תיבת המזכרות של לוניה פנחסוביץ

לוח משחק 'הזיכיון'

מאת עֵדֶן הכהן

ארבעים שנה אחרי שנחתמה והונחה בפינת מסתור בבית, נפתחה תיבת המזכרות של לוניה. על מכסה התיבה נצטברה שכבת אבק עבה, אך המזכרות עצמן נותרו כביום שבו הוצפנה התיבה. העין הבוחנת בחרדה גילתה מיד את אלבום התמונות המהודר, את מצבור קופסות הסיגריות המצריות SOUSSA, שבהן סודרו הפריטים הזעירים, ומתחתן את לוח המשחק הצבעוני. הנייר התיישן, קרעים ניכרו בו, אך היה זה ללא ספק משחק המונופול של לוניה פנחסוביץ. 

בצוהרי שבתות חורפיות של שנות השישים של המאה שעברה, כשאחי הבכור ואני עייפנו מקריאת ספרים ומהתקוטטויות, נהגנו לבקש מאמא להוציא מהמזנון ('הבּוּפֶט') את המשחק המסתורי שהסעיר את דמיוננו הילדותי. זה היה המונופול של לוניה, משחק שולחן יפהפה, שבדרך לא תיאמן הוכן מחומרי גלם ממוחזרים במחנות גולי המחתרות באפריקה. מקור קסמו של המשחק, שיוצרו כינהו 'זיכיון', נבע לא רק מציוריו העדינים והמקוריים אלא גם מן המקומות האקזוטיים שבהם נוצר, אזורים שנקשרו בתודעתנו לחיות פרא ולהרפתקאות טרזן, לערבות הסוואנה ולתוככי הג'ונגלים. 

לוניה נולד בשנת 1914 בעיר דובנו (דובנא בפי היהודים)  שברוסיה (היום באוקראינה). בשנת 1933, אחר שסיים את לימודיו בגימנסיה, לא הותר לו, בשל שיטת נומרוס קלאוזוס שכוונה נגד היהודים, להירשם ללימודי רפואה באוניברסיטת לבוב, אז כבר בתחומיה של פולין העצמאית. גם בקשתו לקבלת דרכון, כדי ללמוד רפואה בסורבון בפריז, נדחתה, ואז עלה ארצה לבדו, בשנת 1935, והחל בלימודי אדריכלות בטכניון בחיפה. הוא הצטרף לאצ"ל בשנת 1936 וכינויו במחתרת היה 'עמיקם'.

בראשית שנות הארבעים היה לוניה דייר-משנה בבית סבתנו פרומה בחיפה. סבנו, אורי צוקר, הפליג בשנת 1939 לארצות הברית כדי לקדם יוזמה עסקית מעורפלת, ומשפרצה מלחמת העולם השנייה נותרו סבתנו וארבעת ילדיה מחוסרי אמצעי קיום. באותם ימים היה מקובל 'להשלים הכנסה' באמצעות השכרת חדר בדירה, וכך הצטרף לוניה למשפחה והיה בן-בית. לוניה היה צעיר בודד, והבת הקטנה במשפחה, אמנו זהבה, הייתה חביבת נפשו. הוא הרבה לשוחח עימה, לימד אותה לצייר ופעם אף הורשה ליטול אותה עמו לחופשה במטולה. לימים העלתה אמא את ההשערה, שצירוף ילדה בת עשר לחופשה כזו לא היה אלא תירוץ להסוואת פעילותו המחתרתית בעיירת הגבול.

בחודש נובמבר 1944 נעצר לוניה על ידי שלטונות המנדט הבריטי, ואחר שהות של כחודש וחצי במחנה המעצר בלטרון ובכלא עכו הוגלה ליבשת אפריקה, למחנה סמבל שליד העיר אסמרה באריתריאה.

לוניה פנחסוביץ במחנה סמבל

לא ברורה המסוכנות הרבה שנשקפה לדעת השלטונות מלוניה. יש לשער כי חלק ניכר מתפקידיו בשירות האצ"ל היה קשור לכישוריו הגרפיים, וכנראה עיצב את כרוזי הארגון שנתלו על לוחות המודעות בחיפה. אפשר גם שנלכד בעת שתיעד באיוריו מחנות צבא ומשטרה בריטיים.

