מצבות אלמונים שמתו בימי הגירוש, בית הקברות הצבאי בכפר סבא |
מאת רן אהרנסון ושי כנעני
מלחמת העולם הראשונה הייתה תקופה טראומטית ליישוב היהודי הקטן בארץ ישראל. אומנם, בזמן המלחמה (מיוני 1914 עד נובמבר 1918) כמעט ולא התנהלו בארץ קרבות בהם נפגעה אוכלוסייה אזרחית, אבל במהלכה הארוך סבלו תושבי הארץ – בהם קרוב ל-100,000 יהודים – מקשיים חמורים מתמשכים: הפקעות המוניות של מצרכי אוכל ואמצעי תובלה, גיוס חובה של צעירים ובריחת רבים אחרים, התפשטות מחלות ומגפות, צמצום רב באספקת מזון ומחסור חריף במצרכים חיוניים. דלות, רעב ומוות היו מנת חלקם.
ארץ ישראל הייתה אז חלק מהאימפריה העות'מנית, שהצטרפה באוקטובר 1914 ל'מעצמות המרכז', ובראשן הקיסרות הגרמנית, במלחמה כנגד 'מדינות ההסכמה', ובראשן האימפריה הבריטית. זו האחרונה שלטה, בין השאר, על מצרים ותעלת סואץ, כך שהגבול בין מצרים לבין ארץ ישראל – שעבר אז כהיום בחצי האי סיני – שימש אחת החזיתות הבין-מעצמתיות במהלך המלחמה. מצב החזית היה קבוע, פחות או יותר, עד אמצע 1916, אז הדפו הבריטים נסיון פשיטה גדול של הטורקים, בתמיכת הגרמנים, על תעלת סואץ. הבריטים יצאו לסדרת פעולות התקפיות, שדחקו אט-אט את רגלי העות'מנים מסיני ואיימו על אחיזתם בארץ ישראל. וכך, בדצמבר 1916 כבשו הבריטים את אל עריש, ותוך פחות מחודש את רפיח. שיאן של התקפות אלו היה בשני קרבות אדירים על עזה, כשאומנם הבריטים, המתקדמים צפונה לארץ ישראל, נאלצו לסגת, אך אבדות שני הצדדים היו גדולות, והלחץ על הטורקים – שכלל גם הפגזה של אוניות בעלות הברית על אזור יפו – התעצם והלך.
על רקע מצב זה ועקב תחזית קרבות עתידיים בדרום מישור החוף, הכריזו הטורקים על פינויה של כל האוכלוסייה האזרחית ממוקדי היישוב שהיו בדרכם הצפויה של הכוחות הבריטים. פינוי היישובים הערבים, בראשם יפו, נעשה בצורה ספונטנית, איטית וחלקית מאוד; אולם פינוי היהודים מיפו ובנותיה, כולל השכונות החדשות, בהן תל אביב הצעירה – שנוסדה פחות משמונה שנים קודם לכן ורשמית הייתה עדיין שכונה בלבד – נעשה בצורה מהירה וחדה. 'ההצלחה' קשורה אולי לארגון היהודי הטוב-מדי ואולי לכך שהשלטון העות'מני בארץ היה נגוע במידה כזו או אחרת של שנאת יהודים.
מכל מקום, ההודעה על הגירוש ניתנה כצו המושל הטורקי אחמד ג'מאל פאשה בסוף מרץ 1917, ערב פסח תרע"ז (כשבוע לאחר קרב עזה הראשון), והגירוש עצמו יצא לפועל מיד אחרי החג. גירוש היהודים מיפו ובנותיה היה סוחף וגם נמשך זמן רב: תהליך החזרה לבתיהם של המגורשים – כלומר אילו מהם ששרדו וחזרו, כפי שיוסבר להלן – הסתיים רק לאחר כשנה וחצי, עם כיבוש כל הארץ בידי הבריטים.
ועוד נציין כי אין לבלבל בין גירוש 'גדול' זה לבין הגירוש 'הקטן', שנערך יותר משנתיים קודם לכן (דצמבר 1914), ובו הוגלו בדרך הים למצרים קרוב לאלף יהודים, 'נתיני אויב', מתושבי תל אביב ויפו.
