מפה ומשם: חיי כלב, חניית בעלים, קריפי, פסולי עדות, צהבת וחיתולים

א. ברכת הב הב

בגן הלאומי מגדל צדק פונים ישירות לכלבים שיודעים לקרוא ומברכים אותם בברכת הב-הב.

צילום: אפרים קופלוביץ'

ואם כבר אנו בפרשת כלבים, לא תאמינו, ואולי בעצם כן: בחוף הים בהרצליה לא רק שיש חוף כלבים אלא יש להם גם מקלחת משלהם (ואולי גם שירותים)... לפי שעה הכלבים לא דורשים חוף נפרד, ומוכנים להשתתף עם בני אדם מכל המינים.

צילום: יוחנן פלוטקין

ועוד על כלבים.

בסניפי אָם-פָּם (דהיינו AM-PM) בתל אביב יש עמדות קשירה מיוחדות לכלבים, תחת הכותרת השנונה 'שמור על קשר'. חמוד (צולם בסניף שברחוב דיזנגוף).

צילומים: יוחנן פלוטקין

ולסיום פרשת בלק. הנה שלט שצולם בשכונת נוה מגן ברמת השרון.

השלט מפציר בבעל הכלב שלא יעשה את צרכיו ליד הבית. המקום מצולם! הכלב? שיחרבן איפה שהוא רוצה...

צילום: עפר גביש

ב. חניית בעלים

גרושים, אלמנים ולהט"בים, לכו חפשו מקום אחר! 

צילום: איתמר לויתן

ג. קריפי

צולם ברחוב כצנלסון בגבעתיים.

צילום: יוחנן פלוטקין

ד. פותחי קלפים, מפריחי יונים ומוכרי תרנגולים

ברחובה הראשי של כפר סבא, עיר חשובה בישראל, יש מי שמתפרנסת מפתיחה בקלפים. היא באה במיוחד 'לעשות סדר בתקופות ודילמות שונות בחיים', והיום יותר מתמיד נחוץ מי שיעשה סדר בבלגן. אז אל תחמיצו!

הפותחת בקלפים נמנית על אסכולת מרב מיכאלי בלשון העברית ומקפידה על אותכם.ן, כמה חבל שהיא אינה יודעת שבעברית תקנית אין לומר או לכתוב 'אותכם' אלא 'אֶתְכֶם'.

צילום: דוד שי

התמונה הבאה צולמה בחנות 'תבליני חנניה' ברחוב אדוניהו הכהן שבשוק הבוכרים בירושלים, ויש בה כל טוּב. חנניה לא מסתפק במכירת תבלינים ו'פתיתי עופרת' – זרועותיו מגיעות גם לעולם החי.

צילום: איל דודסון

ממה נתחיל? מהיונה (האמיתית!) ששומרת על הפיצוחים ומשלשלת את לשלשת בטנה לתיבה מיוחדת?

אולי מהמודעות.

אריה מציע למכירה יוני דואר, יונים לבנות ויונים לבנות מתהפכות:

למכירה יונים דואר

לבנים מיוחדים

מתהפכים לבנים

מה זה יונים מתהפכים? הכוונה כנראה ליונים שמסוגלות להתהפך במעופן במין אקרובטיקה אווירית.

אבל זה לא הכל, ציון מציע 'למכירה תרנגולות'...

ובנוסף אפשר גם לשכור דירת יחיד ברחוב אבינדב (מחבר בין רחוב יחזקאל לשדרות בר-אילן), בסמוך לבית הכנסת של חסידי סדיגורה.

ה. צהבת בעיירה

צהבת תינוקות היא תופעה נפוצה מאוד, אך בדרך כלל אינה מסוכנת וניתנת לריפוי מהיר בהשגחת רופאים (פירוט כאן). בבית ההחלמה ליולדות 'ביכורים' ברחוב הנביאים בירושלים מוצעת לאימהות משחת פלא להורדת הצהבת ('משחה מוריד צהבת ילדים'). 

תמרחי בתנועה סיבובית כאן וכאן, לפי הציור ('במקום שמסומן בפס'), והכל יסתדר. להשיג אצל שטיינבערגער...

צילום: גונן זיק

ו. צבא החיתולים לישראל

מודעה בבסיס אכ"א מעלה תהייה מי בדיוק מתגייס לצה"ל עם חיתולים?

צילום: י"ל

ברוך הבא: בוקר טוב בעיר העתיקה

זריחה מגג נוטרדאם. בין שני מגדלי הפעמונים נמצא פסל המדונה שמחזיקה את ישוע הילד

כתב וצילם ברוך גיאן

בוקר בעיר העתיקה, אוגוסט 2023.

