 |
| הכניסה ל'מרתף השואה' (צילום: גיורא שור, הערים הסמויות מהעין) |
מוזיאון מרתף השואהשוכן בחצר גדולה בכניסה להר ציון, ונמצא בניהולה של 'ישיבת התפוצות', שפועלת בקומה השנייה של הבניין. ה'מרתף' הוקם ב-1948, ביוזמתו של מנכ"ל משרד הדתות דאז, שמואל זנוויל כהנא (1998-1905), ובכך היה לאתר הראשון בישראל שהוקדש לזכר השואה ('יד ושם' נוסד רק בשנת 1953). במהלך השנים נמתחה ביקורת על מהימנות מקצת המוצגים במקום (למשל סבונים, שנטען כי נעשו משומן גוף של נרצחים יהודים, דבר שחוקרי שואה מטילים בו ספק), ועדיין המקום במקומו עומד, וביקור בו הוא מעין נסיעה במנהרת הזמן.
ידידי מתניה גנטק ביקר שם לא מכבר והעלה את רשמיו לרשת x (טוויטר) <קישורית>, כולל תמונה של מוצג מזעזע שתואר בכיתוב בחלקה העליון של קופסת הזכוכית שבה הוא נתון בלשון זו:
'מעיל נקמה' עשוי מגוויל ספר תורה. נתפר בכפייה על ידי חייט יהודי עבור קצין נאצי, במטרה לבזות את האמונה היהודית ואת סמליה.
 |
| צילום: מתניה גנטק |
<אשמח אם תמצא זמן לקפוץ לשם ולצלם תמונה איכותית יותר, גם של המעיל וגם של הכיתוב, שכרגע אינו קריא. כל תוקפה של הרשימה קשור למעיל ולכתובת וראוי שהם יוצגו בבהירות>
הגווילים מהם נתפר אותו מעיל הם מפרשת 'האזינו', שבסוף ספר דברים. הפרשה – שהיא בת פרק אחד בלבד (פרק לב), שעיקרו מוכר כשירת האזינו – מתארת את 'מחזור החיים' ההיסטורי של עם ישראל: התנחלות בארץ ישראל, חטא שעונשו גלות וסופו גאולה. השירה כוללת גם כמה פסוקים שבהם מבטיח האל לנקום באויביו:
לִי נָקָם וְשִׁלֵּם [...] אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם [...] כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו.
הכיתוב על המוצג הזכיר לי סיפור ישן לבני הנעורים שכתב סבי ז"ל, הסופר והמשורר בן-ציון גרשוני (1996-1909). בסיפורו 'לי נקם ושלם', שהתפרסם בשני המשכים בשבועון החרדי שערים לנוער (י"ד, כ"ח בתשרי תשי"ג / 3, 17 באוקטובר 1952, עמ' 22-21; 12), תואר יהודי שאסף פרוטה לפרוטה והכניס ספר תורה לבית הכנסת בעיירתו. כשהגיעו קוזקים לבית הכנסת במהלך פרעות, נטל אחד מהם, קוזק ושמו פטרושה, גווילים מאותו ספר תורה, ודרש מתופרת רוסית בת המקום לתפור לו מהם חולצה.
ולמחרת כבר שוטט לו פטרושה בגאוה בחוצות העיירה בחולצתו המיוחדת במינה, וערך בה את 'ביקוריו' בבתי העיירה. אמנם במקצת הפריעה לו החולצה הנוקשה והסבה לו אי-נעימות. אכן לא קוזק כפטרושה ישים לב לזאת. דומה היה לו כי הכל מקנאים בו עתה.
לאחר שהפורעים עזבו את העיירה תיאר המחבר שיחה בין הניצולים, שאחד הם ציין:
באותה שעה שהיכני ופצעני וחשבתי כי הגיע קצי, קראתי מעל גבי חולצתו שהיה לבוש בה: 'לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם' [...] ומיד מלאתי בטחון, כי נקום ינקם ממנו בקרוב.
הסיפור מסתיים בכך שגדוד הקוזקים נחל מפלה בקרב אחר במחוז, ולאחר מספר ימים הגיעה החולצה לעיירה, 'חולצת הקוזק, אשר נמצא בין החללים'.