הנתונים הדמוגרפיים באשר לגירוש הגדול מיפו ומתל אביב, בו עסקינן כאן – בעייתיים: מקובל להעריך את מספר המגורשים בכ-9,000 נפש, ויש המגדילים מספר זה ל-10,000, אך זו כנראה הגזמה: בתל אביב כולה היו אז כאלפיים נפש. יש להוסיף על כך כמובן את יהודי יפו, כולל שכונותיה הצפוניות, החל מנוה צדק ונוה שלום הוותיקות וכלה בנחלת בנימין ואחיותיה החדשות. סביר כי מספר המגורשים, שנקראו בפרסומים בני התקופה גם 'הגולים' או 'המהגרים', נע בין 5,000 או 6,000 והגיע לכל היותר לכ-8,000. כך או כך, תל אביב התרוקנה מתושביה (חוץ מקומץ שומרים, כמתואר ומצויר היטב על ידי נחום גוטמן בספרו שביל קליפות התפוזים), כמוה גם יפו ושכונותיה היהודיות. אלפי המגורשים עשו דרכם לפנים הארץ: רובם מזרחה לירושלים, לפתח תקוה ולכפר סבא, מקצתם המשיכו צפונה דרך חדרה וזכרון יעקב לטבריה ולצפת או למושבות הגליל התחתון, בעיקר יבנאל, כנרת וכפר תבור (מסחה).
זיכרונות רבים שכתבו בני התקופה שזורים בתיאורים קורעי לב על המגורשים האומללים שנדדו ממושבה למושבה. גם בעיתונות התקופה פורסמו ידיעות קשות על סבלות הפליטים. כך למשל במאמרים ובזיכרונות שנכתבו על ידי המגורשים ונדפסו במלאת שנתיים לגירוש (הפועל הצעיר, ח-ט, י"ד בניסן תרע"ט, עמ' 32-28; הועתק גם בעיתון הצפירה, 26 ביוני-3 ביולי 1919). הנה כמה קטעים שימחישו את אווירת הייאוש של אותם ימים:
הפועל הצעיר, 14 באפריל 1919, עמ' 30-29 |
הלל יפה, פעיל 'חובבי ציון' ורופא המושבות הידוע, ששימש מנהל בית החולים האזורי בזכרון יעקב (על שמו קרוי היום בית החולים האזורי בחדרה), ציטט בספר זיכרונותיו דור מעפילים (דביר, תרצ"ט; נגיש בפרויקט בן יהודה) מכתבים ששלח בשנות הגירוש:
[בכפר סבא] במשך חודשיים מתו 42 נפשות. יש כ-300 חולים, בעיקר חולי טיפוס חוזר ... אין להשיג שם די מזון ל-1,700 נפש ... כולם צפויים לרעב ... הם תשושי-כוח, מכוסי כינים ומטורפים למחצה ... 1,300 יהודים צפויים לאבדון, מבלי יכולת להצילם.והוא ממשיך וכותב:
מצב המהגרים במושבה [זכרון יעקב] ובסביבותיה הוא בכל רע. הדבר השפיע על הבריאות – הם חדלו ללקט תבואות בשדה, ובכלל אינם מסוגלים לעבודה. המחלות החלישום מאוד ומספר המהגרים העניים מתרבה מיום ליום ... מספרם למעלה מ-4,000 נפש! ... היקב מלא מפה לפה, ואין לנו יתדות כדי להקים אוהלים חדשים.
יוסף חיים ברנר (שעם אשתו חיה ובנו אורי ניסן היה אז בין גולי תל אביב), תיאר גם הוא את מצב הגולים בחדרה במילים מחרידות:
צללי אדם. זקנים. זקנות, שוכבים על יד צרורות מפוזרים. נשים פרומות כתנות, חשופות חזה. פני בתולות שכוחי מים, שצֶלֶם הנוער מלפנים סר מעליהם. שבעה-שמונה יתומים בלים ('המוצא'; נגיש בפרויקט בן יהודה)אמנם, מקצת בני המושבות (לא כולם!) התגייסו לעזרת המגורשים וועדים מיוחדים הוקמו לעזרתם, בראשם 'ועד ההצלה' שהוביל מאיר דיזנגוף. אך גם במקומות שבהם ניתנה עזרה התגוררו רבים מהפליטים במבנים קלים שאולתרו בשולי המושבות. הם סבלו מצפיפות, מקור ואף מרעב, כפי שעולה ממקורות רבים בני הזמן, שרק מעטים מהם הובאו כאן. רבים ממגורשי יפו ותל אביב חלו במחלות שונות ונפטרו במקומות גלותם ברחבי הארץ. גם כאן אין נתונים מדויקים אלא הערכות, מקצתן סותרות. ההערכה הרווחת היא כי מתוך כ-2,220 מגורשים שהגיעו לערי הגליל ומושבותיו מתו מרעב וממגיפות 430 נפש, כלומר כמעט חמישית (20%!) מהגולים. מצבותיהם, בהן מצבות אילמות ללא שם, פזורות בבתי העלמין הישנים של המושבות הוותיקות.