האגדות על ירושלים הקרירה והצוננת גם בקיץ, מתנפצות השנה על חומות המציאות האקלימית המשתנה מול עינינו. חוֹם יולי-אוגוסט מכה גם בעירנו. הטמפרטורות גבוהות והלחות מגיעה לממדים תל-אביביים עד שקשה לנשום. גם בעבר היו ימים חמים כאלה, אבל תמיד 'נשברו' אחרי יומיים-שלושה.

ובכל זאת, שעות הבוקר המוקדמות מגישות לנו חמסין מרוכך יותר ומאפשרות לנשום לרווחה ובהנאה גם בימים אלה. כשבחוץ רק עשרים מעלות וצל העצים מוסיף את הקרירות שספגו העצים בלילה, אפשר ללכת בנוחות בחוצות העיר.

בשבוע שעבר, בשיאו של החום, יצאתי כמה פעמים להליכת הבוקר שלי אל העיר שבין החומות, והצלחתי לצלם מראות מחממי לב (ובמקרה זה אולי עדיף 'מצנני לב'), של שעות החסד הספורות, בטרם יציפו נחשולי התיירים מהארץ ומחו"ל את הסמטאות.

השמש נמוכה והצללים ארוכים, מה שמוסיף עניין רב לצילום אנשים ההולכים בסמטאות, מי לביתו, מי למקום עבודתו.

בחרתי את גג מנזר נוטרדאם כנקודת המוצא לצילומים. אכסנית עולי הרגל והמנזר הצרפתי – שורת מבנים שהוקמו בשלהי המאה ה-19 – הם היום בית מלון לכל דבר שנמצא בבעלות הוותיקן ודגלו מתנוסס מעליו. העלייה לגג פתוחה לכל מבקר תמורת תשלום סמלי של עשרה שקלים בדלפק הקבלה. אני ממליץ לבקר בגג דווקא לעת שקיעה, ולא כמוני לעת זריחה. אז המראות יפים ושונים. 

בין כך ובין כך, זמן קצר אחרי הזריחה המראה על העיר העתיקה וסביבתה שובה לב. הכיפות, המגדלים, החומה, הר הזיתים  הנשקף מרחוק ומדבר יהודה שברקע – כולם נראים היטב מן הגג, והמחזה מרשים ונוגע ללב.

אתי על הגג הייתה נערה צעירה, נוצרית, שישבה והתפללה מעין תפילת שחרית, כשהיא נהנית מצינת הבוקר, מאיילת השחר שבקע אורה ומן הנוף המיוחד במינו. נוכחותה העדינה והשקטה השרתה על הגג אווירה מיוחדת ואני צילמתי אותה ואת הנוף שברקע משלוש רוחות השמיים שהקיפוה.

צללים ארוכים של אור זריחה. המגדל הבולט מימין הוא מגדל הפעמונים של כנסיית סנט סלווטורה ששייך לפרנציסקנים ולצידו מגדל הכנסייה הלותרנית. בהמשך, במרכז התמונה, כנסיית הקבר והר הבית. באופק מתגלים הרי מואב.

מבט למערב: צריחי נוטרדאם ומאחוריהם הקמפוס החדש של 'בצלאל' במגרש הרוסים.

מבט על הר הצופים וקמפוס האוניברסיטה העברית. כשנחנכה האוניברסיטה בשנת 1925 אמר חיים וייצמן בנאומו כי זהו בית המקדש החדש...

שירו של יצחק שלו, 'על גג מנזר נוטר-דם', שאותו אני מדקלם כמעט בעל-פה כאשר אני מגיע לכאן עם מטיילים, הוא השלמה מושלמת למה שהעינים רואות. 

יצחק שלו, 'על גג מנזר נוטר-דם' (מתוך חיים באר [עורך], צפור האבן, שבא, 1983)

ומן הגג, שעד מלחמת ששת הימים היה כהר נבו עבור יצחק שלו – 'כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא' – ירדתי אל השער החדש, ממש ממול הכניסה למנזר. 

זהו השער החדש בשערי העיר העתיקה. הוא נפרץ בשנת 1889 לבקשת הצרפתים והרוסים ואפשר להם מעבר פשוט בין הרובע הנוצרי לבין קרקעותיהם ובנייניהם שמחוץ לחומות.

למרות הסערות הפוליטיות והביטחוניות, רחוב השער החדש וסביבתו הפכו בשנים האחרונות למקום בילוי נעים ובו בתי קפה שבהם יושבים תיירים, אנשי דת נוצרים וגם ירושלמים מקומיים, יהודים וערבים.

