רק בירושלים, בשכונת הבוכרים, יש רחוב שהוא לא סתם רחוב אלא רחוב הרחובות. זהו רחוב רחובות הבוכרים (וכידוע, יש לנו בירושלים גם את רחוב בן יהודה שטראסה)...
צילום: טובה הרצל
ומה דינו של רחוב רחובות הנהר ברמת גן?
אני מניח שקוראי הבלוג כולם יודעים ש'רחובות הנהר' – שם מקום שנזכר בתורה (בראשית, לו 37) ומקומו אינו ידוע – הוא השם שנתן אורי צבי גרינברג (אצ"ג) לספר שיריו, שנדפס לראשונה ב-1951. פרנסי עיריית רמת גן בחרו להנציח את אצ"ג – שגר בעיר למן שנת 1954 – לא בשמו אלא בשם ספרו, וכך יצא יצור הכלאיים 'רחוב רחובות הנהר'.
בבית מספר 21 (פינת רחוב אבא הלל סילבר 31) נקבע שלט הסבר, שבו נקרא הרחוב בשם 'דרך רחובות הנהר', אבל אבוי מעליו מבצבץ השם האמיתי: רחוב רחובות הנהר.
צילום: איתמר לויתן
ב. גינצברג, גרינברג – מה כבר ההבדל?
ואם בענייני אצ"ג עסקינן נפנה מבטנו לחדרה שם יש הצטלבות רחובות חשובה בין הרצל ואחד העם.
אַחַד העם הוא כידוע שם העט של אשר צבי גינצברג, אבל במחלקת השילוט של עיריית חדרה מישהו שמע כנראה את השם 'אשר צבי', וזה הזכיר לו את 'אורי צבי'. ואורי צבי יש רק אחד – המשורר אורי צבי גרינברג.
מישהו כנראה טרח להודיע לעירייה, וכך תוקן אחד השלטים. אפשר לראות שהמילה גינצברג נוספה לשלט מאוחר יותר משום שהיא אינה מיושרת עם השורה כולה.
הבדיחה היא שהשלט המשובש נמצא ממש מול המתוקן! אבל כשחושבים על זה, הבדיחה הזו היא עלינו ועל תרבות הרשלנות וחגיגת הבוּרוּת שאנו חושפים כאן כל פעם מחדש...
צילומים: אורי יעקובוביץ'
כמו כן, שימו לב לשלט על הרצל.
בעוד שבתעתיק הלועזי השם נרשם כראוי, הנה בעברית כתוב 'זאב בנימין הרצל'. האם היינו מוכנים לקבל נחמן חיים ביאליק או יצחק אברהם קוק?
ג. עיירתי בֶּלְז
העיירה בלז שבגליציה המזרחית (היום באוקראינה) התפרסמה בזכות שושלת הצדיקים לבית רוקח שייסדה במקום את חסידות בלז, מן הגדולות והחשובות בתולדות החסידות. מאז ימיו של מכוננה הרב שלום רוקח ('דער ערשטער רב') ועד ימינו, חסידות זו, ואדמו"רה הנוכחי ישכר דב רוקח, היא מהגדולות והמשפיעות במדינת ישראל ובחברה החרדית.
בדין זכה אפוא רבי זה שייקראו על שמו רחובות בכמה מערי ישראל, ובהן ירושלים (מרכזה של חסידות זו) וחיפה. הרחובות נקראו משום מה לא על שמו של הרבי עצמו, אלא, כנהוג בעולם התורה, על שם הספר המזוהה אתו, ובמקרה זה: דובר שלום. ספר זה אינו פרי עטו של הרב מבלז, אלא שמו של ספר שנדפס בפשמישל בשנת תר"ע (1910), עשרות שנים לאחר מותו, בידי סופר חסידי פורה ושמו אברהם חיים מיכלזון. הלה אסף סיפורים ואגדות על הרב שר שלום (כך כונה האדמו"ר הבלזאי הראשון, וכך גם נכתב על גבי מצבתו) ועל הרב יהושע, בנו ויורשו באדמו"רות בלז, וקרא לספרו בשם זה (הצירוף המקורי נאמר על מרדכי היהודי: 'גָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו, דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ').
עד כאן הכל טוב ויפה, אבל ההסבר המוזר והעילג שהוצמד לשלט החיפני הוא פשוט מביך ומביש.
מי שקורא אותו ברצינות ואינו יודע מאומה על הרבי מבלז עשוי לחשוב שמדובר כאן ברב מודרני מווינה, ולא באדמו"ר חסידי מגליציה. בלז עצמה כלל לא נזכרת בהסבר.
צילום: איתמר לויתן
בשכונת קרית בלז בירושלים יש כמובן רחוב ושמו 'דובר שלום', אך מנחם רוזנברג, שליח עונ"ש, שסבב ברחוב מראשו ועד זנבו, לא מצא בו אף לא שלט רשמי אחד.
ד. אושא או אושה?
אושא הייתה עיר קדומה בגליל התחתון ובימי המשנה אף שכנה בה הסנהדרין לפרק זמן.
בסביבתה הוקם קיבוץ ושמו אושה, שאנשיומקפידים לכתוב את שמו בצורה העברית ולא הארמית, כלומר עם ה' בסוף.