כך למשל בבית העלמין הצבאי בגן הזיכרון בכפר סבא קבורים 224 מהגולים. רוב
המצבות הן של אלמונים, כפי שמכריז שלט הזיכרון שהוצב במקום:
מצבת זיכרון למגורשי יפו בבית הקברות הצבאי בכפר סבא |
חלקת הקברים של הנספים מגירוש יפו ותל אביב בכפר סבא מתוחזקת כהלכה ומטופחת. הנה כמה דוגמאות למצבות שנמצאות שם.
על מצבתה של שולמית סלונים שנפטרה בי"ב בניסן תרע"ח, בגיל שלוש, מתועד דווקא ייחוסו של אביה: 'יליד חברון ודור ששי לגאון בעל התניא, ר' שניאור זלמן מלאדי'.
מצבת שולמית סלונים, כפר סבא |
על מצבתה של הודיל לוין, שנפטרה שבוע קודם לכן, נכתב שנפטרה 'בתולה', דהיינו רווקה. היא הייתה בת 25.
מצבת הודיל לוין, כפר סבא |
מצבתה של הרבנית הצנועה פיגא מינא מספרת שני סיפורים. האחד, שהיא 'הוגלתה עם גולי יפו ופתח תקוה'. כיוון שלא ידוע על הגליה מפתח תקוה יש מקום לשער שמדובר בגולים שעקרו לפתח תקוה ולאחר מכן אולצו לנדוד הלאה לכפר סבא. הסיפור השני מעיד על כך שפיגא מינא הייתה אלמנתו של 'הגאון הצדיק מרן אליהו דוד זצ"ל רבינוביץ תאומים, הרב לעדת אשכנזים פרושים בעיה"ק ירושלים תב"ו [תיבנה ותיכונן]'. הרב המדובר, שהתפרסם בכינויו אדר"ת, היה מגדולי הרבנים בליטא, שעלה ארצה בשנת 1901 כדי לכהן ברבנות ירושלים, ונפטר ארבע שנים אחר כך, בשנת 1905. בתם אלטה, הייתה רעייתו הראשונה של הרב אברהם יצחק קוק.
מצבת פיגא מינא רבינוביץ-תאומים, כפר סבא |
גם במצבתה של טויבה-רחל סגלוביץ, 'הרכה בשנים' (הייתה בת 31 במותה), נזכר שהייתה 'קרבן הגֵּרוּש מפ"ת':
מצבת טויבה-רחל סגלוביץ, כפר סבא |
מצבתו של שלמה אבן טוב, 'קרבן גֵּרוּש עין גנים' (עין גנים היה אז מושב פועלים שהוקם ב-1908; משנת 1939 הפך לשכונה בפתח תקוה), מספרת כי 'עלה לא"י מהומל אחרי הפרעות תרס"ג', והכוונה היא לפוגרום שנערך בעיר הומל בספטמבר 1903. בהומל התארגנה קבוצת יהודים להגנה עצמית, ומקצת הפעילים בהתארגנות זו, שנרדפו בידי המשטרה הצארית, עלו ארצה והיו מראשוני העלייה השנייה.
מצבת שלמה אבן-טוב, כפר סבא |
מכפר סבא נעבור למושבה הגלילית יבנאל.
בבית הקברות המקומי יש ריכוז קברים של מגורשי תל אביב, אולם החלקה אינה מסומנת ועל גבולותיה למדנו מיעל גולדמן תושבת המקום. הקברים מוזנחים וחלקם מתפוררים והולכים.