ממחנות גלותו באפריקה המשיך לוניה לשמור על קשר עם משפחת צוקר בחיפה, וציוריו שיובאו להלן, ובעיקר משחק 'הזיכיון', הם ביטוי נוגע ללב לקשר שבין האיש הבודד ובין המשפחה שאף היא ידעה ימי מצוקה וחרדה. כל ימיה שמרה אמא בקפידה על מזכרות הקשר עם לוניה – על ציוריו, מכתביו וברכותיו לימי הולדתה ולשנה החדשה. לפני למעלה מעשור שנים, כשאמא חשה שכוח זיכרונה הולך ונחלש, היא ביקשה ממני שאטול ממנה את התיבה הקטנה, שבה שמרה על מזכרות הקשר. ביקשתי ממנה להשאיר ברשותה את הקופסה, כי לא רציתי שתחוש שהיא מאבדת כליל את הזיקה אל עברהּ. אמא נפטרה בחודש שבט תשע"ח, ואבא הלך לעולמו בחודש תשרי תשפ"א. אחר פטירתו חיפשתי את התיבה בכל פינות הבית, ולא מצאתיה. חששתי שאיבדנו את הזיכרון היקר, אך לפני כחודשיים, מתחת לערמות גבוהות של גרוטאות ולהררי אבק בן שנים רבות, איתרה רעייתי את תיבת הזיכרונות. 

בטרם אחשוף את אוצרות התיבה, אתאר בקצרה את עיקרי פרשת 'גולי קניה'.

בראשית שנת 1944 חידש ארגון המחתרת אצ"ל את פעולותיו נגד שלטונות המנדט, אחרי הפוגה של למעלה מארבע שנים שנבעה מן הרצון ליטול חלק במערכה באויב הנאצי. השלטונות הצליחו ללכוד כמה לוחמים, והחליטו שאין להסתפק בכליאתם בארץ, משום שהם עלולים להימלט מבתי הכלא ובמנוסתם יזכו לסיוע מתומכיהם. הם גם סברו שהגליית עצירים תשמש צעד מרתיע לאחרים ועשויה לשבור את רוחם. לפיכך, בשלהי אותה שנה החלה הגלייה לאריתריאה. מחשש שהגולים יתאקלמו בסביבתם החדשה וינסו להימלט גם ממחנות המעצר הללו, כפי שאכן אירע לא אחת, הקפידו הבריטים להעביר את הגולים ממחנה למחנה. בינואר 1945 הם הועברו, במסע ימי, מסמבל שבאריתריאה למחנה קרתגו שבסודן, הוחזרו באוקטובר של אותה שנה למחנה סמבל, ולבסוף, בחודש מארס 1947, הועברו במסע ימי נוסף למחנה גילגיל שבקניה.

גולים במחנות קניה. לוניה עומד בשורה הראשונה, חמישי מימין (דעת)

בכל המחנות נוהלו חייהם של 439 הגולים בהתאם להחלטותיה של אספה כללית, ושגרת המחנה כללה חיי תרבות עשירים. התקיימו קורסים ללימוד שפות זרות, שיעורים בפיזיקה, בהיסטוריה ובלשון עברית. כמה מן העצורים אף הורשו להמשיך את לימודיהם הגבוהים במוסדות אקדמיים חיצוניים, בהיתר של מחלקת החינוך של שלטונות המנדט ובסיועה. מפקדי המחנות אף שימשו כמפקחי בחינות שנשלחו על ידי אותם מוסדות השכלה חיצוניים.

הגולים הוציאו לאור עיתון יומי, כתב עת לדברי הגות וספרות – בדד, ומאסף ספרותי בשם ספר המעצר והגלות. 

