1, 2, 3 ניסיון

לפני שלוש שנים (ואולי אף יותר) התחלתי לשלוח בימי שישי בבוקר את 'עונג שבת' – המוכר יותר כעונ"ש – באי-מייל לחמישה-שישה הקוראים שלי. מאז רשימת המנויים הלכה וגדלה, וגם הטכנולוגיה הלכה והשתכללה. מי ידע אז מה זה 'בלוג'...

כל כך הרבה אנשים נדנדו, כל כך הרבה אנשים אמרו לי שזה כדאי, אז הנה אני כאן. בינתיים לניסיון.

נראה מה יצא מזה. אולי נתחיל פשוט בארכיון מקביל – מה שקרוי 'המיטב' של עונ"ש...

לאט לאט ובזהירות, כמו קיפודים שעושים, אתם יודעים מה...

ותודה לעינת אמיתי 'המטפלת'.

+++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++

להתחיל מכאן:

הרשימה של גְּלוֹבּוֹצְנִיק (א): דיוקנו של תליין נאצי

יהודים משדליץ בפולין בדרכם האחרונה למחנה המוות טרבלינקה, 1942 (ויקימדיה)

מאת דן לב ארי

א. אוֹדִילוֹ גלובוצניק: התליין שנשכח

אודילו גלובוצניק, 1938 (ויקימדיה)

אודילו לותר לודוויג גלובוצניק, ששחזור דמותו הוא עניינה של רשימה זו, כמעט שאינו ידוע בציבור המשכיל, בארץ ומחוצה לה, גם לא בקרב אלה שמתעניינים בתולדות השואה. דמותו אינה מוכרת בוודאי בהשוואה לרבי מרצחים אחרים, כמו פטרונו באס אס היינריך הימלר, או עמיתיו לרצח – אדולף אייכמן ורודולף הס. אך אין מדובר בתליין שנשכח. על גלובוצניק והתפקיד המכריע שמילא ברצח יהודי פולין נכתבו לא מעט מאמרים וספרים. אחת הסיבות לכך ששמו כמעט ואינו מוכר קשורה מן הסתם לכך שהאיש הרע הזה מעולם לא עמד למשפט ולא מסר עדות על פשעיו (בהמשך גם נבין מדוע). 

מי היה אפוא האיש, וכיצד הגיע למקום הנורא של רוצח המונים?

הוא נולד ב-21 באפריל 1904 בעיר טְרִיאֶסְטֶה. מאז תום מלחמת העולם הראשונה היתה עיר זו חלק מאיטליה – היא שוכנת בצפון מזרח המדינה, ממש על הגבול עם סלובניה, ולא הרחק מן הגבול עם אוסטריה. אולם כשנולד בה גלובוצניק (וב-400 השנים שקדמו לכך) הייתה העיר חלק מן האימפריה האוסטרו-הונגרית. טריאסטה של ראשית המאה העשרים, בה חי גלובוצניק בילדותו, גילמה בקליפת אגוז את יתרונותיה וחסרונותיה של האימפריה בכללה: מחד גיסא, עיר נמל וקייט קוסמופוליטית, אשר בה ובסביבתה התגוררו בצוותא אוסטרים, איטלקים וסלובנים, ושמשכה אליה אנשי תרבות מכל רחבי אירופה; מאידך גיסא, בין הקבוצות האתניות השונות שהתגוררו בעיר שררה מתיחות בלתי פוסקת והתנהלו מאבקים: בצד האחד ניצבו האוסטרים השליטים, ששאפו לשמר את ההגמוניה הפוליטית והתרבותית שלהם, ומולם האיטלקים, שחתרו להסתפח לאיטליה, והסלובנים, שטיפחו חלומות על פאן-סלאביות ועצמאות, או לכל הפחות אוטונומיה.