קברים לא מזוהים בחלקת המגורשים בבית הקברות ביבנאל |
הוכחה לכך, שבחלקה זו אכן קבורים המגורשים שמצאו את מותם ביבנאל, מצאנו בגלעד שהקים בנם של יעקב וקריינע קליין (כתר), שהיו אז בני 38 ו-35 ונקברו לצד אחיו יהושע, שהיה אז בן חמש בלבד. מקומם המדויק של הקברים אינו ידוע, אך שטח החלקה ברור.
מצבה לזכר משפחת מגורשים, יבנאל |
מסלול האתרים של המושבה מסחה, היא כפר תבור של ימינו, כולל גם את בית העלמין המקומי. בשלט הכניסה נכתב: 'בית העלמין של ראשוני המתיישבים ... בבית העלמין קבורים מייסדי המושבה לצד מגורשי תל אביב יפו במלחמת העולם הראשונה, 1917'. מתחם הקברים של המגורשים מוקף בשרשרת, ושלט, שהוצב בשנת 2013 על ידי המועצה הדתית המקומית, מספר את סיפור הגירוש: כיצד קיבלו אותם אנשי הגליל אל מושבותיהם, על סבלות המגורשים ועל מותם ממחלות. כמו כן מספר השלט על ארבעה מן הנפטרים שזוהו בשמותיהם ובנסיבות מותם:
שלט חדש בבית הקברות של כפר תבור |
סעיד משה בן 42 נהרג
יחיה בן 54 מת
ממלריה
ילד בן 6 מת
מדיזנטריה
ילד בן 4 מת
מדיזנטריה
בתחתית השלט הובא ציטוט מדברי נחום גוטמן:
שיירת עגלות ריקות באה לעזרת השכונה ממושבות הגליל. עגלות שדופנותיהן סולמות. שבזוויותיהן נשארו תקועות שיבולים. והעגלונים צעירים, בעלי חולצות פתוחות וכובעי קש רחבים. שיירת עגלות זו הביאה עמה רוח אחרת. כשיש אחים לעזרה, קל יותר לשאת כל אסון ('מיפו לתל אביב', 1950).
מצאנו גם שלט פח ישן, קטן וחלוד, תלוי על השרשרת התוחמת את החלקה ועליו נכתב: 'בחלקה זו קבורים מגורשי יפו תל-אביב, על ידי השלטון הטורקי במלחמת העולם הראשונה שמתו במצוקתם'.
על רוב הקברים בכפר תבור אין מצבות עם כיתוב, מקצתם שלמים ורובם הרוסים, כך שלא ניתן לדעת מי קבור תחתיהם, כולל ארבעת הנפטרים שמוזכרים בשלט.
בכל זאת הצלחנו למצוא את מצבתה של 'אמנו מורתנו קרינא פרידא סגל, בת ר' אברהם צייטלין מצאוסי'. היא נפטרה בי' באלול תרע"ז. צאוסי (Chausy) הייתה עיירה יהודית בפלך מוהילב (היום מזרח בלארוס).
לחצר כנרת הגיעו 52 מגורשים וחיו שם בתנאים קשים. עשרה מהם נפטרו בחווה ונקברו בבית הקברות בכנרת ללא ציון על קברם. בשנות החמישים של המאה הקודמת הוצב שילוט אחיד על עשרת הקברים ועל כולם נכתב 'פ"נ [פה נטמן] אלמוני מפליטי יהודה במלחמת העולם הראשונה, תרע"ז'.
מצבה בחצר כנרת |
במאמר שהתפרסם בשנת 2007 העלה העיתונאי נדב שרגאי את זעקת צאצאי המגורשים אל עיריית תל אביב, כדי שזו תנציח כיאות את זכר הגולים. על המגורשים כתב:
בחודשים הראשונים הם הצליחו לשרוד אולם בחורף 1918-1917 מתו מאות מהם מקור, מחלות ורעב. רובם נטמנו בקברים בחיפזון, ללא כל רישום שיאפשר לדורות הבאים לשייך קבר לשם ... רק במושבה כנרת הוקמה אנדרטה לזכרם של עשרה מהמגורשים שנטמנו שם, בזכות פועלו של שמואל חדש שאיתר את שמותיהם בארכיון הציוני ('מדוע לא מנציחה עירית תל אביב את נספי גירוש 1917?', הארץ, 12בספטמבר 2007).