ספר המעצר והגלות, חשון תש"ח (בלוג הספרייה הלאומית)

הם הפיקו מופעי בידור ומחזות וערכו משפטים ציבוריים בנושאים שהעסיקו אותם. במחנות התקיימה פעילות ספורט מתמדת, ואף נערכו משחקי כדורגל נגד קבוצות של חיילים בריטים. דוגמה לפעילות התרבותית של הגולים היא הדפסת דקדוק הפה והאוזן, ספר לימוד לדוברי עברית, שחיבר עוזי אורנן (לימים בלשן נודע ופרופסור ללשון עברית) בחנוכה תש"ח (1947), בהיותו במחנה גילגיל.

עם זאת, אין צורך לקנא בהם, ובוודאי שאין לצייר תמונה אידילית של החיים במחנות. העימותים בין העצירים לשלטונות הבריטיים היו תכופים והגיעו לשיאם בט"ו בשבט תש"ו (17 בינואר 1946), עת ירו שומרים סודנים בעצורים ושניים מהם (אליהו עזרא ושאול גלילי) קיפחו את חייהם. העצורים סבלו מתזונה לקויה, מתנאים סניטריים ירודים, מפגעי האקלים הקשה ובעיקר משעמום מתמשך ומגעגועים למשפחותיהם ולארץ שממנה גורשו.

עצורים במחנה גילגיל בקניה. מימין לשמאל: מאיר שמגר, שמואל תמיר ודב מילמן (ויקיפדיה)

עשרה מעשי בריחה אירעו במהלך שהותם של הגולים במחנות, ובגדול שבהם נמלטו ממחנה סמבל 54 גולים. גם אחרי הכרזת המדינה, ב14- במאי 1948, לא מיהרו הבריטים להחזיר ארצה את גולי קניה. רק בעבור חודשיים, ב-12 ביולי 1948, החזירה ספינה בריטית את העצורים לנמל תל אביב.

ומה הסתתר בתיבת האוצרות של לוניה פנחסוביץ?

תחילה בולט אלבום ציורים מהודר, כרוך בכריכת עור עם לוחיות עץ מגולפות, ובו ארבעים צילומי ציורים בשחור-לבן. הציורים מתארים את חיי הגולים במחנות סמבל שבאריתריאה וגילגיל שבקניה, את נופי המחנה וסביבותיו ואת אוניית הגירוש שהעבירה את הגולים ממחנה למחנה.

אלבום התמונות

התמונה האחרונה שבאלבום חריגה, ואליה אשוב בהמשך. הכיתוב שעל גבי הציורים מועט, אך מאפשר להניח שלוניה החל במלאכת התיעוד בשלהי השהות השנייה במחנה סמבל (אלול תש"ו / ספטמבר 1946). נראה שרק אז הגיעו לידיו חומרי מלאכת הציור. 

מחנה העצורים סמבל

הציורים מותירים בדרך כלל רושם עצוב. חריגים רק מראה צריף בית הכנסת, חדרו של לוניה, שאותו חלק עם שני גולים אחרים, מגרש הכדורגל וציפור השלָיו שנחתה על אדן חלונו.

בית הכנסת במחנה סמבל

חדר המגורים במחנה סמבל

מגרש הכדורגל של המגורשים

ציפור השליו

ציורי ספינת הגירוש 'אמפייר הייווד', שהעבירה את הגולים למחנה גילגיל בתנאים משפילים, מדכדכים במיוחד. אגב, באוגוסט 1946 חובלה אנייה זו על ידי אנשי הפלמ"ח והושבתה לזמן קצר.

על ספינת הגירוש 'אמפייר הייווד' 

שאר הציורים הם ממחנה גילגיל, ומפתיעים מראה הסוכה המקושטת שהקימו הגולים בסוכות תש"ח (1947) ומרפאת השיניים שפעלה במחנה.