בחיפה יש סמטה הקרויה על שם יישוב זה, אך ערבבו בין הכתיב של השם לבין ההסבר. ממה נפשך? אם אושא – אנא הזכירו את היישוב העתיק; ואם רצונכם לדבר על היישוב החדש אנא כתבו אושה.
לאור שילוט מבלבל שיש ברחוב עצמו וכן במפות הרחובות השונות התלבטנו האם מדובר ברחוב החייל (בלי מירכאות), שמנציח את החייל העברי באשר הוא, או שמא מדובר ברחוב החי"ל, הלא היא החטיבה היהודית הלוחמת, שהייתה חלק מהבריגדה היהודית.
צילום: דוד שי
לאחר משא ומתן עם האפשרויות השונות התברר כי התשובה האמיתית היא לא זה ולא זה. לפי מדריך שמות הרחובות ברמת השרון, שמופיע באתר העירייה, הרחוב אכן קרוי חי"ל אבל זהו חי"ל אחר, פחות מוכר: החבל הימי לישראל.
הפלא ופלא, זה לא מכבר טייל דוד שי ברמת השרון ופגש שלט רחוב חדש, המעיד כי מישהו בעירייה שינה את ההסבר ועכשיו הרחוב קרוי על שם החטיבה היהודית הלוחמת.
בנימין (בֶּנִי) מלמד, לימים דורן (2021-1946), היה
חבר בגרעין 'דגן' של תנועת הצופים (בו גם אני הייתי חבר), ובמסגרתו הגיע בתום השירות הצבאי בנח"ל
לקיבוץ חצרים. בשנת 1970 נשלח מטעם הקיבוץ להדרכה בשבט 'הכרמל' של תנועת הצופים, הפועל מאז 1937 בסניף 'אחוזה' של בית הספר הריאלי העברי בחיפה. באותה שנה, בדרכם
הביתה בתום אחת הפעולות, חלפו גדעון טרן (לימים אל"מ בצה"ל ואיש חינוך מוערך) ודוד לבנוני, שני תלמידי כיתה י"ב, על פני ערמת אשפה ברחוב קרית ספר הסמוך. את עינם צד פנקס משרדי גדול (22.5X36 ס"מ), שפּוּנה עם שרידים נוספים מתכולת דירה
שנשרפה. כשדפדפו בפנקס גילו שהודבקו בו עשרות תצלומים, רובם באיכות גבוהה, ולצדם מספרים סידוריים.
הפנקס המשרדי בו הודבקו התצלומים משמאל לימין: שער שמאלי, עמוד ראשון, עמוד אחרון וסדרן אלפביתי
בין התצלומים זיהו השניים
אישי ציבור ידועים, כגון חיים ויצמן, משה שרת ודוד בן גוריון, ולכן הניחו שמדובר
באוסף בעל ערך היסטורי. כיאה לחניכים בוגרים וערכיים בתנועת הצופים, הם הפגינו אזרחות טובה ומסרו את הפנקס-האלבום למשמרת בידיו של בֶּנִי המדריך, בתקווה שיידע
מה לעשות בו. אכן, גם הוא הכיר בערכו של 'האוצר', אך לא עשה עמו מאומה. הוא שמר אותו
ברשותו במשך כחמישים שנה והקפיד לקחת אותו בנדודיו מדירה לדירה.
בני היה יוצר, כותב, משורר, מלחין, מורה לאזרחות ולמדעי החברה ויועץ חינוכי. הוא נפטר בכ"ז בתשרי
תשפ"ב (3 באוקטובר 2021)ושבועות אחדים קודם לכן, כשחש
שכוחותיו אוזלים וקיצו קרב, מסר את האלבום לידידת המשפחה, רבקה צביאלי
מהמושבה כנרת, וביקשה למצוא לו אכסניה ראויה. זמן קצר לאחר פטירתו
הועבר האלבום לידיי בתמורה להבטחתי שאתחקה אחר סיפורם של התצלומים ואדאג להפקדתו
בארכיון הצילומים של יד יצחק בן-צבי.רשימה זו מוקדשת לזכרו של בני דורן.
*
כבר
בהצצה ראשונית באלבום בלטה התמונה המפורסמת של יצחק שדה חובק בזרועותיו את
שני חניכיו בפלוגות השדה (פו"ש), יגאל אלון ומשה דיין (אז עדיין עם שתי עיניים). התצלום הזה (אף כי חתוך בקצוותיו) מוכר
מפרסומים רבים על העלייה לחניתה ב-21 במארס 1938, במסגרת מבצעי 'חומה ומגדל'. זהותו של הצלם או הצלמת הייתה עלומה
לחלוטין ואף לא במקור אחד צוין השם.
התצלום המקורי של יצחק שדה חובק את יגאל אלון ומשה דיין, חניתה, 28 במארס 1938 (ארכיון הצילומים, יד יצחק בן-צבי)
בדרכי לפענוח התעלומה פניתי ל'מוזיאון חניתה לחומה ומגדל', ומשם הגיעה התשובה: 'לגבי הצלם – אין אזכור של שם באף אחד
מהארכיונים'. במקביל, שאלתי ב'גנזך ויצמן' ברחובות, האם תצלומיו של ויצמן
בחניתה מוכרים להם, ובתגובה נעניתי: 'מצאתי כמה תמונות מאותו ביקור בחניתה של
בני הזוג ויצמן ... על חלק מהתמונות מצאתי את השם ש.ג. מאיר'. שם זה לא היה
מוכר לעובדי הגנזך.