ואכן' על המצבה בכנרת הובא סיפור הגירוש ורשומים כראוי שמות הנספים, גם אם לא ניתן לשייך אף קבר לנספה מסוים.
מצבת הזיכרון למגורשים בבית הקברות בכנרת (ויקיפדיה) |
בנוסף על האנדרטה בכנרת, ציינו לעיל לשבח גם את אתרי הזיכרון המסודרים בכפר סבא ובכפר תבור. מלאכת איתור המצבות של המגורשים, שמצאו את מותם הרחק מביתם, עוד לא הסתיימה. מסד הנתונים המצולם שאגרנו עד כה מונה מאות צילומים. זהו חוב של כבוד שיש לנו לדורות הראשונים, שחיו ומתו כאן וסללו את הדרך להקמתה של מדינתנו.
_____________________________________
פרופסור (אמריטוס) רן אהרנסון לימד בחוג לגאוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים
ran.aaronsohn@mail.huji.ac.il
knaanish@gmail.com
מרתק! תודה
השבמחקמרתק מאוד! העיתונאי נתן ברון סיפר שסבתא שלו היתה בין המגורשים. כשחזרה ראתה שבריונים השתלטו על הצריף שלה. מררה בבכי. אותו סיפור עם שני צריפים לידה. ישבו שלוש אלמנות ומררו בבכי. קצרה ידן מלהושיע. ואז הגיע בריון טוב לב, וסילק את הבריונים. שמו אברהם קריניצי. הפרשה נודעה בציבור בכינוי דע מעשייה מיט דה דריי אלמנות (הוגים מיישע, אלמונס). לימים כשמלאו לקריניצי 85 נשלח ברון לראיין אותו. סיפר לו על סבתו. קם קריניצי, אחרי שבירר שהסבתא עוד חיה, נשען על מקלו ואמר: "קום איש צעיר! הולכים לבקר את סבתא". וכך עשו.
מחקלעניין קריניצקי, אם כבר מרחיקים: הייתכן שאת נחת זרועו פיתח כשעבד בתור נגר, "ביפו, על הדרך לתל אביב" (ככתוב על מזנון העץ המפואר שירשתי מסבתי)?
מחקכתבה יפה מאוד. האיש שלקח על עצמו את הנצחת מגורשי תל אביב-יפו בבית העלמין בכנרת הוא שמואל חדש ז"ל שהיה אחראי על בית העלמין בכנרת. חדש טרח ונסע מכנרת לארכיון הציוני בירושלים וחיפש את שמו החללים. לאחר שמצא את שמותיהם הוא גייס כסף ללוח זיכרון מאבן שיכבד את זכרם. כאשר הגיעו המגורשים לכנרת בשנת 1917 דאגו להם המתיישבים למרות המחסור הכבד באותן שנים. חדש בהחלט סגר מעגל והמשיך באותה הדרך של המייסדים דאז.
מחקשמוליק חדש, שהפך את הנצחת המגורשים למפעל חייו, היה גם שחיין מצטיין שזכה בפרסים רבים, עוד מימי שירותו בבריגדה. יש עליו ערך מעניין בוויקיפדיה.
מחקכתבה יפה וחשובה אך - לא היה גירוש !!! היה פינוי מחשש לנחיתה בריטית בחוף יפו . לא ידוע על פינוי תושבים בדרך מעזה ליפו (מג'דל, איסדוד, יבנה ועוד). הפינוי היה מסודר ונמשך, כפי שנכתב בקטעי העיתונים, במשך שבועיים, וזאת גם בסיוע הצבא הטורקי שסיפק גם עגלות וגם חיטה למפונים. הפינוי היה מסודר ולמי שהיה כסף , נע עם כל רכושו כולל פסנתרים. זה לא גירוש רמלה ולוד במלחמת העצמאות, זה לא גירוש הארמנים על ידי הטורקים בזמן המלחמה, אכן התנאים היו קשים אך לא !! בשל פגיעה מצד הצבא העות'מאני.
השבמחקתודה, גדעון, אך עדיין עומדת הקושיא: אם פינוי סלקטיבי (מאוד) אינו בעצם גירוש?