סוכות במחנה גילגיל

מרפאת השיניים במחנה גילגיל

מתברר שבמחנה גילגיל אפשרו הבריטים ללוניה לקבל אמצעים להפקת צילומים מן התמונות שצייר, וכנראה שאף התירו לו להזמין ממקור כלשהו את האלבומים היפים שבהם הדביק את התמונות. על כריכת העץ של האלבום כתב לוניה באותיות קטנות ויפות: 'גילגיל, קניה, אייר תש"ח', וחתם את שמו. נראה שהכין כמה וכמה אלבומים שכאלה ואחד מהם, שקיבל את הכותרת 'בדרכי ניכר', ובו תריסר תמונות שלו, נמכר לא מכבר בבית המכירות הפומביות 'קדם'.

האלבום 'בדרכי נכר' (קדם)

בקופסה יש עוד עשרים תמונות וצילומים בודדים, שכנראה צורפו למכתבים ששלח לוניה למשפחתה של אמי בחיפה. מכתבים אלו לא נמצאו בתיבה, אך בגב התמונות הסביר לוניה מה צייר בכל אחת מהן ומהסבריו ניתן להבין כיצד משקפות התמונות את הווי החיים במחנה.

שלושה מכתבים מתקופת מעצרו המוקדמת של לוניה נמצאו בקופסה: שניים ממחנה קרתגו שבסודן (23 באוגוסט ו-16 בספטמבר 1945) ואחד ממחנה סמבל (31 במארס 1946). במכתב הראשון איחולי שנה טובה, אזכור למתנות שהכין במחנה לסבתי ('סיכה משן פיל' [!]) ולאמי (חרוזים קטנטנים), תיאורי מזג האוויר ('החודש התחילו פה הגשמים, גשמי זעף, והם יורדים כמעט כל יומיים ומרעננים את האוויר'), ותיאורי נוף פיוטיים המעידים על כישרונו הספרותי. הנה דוגמה:

השמים בזמן שקיעת החמה ובפרט לפני סערה וגשם, שכרגיל יורד בזמן בין השמשות, יש בהם מן היופי של פראיות וגיהנום. השמים מתכסים עננים כחולים כהים וכבדים, כרובצים נמוך על ראשי הגגות, ומתחתם ומבעד לפרצות שבהם בוקעות קרני השמש הלוהטת באש אדומה. האופק המערבי עומד כולו כבתבערה ענקית אחת, והעבים הכבדים נעשים סגולים ואדמדמים, ועל רקעם פנסי החשמל הדולקים נראים ככוכבי ענק או כנשמות תועות אי-שם במרומי העבים הקודרים. כך גם תיארתי לי את רקע התפאורות ל'גיהנום' של דנטה. מחזה מרהיב עין.

המכתב השני מתרכז במאמציו של לוניה לאתר ניצולים מבני משפחתו באירופה. הוא ביקש מהמשפחה החיפאית להשיג עבורו את פנקס רשימת הניצולים שהוציאה לאור הסוכנות היהודית וציין את השעמום והגעגועים המאפיינים את השהות במחנה. מכמירות לב במיוחד השורות שהקדיש לאמי ('זהב'לה היקרה'). הוא מעודד אותה להמשיך בהצלחותיה הלימודיות, מודה לה על הטיפול בעציצי הקקטוס שלו ומנחה אותה כיצד להעבירם לעציצים גדולים יותר – 'ובפרט אני מבקש אותך להתייחס בזהירות לקקטוס א', כי הוא הזֵכר החי של אחותי ז"ל ועל אף כל האסונות והנפילות שקרו לו, הוא בכל פעם גדל מחדש'.

המכתב עם ציור צמח הקקטוס

תסכולו של לוניה על שאיננו מקבל מכתבים מהמשפחה עומד במרכז המכתב השלישי. הוא שב ומלין על אפרוריות החיים במחנה ועל ה'חד-גוניות היומיומית המשעממת', מספר על הסרטים שהניחו לגולים לצפות בהם מדי מוצאי שבת ומבקש מבני המשפחה ליטול מעוזרו לעבודה שני ספרים שהשאיל לו. האחד ספרון בפולנית Bratowa z Kabaretu (ברטובה מהקברט), והאחר הספר חיי המין של האדם מאת ד"ר אברהם מטמון – 'נא לקבל אותם בחזרה אצלו ולהחזירם לבין הספרים שלי בארון, אחרת העניין יישכח והוא יכול במקרה לעבור לדור למקום אחר או כדומה, והספרים ילכו לאיבוד או שכחה, וחבל, ספרייתי דלה'.