חברי 'קבוצת הכיבוש' עם חיים ויצמן ורעייתו ורה, חניתה, 28 במארס 1938 (גנזך ויצמן)
מידע זה היה קצה
החוט לו נזקקתי, שכן מאחורי ראשי התיבות הסתתרו הצלמות החיפאיות האחיות שרלוטה וגרדה מאיר (Charlotte & Gerda Meyer), שכבר היו מוכרות לי
מעבודות פענוח קודמות.
מי היו אחיות-צלמות אלה?
שרלוטה (1978-1911) וגרדה
(1993-1913) נולדו בקרונהKrone) ) שבגרמניה (היום Koronowo בפולין). בשנת 1921 עברו בני המשפחה לברלין ושם רכשו לימים האחיות ידע בסיסי בצילום. שרלוטה עלתה לארץ ב-1934, ושנה לאחר מכן ייסדה בחיפה את הסטודיו
שלה בבניין הכרמליתים (דרך המלכים 60, פינת רחוב אליהו). בשנת 1937 עלתה גרדה לארץ ויחד
עבדו האחיות תחת השם המסחרי: 'ש. ג. מאיר'. התפוצצות שאירעה בבניין הכרמליתים ב-1939
אילצה אותן להעביר את הסטודיו לבניין משרדים לא הרחק משם, בדרך המלכים 63.
האחיות שרלוטה (מימין) וגרדה מאיר (קדם בית מכירות פומביות)
בתחילת דרכן המקצועית בארץ עבדו השתיים בשירותם של
המוסדות הלאומיים, ונראה שעבודתן זו הביאה אותן לחניתה ולמחנה הגודרים בגבול הצפון, שם הנציחו את בן-גוריון (פרטים בהמשך). אולם, בשנים הבאות הן עבדו בעיקר
בצורה עצמאית ובלתי ממסדית. יתרה מזאת, במרבית המקרים הן סירבו להזמנות
שהגיעו מהמוסדות הלאומיים, בשל מה שהגדירו תנאי עבודה בלתי סבירים (כגון שכר או
זכויות יוצרים). הן התפרסמו בזכות תצלומים של מבני תעשייה, אך גם
בזכות תצלומי דיוקנאות, ילדים, אירועים בעיר מגוריהן חיפה ובסביבתה, תצלומי אופנה ותצלומי
מוצרים מסחריים. בשנות החמישים הן הפסיקו לעבוד בצילום ועזבו את הארץ: גרדה
ב-1953 למונטריאול ושרלוטה ב-1957 ללונדון.
אלבומים מיצירותיהן נמצאים ברשותם של ארכיונים
ומוסדות שונים, כגון גנזך ויצמן, ארכיון חומה ומגדל בקיבוץ חניתה, הארכיון ההיסטורי של
שיכון ובינוי, חמי טבריה, בתי הזיקוק במפרץ חיפה, עיריית חיפה, חברת אבן וסיד (ראו עוד: רונה סלע, 'צלמות במרחב הפרטי / צלמות במרחב הציבורי', רות מרקוס [עורכת], נשים יוצרות בישראל, 1970-1920, הקיבוץ המאוחד 2008, עמ' 138-99).
עתה, כשזהותן של הצלמות התבררה, נותרו שתי תעלומות:מה הייתה התכלית לשמה הוכן האלבום דווקא
בפנקס משרדי? מי החזיק בו לפני שהושלך לאשפה? את התשובות האפשריות נדחה לסוף
הרשימה, ובינתיים נתאר את הנסיבות ההיסטוריות מאחורי כמה מן התצלומים המעניינים שבאלבום.
ב. עם המתיישבים בחניתה
התצלום של יצחק שדה עם חניכיו הוא אחד
מ-19 תצלומים, בהם תיעדו האחיות מאיר את ביקורם של חיים ויצמן, משה
שרת (אז שרתוק) ופמליותיהם בחניתה. בגנזך ויצמן הכירו את מקצת התמונות, אך לא ידעו
מתי התקיים הביקור. את התאריך גיליתי ב'לוח ימי הכיבוש', שהתפרסם במלאת ארבעים שנה לעלייה לחניתה (יצחק הינברגר, חניתה – יישוב חומה ומגדל, חיפה 1978, עמ' 93). בלוח נרשם תיאור קצרצר ומתומצת של האירועים בימים הראשונים לעלייה על הקרקע. יום הביקור של ויצמן נזכר כך:
יום ב. כ"ה אדר ב' [28 במארס
1938] – מכשירים חלקה זעירה לגינת-ירק. מסדרים ממטרות. מובילים חצץ לחומה. מובאים
מוטור ודינמו לחשמל. מבקרים ח. ויצמן ומשה שרתוק.
בהערת אגב נציין, כי המונח 'כיבוש' באותם ימים לא שימש במשמעותו הצבאית-הפוליטית העכשווית, אלא ציין חתירה ומאמץ להישג ערכי, כגון כיבוש השפה, כיבוש השמירה או כיבוש העבודה.
מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (המרד
הערבי, 1939-1936) והגבלות השלטון הבריטי על עליית יהודים לארץ ועל הקמת יישובים
יהודיים חדשים הובילו למבצעי 'חומה ומגדל'. המוסדות הלאומיים יזמו הקמה מהירה של
יישובים חדשים, שהוקמו בלילה אחד ובמהלכו נבנו מגדל שמירה
וחומת מגן. אחד המבצעים הגדולים של 'חומה
ומגדל' היה הקמת קיבוץ חניתה. בבוקרו של ה-21 במארס 1938 הגיעו למקום כ-400 אנשים, ביניהם
יותר ממאה אנשי פלוגות השדה ונוטרים. מפקד יום העלייה היה יצחק שדה, מפקד הפוש"ים, שנסתייע בשני סגנים צעירים, משה דיין ויגאל פייקוביץ' (אלון).
מרבית האנשים עסקו בהובלת הציוד והאספקה מנקודת הפריקה על ה'כביש הצבאי' (כביש הצפון) ועד מעלה הגבעה, שם החלו בהקמת החומה והמגדל.
לקראת ערב נשארו במחנה כמאה אנשי 'פלוגת הכיבוש' (חברי 'הגנה' שגויסו מכל פינות
הארץ, ונועדו להחזיק במקום עד שיוחלט למסרו לידי הגוף ההתיישבותי המתאים) ואנשי אבטחה. חניתה הוקמה בלב אזור ערבי, והקמתה הייתה כרוכה בסיכון רב, ואכן, כבר באותו לילה
תקפו ערבים את המתיישבים, והמשיכו בכך גם בימים הבאים.
הנה סרטון תעמולה מרגש, שהפיקו ב-1938 הקרן הקיימת לישראל ו'כרמל-פילם', בבימויו של נתן אקסלרוד, ובו תיעוד העלייה לקרקע של חניתה וימיה הראשונים (כולל הכנסת ספר תורה ואברהם הרצפלד, הבלתי נמנע, שבא לעשות שמח ושר יחד עם המתיישבים). הליווי המוזיקלי, המעניין כשלעצמו, הוא של משה וילנסקי.
חניתה לא הייתה הראשונה או האחרונה
שביישובי חומה ומגדל, אך הפכה סמל מובהק להתיישבות זו. יום העלייה לקרקע של
חניתה זכה לסיקור נרחב בעיתוני התקופה כסמל של נחישות ועקשות, ושירים חוברו על גבורת המתיישבים. ב-8 באפריל הגיעו המתיישבים לנקודה בראש
ההר ('חניתה עילית'), שבה הוקם לבסוף הקיבוץ. בנובמבר 1938 סיימה 'פלוגת הכיבוש'
את תפקידה, כש'קבוצת שמרון', של בני נהלל ובוגרי הנוער העובד, הגיעה למקום והפכה
אותו ליישוב לכל דבר.
בול קק"ל לכבוד חניתה הופק בשנת 1948
בימיה הראשונים של חניתה היה שאול אביגוּר (אז מאירוב) נציג מרכז ה'הגנה' במקום. את זיכרונותיו מאותה תקופה פרסם בשתי רשימות 'עם העולים לחניתה', שנדפסו בעיתון דבר (26 בספטמבר, 3 באוקטובר 1975). בין השאר סיפר על ביקורו של ויצמן:
בשני בשבוע, 28 במארס, ביקר אותנו ד״ר
חיים ויצמן בלוויית משה שרת ואחרים ... הסברתי לד״ר ויצמן, ליד מפה
שהוצבה על כַּן, את נתוני האזור ופירשתי [את] חשיבות ההיאחזות בו מהבחינות השונות. כן
סיפרתי על ליל ההתקפה עלינו וכיצד עמדנו בה. דיברתי כשסביבי מצטופפים כובשי
המקום והפועלים שהגיעו לעזרתנו. אחר כך התיישבנו ליד שולחנות ערוכים בטעם ובצנע.
ויצמן היה נרגש ולבבי, וממרומי חניתה הריץ מברק תודה לנדבן מאיֶר – שתרומתו אפשרה
את מבצע העלייה.
אחר כך נתכנסו – כל הנוכחים במחנה – ודיברתי
לפניהם. אמרתי לד״ר ויצמן, כי הנה הוא רואה אותנו נכונים ודרוכים לכל משימה
ובוטחים שכוחנו עמנו. הארץ – שממה ומצפה לנו, והעם זקוק לגאולה, יצרף נא את מלוא
יכולתו לעזרת המשימה הגדולה, ואנו נעשה את המלאכה.
ויצמן, נרגש, קם על רגליו, ובמילים חמות
הביע את התרשמותו ואת אמונו בנו, וכן את תקוותו שבכוחות משותפים – יכול נוכל. הציבור
כולו חש בפגישה עם המנהיג המורם מעם – רגש של חג אמיתי. ויצמן נפרד מאיתנו בלבביות
ואיש איש חזר ופנה למלאכתו.
חיים ויצמן נושא דברים בחניתה. לצדו רעייתו ורה, משה וציפורה שרת, יוסף פיין, בנימין בלוך, ולטר איתן (עומד מעל ציפורה שרת, ידו נשענת על השולחן), חיליק (יחיאל) ויצמן (חבוש מגבעת, לצדו של איתן). בין העומדים בשורה העליונה: דוידקה נמרי (שני מימין), משה דיין (רביעי משמאל) (האלבום של האחיות מאיר; ארכיון הצילומים, יד יצחק בן-צבי)
התלהבותם של העושים במלאכה והקשיים
הביטחוניים שאתם נאלצו להתמודד עוררו בוויצמן רושם עז, אך גם מסקנות
אופרטיביות מידיות אותן הביע במכתבים ומזכרים אחדים. כך, למשל, במכתב ששיגר ב-31 במארס
למנחם אוסישקין, יו"ר הקרן הקיימת לישראל, כתב:
ידידי, בשובי ארצה מצאתי לחובה לבקר מיד את חניתא.