הפרטים הזהים – בגד עשוי מגווילי ספר תורה, שהפסוקים הכתובים בו הם מפרשת 'האזינו' – רמזו לי על קשר סביר בין המוצג במרתף השואה לבין סיפורו של סבי וקראו לי להעמיק בסוגייה. מה שלכד את תשומת לבי הייתה הערה שנוספה בסוף הסיפור: 'אם יזדמן לכם פעם לבקר בבית הנכאת "בצלאל" בירושלים, הופקדה שם [החולצה] למשמרת'.
 |
| בן-ציון גרשוני, 1986 (ויקיפדיה) |
יצאתי למסע בעקבות החולצה.
בית הנְכֹאת הלאומי 'בצלאל', שראשיתו כבר ב-1906, הפך ל'מוזיאון הלאומי בצלאל' בשנת 1925. השם העברי המקראי 'בית נְכֹאת' (או 'בית נְכֹות') לא נקלט בלשוננו, ולימים הושמט ונעלם (כמו גם הצורות המיושנות 'מוסיאון' או 'מוזיאום'). המוזיאון, ששכן בבית בצלאל ברחוב שמואל הנגיד 12 בירושלים (הבניין המקורי עומד על תלו עד היום ומוצגות בו תערוכות ציור מתחלפות), אוחד בשנת 1965 עם מוזיאון ישראל ואוספיו שולבו בתוכו.
 |
| מוזיאון בצלאל, 1913. משמאל בגלימה לבנה, מייסדו ומנהלו הראשון בוריס שץ (ויקימדיה) |
בשנת 1925 נמסרה למוזיאון חולצה של קוזק, ועל כך דווח בשבועון ההסתדרות הציונית העולם (19 ביוני 1925, עמ' 483) תחת הכותרת 'זכרון מימי הנוראות':
אחד מהעולים החדשים, ה'[אדון] מייזל, שבא לפני זמן קצר מאוקראינה, הביא לארץ ומסר למוזיאום הלאומי 'בצלאל' חולצה של קוזק אוקראיני, תפורה מגווילים של ספר תורה.
כשנתיים וחצי מאוחר יותר דיווח מרדכי נרקיס, מנהל מוזיאון בצלאל:
במוזיאון נמצאת כתנת תפורה מגלילי ספר תורה מעשה קוזק. כשנתקבלה לא היה לבית הנכאת הסכום הדרוש לסידור ארון [זכוכית] בשבילה. והנה בא אדם אחד [...] דומני נהג על פי מקצועו, והוא נדב את הסכום הזה. אותו יום היה לנו חג במוזיאון. הרגשנו את הקשר שבינינו ובין העם (דואר היום, 13 בנובמבר 1927, עמ' 2).
נראה שהתפרשותו של מוזיאון בצלאל על פני תחומים רבים, לצד מחסור במשאבים, לא אפשרה לו לפתח את עצמו כראוי. עם הקמת מרתף השואה – שכזכור קדם להקמת 'יד ושם' – הועברה לידיו בשנת 1950 (אלול תש"י) אותה חולצת קוזק:
הועבר להר ציון לגניזה במרתף השואה מעיל שנעשה על ידי הנאצים מיריעות ספר תורה ושהובא ארצה על ידי מר נרקיס, מנהל בית הנכאת 'בצלאל', ירושלים. [...] המעיל הוכן, כנראה, על ידי הנאצים בשביל נשף מסכות, כדי לשים ללעג את היהודים (הצופה, 3 בספטמבר 1950, עמ' 2).
לא ברור אם הדבר נעשה בתום לב או במכוון, אך כבר עם העברת החולצה לבעליה החדשים היא כונתה 'מעיל' ונטען שהוכן על ידי נאצים לשימוש לעגני בנשף מסכות. הרושם הוא שדיווח זה הועבר לעיתון בידי מנכ"ל משרד הדתות באותם ימים, ומי שהקים את 'מרתף השואה' ועמל רבות בהר ציון וסביבתו במגוון מיזמים ואירועים – ד"ר שמואל זנוויל כהנא. כהנא, שהיה מוכר גם בראשי תיבות שמו שז"ך, פעל נמרצות גם באיתור מקומות קדושים ברחבי הארץ, ולא היסס לקבוע קביעות נחרצות גם כאשר הבסיס ההיסטורי לקביעותיו היה רעוע.
 |
| שמואל זנוויל כהנא (1998-1905) |
בטור ארוך שפרסם באותו עיתון ארבעה חודשים מאוחר יותר, בגיליון עשרה בטבת, שנקבע 'יום זכרון חללי השואה', תיאר שז"ך את מרתף השואה תוך הדגשת 'גלימת הקודש':
'על יד צנצנות האפר דולקים באופן קבוע נרות תמיד ועומדים 'כעדויות קבועות' שרידי קדושת השם – התוף ו'גלימת הקודש' שנעשו על ידי הרשעים הנאצים מיריעות של ספרי תורה ('מרתף השואה בהר ציון', הצופה, 19 בדצמבר 1950, עמ' 4-3).
