א.ב. יהושע על שורש האנטישמיות

א.ב. יהושע, 2017 (צילום: ארי אלינסון, ויקימדיה)

מאת דינה פורת

בפסטיבל המשוררים שהתקיים השנה, שלא כרגיל ולמרבה הצער בירושלים ולא במטולה, הוקדש מושב לזכרו של הסופר א.ב. יהושע (2022-1936), במלאת שנתיים למותו. השתתפו בו אבי גיל, שביוגרפיה פרי עטו על יהושע הופיעה לאחרונה, הסופר חיים באר, ואנוכי. את המושב הנחה בשום שכל ובטעם טוב בני ציפר, מיוזמי הפסטיבל ועורך המדור לתרבות וספרות בעיתון הארץ. 

הוצאת עברית, 2024

זכיתי – ואכן זכות הייתה זו – לנהל במשך שנים כמה ויכוחים עם יהושע שהתמקדו בשני נושאים כבדי משקל. האחד, קביעתו הגורפת שהשואה הייתה כישלון נורא של העם היהודי; והשני, ניסיונו להצביע על שורש אחד להיווצרותה של האנטישמיות. היו אלה ויכוחים נוקבים, וטיעונים שונים הועלו מפה ומשם, אבל תמיד ברוח טובה וידידותית, בהקשבה ובכבוד. הצלחתו הגדולה מעולם לא סחררה את ראשו ולא  שינתה את מזגו הטוב, פשטות הליכותיו ויחסו לזולת. ועוד ייאמר לשבחו, כי הקפיד בכל ספריו ללמוד ולחקור, לשאול ולהתייעץ בכל הקשור לפרטים ולאירועים היסטוריים הקשורים בנושא הספר כדי להימנע ככל הניתן מטעויות. יהושע אהב להתלוצץ על כך ונהג לספר כי כאשר כתב את הרומן השיבה מהודו (1994) טרח ובירר פרטי פרטים עם רופאים בכירים ואף נכח בעצמו בכמה ניתוחים, והנה לאחר שפורסם הספר היו שביקרו אותו על ששגה בכמה פרטים הקשורים בניתוחים כירורגיים, אך איש לא העיר לו מאומה על התיאורים הנרחבים של הודו – מדינה שמעולם לא ביקר בה...

במארס 2012 נשא יהושע הרצאה על 'יחסי הגומלין שבין ישראל ליהודי התפוצות' ובה שב ותקף את הגלות, אם כל חטאת לשיטתו, רעה חולה ושורש כל צרותיו של העם היהודי. הגלות בעיניו היא כישלון עמוק מאוד של העם היהודי ו'השואה היא סיכום של הווית הגולה, המכה הסופית'. ועוד אמר בערך כך: 'מעולם לא שמעתי את היהודים מנתחים את השואה ככישלון של העם היהודי, שלא צפה אותה ... שבמשך אלפיים שנה, למרות כל הנורות האדומות שדלקו כל הדרך בהיסטוריה, לא הבין מה מצפה לו ולא התכונן'. הרצאה זו עוררה סערה רבתי, גם מפני שיהושע הוקיע את מי שיושב גם היום בגולה, וכינה את יהודי ארצות הברית בשם המבזה 'יהודים חלקיים', בעוד היושבים בציון הם ורק הם 'יהודים שלמים'. הישראליות, לדבריו, נותנת טריטוריה, חברה וכלכלה – אחריות טוטלית.  

במאמרו האחרון שבדפוס – שעקב מחלתו נערך על ידי ידידו הקרוב דן מירון ('והאנטישמיות – מה היא כי נלין עליה!', הארץ, 30 בנובמבר 2021) – ציין יהושע כי שליש מן העם היהודי הושמד לא בשל אידאולוגיה או דת, כלכלה או טריטוריה – זו הייתה השמדה לשמה. הוא שב והדגיש כי הגלות היא מקור האסון – העם הושמד משום שנמנע מחזרה לארץ ישראל כאשר זו הייתה אפשרית, ולכן התבצרות בטריטוריה שבה יהיו יהודים אחראים לגורלם וינסו להגן על עמם ביום צרה היא צו החיים של הקיום הלאומי. כל הדרך קבלנו מכות – ענה למי שתקפו את דבריו – לא היו מסעי צלב? אינקוויזיציה? פרעות?

מתוך הגדה לילדים, ברלין 1934 (מוזיאון ישיבה יוניברסיטי)

למשמע דבריו, טלפנתי אליו וביקשתי, כרבים וטובים אחרים, למחות על הגדרת השואה ככישלון יהודי. העליתי בפניו את הטיעונים הבאים: ראשית, ראיית ההיסטוריה היהודית כרצף של מכות, השפלות, פוגרומים ורצח, בקו עולה שמחמיר והולך ובסופו השואה הבלתי נמנעת, טעונה תיקון: היו תקופות ארוכות ורצופות של שקט, שבהן התאפשרו חיים של יצירה תרבותית, דתית ורוחנית ושל התפתחות קהילתית, כמו 'תור הזהב' של יהודי ספרד, תקופות מסוימות בחייהם של יהודי מרוקו, או ההתארגנות הקהילתית המפותחת בפולין ובליטא במסגרת 'ועד הארצות'. גלי אלימות כלפי יהודים גאו וירדו, בתקופות שונות, ומסעי הצלב, למשל, עלו בחומרתם וברצחנותם על התקופות שבאו אחריהם. 