מעניינת במיוחד 'תָּכְנִיָּה' שכנראה צורפה לאחד המכתבים והוקדשה לאמי – 'לזהבה'לה היקרה, למזכרת, מלוניה. גילגיל, קניה, כ"ח תשרי תש"ח'. 

תוכניית המחזה 'בלי אשליות'

מדובר בהזמנה של 'במתנו – במת גולי ציון' לצפייה במחזה 'בלי אשליות', שהועלתה ביום ב', כ"ב בתשרי תש"ח, מוצאי שמחת תורה (8 באוקטובר 1947), בשעה שמונה בערב, באולם 'במתנו'. המחזה הוא 'פנטסיה מקורית בארבע מערכות עם פרולוג ואפילוג מאת מ. ד. איכנבוים'. גיבורי העלילה הם צוציק – 'עציר לא ותיק, "ישב" רק 43 שנים', ובוריק – 'עציר ותיק, "ישב" 50 שנה תמימות'. צוציק חולם שבשנת תש"ן מגלים הוא ובוריק ששומרי המחנה נעלמו, והם יוצאים לדרכם לארץ ישראל. בארץ הם נתקלים בשוטר ובפרופסור, בחלבן ובנערה, ונוחלים אכזבה מרה ממראה פניה של המדינה העברית. עימותיהם עם רשויות החוק מוליכות אותם אל... בית הסוהר. הם נמלטים מן הכלא העברי בסיועו של הפרופסור, וצוציק נפגש באהובת ליבו, אך לצערו מתברר לו שהיא נואשה מלהמתין לו ונישאה לאחר. 'צוציק מיואש, חייו אינם חיים והוא מתעלף'. באפילוג 'שר החלומות מסיר את כבלי ההזיה ומשאיר את צוציק תוהה ובוהה מול פני המציאות האפורה של גילגיל בשנת תש"ח, ברם צוציק אינו אומר נואש...'.

בתוכנייה הנחיות ברורות באשר להתנהגות במהלך ההצגה:

1. בשעת ההפסקות מוסיקה (תקליטים). נא לא להרעיש!

2. נא להשמע להוראות הסדרנים!

3. עקב הסידורים הטכניים שנדרשו מאתנו לרגל הצגה זו, מתבקש הקהל לשמור על השקט באולם גם לאחר סגירת המסך.

גולת הכותרת של תיבת הזיכרונות היא משחק 'הזיכיון' מרהיב העין שהכין לוניה לאמי ותמונתו הובאה בפתח הרשימה. זהו משחק מונופול, שבלשון ילדי אמצע המאה העשרים כונה 'ריכוז'. הנכסים שהמשתתפים אמורים לרכוש במהלך המשחק אינם פרושים כבכל משחק מונופול ארץ-ישראלי על פני הארץ כולה; רובם מוקמו באזור מפרץ חיפה, וסביר שלפחות חלק מהם פרי דמיונו של לוניה (הסדר הוא מן הזול ליקר): עמק הירדן ועמק איילון, 'הקריות' – קריית חיים, קריית אליהו וקריית עמל, 'השדרות' – המפרץ, אחוזה, בת-גלים, החוּלֶה (כך!), הים, הכינרת, הירקון, הקישון, הירדן, העלייה, ירושלים, המעיין, הכרמל והגאולה. משלימים את תמונת הנכסים גן בנימין, שבשכונת הדר הכרמל (200 לא"י) וחוף הים (400 לא"י). המשחקים יכולים גם לרכוש את 'קו אגד', 'קו אביב', 'קו עתיד' ו'קו קשר'. בלוח המשחק יש משבצות 'הזדמנות' ו'קופת הציבור', ולא נפקד מקומן המאיים של המשבצות 'מס ההכנסה: שלם 10% או 200 לא"י', 'מס מותרות: שלם 75 לא"י', 'לך לבית הכלא' ו'בבית הכלא'.