אני משער שכאשר סבי פרסם את סיפורו – כולל ההערה המציינת היכן אפשר לראות את חולצת הקוזק – הוא כלל לא ידע שהחולצה הועברה למרתף השואה. ככל הנראה, הדבר הובא לידיעתו מאוחר יותר, ולפיכך כאשר פורסם סיפורו מחדש – בקובץ שערך דוד זריצקי, מבחר ספורי מסורת: לקט ספורים, מוריה, תשי"ח, עמ' 25-19 – הפעם בשם 'חולצת הקוזק', הושמטה הערה זו.
בגרסה השנייה והמחודשת הספיק סבי להרחיב ולעבד את גרעין הסיפור המקורי והוסיף שינויי סגנון ותוכן. אם הסיפור בגרסתו הראשונה היה נטול הקשר היסטורי ברור, ואפשר היה לשער שאולי התרחש במאה ה-17, בימי גזרות ת"ח ות"ט, הנה מן הגרסה השנייה עולה כי מדובר בימי מלחמות האזרחים ברוסיה לאחר מלחמת העולם הראשונה, וגם נכתב שמה של העיירה – בירוזובקה. קשה לדעת אם שם המקום נבחר בכוונת מכוון או סתם כשם רוסי טיפוסי, שכן כמה וכמה מקומות יש בשם זה. אם בכל זאת הייתה כאן בחירה מודעת, אולי התכוון סבי לעיירה בֶּרֶזוֹבְקָה (Berezovka), כ-75 ק"מ מצפון לאודסה, שהייתה בלב לבו של אזור הפרעות, אך בדרך פלא כמעט שלא נהרגו בה יהודים (שלושה בעיר וכשלושים מחוץ לה). את המידע על מקום זה יכול היה לשאוב מספר העדויות המזעזע בן שלושת הכרכים שערך א"ד רוזנטל, מגילת הטבח: חומר לדברי ימי הפרעות והטבח ביהודים באוקראינה, ברוסיה הגדולה וברוסיה הלבנה (כרך א, הוצאת חבורה, תל אביב 1927, עמ' 82-81). בין כך ובין כך אין הדבר יוצא מכלל השערה.
 |
| סוף הסיפור 'חולצת הקוזק' (דוד זריצקי, מבחר סיפורי מסורת, עמ' 25) |
השימוש בגווילי ספרי תורה כחומר גלם לשימוש חוזר ידוע לחוקרי השואה, אך ככל הידוע פריטי הלבוש היחידים שנעשו מגווילי הספרים היו סוליות נעליים. הקלף אינו גמיש מספיק לתפירה ואינו נוח ללבישה. וכך נכתב באתר יד ושם על 'חילול ספרי תורה והפיכתם לחפצי יום-יום':
מיד לאחר הכיבוש הנאצי החלו שליטי המדינות הכבושות לרדוף את היהודים. הרדיפה כללה השפלות והתעללות ביהודים ובחפצי קדושתם. הרדיפות החלו בהרס בתי כנסת ובחילול ספרי קודש על ידי הנאצים והתרחבו במהרה לביזה והרס על ידי האוכלוסייה המקומית. סוחרים מקומיים גילו שגווילי ספרי תורה יכולים לשמש כחומר גלם ליצירת תיקים, ארנקים, כלי נגינה ושאר מוצרי עור. לא היו אלה רק גילויים מקומיים של גזל ספונטני. הנאצים ארגנו מערך תיעוש שכלל את הפיכתם של גווילי התורה למוצרים.