שנית, יהושע חזר ודיבר על השמדה לשמה, נטולת רקע אידיאולוגי, והרי תורת הגזע, שבבסיסה אי השוויון בין בני האדם, היא זו שהעמידה את היהודים – ועמם הצוענים – מתחת ומחוץ למדרג מעוות זה. תורת הגזע היא זו שיצרה את המסגרת שבתוכה יכלו עמים וחברות לממש את הסנטימנט האנטישמי העתיק ובהשראתה להתנפל על שכניהם היהודים, לשדוד ולרצוח, כי הרי הם לא נחשבו יותר כבני אדם והותרה הרצועה. גם אם היטלר עצמו לא ממש האמין בתורת הגזע, הרי שהחרדה האובססיבית מפני 'היהודי', שהיא תולדה של תורה זו, תכונותיו השליליות כביכול וכוחו המדומה, הם שהדירו שינה מעיניו, כפי שהתוודה בפני הרמן ראושנינג, מחבר הספר 'שיחות עם היטלר'. 

ושלישית, יהושע סבר שאפשר היה לצפות מראש את השואה ולהימלט מפניה לארץ ישראל כשעוד היה ניתן. ואולם, לא רק היהודים לא זיהו בשעתו את מהותו של הנאציזם ולאן הוא חותר, ולא הבינו בזמן כי האידאולוגיה הנחרצת לא תתמתן עם העלייה לשלטון אלא מנוי וגמור עם תומכיה להוציאה אל הפועל. גרמניה סיפחה וכבשה ארצות רבות, זו אחר זו, מבלי שאף גורם צבאי או מדיני עצר בעדה. היא גם לא נחלה אף כישלון עד לקרבות אל-עלמיין וסטלינגרד בסוף 1942 ובראשית 1943, כעשר שנים (!) מאז התיישב היטלר על כס מלכותו. ברית המועצות, שהופתעה בפלישה לשטחיה (מבצע ברברוסה), למרות כל האזהרות והנורות האדומות שדלקו, איבדה כעשרים מיליון נפש, אזרחים וחיילים. למעלה מחמישה מיליון חיילי הצבא האדום נפלו בשבי ויותר ממחציתם נרצחו. שישים מיליון איש ואישה איבדו את חייהם במלחמה זו בעולם כולו, וזו עוד ההערכה הממעיטה – אלה מספרים שפשוט קשה לתפוס. הקהילות היהודיות באירופה נקלעו בין הפטיש לסדן: בין הרצחנות הגרמנית ומערכת ההונאה שהופעלה כלפיהם לבין הפניית העורף של שכניהם. אין גם לשכוח שלבעלות הברית, שלפניהן הובאו תוכניות הצלה, הייתה מטרה ברורה: קודם כל להביס את גרמניה ולהכניעה ללא תנאי. השואה הייתה כישלון חרוץ של אירופה הנוצרית, של כל תורות השוויון בין בני האדם, מן הליברליזם והדמוקרטיה ועד אחוות העמים, שאף אחת מהן לא עמדה בפרץ, ושל החברה האזרחית הגרמנית, שתמכה במשטר רצחני והייתה חלק ממנו.

למרות טיעונים אלה, שהושמעו על ידי רבים וטובים שאף הוסיפו להם כהנה וכהנה, יהושע לא זז מדעתו. 'כבר שלושים שנה אני דבק בעמדה זו', אמר לי, וחזר ואמר שמייד עם הצהרת בלפור צריכים היו בני עמנו כולם לארוז מזוודותיהם ולהגיע ארצה. לא הועילו גם הנתונים העובדתיים שהצגתי בפניו, על מצבה הפיזי והכלכלי של ארץ ישראל בסוף מלחמת העולם הראשונה ועל מעמדו המעורער של הרעיון הציוני בעם היהודי, עשרים שנה בלבד אחרי הקונגרס  הציוני הראשון. יהושע היה מוכן להסכים, וגם זה למחצה ולשליש, שבהיסטוריה היהודית היו מעלות ומורדות.