מיקומה של טריאסטה באיטליה (מסומן באדום), על גבול סלובניה וסמוך לגבול אוסטריה
(ויקימדיה)

על רקע מאבקים לאומיים אלה גדל גלובוצניק לתוך סיטואציה מורכבת במיוחד, כפי שמעיד עליו שמו: שלושת שמותיו הפרטיים הם שמות גרמניים-אוסטריים, ואילו שם המשפחה הוא סלובני מובהק, ואכן, מוצאם האתני של שני הוריו היה סלאבי-סלובני (האב) וסרבי-קרואטי (האם), הגם שככל הידוע הם הפגינו נאמנות והזדהות מלאה עם האימפריה ההבסבורגית ותרבותה. אביו של אודילו, פרנץ גלובוצניק, היה קצין פרשים בצבא האוסטרו-הונגרי, בהמשך עבד בשירות הדואר האימפריאלי, וב-1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, חזר לשירות צבאי. אז עזבה המשפחה את טריאסטה, רשמה את הבן, אודילו, לבית ספר צבאי אוסטרי, ולאחר מכן השתקעה בעיר קְלַגֶנְפוּרְט (Klagenfurt), בירת חבל קָרִינְתְּיָה האוסטרי, שאף היא, כמו טריאסטה, שוכנת על הגבול עם סלובניה (שלאחר המלחמה נקרעה מאוסטריה והפכה חלק מיוגוסלביה).

במהלך ימי בחרותו של גלובוצניק בקלגנפורט חלו באזור התפתחויות פוליטיות, שדחפו אותו להכרעה ברורה בין מוצאו האתני הסלאבי לבין הזדהותה של משפחתו עם הלאומיות הגרמנית. בחבל קרינתיה חי מיעוט סלובני גדול, ועם תום מלחמת העולם פרצו שם קרבות בין מיליציות אוסטריות לסלובניות, סביב קביעת קו הגבול המקומי בין רפובליקת אוסטריה לבין ממלכת יוגוסלביה. הכרעתו של גלובוצניק הייתה ברורה: הוא הפנה עורף לשורשיו הסלאביים, וכלאומן גרמני-אוסטרי, בעל הכשרה צבאית ואופי היפר-אקטיבי, הצטרף למיליציה אוסטרית והשתתף בקרבות שונים ובפעילות פוליטית לאומנית. למרות זאת, מוצאו הסלאבי לא נשכח לו. לאורך כל הקריירה רוויית הדמים שלו היה עליו להתגונן בפני השמצות של יריביו באס אס, לפיהן בעורקיו לא זורם 'דם ארי טהור' אלא 'דם סלאבי נחות'. אפשר לשער שהצורך שלו להוכיח את השתייכותו המוחלטת לגזע הארי תרם אף הוא, בהמשך הדרך, לנאציזם הגזעני הקנאי שלו, כמו גם למערכת היחסים ההדוקה שלו עם היינריך הימלר, ראש האס אס.

כרזת תעמולה מ-1920 שנועדה לשכנע את הסלובנים להצביע במשאל עם בעד השארת חבל
קרינתיה תחת ריבונות אוסטריה (ויקימדיה)

אין ברשותנו מידע ברור על יחסו של גלובוצניק ליהודים בנעוריו, הגם שסביר כי נתקל בהם הן בטריאסטה, שבה הייתה קהילה יהודית גדולה, הן בקלגנפורט, בה התקיימה קהילה קטנה יותר. מכל מקום, השכבה החברתית שאליה השתייכה משפחתו גלובוצניק – הזעיר-בורגנות האוסטרית – הייתה נגועה באנטישמיות חריפה, חלקה קתולית מסורתית וחלקה ריאקציה להשתלבותם המוצלחת של היהודים בחברה ובכלכלה האוסטרו-הונגרית תחת שלטונו של פרנץ-יוזף הראשון. הייתה זו אותה שכבה חברתית ממנה צמחו גם רוצחים נאצים אחרים ממוצא אוסטרי, כאדולף אייכמן, ארנסט קָלְטֶנְבְּרוּנֶר וכמובן היטלר עצמו.