נכנסתי דרך השער והנה כמה מראות שנגלו לעיניי והנצחתי במצלמתי. הצטרפו אליי.

בתי קפה באזור השער החדש

מוכר הפרחים הקשיש ברחוב אל-ח'נקה אמר לי בצער מפוכח: 'עוד זמן לא רב אסגור את חנותי. עייפתי'...

במאפיית הבייגלה הירושלמי שברחוב הפטריארכיה האתיופית יוצאים מהתנור כעכים חמים, תאווה לחיך. דקות ארוכות עמדתי וצפיתי בכף העץ הארוכה (מִרְדֶּה בעברית טובה) שעליה הונחו מעגלי הבצק מעוטרי השומשום, וזמן קצר אחר כך הועלו מן הטאבון כשהם שזופים וריחניים.

בחנותו שברחוב בית הבד מפליא איוּב בהכנת מאפים מתוקים.

הלכתי אל  כנסיית הקבר. אחד המקומות הקדושים ביותר לעולם הנוצרי נמצא בשיפוצים אינסופיים. אני לא זוכר מתי המתחם היה פתוח במלואו, וגם עכשיו חלקים ממנו סגורים לכניסת עולי רגל ותיירים.

ברחבת הכניסה ישבה  אישה  צעירה על ספסל שומרי הכנסייה. בידה צעיף בצבע טורקיז ואור בוקר רך האיר את מחצית פניה. המחזה הזכיר לי ציורים פלמיים מהמאה ה-16.

על אותו ספסל ישב אחר כך נזיר-צליין שעל פי חזותו נראה מארץ אפריקנית. כשראיתי שהוא מחזיק בין ברכיו מצלמה הרגשתי קרבה של עמית למקצוע. הנה עוד מישהו שלא מצלם בטלפון החכם שלו...

נזירות קתוליות נערכו לתפילת הבוקר סמוך לרוטונדה שם נמצא לאמונתן קברו של ישוע. נזירות רבות מגיעות בימים אלה מארצות אפריקה ומדרום-מזרח אסיה. לבושן הכחול יצר ניגוד יפה עם הגוון העתיק של הקירות.

ירדתי במדרגות לכיוון קפלת סנט הלנה שנמצאת בבעלותם של הארמנים. 

קמילה, רסטורטורית חביבה שהגיעה לכאן מאיטלקיה, עבדה בחריצות על שתי כותרות קדומות: אחת ביזנטית והשנייה צלבנית. בסבלנות ובעדינות, כמי שמכהנת בקודש, טיפלה קמילה בכותרות העמודים.

יצאתי מהכנסייה ופניתי שמאלה, צמוד לחזית הכנסייה, ובירכתי את אבא צדיק, השומר האתיופי הוותיק שמוצב בשער הקפֶּלוֹת מיכאל הקדוש וארבע החיות (מתחם דיר א-סולטאן).

במבוא לכנסייה פגשתי אם ובתה שחייכו אליי בידידות.

בקפלה כבר עמדו ביראת קודש נשים שעטו בגדי לבן, וגם כמה ילדים. כמה מהן התפללו בדבקות רבה, כולל כריעות והשתחוויות. 

ברחוב סנטה הלנה נגלתה לעיניי תמונה ירושלמית אופיינית: נזירה אתיופית, נזירה רוסית ונזירה יווניה עושות את דרכן, ומאחוריהן שני שוטרים ישראלים.

סיימתי את מסע הבוקר בשתי חנויות ססגוניות בשוק הבַּשָּׂמִים. האחת, חנות התבלינים המוכרת לאוהבי העיר ויודעי דבר.

והשנייה, חנות לממכר כפתורים ושאר צורכי תפירה. המוכר היה גאה במכונת התפירה המקורית 'זינגר' שנמצאת בבעלותו.

כשיצאתי מחומות העיר הצוננות כבר היכתה בי השמש והזכירה לי את זמני ומקומי... 

חודש אלול כבר כאן ובקרוב מאוד, עוד שבוע-שבועיים, נוכל להתנחם עם שירם היפה והנוגע ללב של שמואל בס ועמנואל עמירן:

הַקַּיִץ עָבַר, הַחֹם הַגָּדוֹל,

שָׁנָה חֲדָשָׁה בָּאָה לַכֹּל.

רוּחוֹת מְנַשְּׁבוֹת, נוֹדְדוֹת צִפֳּרִים,

הוֹלְכִים וּבָאִים הַיָּמִים הַקָּרִים...