מגזרי עצים שהגיעו לידיו – אולי מנגריית המחנה – גילף לוניה ביד אומן 34 בתים ירוקים, 12 מלונות אדומים, שבעה חיילי משחק ושתי קוביות שאבדו ברבות השנים. 

בתים, מלונות וחיילים

את כל אלו הוא אכסן בקופסות של סיגריות SOUSSA מצריות. מעטיפות הקרטון של קופסות הסיגריות הכין שטרות כסף בערכים 1, 5, 20, 50, 100 ו-500 לירות ארץ-ישראליות. 

שטרות הכסף

 את היצירתיות הגדולה ביותר גילה לוניה בהכנת 16 כרטיסי 'קופת הציבור', שמלווים באיורים משעשעים. כמותם גם 16 כרטיסי 'הזדמנות' ו-28 תעודות בעלות של הנכסים, שבכל אחת מהן מפורט מחיר הנכס, התשלומים שמשלם המשתתף המזדמן אליו ומחיר עלות בניית כל בית ומלון. אחת הכרטיסיות שונה, ובה רשם לוניה: 'לזהבה (באחור) ליום הולדת השנים-עשר מלוניה'.

'קופת הציבור', 'הזדמנות' ו'תעודות בעלות'

אל המשחק צירף לוניה שישה עמודים בכתב יד ובהם הנחיות מפורטות ביותר הכתובות בשפה רשמית: 'בחר לבנקאי את השחקן אשר יהיה גם מוציא לפועל ומכריז על מכירות פומביות'. קשה להעלות על הדעת שיצר אותן יש מאין, וסביר שתרגם לעברית הנחיות של משחק מונופול באנגלית שעמד לרשות העצורים.

יותר מכול נוגעת אל הלב תמונת ברכת השנה הטובה שצייר לכבוד ראש השנה תש"ח, החותמת את אלבום תמונות מחנות העצורים באפריקה.

אגרת ברכה לראש השנה, תש"ח

האיש הבודד, שכנראה איבד את משפחתו בשואה ומצא עצמו כלוא הרחק מארצו, צייר ברכת שנה טובה ובה איש המאמץ אל ליבו באהבה רבה ילדה זהובת שער. פני הילדה כפני אימי בילדותה. אל התמונה צורף השיר:

מִי יִתֵּן וְתַבְקִיעַ שִׁמְשֵׁנוּ

יַעֲלֹז וְיִצְהַל כָּל לֵבָב.

נְשֻׁחְרַר וְתָקוֹם תִּקְוָתֵנוּ

נִחְיֶה וְנִשְׁמַח שׁוּב יַחְדָו.

כשחזר לוניה לארץ, אחרי כמעט ארבע שנים של גלות במחנות המעצר באפריקה, השתנו סדרי חייה של משפחת צוקר בחיפה והוא לא שב להתגורר בדירתם. ב-1949 נישא והקים בחיפה משפחה משלו. הוא חזר לשמו המקורי לאופולד ובשנות השישים עבד כמהנדס-אדריכל בעיריית תל אביב. תאריך פטירתו אינו ידוע לי.

*

ארבע שנים בלבד חלפו מראש השנה תש"ח. במהלכן קמה מדינת ישראל, הילדה זהבה הייתה לנערה, סיימה את לימודיה בהצטיינות בבית הספר הריאלי בחיפה, התגייסה לשירות בצבא הגנה לישראל, זומנה לקורס קצינות ועוטרה בידי הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף יגאל ידין, כקצינה המצטיינת של הקורס. זהבה צוקר זיכרונה לברכה, היא אמא שלי.

זהבה צוקר לוחצת את ידו של הרמטכ"ל יגאל ידין, 1952

___________________________________

ד"ר עדן הכהן מלמד במכללה האקדמית הרצוג ומתמחה בפיוט של ימי הביניים. 

גרסה קצרה של רשימה זו, עם צילומים מעטים בלבד, התפרסמה במדור 'תרבות וספרות', הארץ, 22 באוקטובר 2021. אני מודה לבני מיכה הכהן על הצילומים.