-1785), שהיה סופר ואדריכל גנים מהולל. הוא ביקר בטבריה בשנת 1838, כשנה לאחר רעידת האדמה, ובכרך הראשון (מתוך שלושה) של יומן מסעותיו (162 .Die rückkehr, vol. 1, Berlin 1847, p) תיאר את ההרס הרב שחולל האסון בעיר. הבתים קרסו כבנייני קלפים, ובהם כמובן גם כל הבתים להשכרה שבנה וייסמן, כולל ביתו  שלו. הוא עצמו נותר לכוד וחבול תחת עיי המפולת וחולץ כעבור למעלה מיממה ללא הכרה. כמחצית מתושבי העיר נספו ברעש. נוסף על החורבן שנגרם, פשטו שודדים על ההריסות ובזזו מכל הבא ליד. 'את הפרטים האלה סיפר לי וייסמן כשביקרנו בביתו', רשם פיקלר-מוסקאו בספרו. מתברר אפוא שוייסמן אירח תיירים בביתו כבר בשנת 1838, שנה אחרי רעש האדמה. לודוויג אוגוסט פרַנקל, שביקר בשנת 1856 בטבריה (ראו בהמשך), ציין בספרו ירושלימה, כי וייסמן סיפר לו שהרעיון להפוך את בית מגוריו למלון היה של הנסיך פיקלר-מוסקאו.

הנסיך הרמן פון פיקלר-מוסקאו (ויקיפדיה)

כעבור ארבע שנים ביקרה במלון הנוסעת האוסטרית הנודעת אידה פייפר ((Ida Pfeiffer; 1858-1797, שפרסמה ספרים אחדים על מסעותיה ברחבי העולם. בספר מסעותיה בארץ הקודש (A Visit to the Holy Land, London 1852, pp. 158-159) סיפרה בין היתר על התרשמותה מו הביקור בטבריה בשנת 1842 ועל חוויותיה מהימים בהם לנה בבית המלון של 'הרופא היהודי', הלא הוא מיודענו וייסמן. 

אידה פייפר (ויקיפדיה)

לצד דברי שבח שהעתירה על הניקיון במלון, התלוננה על השירות הלקוי שניתן לה. היא ומשלחתה, שמנתה שבעה אנשים, יצאו לטיול בעיר וביקשו שעם שובם תוגש להם ארוחת הערב. מה רבה הייתה אכזבתם כאשר שבו לאכסניה עייפים ורצוצים וגילו כי הסעודה מתעכבת, השולחן אינו ערוך וחסרים כסאות ישיבה. למרות תלונותיהם הם נענו שוב ושוב כי הארוחה עדין מתבשלת ועליהם להתאזר בסבלנות ולהמתין. רק בשעה אחת-עשרה בלילה הוגשה הארוחה לשולחן. וייסמן עצמו ניסה לפצותם על האיחור והעניק להם 'מזון רוחני' תוך כדי הסעודה, כשגולל בפניהם תיאורים מזוויעים של רעידת האדמה שאירעה חמש שנים קודם לכן. לדבריו, הוא ניצל ממוות רק מפני שבאותה שעה היה בביקור אצל חולה. 

הנה התיאור המשעשע של ארוחת הערב, שהפכה לסעודת חצות:

עמ' 159-158

תיאור קצר על ביקור במלונו של וייסמן הביא ביומנו גם הכומר האנגלי ג'ורג' פיסק (Fisk), שסייר בטבריה גם הוא באותה שנה (A Pastor's Memorial of … Jerusalem and Other Principal Localities of the Holy Land Visited in 1842, London 1844, pp. 358-359; המהדורה השלישית של הספר סרוקה כאן). פיסק מצא עיר חרבה שאינה מצליחה להשתקם מרעידת האדמה. תושבי העיר, עניים וחסרי כל, עדיין מתגוררים באוהלים שהקימו בין חורבות הבתים. אווירה של שיממון, לכלוך ודלות אפיינה את טבריה של אותם ימים. 

ספר מסעותיו של ג'ורג' פיסק, מהדורה שנייה, 1844

לאחר חיפושים רבים מצאו פיסק ובני חבורתו מקום לינה במלונו של וייסמן, שאמנם אינו נזכר בשמו, אך אין ספק בזהותו: יהודי גרמני משכיל, שבית המלון שלו נקי למדי יחסית לטבריה. הם שוכנו בחדר מלא ספות ביתיות והופתעו לגלות שלעת ארוחת הערב הוציא בעל המלון עבורם פמוטים וכלי אכילה מכסף, שהיו ניגוד משווע לעוני שבחוץ. המלווה הערבי שלהם, שהמליץ על המלון, הסביר כי בעונה זו של השנה נודדים הזבובים מן הערים אל השדות, אך האורחים גילו עד מהרה כי הזבובים, היתושים והשרצים לא שמעו על כך. 'מעולם לא התנסינו בשני לילות כאלה, וזאת בנוסף על אמבטיית הזיעה שבה טבלנו כל הזמן בשל החום הנורא', כתב פיסק ביומנו.