היה זה אך טבעי כי השילוב של הכשרה צבאית, לאומנות גרמנית קיצונית ויצר הרפתקנות יוביל את גלובוצניק אל התנועה הנאצית האוסטרית, שהלכה והתחזקה בקרינתיה במהלך שנות העשרים. במקביל לפעילות זו הוא ניהל גם חיים 'רגילים' – למד הנדסת מכונות, הקים משפחה והתפרנס מעבודה כמהנדס ומפקח בתחום הבנייה. אולם ככל שגברה המעורבות הנאצית-גרמנית באוסטריה (במיוחד אחרי השתלטות הנאצים על גרמניה ב-1933), הקדיש את עצמו גלובוצניק יותר ויותר לפעילות חתרנית ואלימה בשירות גרמניה הנאצית, ששקדה במרץ להכשיר את הקרקע לקראת סיפוח אוסטריה לשטחה (האַנְשְׁלוּס, שהתממש לבסוף במארס 1938).

במהלך תקופה זו התחוללו בקריירה של גלובוצניק שלוש התפתחויות שהייתה להן השפעה מכרעת על המשך דרכו: ראשית, הוא הצטרף לאס אס, ששימש אז כארגון המודיעין של המפלגה הנאצית ואנשיו באוסטריה פעלו עדיין בחשאי מפחד השלטונות האוסטריים (שהיו דיקטטוריים, אך לא נאציים); שנית, פעילותו באס אס הציפה לראשונה את האנטישמיות הרצחנית שלו (ב-12 ביוני 1933 הוא היה מעורב ברצח בעל חנות תכשיטים וינאי ממוצא יהודי, נורברט פוּטֶרְוַוייט); שלישית, בשנים אלה נוצר קשר אישי בינו לבין ראש האס אס היינריך הימלר. 

הימלר, שמתוקף תפקידו היה מעורב עמוקות בחתרנות הנאצית באוסטריה, התרשם מיכולותיו של גלובוצניק. הוא מצא בו שילוב של יוזמה וכושר ביצוע, קנאות נאצית-אנטישמית, ואכזריות ונכונות להקרבה אישית. וכך, בין 1933 ל-1935 נעצר גלובוצניק ארבע פעמים בידי שלטונות אוסטריה, וריצה כשנה במצטבר בכלא, אך בכל פעם שוחרר במהירות יחסית, בעקבות לחץ שהפעיל הימלר ממקום מושבו בברלין. מאותה עת הפך הימלר לפטרונו האישי, ואף הגן עליו מפני גורמים שונים באס אס שכאמור ייחסו לו מוצא גזעי סלאבי ולא גרמני.

הימלר מבקר במחנה הריכוז דכאו, 1936 (ויקימדיה)

גלובוצניק התקדם במהירות בסולם הדרגות והתפקידים באס אס ובמפלגה הנאצית באוסטריה (ב-1936 אף 'זכה' להיפגש עם היטלר עצמו במהלך ביקור בגרמניה) ומילא תפקיד מרכזי בהשתלטות הנאצים על מוסדות השלטון האוסטרים במהלך ה'אנשְׁלוּס'. אז הפעיל הימלר את השפעתו על היטלר כדי לגמול לגלובוצניק על שירותו. גלובוצניק כיהן תחילה כשר בממשלה הנאצית של אוסטריה, לאחר מכן נבחר כאחד מנציגי אוסטריה לפרלמנט הגרמני בברלין – הרייכסטאג הנאצי – ולבסוף מונה אישית על ידי היטלר למושל המחוז (גַאוּלַייטֶר בטרמינולוגיה הנאצית) של וינה, המחוז החשוב ביותר באוסטריה – תפקיד שהקנה לו יוקרה והשפעה רבה.

הקריירה של גלובוצניק במשטר הנאצי הייתה אמורה להמשיך ולנסוק, אולם לא כך קרה. אותן תכונות עצמן שסייעו לו לבלוט ולהצליח כחתרן קנאי נגד שלטונות אוסטריה לפני הסיפוח, היו לו במהרה לרועץ בתפקידו החדש כמושל הנאצי של מחוז וינה. תפקיד זה דרש פחות התלהבות וקנאות ויותר טקט ורגישות – תכונות שגלובוצניק לא הצטיין בהן. ההנהגה הנאצית בברלין לא התנגדה, כמובן, לאנטישמיות הפרועה שלו ולהתעללותו האכזרית ביהודי וינה (כ-185,000), אולם גלובוצניק לא הסתפק בכך והחל לרדוף בפראות גם את אנשי הכנסייה הקתולית. באידיאולוגיה הנאצית היה אמנם מרכיב אנטי-נוצרי חזק, ובמיוחד אנטי-קתולי, ומבחינה זו פעל גלובוצניק על פי 'רוח המפקד', אולם הוא המעיט בהערכת עוצמתה של הכנסייה בוינה, שנהנתה ממעמד היסטורי איתן ומתמיכה נרחבת של האוכלוסייה המקומית. צעדיו הבוטים, שכללו החרמת נכסים של הכנסייה, סגירת ארגונים קתוליים ושליחת כמרים למחנות ריכוז, עוררו מחאות המונים ברחובות וינה – מחזה נדיר ברייך השלישי.