___________________________________________

ברוך גיאן הוא צלם ומדריך טיולים   baruchgian@gmail.com

ארץ הקודש: גיא בן הינום, נדל"ן בהונגריה, קו הישועות, עולי לוב

א. כהנים, היזהרו!

מעל גיא בן הינום בירושלים בנו לאחרונה גשר – מיותר ומכוער, אבל לא זו הנקודה.

ראו את השלט שתלו שם:

צילום: מיקי מלכה (ותודה גם לטל סגל ולזאב קינן)

האם זה קשור לטומאת המתים מבית הקברות הקראי שבצלע הדרומית של הגיא, או אולי לבית הקברות סמבוסקי (שכבר כמעט ולא קיים) שנבנה על הצלע הצפונית? אולי זה בגלל מערות הקבורה שם למטה בגיא ועצמות אדם שהתגלו שם (כנראה מהתקופה הכנענית), ושמא זה בכלל קשור לקרבנות שהוקרבו שם בימי קדם (גיהנום, לא)?

בקיצור, האוויר טמא מכל הצדדים. אז למה לקחת סיכון? עדיף לא להוציא אצבעות (וגם לא חלקי גוף אחרים)...

איך שלא נהפוך את זה. איבדנו את זה לגמרי. מעניין מי הגוף הרשמי שבנה את הגדר הפנימית וקבע את השלט הזה. ניחוש שלי: אתרא קדישא.

הגשר על גיא בן הינום (צילום: זאב קינן)

הבאתי את התמונה בדף הפייסבוק שלי, והתגובות שבאו בעקבותיה מעניינות גם הן.

ב. מְגָרֵשׁ העכברים

התמונה צולמה בבני ברק, הנדל"ן לא מכאן.

צילום: גונן זיק

שבעים אלף יורו לווילה ענקית בשטח 950 מ"ר, מרוהטת קומפלט ומוכנה למגורים, והעיקר ארבע דקות בלבד מהקבר של ר' שעיה – נשמע כמו עסקה טובה גם למי ששמו של ר' שעיה לא אומר להם מאומה. 

אבל רק רגע. איפה זה בכלל?

ובכן קֶרֶסְְטוּר, או בפי דוברי יידיש קְרֶסְטִיר (לא קרעסטירר), הוא כפר נידח בצפון-מזרח הונגריה, ושמו ההונגרי הוא בודרוגקרסטור. גרים בו היום פחות מאלף איש ועיקר תפארתו ומקור הכנסתו הוא קברו של ר' שעיה...

הכניסה לכפר בודרוגקרסטור (ויקימדיה)

ומיהו ר' שעיה? זהו ישעיה שטיינר (1925-1852), רב חסידי ועושה ישועות, שראשיתו כמשמש של אדמו"ר חסידי ידוע (צבי הירש פרידמן מליסקא), ולאחר שהלה נפטר מילא ר' שעיה את מקומו. הוא הציג עצמו כיהודי פשוט, אך התפרסם במידת הכנסת האורחים והצדקה שבה ניחן, ובעיקר במופתים ובנסים שחולל, ובשל כל אלה הגיעו אליו המונים. צאצאיו כבר ייסדו חסידות ושושלת משל עצמם, וכבודם מלא עולם.

העתק הנוסח שנחקק על מצבתו של ר' ישעיה מקרסטיר (מי באר ישעיהו, תרפ"ח)

למרבית הגיחוך, ר' שעיה התפרסם לדורות בעיקר בכך שתמונתו היא סגולה לגירוש עכברים...

ג. המיסיון היהודי: זרוק את הטאבלט ותזכה לישועות

חיילת קרבית בצה"ל עברה בתחנת האוטובוסים המרכזית בירושלים והנה ניגשת אליה גברת חסודה ומציעה לה מתנה – 'קיט' מושך, עטור בסרט מתנה סגול, ובו כמה שוקולדים משיבי נפש. המארז נועד לנשים, ובלשונן 'אחיות יקרות'.

כשפתחה את מארז השי בהתרגשות היא מצאה בו מכל טוּב ארץ הקודש.

וזו תכולתו:

א. פתקא מן שמיא: פתקית בסייעתא דשמיא ובה מעיד הנחתום על עיסתו: 'אחות יקרה, את מחזיקה כעת בידייך את אחת המתנות היקרות ביותר שיכול היה מישהו לתת לך'. לא פחות. פתקית נוספת מבשרת: 'קו הצניעות ממתיק לך את החיים'.

ב. מגנט למקרר: 'זקוקה לישועה? שמעת בשורה קשה? השידוך מתעכב? ... מצפה לחבוק תינוק? (פירוש רש"י: נכנסת להיריון בלתי צפוי, לא רצוי, ומחוץ לנישואין) – קו הישועות במיוחד בשבילך!'