בהיותי שמה הוברר לי כי המפעל הזה עתיד להיות למעשה רב וחשוב לתנועתנו או, חלילה
וחס, אסון לאנשים הנמצאים במקום הזה. כדי להמנע מהאחרון ולחזק את הראשון אני מוצא
שיש צורך למהר ברכישת הקרקעות הסמוכות לחניתא והמוצעות לקניה, ואפילו אם המחיר
הנדרש עתה גבוה מערכן האמיתי. בשעת ההכרעה בשבילנו היום לא יכול הערך הזה לשמש
מניע[ה] מללכת קדימה בחזוק עמדתנו בצפון הארץ, ויפה שעה אחת קודם (גנזך
ויצמן, 2-2056A).
שבוע ימים מאוחר יותר (7 באפריל) כתב ויצמן
לשר המושבות הבריטי, ויליאם אורמסבי-גור (Ormsby-Gore), שהיה גם ידידו האישי וגם אוהד של התנועה
הציונית:
ביקורי הראשון, לאחר שהגעתי לחיפה,
היה ביישוב כזה [חניתה], שהוקם באחרונה והתנחל בהרי הגליל. תוך ימים ספורים צץ יישוב
חדש לחלוטין בחלק שומם של צלע הר מסולעת – נסלל כביש, הונחו צינורות מים, הוקמו
צריפים ונבנתה גדר אבנים. יישוב זה מורכב מ-170 בחורים וכתריסר נשים, ולאמיתו של
דבר כמוהו כמחנה צבאי המאורגן על פי קווים מעשיים ומפוכחים מאוד; הם מהווים מוצב
קדמי ביותר, אך הם שמחים לשרת ולהחזיק בחלק זה של הארץ (גנזך ויצמן, 4-2059; המקור באנגלית).
בזיכרונותיו, שהוזכרו לעיל, נדרש שאול אביגור לאנקדוטה משעשעת מאותו ביקור:
לפמלייתו של ד״ר ויצמן נלוותה מטרוניתא כבודה ולבושה הדר. עברית לא שמעה, ובעצם הייתה זרה לכל התכונה הרבה על גבעת חניתה. הצמדנו אליה את יצחק שדה והם שוחחו רוסית, כשהוא מנסה להסביר לה את המתרחש ולהשיב לשאלותיה. לאחר מעשה סיפר יצחק, שהיא הציקה לו בעיקר בשאלה אחת: 'היכן הוא, בסופו של דבר, התותח שברשותכם?' ... כל מאמציו של יצחק לשכנע את הגברת הכבודה, שאין כלל תותח ברשותנו, לא הועילו. היא בשלה. אחר כך סיפר יצחק שדה, תוך הנאה רבה וחיוך מאוזן לאוזן ולצחוקם של רבים, את סיפור 'החקירה', שבה היה עליו לעמוד ב'פרשת התותח'.
בחינת התצלומים מן הביקור אינה מותירה ספק, כי אביגור בחר לתאר את האורחת הסקרנית, לבושת ההדר ודוברת הרוסית, מבלי לנקוב בשמה, מפאת כבודה של ורה ויצמן...
ויצמן מבקר בעמדת קשר. מימין לשמאל: ורה ויצמן, מעליה יצחק שדה, משה שרת (גבו למצלמה), שאול אביגור, חיים ויצמן, יחזקאל סהר (האלבום של האחיות מאיר; ארכיון הצילומים, יד יצחק בן-צבי)
למרות התיאור הלגלגני, מתברר כי הביקור בחניתה הותיר על ורה ויצמן רושם
עז, וכך כתבה ביומנה ב-28 במארס:
סוף סוף אנו מגיעים –
מחנה צבאי עם חפירות, שקי חול,
טלפונים, אמצעי איתות, אוהלים ...אנו מובלים משוחה לשוחה שכולן מקושרות זו לזו
באמצעות טלפון. טלפון קבוע עדיין לא קיים, אךהם יכולים לאותת לחיפה. האחראית לטלפון היא נערה
חביבה במכנסי חאקי ומטפחת צבעוניתלראשה. עברנו ליד קבר קטן עם עץ ... הבחור הראשון שנפל ביום הראשון להגעתם, הםנתקלו בהתקפה כבדה של הערבים ... אנו עוצרים
קודרים. אני מניחה על הקבר שני פרחי בר לבנים שקטפתי בדרך. אלה הם חיים פשוטים,
ברצינות נוגעת ללב ובאומץ. אלה הם החיים בסְפר, כפי שמעולם לא ראיתי ... אני
חושבת שזה הדבר המרשים ביותר שראיתי אי פעם בפ.[פלשתינה] (גנזך ויצמן, VD-8).
יומנה של ורה ויצמן מיום 28 במארס 1938, ובו תיאור חוויותיה מהביקור בחניתה (גנזך ויצמן)
מי היה הנופל הראשון ומהו הקבר הקטן עם העץ שעליו הניחה ורה ויצמן את פרחי הבר שקטפה?