גלובוצניק בלשכת מושל מחוז וינה, 1938 (ויקימדיה)

המחאות דוכאו בכוח, כמובן, אבל גרמו מבוכה לגרמניה הנאצית והבאישו את ריחו של גלובוצניק אצל השלטונות בברלין. כמו כן התקבלו שם תלונות על כך שהוא מעורב באי סדרים כספיים (בעיקר סביב כסף ורכוש שהוחרמו מיהודי וינה) ובשחיתות מינית. כל אלה העמידו את הימלר, פטרונו של גלובוצניק, במצב לא נוח, ונראה ששימשו גם כלי ניגוח כלפי הימלר מצד יריבו העיקרי בצמרת הנאצית, הרמן גרינג. הימלר הבין כי עליו לפעול במהירות, אם ברצונו לשמר את מחוז וינה בשליטת האס אס. בראשית 1939 הדיח את גלובוצניק מתפקידו, החליפו בבכיר אס אס אחר, שלל ממנו את דרגותיו ושיבץ אותו כסמל פשוט בוואפן אס אס, הכוח הצבאי של הארגון. עם זאת, הימלר לא שכח את בן טיפוחיו וגם לא את 'מעלותיו': היוזמה, הקנאות, האכזריות והשנאה התהומית לסלאבים וליהודים. היה ברור להימלר כי בקרוב מאוד יוכל לעשות בתכונות אלה שימוש יעיל.

ואכן, בנובמבר 1939, כחודשיים בלבד לאחר פלישת גרמניה לפולין, 'שלף' הימלר את גלובוצניק משורות הוואפן אס אס, העלה אותו בדרגה ומינה אותו למפקד המשטרה והאס אס במחוז לובלין שבגנרלגוברנמן ('הממשל הכללי', אותם חלקי פולין שלא סופחו לגרמניה אלא נוהלו כשטח כבוש). כעת עמד לרשותו של הימלר אדם שניחן בתכונות הנדרשות, מבחינתו, לטיפול בהרכב האוכלוסייה הסלאבי והיהודי שאפיין את פולין, וחשוב לא פחות – הימלר ידע שגלובוצניק, שהיה חייב לו את שיקום מעמדו, יעשה כל מאמץ על מנת להפגין כלפיו נאמנות אישית ו'לכפר' על כישלונו בתפקיד מושל מחוז וינה. נבחן כעת כיצד התפתחה פעילותו של גלובוצניק בלובלין, במקביל להתפתחות מדיניותה של גרמניה הנאצית כלפי היהודים בכללה – מבידוד וריכוז ועד להשמדה מוחלטת.

ב. גרמניה הנאצית, היהודים והמלחמה

לא נתיימר לסקור כאן את מדיניותה של גרמניה הנאצית כלפי היהודים, מניעיה והתפתחותה. זהו אחד הנושאים המרכזיים בחקר השואה (אם לא המרכזי שבהם). נכתבו ונכתבים עליו שפע של מחקרים, והוא מהווה גם מוקד למחלוקות ולוויכוחים בין חוקרים, בעיקר סביב השאלה האם השמדת היהודים תוכננה מראש, עוד קודם המלחמה, או שמא התגבשה והשתכללה רק במהלכה. ברור שמדיניות זו הושפעה מגורמים רבים ושונים: האידיאולוגיה הנאצית; מעמדה של גרמניה בזירה הבין לאומית; פרוץ המלחמה והתפתחותה; מאבקים בין מוקדי כוח שונים ברייך עצמו; תאוות בצע; נטיות אופי אישיות ועוד. בכל זאת נתייחס להלן לשלושה עקרונות באידיאולוגיה האנטישמית הנאצית, שהייתה להם השפעה מכרעת על ההתנהלות כלפי היהודים, במיוחד תוך כדי המלחמה, ולמעורבותו האישית של גלובוצניק בה. עקרונות אלה הופיעו לראשונה בספרו של היטלר 'מַיְין קַאמְפְּף' (מאבקי), שאותו כתב במחצית הראשונה של שנות העשרים, והם המשיכו להתפתח ולהתבלט יותר ויותר ברטוריקה הנאצית, לקראת המלחמה ובמהלכה.