ובקו עצמו ערוצים הרבה: שיעור יומי וסיפורי ישועות (לנשים בנפרד ולבנות בנפרד), שמירת הלשון, 'מתחזקות' ועוד.

ג. עלונים לדוגמה (מס' 144 ומס' 152): לפי המספרים כנראה שיש במלאי לפחות עוד 150 עלונים כאלה עם 'סיפורי ישועות של מאזינות'. 

מהטור שבצד שמאל אפשר לראות של'קו הצניעות' יש סניפים בכל העולם, מצרפת וקנדה ועד מקסיקו ואוסטרליה, ובכל מקום יענו לכם בשפתכם: רוסית, אנגלית, צרפתית וספרדית. בארה"ב של אמריקה – ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות – תוכלו להקשיב ולדבר באנגלית, בעברית וביידיש.

מה נבחר מתוך השפע הגדול הזה כדי להתחזק? 

הנה למשל המעשה המופלא מן הטאבלט, אשר באשמתו קרו לאישה האנונימית (הן תמיד אנונימיות) צרות צרורות, ובזכות הוצאתו מן הבית ישועות גדולות. האישה קיבלה ממקום עבודתה טאבלט במתנה, ואז התחילו הצרות... התינוקת נפלה מן הבימבה, קיבלה מכה בראש והחלה לפרכס ('פחד פחדים!'). בד בבד הציפה מכונת הכביסה את הבית וכל הצנרת בבית דרשה החלפה מיידית. הטאבלט נזרק והכל חזר למקומו בשלום. הבת הרגישה טוב והאינסטלטור, שעבד יומיים, סירב לקחת תשלום. נס ענק! הארה משמים!

צילומים: זאב קינן

ובשוליים, באוניברסיטת חיפה פועל 'ארכיון הסיפור העממי בישראל' (אסע"י), שאותו ייסד פרופ' דב נוי בשנות החמישים של המאה הקודמת. אני מקווה שמי שעובד בארכיון זה ישכיל לצרף את החומרים הללו לארכיון זה. 

ד. ביוש בבית הכנסת?

בית הכנסת של עולי לוב הוקם בשנת 1938 (אדר ב' תרצ"ח) בקומה השנייה של בניין ברחוב איסרליש 12 בשכונת מונטיפיורי בתל אביב. זה היה לפני 85 שנים.

כנהוג בבתי כנסת, על קירות האולם קבעו הגבאים לוח שיש עם רשימת הנדבנים שתרמו לבניין גג בית הכנסת (כאמור, בית הכנסת נבנה בקומה השנייה); שלא כמקובל הם לא נמנעו מלציין את אלה שלא נתנו כלום, ליתר דיוק נתנו 0 לא"י.

צילומים: יוחנן פלוטקין 

האם היתה כאן כוונת מכוון לבייש את אלה שלא נשאו בעול (קמצנים או מעוטי יכולת), או שמא הדבר נעשה באיזו מין תמימות בירוקרטית: למען הסדר הטוב יצוינו כולם, כולל מי שלא נתן, שמן הסתם היה עני ודל שממילא לא ציפו ממנו לכלום. 

'אני נוטה', כתב לי יוחנן פלוטקין, 'לאפשרות השנייה, משום שקשה לי להאמין שמי שחטף שיימינג ניצחי לא פעל בכל כוחו נגד זה. אני גם חושב על המבוכה של בניהם ונכדיהם של המונצחים, ומה עבר בראשם כאשר ביקרו בבית הכנסת'.

מעניין גם הכינוי של עולי לוב את עצמם בשם 'עולי לביא'. ברור שיש כאן הד לשמו של המקובל והרב שמעון לביא (מחבר הפיוט 'בר יוחאי'), ממגורשי ספרד, שחי בטריפולי שבלוב במאה ה-16 ושם מנוחתו כבוד. אבל לביא זה גם שם עברי נאה ללוב. לא ראיתי מקומות נוספים שבהם כונו כך עולי לוב.

בעלי התוספות

ד"ר גילה וכמן הפנתה את תשומת לבי למאמרו של יצחק טסלר, 'מתפללים ומשלמים: כמה עולה להחזיק בית כנסת?', שבצירוף מקרים מעניין התפרסם ממש לפני חודש וחצי ב-Ynet. מן המאמר עולה כי אין מדובר בביוש כלל, והאנשים המסוימים הללו תרמו גם תרמו, אבל לא בכסף. האחד תרם בע"י, כלומר בעבודת יד, ורעהו היה מב"ע, שפירושו מנהל ביצוע עבודה.