בהתקפה שנערכה על חניתה כבר בלילה הראשון נפצע יהודה ברנר, בן 22, שנפטר מפצעיו בבית החולים בחיפה והובא לקבורה למחרת בבית העלמין בעפולה עירו. ב'לוח ימי הכיבוש' נכתב בקיצור: 'כ"א אדר ב' [24 במארס 1938] יום ה'. שני רגעי דום לחברים שנפלו. הכל מסביב נאלם בדומיית אבל. ברוש ניטע על שם יהודה ברנר במקום שנפל'. לפיכך, נראה שוורה ויצמן טעתה לחשוב כי עץ הברוש הרך, שניטע ארבעה ימים לפני ביקורה שם, מציין את קברו הממשי של הנופל.
אלבום התצלומים של שרלוטה וגרדה מאיר מגלה
לנו, שבהמשך יום הביקור בחניתה עשו חיים ויצמן, משה שרת ומלווים נוספים חניית ביניים גם במפעל 'תמציץ' (Frutarom Palestine Ltd.), ששכן במפרץ חיפה. מה הביא את ויצמן לשלב בלוח הזמנים הצפוף שלו גם ביקור כזה?
משה שרת, חיים ויצמן ויהודה ארטן מתבוננים בחצי תפוז במהלך הביקור במפעל 'תמציץ' (האלבום של האחיות מאיר; ארכיון הצילומים, יד יצחק בן-צבי)
מפעל 'תמציץ', שהוקם ב-1934
ביוזמתו של יהודה ארטן, התמחה בייצור
תמציות מצמחים ומפירות, והללו שימשו חומרי גלם לתעשיות המזון והתמרוקים. עיקר
התוצרת יועד לייצוא לאירופה, אך חלקה הופנה גם לארצות השכנות. ארטן,
שהיה מהנדס כימיה, רכש את השכלתו ואת ניסיונו התעשייתי בהולנד. לאור העובדה שעיקר תהילתו המדעית של ויצמן
נבעה מגילויו של תהליך ביוכימי יעיל לייצור אצטון אגב תסיסה של חומרי גלם צמחיים, אין זה מפתיע שהוא היה בין המשקיעים שגייס ארטן להקמת מפעל 'תמציץ'. אפשר להניח
שוויצמן התעניין לא רק בגורל השקעתו במפעל, אלא גם בתהליכי הייצור המתקיימים בו.
יתרה מזאת, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הציע ויצמן ללורד אדוארד הַליפָקס, שר החוץ
הבריטי, לנצל את כוח הייצור של המפעל ולגייסו למאמץ המלחמתי. ההצעה התקבלה ובין השאר סיפק
המפעל לבריטניה תרכיז של ויטמין C
וסירופ מתוק שהופק מחרובים כתחליף לסוכר. ב-1956 עבר המפעל למפרץ עכו ושמו שונה ל'פרוטרום'.
פרסומת של בית החרושת 'תמציץ' (הארץ, 30 ביולי 1936)
חלקו האחרון והגדול של אוסף התצלומים מוקדש
לביקורו של דוד בן-גוריון במחנה הגודרים שמוקם בכפר הערבי אל-בָּאסָה (על אדמותיו נמצא היום היישוב שלומי), לא הרחק מחניתה,
ימים אחדים קודם להשלמת כל תוואי גדר הצפון.
עם התגברות הפעילות הערבית העוינת במהלך
המרד הערבי (1939-1936) גייסו הבריטים את צ'ארלס טגארט, קצין משטרה בגמלאות, שרכש
מומחיות במלחמה בפשיטות טרור בהודו, כיועץ מיוחד למלחמה בטרור. תכניתו המפורטת
כללה בניית גדר לאורך גבול הצפון למניעת
הסתננות של גורמים עוינים והכנסה של נשק ואמצעי חבלה מהארצות השכנות. תנאי
להקמת הגדר והפעלתה היה סלילתה של דרך לאורך התוואי המתוכנן ('הכביש הצבאי',
שלימים יכונה 'כביש הצפון').
ב-21 באפריל
1938 נחתם חוזה עם חברת 'סולל בונה', שהתחייבה לבנות את הגדר בתוך שלושה חודשים. בשל האבטלה ששררה אז בארץ לא התקשתה החברה
לגייס כאלף עובדים למלאכת הגידור. הממשל הבריטי קיבל על עצמו לספק הגנה ונשק לגודרים.
הגדר עצמה הורכבה משלושה קטעים, באורך כולל של 75 ק"מ: הקטע הפשוט ביותר השתרע בין שפך נהר הירמוך לצמח; השני נמתח
לאורך הכביש מחוף הכנרת בטבחה ועד למטולה; ואילו המורכב ביותר, 'כביש הצפון', התפתל מנבי יושע (לימים מצודת כ"ח) ועד לראש הנקרה.
עם
התקדמות העבודה עבר מחנה הגודרים מאיילת השחר לבסיס סמוך לכפר מלכיה (לימים קיבוץ מלכיה), ובהמשך הוקם
ליד סעסע (לימים קיבוץ סאסא). בשלב האחרון של העבודה שכן המחנה ליד הכפר באסה.
קטע מוגדל ממפת אזור חיפה (קנה מידה: 1:100,000), 1935 (הספרייה הלאומית)
הגדר הושלמה בזמן, אך תפקודה הבטחוני לא הועמד במבחן של ממש, שכן זמן
קצר לאחר בנייתה דעך המרד הערבי. כעבור פחות משנה הפכה הגדר למטרד שאין
בו צורך.