העיקרון הראשון – המבוסס על כתבים אנטישמיים קודמים כגון 'הפרוטוקולים של זקני ציון' ומאמרו של ריכרד ואגנר, 'היהדות במוזיקה' – גרס כי היהודים הם טפילים מטבע ברייתם. הם שואבים את חיותם מן העמים בתוכם הם חיים, ואגב כך משמידים אותם. טפילות הרסנית זו אינה בחירתם החופשית של היהודים, אלא טבועה בהם מלידתם בתוקף ציווי גזעי-דטרמניסטי שלא ניתן לחמוק ממנו, והם פועלים כאיש אחד כדי לממשה. היא באה לידי ביטוי בהשחתת המידות המוסריות בקרב 'הגויים', גזילת רכושם, התססה ויצירת סכסוכים פנימיים והסתת העמים הלא יהודיים אלה באלה, במטרה לדחוף אותם למלחמה הדדית עד מוות.

קריקטורה בעיתון האנטישמי 'דר שטירמר': הטפיל היהודי – בעינו האחת סמל הדולר הקפיטלסיטי ובשנייה
הפטיש והמגל הבולשביקי – מוצץ את דמו של העולם (ויקימדיה)

העיקרון השני קבע כי את עיקר פעילותם ההרסנית ממקדים היהודים בגזע הארי – האנטיתזה החיובית לגזע היהודי, מאחר שהוא מגלם בתוכו את כל הטוב והיפה שבתכונות האדם. הטפיל היהודי נמשך כבחבלי קסם אל אויבו הארי, במטרה לזהמו, להשחיתו ולהשמידו.

העיקרון השלישי, החשוב במיוחד לענייננו, עיגן את מאבקם של היהודים בגזע הארי בהקשר היסטורי קונקרטי: תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה. על פי עיקרון זה, המלחמה פרצה כתוצאה של מזימה יהודית שנועדה לסכסך בין עמי אירופה ולהובילם למלחמת השמדה הדדית, בראש ובראשונה נגד גרמניה הארית. במהלך המלחמה עשו היהודים כל שלאל ידם כדי להביא לתבוסתה של גרמניה, ואכן הצליחו בכך, לא משום שגרמניה הייתה נחותה צבאית מול אויביה, אלא מאחר שנפלה קורבן לפעולות ריגול והפצת שמועות וריפיון ידיים מבית מצד יהודים שתקעו סכין בגב האומה הגרמנית.

שלושת העקרונות האלה מיצבו את היהודים כאויביה המושבעים של גרמניה, והדגישו את הסכנה החמורה שהם מהווים לביטחונה. מלחמת העולם השנייה הייתה אפוא, מבחינתם של הנאצים, 'מכפיל כוח', שהגביר את מסוכנותם של היהודים וחייב בנקיטת צעדים נמרצים כדי לבלום סכנה זו. הנאצים לא ראו ביהודים שבשטחי הרייך – כפי שראה כל אדם בר דעת – אנשים תמימים שאינם מעוניינים ואינם יכולים לגרום נזק כלשהו לגרמניה. בעיניהם מדובר בחבורה אכזרית של מחרחרי מלחמה, האחראים – יחד עם אחיהם לגזע ברחבי העולם – לפרוץ המלחמה. הביטוי הפומבי המובהק ביותר לגישה זו ניתן בנאום הנבואה, שנשא היטלר ברייכסטאג ב-30 בינואר 1939. בנאום זה איים היטלר, כי 'אם יהדות הממון באירופה ומחוצה לה תצליח פעם נוספת להשליך את האומות למלחמת עולם, התוצאה לא תהיה בולשביזציה של העולם ומכאן ניצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה'.