 A Pastor's Memorial, p. 359

ג. מלך הפרעושים כונן את כס ממשלתו בטבריה

קצין הימייה האמריקני ויליאם פרנסיס לינץ' (1865-1801; W. F. Lynch), שבשנת 1848 עמד בראש משלחת מחקר של נהר הירדן וים המלח, השאיר לנו תיאור מפורט והומוריסטי של המלון. משלחתו של לינץ' הייתה הראשונה שהצליחה להשיט את סירותיה מהכנרת ועד ים המלח. בתום המסע יצאו חברי המשלחת לסיור בארץ, ובימי ביקורם בטבריה התארחו במלונו של וייסמן.

ביומן המסע שלו, שאותו פרסם ב-1849 (Narrative of the United States' Expedition of the River Jordan and the Dead Sea, London 1849; הספר סרוק כאן), סיפר לינץ' כי מקום זה מיוחד הן בהכנסת האורחים הן בגביית התשלום. בספר האורחים שהוצג להם נכתב: 'הנני מבקש את המתאכסנים בצל קורתי שיואילו בטובם להשליש בידי תשלום על פי נדיבות לבם'. 

החדר שבו התאכסנו היה מוקף בנהגי גמלים ופרדות, שהתבוננו בהם כל העת בהשתוממות ובעליזות. 'ידענו כי יש אמרה מהלכת שלפיה מלך הפרעושים שולט בטבריה, אך לא ידענו שכסא מלכותו מוצב כאן. סמטאות העיר מלאות זוהמה ומעוררות גועל נפש, אך את הפרס על לכלוך הייתי מעניק לבעל הפונדק ולמשפחתו. לבושם מרושל, והם בלתי רחוצים ובלתי מסורקים, מלוכלכים ודוחים'. 

לינץ', עמ' 156

לינץ', עמ' 166

ויליאם פרנסיס לינץ' (ויקיפדיה)

לודוויג אוגוסט פרַנקל (1884-1810), רופא ומשורר יהודי אוסטרי, שהגיע לארץ בשנת 1856 כדי לייסד את בית הספר לֶמֶל בירושלים, ביקר גם בטבריה ולן במלונו של וייסמן. בספר מסעותיו, שנכתב בגרמנית, הוא היטיב לתאר את ההשכמה למחרת. הנה סגנונו הנמלץ של המתרגם לעברית מנדל בר"י שטרן:  

אחרי הארוחה קראני כמ"ר ווייסמאן לשכב ולישן עמו על גג הבית, כי גבר החום בחדר עד לבלי שאת ... ואיקץ בטרם עלות השחר והנה כצרבת שחין על פני כל עורי ... מכאוב בשרי מנעני מבוא אל בית התפילה, ואהי נגוע כל היום משכב על המיטה ועטוי בשמלות מרוטבות במים קרים, [כי] רק בזאת נמלטתי מתבערת כאבי בצפד עורי. ושחוק מלא פי, בהגיד האדון ווייסמאן אלי את משל הקדמוני, הנודע בכל אפסי הגליל: כי מלך הפרעושים כונן את כס ממשלתו בטבריה.

למילה 'ואיקץ' בתיאור זה משמעות כפולה: לשון יקיצה ועקיצה.  

ירושלימה, וינה 1860, עמ' 395-394

לודוויג אוגוסט פראנקל (ויקיפדיה)

אפשר לנחש כי אם נוסע, חוקר או תייר, שביקר בטבריה למן מחצית המאה ה-19 ואילך, ציין בספרו כי הביקור בטבריה השאיר בו את אותותיו, בבחינת 'יש לי כנרת פרעושים אלפיים' – משמע שלן במלונו של וייסמן...

ואכן יש בידינו עדויות רבות נוספות על בית המלון של וייסמן ועל מלכות הפרעושים הטברנית. כך למשל ויליאם קופר פריים (William Cowper Prime; 1825-1905), עיתונאי והיסטוריון אמנות אמריקני, שביקר בטבריה בשנת 1856 וצמאה נפשו ליין טוב. וייסמן הציע לו, לדבריו, שלוש דוגמיות של יין: האחת טעמה היה כשל בירה מקולקלת; השנייה כטעם מיץ תפוחים מקולקל; השלישית הייתה רעל של ממש (Tent Life in the Holy Land, New York 1865, p. 384). גם גרגורי וורטאבט (Gregory M. Wortabet), מיסיונר מביירות, ביקר בטבריה באותה שנה ולדבריו השתכן במעין מלון המוחזק בידי יהודי ששמו חיים. הוא השכים לקום בבוקר, לפני שווייסמן התעורר, ונמלט מהמקום כי חש בחילה למראה הלכלוך שראה כשחלף מדלת לדלת. הוא ויתר על ארוחת הבוקר, שכן 'מי יכול לאכול לאחר מראה כזה?' (Syria and the Syrians, London 1856, pp. 60-61).