עולים חדשים ממרוקו על האנייה בדרכם לארץ ישראל (צילום: פריץ שלזינגר; הארכיון הציוני המרכזי)

הוויכוח השני, שהתנהל במקביל, נגע לניסיונו של יהושע להצביע על שורש אחד שהוא המקור והרקע לכל תופעות האנטישמיות. אחרי שנים של עיסוק בנושא הוא פרסם גרסה מסודרת של מחשבותיו בכתב העת אלפיים (גיליון 28, 2005; פורסם גם בספרו אחיזת מולדת, הקיבוץ המאוחד, 2008), שכותרתה 'ניסיון לזיהוי והבנה של תשתיות האנטישמיות'. למאמר התלוו 17 תגובות של חוקרים חשובים מהארץ ומהעולם, שהתפלמסו איתו על התשובות האפשריות לשאלה שהעלה: האם יש תשתית אחת לשנאת ישראל, שהיא תופעה כה מגוונת וממושכת. לטענתו, יש ויש תשתית מבנית אחת, והיא הזהות היהודית החמקמקה, הבלתי מוגדרת, המחברת באופן ייחודי ובעייתי בין דת ללאום, שהפחידה את העמים שבקרבם ישבו יהודים. הגוי עומד לפני משהו אמורפי, בעל פוטנציאל שינוי מדהים, והיסוד הווירטואלי והגמיש הזה מאפשר למתוח את כנפי הזהות היהודית עד שהן נעשות דקיקות ביותר ובעלות כושר חדירה קל ומפחיד אל תוך זהויות של עמים אחרים. כשזה קורה, הלא-יהודי משליך את הפנטזיות, הפחדים והרצונות שלו על אותו יסוד שחדר לתוכו, ואו אז הוא עלול להגיע למעשי שיגעון רצחניים.  

על טיעונים אלה מחיתי יחד עם חוקרים והוגים אחרים שהעלו שלל טיעונים שכנגד. ראשית, שהסיבות לאנטישמיות משתנות לפי הזמן והמקום, ונובעות מבעיות חברתיות, כלכליות ורגשיות שמקורן בקבוצות ובעמים שבהם מתפתחת אנטישמיות, והן תובעות מענה, או לפחות חיפוש אשם שמחוצה להם; שנית, מה שמחבר בין הסיבות השונות אינו דווקא זהותו של היהודי אלא דימויו. דימוי זה נבנה נדבך על גבי נדבך במשך דורות וכל נדבך כזה מתיישב על קודמיו ואינו מוחק אותם. הדימוי שנוצר עם הזמן הפך מאיים ומפחיד יותר ויותר, והוא שהפנה את הקנאה וחמת הרצח כלפי העם היהודי; שלישית, מי שביצעו פוגרומים ושחיטות או העליבו והדירו לא הטריחו עצמם בשאלות מורכבות כמו זהות יהודית חמקמקה, שהגדרתה היא עניין יהודי פנימי, ובוודאי שלא עסקו בניתוח רגשותיהם כלפיה. גם קשה לקרוא למעשיהם טֵרוּף או שיגעון. זהו פתרון קל מדי, שכן האנטישמיות אינה מחלת נפש אלא תולדה של התפתחות היסטורית שיצרה סמל של רוע קוסמי, וככל שזה התקבע ונעשה שימושי כן ממשיך השימוש בו לפי הנתונים המשתנים של הזמן והמקום.  

קריקטורה אנטישמית בשבועון הסאטירי האמריקני PUCK (11 במאי 1881)

נחזור לפסטיבל המשוררים שנערך לאחרונה לזכרו של יהושע, וכמובן בהעדרו. כשנטל הסופר חיים באר את רשות הדיבור, הוא רכן קדימה ואמר בשקט, כממתיק סוד עם שומעיו (והם היו רבים): 'יהושע', כך אמר בקירוב, 'היה סופר מצוין, גדול, שהפליא בשרטוט עלילות ודמויות, אבל כהוגה דעות היה פחות טוב. מוטב היה אלמלא פנה להעלאת מחשבותיו על הכתב והשמעתן ברבים, והיה מתרכז בכתיבתו הספרותית. תפקידו של סופר הוא לספר סיפור, ובזאת כוחו וגדולתו. דרך הסיפור הוא יכול להעביר לקוראיו את עמדותיו ואת פתרונותיו'. ושוב התגלע ויכוח, שהרי טובי סופרינו ומשוררינו גם מילאו תפקיד ציבורי של מוכיחים בשער והשמיעו את דעתם על בעיות השעה גם שלא במסגרת כתיבתם, ודי אם נזכיר את ביאליק וברנר, אורי צבי גרינברג ונתן אלתרמן, וכמובן א"ב יהושע, עמוס עוז, וייבדלו לחיים דוד גרוסמן וחיים באר עצמו. דווקא בסיומו של הפסטיבל, בוודאי בימינו אלה, כדאי לחזור ולומר שלאנשי רוח ולהיסטוריונים, לסופרים ולמשוררים יש גם תפקיד מוסרי-ציבורי: להשמיע את קולם ולחוות את דעתם. 

____________________________________

פרופ' (אמריטה) דינה פורת לימדה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב והיא יועצת אקדמית ל'יד ושם' porat@tauex.tau.ac.il