קריקטורה מ-1924 המראה את יהודי גרמניה המפוטמים תוקעים סכין בגבם של חיילי הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. על אחת הקסדות כבר מופיע ציור של צלב הקרס (ויקימדיה)

ברור אפוא שהמוני היהודים בשטחי פולין שנכבשו בידי גרמניה ב-1939 (חלקה המזרחי של פולין נכבש אז בידי ברית המועצות) היו מבחינת הנאצים מוקד מסוכן של חתרנות הרסנית, שיש לנטרלו בהקדם האפשרי. ברור גם שהמענה המעשי המיידי שלהם לכך, באותו שלב, לא היה השמדה אלא ריכוז היהודים בגטאות והפרדתם מן האוכלוסייה הכללית. גלובוצניק עצמו לא בזבז זמן, וכבר ביום כניסתו לתפקידו החדש כמפקד המשטרה והאס אס במחוז לובלין (9 בנובמבר 1939) פקד על גירוש היהודים מבתיהם במרכז העיר לובלין והעברתם לרובע היהודי של העיר. כחודש לאחר מכן הנחה הימלר את כלל הגורמים הרלוונטיים בפולין הכבושה לרכז את היהודים בגיטאות, אולם עבור מחוז לובלין ועבור גלובוצניק היו לו, כבר אז, תוכניות גדולות יותר.

ג. תוכנית נִיסְקוֹ ורצח יהודי ברית המועצות

באותה עת סבר הימלר כי ניתן יהיה להפוך את מחוז לובלין למקום ריכוז לכלל היהודים שבשטחי הרייך, בדגש על גרמניה, אוסטריה וצ'כיה הכבושה. זאת על בסיס ההיגיון שלפיו היהודים פוגעים באופן הרסני בחוסנה של גרמניה במהלך המלחמה, ולפיכך יש להרחיקם ככל האפשר ממגע עם אוכלוסייה לא-יהודית, ובמיוחד ארית. העברת כלל יהודי הרייך למחוז לובלין – בשוליים המזרחיים של שטח הכיבוש הגרמני בפולין –  נראתה אז כפתרון ביניים אפשרי, וגלובוצניק הנמרץ, בעל כושר הארגון שגם צבר ניסיון במיזמי בנייה, נראה האדם הנכון לקידום 'תוכנית לובלין' או 'תוכנית ניסקו', על שם המחוז הספציפי שבו היו אמורים היהודים להתרכז.

גלובוצניק ניגש לעבודה במרץ אופייני. בחודשים הראשונים של 1940 הוקמה בפיקוחו במחוז לובלין שורה של מחנות ריכוז ועבודה ליהודי הרייך, שקלטו אליהם כמה עשרות אלפי יהודים שגורשו ברכבות מאוסטריה, צ'כיה וגרמניה, וגם מאזורים אחרים בפולין. בחלק מהמחנות היו התנאים סבירים יחסית, ובאחרים – במיוחד אלה ששימשו לעבודת כפיה – שררו אלימות קשה, רעב ומחלות. אולם, למרות מאמציהם של גלובוצניק ומפקדיו, תוכנית זו לא מימשה את ייעודה.  הנס פרנק, המושל הנאצי של פולין, התנגד לה בתוקף, מאחר שראה בה ניסיון להפוך את 'ממלכתו' ל'פח זבל של המוני יהודים מסריחים מכל רחבי אירופה'. הוא הזהיר את הימלר והיטלר כי ריכוזם של יהודים רבים כל כך סמוך לגבול עם ברית המועצות ישבש את הפלישה העתידית לשם. גם צבא גרמניה, הוורמכט, לא התלהב מן התוכנית, למרות שגלובוצניק הציע שעובדי הכפייה היהודים יועסקו בבניית ביצורים עבור הצבא.