מחקאני דווקא סבור שהיה גירוש. הראייה לכך היא שהערבים חזרו לבתיהם ימים ספורים אחרי הגירוש והיהודים לא הורשו ונדדו עד טבריה, סוריה וחלקם אפילו הגיעו לאודיסה וחזרו לארץ עם הרוסלאן. החשש לנחיתה בריטית היה רק תירוץ לגירוש. אחרת לא ניתן להסביר מדוע היהודים לא חזרו לבתיהם ביחד עם הערבים.
מחקתודה על הרשימה החשובה. היה גירוש מפתח תקווה. בכל הגירוש לא גורשו מי שגידל מזון שהיה דרוש לצבא הטורקי. זו הסיבה שרבים מן הערבים בפרדסים לא גורשו. אמנם פקודת גירוש לא היתה במיוחד לנוכח התגובה של הצבא הגרמני בארץ שקיבל מחאות מגרמניה. הגירוש מפתח תקווה התרחש אחרי שבפתח תקווה חילקו את האדמות מחדש כדי שלא יגרשו את מעבדיהם. כאן קרה שלפועלים עולי תימן לא חילקו אדמות והם גורשו ראשונים אחרי זמן קצר גורשו גם אחרים כפי שרואים במצבה של מגורשי עין גנים.
השבמחקאת המצבה עם הסיפור בבית הקברות בכנרת ממנה משפחה אמריקאית שאמם שביקשה להקבר בבית הקברות של כנרת , החליפה את שמה לרחל ונקברה ליד האלמונים. השמות של הנפטרים נודעו מרשימות וועד ההצלה. רבים מהפליטים גרו במאי בעל הנס בדרך לטבריה.
צריך לציין שכל המצבות שכתוב בהן "מלחמת העולם הראשונה" הן מאוחרות. מלחמה זו היית קרויה במשך שנים רבות "המלחמה הגדולה", רק לאחר שבאה "מלחמת העולם השניה" (קיץ 1939), חזרו לקרוא לזו הראשנה בכנוי "מלחמת העולם הראשונה".
השבמחקפרופסור רן אהרונסון -
השבמחקנכדו של שמואל אהרונסון , הבן הראשון שנולד במושבה זכרון יעקב.
אחיהם של אהרון ושרה אהרונסון.
ומי כצאצא משפחת אהרונסון ידע לספר על מעללי הטורקים !
ידידי מוזר, תודה על הגנאולוגיה, אך חוששני לאכזב אותך: עם הזמן והעדויות כלל איני בטוח שהטורקים היו גרועים מאחרים במצבם. וראה גם סוף תגובת פרופ' ביגר
מחקבנוסף, יש להדגיש כי לפוסט אחראי לא פחות ממני ידידי שי כנעני, שלא רק צילם כל צילומיו אלא גם יזם את כל העניין מכתחילה
מחקמרתק ביותר. למדתי פרטים בעיקר על בתי הקברות בהם נקברו המגורשים. עלו בי "הרהורי כפירה"
השבמחקלפני שנוסעים למסעות בפולין לאיתור ושיקום בתי קברות יהודיים, טוב לו היו יוזמים במשרד החינוך פרוייקטים לשיקום בתי קברות היסטוריים בישראל.
יישר כח- מידע חשוב ומרתק.
השבמחקלצידו, חשוב לספר גם על [מאות? אלפים?] רבים מבני הישוב שגויסו בכפייה לצבא הטורקי, ורבים מהם לא חזרו. חלק שמשו 'בשר-תותחים', חלק הועבדו בתנאים בלתי אנושיים ועוד.
שבת שלום
ממליץ לקרוא את "*בלי כוכב" ליהודה בורלא (יצא בעם עובד) המתאר את חיי עובדי הכפיה בבנית הרכבת בסיני
מחקתודה על המידע המענין והמרתק
השבמחקספור הגרוש מופיע בספרי "בעקבות מפות המדבר" ידיעות ספרים. הספר זכה בפרס הספריות הציבוריות והוא אחד מסדרת ספרי המתח ההיסטוריים שלי. הספר מתאר את כיבוש הארץ מידי התורכים , אלנבי, ויצמן, הצהרת בלפור, שחרור העיר העתיקה ועוד ועוד.