הארכאולוג הצרפתי פליסיאן דה סוסי (1807-1880 (Félicien de Saulcy;, שכמו רבים אחרים בני זמנו עסק במחקר ירושלים וים המלח, הותיר אחריו עדות מעניינת במיוחד. הוא ביקר בטבריה בשנת 1851 ובספר מסעותיו תיאר גם הוא את העיר שלאחר רעידת האדמה כערימת אשפה. לדבריו, חומות העיר התמוטטו לחלוטין והמגדלים נבקעו לחלקים המונחים זה על גבי זה. הוא וארבעה חברי משלחתו התאכסנו שלושה לילות במלונו של וייסמן, שממנו נשקף נופה הנהדר של הכנרת, אבל את הביקור הזה הם לא שכחו, ולא בגלל הנוף הנשגב.

'הכרנו את האמרה המוסלמית האומרת שמלכת הפרעושים שוכנת בטבריה, אך מדוע לא סיפרו לנו שחצר המלכות שלה היא אצל וייסמן, ויש לה ליגיונות אין ספור. את הלילה כולו בילינו בצווחות איומות, ויש לי על גופי מיליון הוכחות לכך' – כתב דה סוסי (Narrative of a Journey Round the Dead Sea, and in the Bible Lands in 1850 and 1851, Vol. 2, London 1854, second edition, pp. 432-433, 459-461; הספר סרוק כאן).

מלכת הפרעושים גרה בטבריה (דה סוסי, המהדורה הראשונה של חלק ב, לונדון 1853, עמ' 391-390)

פליסיאן דה סוסי (ויקימדיה)

בתום ביקורו נחשף דה סוסי לספר האורחים של המלון, שבו התבקש כל מתאכסן לרשום את שמו ולצרף חוות דעת על שהותו במלון. הוא מצא בו את כתב ידם של נוסעים רבים, ביניהם הסופר הצרפתי הנודע גוסטב פְלוֹבֶּר (מחבר מאדאם בוברי) וחברו מקסים דה קאמפ, שלא חסכו מווייסמן את שבט לשונם לאחר שהוגש להם החשבון. גם דה סוסי הופתע כשהתבקש לשלם עבור שהותו במלון מחיר גבוה שעבר כל גבול. לאחר שקרא בספר האורחים את תלונותיהם של קודמיו על יוקר החשבון, החליט לשלם ללא היסוס, לא לפני שצירף את התרשמותו השלילית מן האכסניה ומן הארוחות העלובות שהוגשו להם. את החשבון שהגיש לו וייסמן הגדיר בפשטות: ביזה וחוצפה חסרת בושה.

מגישים חשבון במלון וייסמן (דה סוסי, המהדורה הראשונה של חלק ב, 1853, עמ' 416)

דה סוסי ציין כי נודע לו שזמן מה לאחר ביקורו נעלם ספר האורחים מן המלון. כך אבדו לנו כל התיאורים העסיסיים שכתבו מן הסתם עשרות נוסעים, חוקרים וסופרים ידועי שם, ששהו במלון ורשמו בספר את פניני לשונם. אפשר להניח שעוקצנותם לא נפלה מזו של הפרעושים ומן ה'עוקץ' של המחיר שגבה מהם וייסמן עם צאתם לדרכם. 

לאן נעלם הספר? האם נגנב או שמא התגלגל ליורשיו של וייסמן, אם היו כאלה? ואולי אי שם בטבריה העתיקה, במרתף טחוב או בעליית גג מאובקת, עדיין חבוי בקרן זווית העותק המקורי של ספר אורחים משעשע ומרתק של המלון העברי הראשון על שפת הכנרת.

לקריאה נוספת

• שלמה שבא, 'חיים וייסמן פונדקי', דבר, דבר השבוע, 27 בינואר 1978, עמ' 13-12 (תיאור דמיוני המבוסס על ספרו של דה סוסי ומובא, כביכול, מפיו של תייר צרפתי שהגיע למלון ומר וייסמן מתלונן בפניו על הביקורת הלא מוצדקת של דה סוסי).

דיוויד רוברטס, 'טבריה וים כנרת, מבט לחרמון', 1839