ב-2 באוגוסט 1938, ימים ספורים לאחר תום עבודות הגידור, פרסם עיתון דבר ידיעה תחת הכותרת 'חגיגת סיום הגדר בצפון':
לפני כמה ימים נסתיימה עבודת הגדר על
גבול הצפון. כידוע, העסיקה העבודה הזאת כ-800 פועלים ונוטרים במשך שלשה חדשים.
העבודה נגמרה במועד הקבוע. עם סיום המפעל נתכנסו הפועלים, הנוטרים ובאי כוח
ההסתדרות וד. בן-גוריון שנזדמן בסביבה – לאספת סיום. ב.[רל] רפטור, ד.[וד] הכהן וחבר ועד פועלי
המקום אמרו דברי הערכה לדרכי העבודה במקום ולביצועה. החברים עמדו על ההבנה ההדדית
ששררה בין כל המשתתפים, פועלים, נוטרים, מנהלי עבודה ומארגני הבטחון, מפקחי הרפואה
ומספקי המזון.
אף כי העבודה נעשתה בתנאי מקום וזמן יוצאים מן הכלל, ידעו החברים לעמוד על נפשם. נפלו שני קרבנות יקרים, החברים [אליהו] אבטיחי ו[אלימלך] רזניק. מנהלת 'סולל בונה' הודיעה שהחליטה להגיש לחברים מזכרת הימים האלה – חוברת, שבה יעלו החברים מחוויותיהם במקום הזה, ואלבום של תמונות. המסיבה נסתיימה בדברי בן-גוריון על ערכה הפוליטי-היישובי של העבודה הזאת ועל ההתגוננות של היישוב בשעה זו.
כמעט כל פרט בידיעה זו ניתן לאימות באלבום הצילומים של האחיות מאיר:
פולה ודוד בן-גוריון בביקור ליד הגדר לקראת סיום העבודות, 28 ביולי 1938 (האלבום של האחיות מאיר; ארכיון הצילומים, יד יצחק בן-צבי)
ביקור במאהל הגודרים. מימין לשמאל: אדם לא מזוהה, פולה ודוד בן-גוריון, ברל רפטור, אדם לא מזוהה, דוד הכהן (האלבום של האחיות מאיר; ארכיון הצילומים, יד יצחק בן-צבי)
דוד בן-גוריון ליד המצבה לזכרו של הגודר אליהו אבטיחי, שנפל סמוך לכפר סעסע. הכתובת: פה נרצח אליהו אבטיחי, כ"ב אייר תרצ"ח (האלבום של האחיות מאיר; ארכיון הצילומים, יד יצחק בן-צבי)
דיווח על נפילת אליהו אבטיחי (הבוקר, 24 במאי 1938) הוא נקבר בבית הקברות הישן בתל אביב ברחוב טרומפלדור
אירועי ה-28 ביולי 1938,
כולל הביקור אצל הגודרים, לא נרשמו ביומנו של בן-גוריון וגם לא בכתָבָיו האחרים.
יחד עם זאת, חברת 'סולל בונה' אכן עמדה בהבטחתה ובשנת תרצ"ט
הוצא לאור על ידי 'המרכז לנוער של הסתדרות העובדים בארץ-ישראל' הספר הגודרים
בצפון, בעריכת ברכה חבס, וגם בו מופיע
תצלום של ביקור בן-גוריון בבאסה.
שער הספר 'הגודרים בצפון' בעריכת ברכה חבס
לסיום נציין כי גדר הצפון הוסרה ב-1942 והיום לא נותר ממנה זכר, למעט 'פילבוקסים' שנבנו לאורכה, מקצתם שמורים היטב ומקצתם מוזנחים. באשר לגלעד לזכרו של אליהו אבטיחי, שלידו הצטלם בן-גוריון, לא הצלחתי לברר אם הוא השתמר והיכן מקומו, ואשמח אם מישהו מקוראי המאמר יוכל לשפוך אור על גורלו.
ה. לשם מה הוכן אלבום התצלומים?
לאיזה צורך הוכן אלבום התצלומים?
לכאורה, הדבקת תצלומים ביומן משרדי משדרת העדר חדוות יצירה ולכל הפחות חסכנות תמוהה. אולם סריקה קפדנית גילתה כי בעמוד
הראשון נוספה רשימה ממוסגרת של מחירים להדפסת עותקים בגדלים שונים. נראה אפוא
שהאלבום שימש לתצוגת התצלומים עבור רוכשים פוטנציאליים, כדי שיוכלו לסמן את מספרי
התמונות המבוקשות. אכן, תחת האות F, שבסדרן האלפביתי בסוף הפנקס, נמצא כרטיס ביקור ורשימת
התמונות שהזמין בן פלר מהמשרד החיפאי של העיתון 'פלסטיין פוסט'.
התעריף להזמנת עותקים (למעלה) ודף מן הסדרן ובו כרטיס הביקור ורשימת ההזמנות של בן פלר (האלבום של האחיות מאיר; ארכיון הצילומים, יד יצחק בן-צבי)
תצוגה כזו של מבחר תצלומים, המכונה כיום
פורטפוליו, הייתה פרקטיקה מקובלת אצל האחיות מאיר. בארכיון ההיסטורי של חברת 'שיכון
ובינוי' נמצא פנקס משרדי אחר ובו תצלומים רבים שלהן מתחילת שנות החמישים, שהוכנו
בהזמנת חברת 'סולל בונה' (שם הוא מכונה 'ספר פוזיטיבים'), וכן רשימת העותקים
המוזמנים להדפסה נוספת.