השבמחקלמדתי דברים שלא ידעת מהמאמר.
השבמחקהיה חשוב עבורי הקטע על בית-העלמין ביבניאל.
בגירוש מתל-אביב, בני משפחת אימי, משפחת חיסין, הגיעו
ליבניאל וגרו אצל משפחת יופה.
סבי, ד"ר חיים חיסין, שירת בגליל כרופא צבאי בצבא העותמני.
באותה תקופה גורשו גם תושבים אחרים שלא היתה להם אזרחות עותומנית לאיסטנבול והלאה לרוסיה. לאחר המלחמה חזרו ארצה באוניה רוסלאן. משפחתי גורשה לאיסטנבול וחזרה ארצה בשנת 1919
השבמחקתוספת שלי למגורשי תל אביב במלחמת העולם הראשונה: 1. הפרק: "בין גן-עדן לגיהינום: תל אביב במלחמת העולם הראשונה" בספרי: 'כתיבת הארץ – ארצות וערים על מפת הספרות העברית', הוצאת כרמל, 1998 עמ' 82 – 145. תיאור המלחמה והגירוש מזוויות ראייה שונות ללא-מרחק וממרחק, לרבות סיפורו של ברנר "המוצא". 2. הפרק: ספרות בדורה ולדורות – מאיר וילקנסקי ויוסף חיים ברנר" בכרך ז' של סידרת ספרי: 'קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה', הוצאת כרמל ואוניברסיטת תל אביב, 2019 עמ' 359 -372. שם גם צילום אחת המצבות בבית הקברות הישן שבכפר סבא (370) ודיון נוסף בסיפורו של ברנר "המוצא" המשווה בין המציאות לספרות. 3. בפרק: "המוצא – כסדום היינו", בכרך ח' של סדרת ספרי הנ"ל, הוצאת צבעונים ואוניברסיטת תל אביב, 2022 עמ' 28 – 35. שם גם צילום חלקת מגורשי תל אביב בבית הקברות בכפר סבא (31) וציורי הגירוש של נחום גוטמן (29 – 30).
השבמחקכל הזמן היה קונפליקט בין הטורקים לגרמנים על היחס ליישוב היהודי. פקודת גירוש לא נמצאה אך גירוש היה. זה היה הגירוש המאוחר כי היו גירושים בתחילת המלחמה. באודסה היו כ150 מגורשים מצפת. רבים הגיעו לעיר קורפו שלא לדבר על מצרים שבה היו רוב המגורשים המוקדמים. הערבים ששבו שבו בתואנה שהם חקלאים, אך חקלאים יהודים בסופו של דבר גורשו. אחרי המלחמה היישוב היהודי הודה לגנרל הגרמני שעמד לימינם.
השבמחקהרבה מצבות הוקמו מאוחר. בראשית שנות החמישים היו בבית הקברות בכנרת למעלה ממאה קברים ללא מצבות. חדש ולפניו בנציון הקדיש לכך זמן ומאמצים. הרבה מצבות הוקמו בשנות הארבעים והחמישים.
בהמשך לבעלי התוספות הנכבדים לעיל, אוסיף זווית שלא נכנסה לרשימתנו:
השבמחקכמה שבועות לפני גירוש יפו- תל אביב, גרשו/פינו התורכים את העיר עזה מכמעט כל תושביה. היה זה ערב הקרב הראשון על עזה, וכ-35,000 תושבים - ברובם המוחלט מוסלמים - נאלצו לעזוב את עירם. הם עברו לרחבי א"י ובעיקר סוריה, ורק כמחציתם חזרו לאחר המלחמה לעירם החרבה.
התערבבו כאן שני אירועים: עם פרוץ המלחמה, גוייסו תושבי הארץ לשרת בצבא (כפייה? גיוס חובה). היו שהתעתמנו, רבים ברחו מהארץ למצריים ועד לאמריקה (גירוש? בריחה? הסתלקות). היה ויכוח בציבור מה עדיף, ואנשים שונים החליטו החלטות שונות.