באוסף יד ושם מצוי מכתב מבעל בית חרושת למוצרי נייר שקיבל גווילי ספר תורה מעור. הכותב שלח את המכתב למנהל מפעל לייצור תיקים ופריטי עור בצירוף גוויל ספר תורה לדוגמה. כך כתב: 'מטה המפלגה העביר לידי כמות גדולה של קלף והוטל עליי לאחסן אותו... מדובר בקלף אמיתי... הקלף אמנם כתוב מצדו האחד, אבל ניסיונות העלו כי ניתן למחוק את הכתב באמצעות שטיפה... אם אתם מעוניינים לקנות את הקלף, אבקשכם להודיע לי. נכון לעכשיו יש ברשותי מלאי של כ-700-600 קילוגרם' (אוגסבורג, גרמניה, 13 באוגוסט 1940). [...] באוסף יד ושם מצויים פריטים רבים המעידים על השימוש שנעשה בגווילי התורה המחוללים ובהן סוליות, כלי נגינה, תיקים, ארנקים וכן ציורים.
 |
| תיק יד עשוי מגוויל של ספר תורה (יד ושם) |
נחזור ל'מעיל הנאצי' שבמרתף השואה.
במהלך השנים היה המעיל מוצג מרכזי במרתף, והספקנות בתיאור יצירתו הפכה לאמת מוחלטת. כך למשל ב-1962 תיאר העיתונאי מנחם מיכלסון (אז בן 16) את ביקורו במרתף:
במרכז החדר נצבנו כשראשינו מורכנים למראה ספר התורה המושפל שנגזר במידת גופו של קצין ס.ס. מהגווילים שנשאו עליהם את פרשת הקללה: 'והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת...' [דווקא פסוק זה אינו לקוח מפרשת האזינו, אלא ממקום אחר – ויקרא, כז 16] קראנו את תקוותו של החייט היהודי שהכין מעיל זה (הצופה, 4 בינואר 1962, עמ' 2).
כעבור ארבע שנים פורסם סיפורו של המעיל בהרחבה עם 'פרטים חדשים' נוספים, שעד אז טרם נודעו:
אחד מקלגסי הס.ס. במחנה ריכוז, בא לידיו ספר תורה של בני 'הגזע הנחות'. ביקש להרבות קלון להם וכבוד לעצמו, נטל חייט אחד מביניהם וציווהו לתפור לו מעיל מיריעות אותו ספר. נרעש החייט היהודי ובא אצל הרב שהיה במחנה ובפיו שאלה: למסור נפשו או לחלל את הספר?! הורה הרב כי למען הצל נפש אדם מישראל, ימחל ספר התורה על כבודו. נטל החייט מספריו, גזר את כל קטעי התוכחה מן הספר ותפר מהם מעיל לצורר. וכשיצא הרשע, עטוי בגדו החדש, לטייל במחנה, התנוסס על חזהו הפסוק: 'ובאו עליך כל הקללות האלה ורדפוך והשיגוך עד השמדך' [דברים, כח 45] (אברהם תירוש, 'קדיש במרתף השואה', הצופה, 23 בדצמבר 1966, עמ' 9).
מניין ידע הכותב, אברהם תירוש (2024-1937), לימים עיתונאי בעל מוניטין במעריב, לעטר את גרעין הסיפור המקורי בכל אותם ציצים ופרחים? אפשר להניח ששמע זאת מאחד המדריכים של המרתף, שהתלווה אליו בזמן סיורו במקום. וכך נוצרה מעין מעשייה חסידית מתפתחת סביב אותה חולצת קוזק שהפכה למעיל נאצי.
לאחר מלחמת ששת הימים, משנפתחה הגישה החופשית לעיר העתיקה ולכותל המערבי, ובד בבד עם סיום תפקידו של שז"ך כמנכ"ל משרד הדתות, הועם זיוום של הר ציון ואתריו. מרתף השואה ירד ממפת התיירות וכמעט שנעלם מן הפרסומים העיתונאיים. למרות זאת, המרתף מתפקד ופתוח לביקורים גם בימים אלה, ו'מעיל הנקמה' המוצג שם היה כביכול לעובדה מוגמרת.
טוב יעשו מנהלי המרתף אם יתקנו את הכיתוב מעל חולצת הקוזק. המוצג מזעזע דיו גם כך ואין צורך לקשור אותו לשואה, בוודאי כשזו פשוט לא אמת.
שמריה גרשוני הוא מחנך וחוקר תנ"ך. shmaryagershuni@gmail.com
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית 'הגב בתור:', אם יש לכם חשבון דוא"ל בגוגל, לחצו על 'חשבון גוגל' ושמכם יעלה מיד. אם לא - לחצו על 'שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי' אם לא הצלחתם להתגבר על הבעיה – רשמו את השם בתוך התגובה.
לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.
מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.
התגובות מועברות לאישור ולפיכך ייתכן שיהוי בפרסומן.
תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.