שער 'ספר הפוזיטיבים' של סולל בונה (משמאל) ודף לדוגמה עם מספרי התצלומים המוזמנים (הארכיון ההיסטורי של 'שיכון ובינוי')
ו. בעקבות האלבום
שאלה נוספת שטרדה את מנוחתי
הייתה מי החזיק באלבום לפני שהושלך לאשפה ברחוב קרית ספר על הכרמל?
כאמור, גרדה עזבה את הארץ ב-1953 ושרלוטה ב-1957, 13 שנים קודם למציאת האלבום. הנחתי שהאחרונה שהחזיקה בו הייתה שרלוטה וניסיתי לברר היכן היה מקום מגוריה האחרון. החיפוש באתר 'עיתונות יהודית היסטורית' העלה כי שתי האחיות לבית מאיר נישאו במחצית השנייה של שנות הארבעים ושינו את שם משפחתן: שרלוטה שטיינר וגרדה שור.
מודעות בפלסטיין פוסט על הולדת בנה של שרלוטה שטיינר ובתה של גרדה שור
חיפוש פרטים עליהן במנוע החיפוש גוגל, תוך
שימוש בשמותיהן החדשים בעברית, לא העלה דבר. אולם שמה של Charlotte Steinerנמצא באילן יוחסין שנבנה בעזרת האתר הגנאולוגי Geni. מהפרופיל האישי שלה באתר זה למדתי שהייתה גם אחות נוספת ושמה מרגרטה, שנספתה
בשואה, ואח ושמו הנס חנוך.
הכניסה לפרופיל של האח חשפה
בפניי את העובדה שהוא נפטר בחיפה בשנת 1991. בשלב זה עבר מרכז הכובד של חיפושיי לאיתור כתובתו של הנס חנוך מאיר.
למעלה, מסך החיפוש של גוגל ובו קישור לאתר Geni; למטה, הפרופיל של שרלוטה שטיינר באתר Geni
בהמשך מצאתי באתרBilion Graves את תצלום
קברו של ד"ר הנס-חנוך מאיר בבית הקברות בחיפה. על מצבתו צוין שהיה 'היסטוריון, רב ומורה
בישראל'. אולם למרות שמדובר באינטלקטואל שגם זכה בהכרה
אקדמית, אין לו זכר במרשתת בעברית.
מימין, הפרופיל של הנס-חנוך מאיר באתר Geni; משמאל ציון קברו בחיפה באתר Bilion Graves
והנה, כתיבת שמו באותיות לטיניות, Hans Chanoch Meyer,
העלתה כי האיש חיבר ספר באנגלית אודות משפחתו, ושמו A Short Family Story. מכאן הייתה הדרך קצרה לאיתור המהדורה העברית, שראתה אור בחיפה בשנת 1984 בהוצאה עצמית: פנקס משפחה זוטא.
בספר עצמו – שעותק ממנו נמצא בספרייה הלאומית בירושלים – הוסיף המחבר את
כתובתו, שדרות הנשיא 29 בחיפה, המרוחקת מהלך 3.5 ק"מ מהאתר בו התגלה האלבום.
בספר על קורות המשפחה פירט האח את הידוע לו
על גורלן של עבודות הצילום של אחיותיו:
הרבה צילומים לקחה שרלוטה אל ביתה
הפרטי שעל הכרמל, אך יצירות אלה נגנבו או הושמדו בהעדרה מן הארץ במשך השנים. האוסף
המשפחתי שלה בביתה 'בית כרמל' בלונדון, הושמד מיד אחרי מותה במרץ 1978.
לאור המידע החדש שדירתה של שרלוטה הייתה על
הכרמל, ניסיתי שוב לאתר את כתובתה המדויקת. הנס-חנוך רשם בספרו את פרטי הצאצאים של המשפחה, ביניהם של יורם, בנה של שרלוטה, ואף ציין שעלה
לארץ, התגייס לצה"ל וגר בירושלים. הצלחתי לאתר את מיכאל, בנו של הנס-חנוך, וממנו למדתי כי
יורם נפטר בשנת 2014, וכן ששרלוטה המשיכה להחזיק בכל שנות חייה בלונדון גם דירה בשדרות מוריה 12 על הכרמל, שזמן מה לאחר מותה נמכרה. דירה זו רחוקה גם היא ממקום המצאו של האלבום, ולפיכך, נותרה בעינה השאלה כיצד התגלגל האלבום לרחוב קרית ספר. ייתכן שתעלומה זו תיוותר בלתי פתורה, אלא אם כן מי מקוראי רשימה זו יוכל לשפוך אור חדש על גלגוליו של האלבום.
מפת שכונת 'אחוזה' ומרכז הכרמל
_____________________________
פרופסור (אמריטוס) עודד מיוחס היה חוקר ומורה במחלקה לביוכימיה וביולוגיה מולקולרית, בית הספר לרפואה, האוניברסיטה העברית בירושלים. בשש השנים האחרונות הוא מתנדב בארכיון הצילומים של יד יצחק בן-צבי. meyuhas@cc.huji.ac.il