השבמחקהאירוע השני היה בהתקרבות המלחמה. היתה הוראה לפנות את עזה, ואח"כ גם הוראה לפנות את ת"א ויפו. הערבים, מעבר ליצרני מזון כאמור למעלה, פשוט חזרו בגניבה לבתיהם. היהודים צייתו ונסעו בעגלות צפונה (גירוש? פינוי). את התיאורים הכתובים יש לקרוא בזהירות. יש מקורות שהם מכתבים לחו"ל, עם תיאורים קשים וניסוח מנופח שנועדו לגייס כספי עזרה. אין ספק שהיו קשיים, שהיה רעב, וחלו ומתו, אבל מי שיסכם את מספר הקברים לא יגיע ל"אלפים רבים". 'העמותה למורשת מלחה"ע הראשונה בישראל' הקדישה כנסים, הרצאות ללימוד וניתוח הנושא, וסיורים 'בעקבות' בפ"ת, כפר סבא, ועד ליבנאל וכנרת. שמוליק חדש ז"ל קיבל בזמנו חברות-כבוד בעמותה. באתר העמותה יש חומר ייחודי, כולל סיפור המצבה המחודשת בכנרת.
תודה! הכתבה המרתקת מעוררת שאלות רבות נוספות, אך אין לדעת אם תהיינה עליהן תשובות מספקות. סבי, יליד ירושלים (1886) שגויס לצבא העותומני, סיפר על בני משפחה שברחו/הוגלו(?) לאלכסנדריה וחזרו רק לאחר מבצע קדש. האם יש עקבות לסיפור הזה?
השבמחקנ.ב. שכחתי לציין את שמי... יעל חבר
מחקרשימה מרתקת, תודה.
השבמחקתומר שלוש מספר בבלוג שלו (ובתגובה שלו לשאלתי) סיפור מרתק על אם המשפחה, שרה שלוש, שהגיעה עם בעלה ומגורשים נוספים לכפר ג'מאל, ושם מתה ונקברה בהסכמת הכפר, זמנית, עד לשובם חזרה.כפר ג'מאל, נמצא ממש מול ישובנו, כוכב יאיר - צור יגאל.
אגב, לכשנקברה בפעם השנייה בבית העלמין טרומפלדור בתל אביב, בשובם לביתם, נרשם על מצבתה, כך: "בהגירתנו בכפר ג'מאל יצאה נשמתך, אל אדמת אבות שבה שאריתך"
הנה הקישור: https://www.tomer3.com/2016/12/gerush1.html.
תודה לכותבים ולכל המגיבים.
השבמחקשאלה מחקרית משנית ומעניינת היא מתי הוקמו המצבות עם הכיתובים. ככלל נראה שהמצבות לא הוקמו בימי המלחמה אלא שנים אחדות מאוחר יותר. כך למשל, בצילומים מכפר סבא נראות בתחתית שלוש מהמצבות חתימת שמו של האומן "צבי סגל יפו" והן נראות סמוכות לתום המלחמה. לעומת זאת המצבה של הפעוטה שולמית סלונים נראית מאוחרת ביותר (לפי צורת ואיכות האותיות וגם כי לא נהגו בעבר להקים מצבות מפוארות לילדים רכים בשנים). המצבה של קרינא פרידא סגל בכפר תבור מעניינת. אולי כן הוקמה במהלך המלחמה משום שתאריך המלחמה מופיע שם באופן מוזר.
שתי הערות הקשורות למכתבו של יאיר פז,
השבמחקלענין שולמית סלונים הקבורה בפר סבא יש קרוב משפחה ידוע בשם אורי סלונים עו"ד שהיה אמון על טיפול בענין השבויים והנעדרים.
לאמן המצבות "צבי סגל יפו" היו עוד 7 אחים,המפורסם ביניהם היה אחיו ירושליים סגל שתרגם סימולטנית את הסרטים .עוד זכורה התקופה שהתרגום היה בצורת נספח מתגלגל בצד השמאלי של הסרט.
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99_%D7%A1%D7%9C%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99_%D7%A1%D7%9C%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D
רצח יורש העצר האוסטרי אירע אמנם בסוף יוני 1914, אך המלחמה פרצה ב-1 באוגוסט 1914, ולא ביוני כפי שנכתב בתחילת הכתבה
השבמחקתיאור מחכים. קרינא פרידא סגל, היא סבתא רבתא שלי. לא יודע עליה מאומה מלבד מה שכתוב על מצבתה
השבמחק