באפריל 1940 השתכנעו היטלר והימלר כי יש לזנוח את התוכנית והנחו להפסיקה. המחנות שהוקמו פורקו והיהודים ששרדו הוחזרו למקומות מוצאם ברחבי הרייך. בדיעבד, ניתן לראות בחלק ממרכיביה של תוכנית זו מעין 'חזרה כללית' לקראת הפתרון הסופי: היא אפשרה לנאצים להתנסות בגירוש המוני של יהודים ברכבות מרחבי הרייך למזרח (האחראי על כך במסגרת תוכנית ניסקו היה אייכמן, שיישם לאחר מכן את הלקחים שלמד) וכן בהקמה מהירה של מחנות ריכוז לקליטת יהודים (גלובוצניק בחר למקם את מחנה העבודה המרכזי בבֶּלְזֶץ', באותו אתר שבו הקים לאחר מכן את מחנה ההשמדה).

גלובוצניק (מימין) בפולין, 1940 (ויקימדיה)

בחודשים שלאחר מכן נראה היה להנהגה הנאצית כי היהודים אינם מצליחים לחבל יתר על המידה במכונת המלחמה הגרמנית, שכן זו נחלה הצלחה אחרי הצלחה: באפריל 1940 נכבשו דנמרק ונורווגיה, במאי – בלגיה, לוקסמבורג והולנד. לקראת סוף יוני נפלה גם צרפת, ואיטליה הצטרפה למלחמה לצדה של גרמניה. בריטניה אמנם עמדה איתן, אולם רצף ההצלחות הגרמני נמשך גם במחצית הראשונה של 1941: בולגריה ורומניה הצטרפו למחנה 'הציר', יוגוסלביה ויוון נכבשו, ו'קורפוס אפריקה', בפיקודו של רומל, היכה את הבריטים בצפון אפריקה שוק על ירך.

אולם במחצית השנייה של 1941 החלה התמונה להשתנות. ב-22 ביוני 1941 החל מבצע ברברוסה וכארבעה מיליון חיילים של גרמניה ובנות בריתה פלשו לברית המועצות, תוך הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, שנחתם באוגוסט 1939 וקבע נייטרליות בין שתי המדינות. המערכה במזרח, יותר מכל מערכה אחרת במלחמה, נשאה, מבחינת הנאצים, אופי גזעני ואידיאולוגי מובהק. המהפכה הבולשביקית ברוסיה ב-1917 הייתה, לשיטתם, מזימה יהודית שנועדה להשמיד את היסודות האריים המועטים ברוסיה ולגייס את הגזע הסלאבי הנחות למלחמת השמדה בגזע הארי בכלל ובגרמניה בפרט. הנאצים שאפו להפוך את שטחיה העצומים של ברית המועצות למה שכינו לֶבֶּנְסְרַאוּם (מרחב מחיה) עבור 'גזע האדונים' הגרמני, שאותו אמורים בני הגזע הסלאבי לשרת. שלושה מיליוני היהודים בברית המועצות – בהם ראו הנאצים את נושאי הדגל של הבולשביזם – נתפסו אפוא איום מתמיד על שאיפות אלה, והיה חיוני להיפטר מהם במהירות האפשרית. ואכן, כבר ביולי 1941 – פחות מחודש אחרי הפלישה – החלו עוצבות המבצע של האס אס (האַיְינְזַצְגְרוּפֶּן) ברצח המוני של מאות אלפי יהודים (וכן צוענים ואנשי המנגנון הקומוניסטי), בעיקר בדרך של בורות הריגה. מסע הרצח התנהל לאורך כל החזית: מליטא, לטביה ואסטוניה בצפון, עבור בבלארוס וכלה באוקראינה בדרום. לראשונה, נפרץ מחסום הרצח ההמוני של יהודים, ונפתחה הדרך להשמדה כוללת.

יהודים בעיירה זבורוב שבאוקראינה חופרים את קבריהם לפני רציחתם, 5 ביולי 1941 (ויקימדיה)

ד. מבצע רַיְינְהַרְד: רצח יהודי פולין

בינתיים, לא שקט גלובוצניק על שמריו. בקיץ ובסתיו של 1941 הוא רקם, יחד עם פטרונו הימלר, תוכנית לגירוש היהודים ממחוז לובלין וליישוב גרמנים במקומם, כמבוא למהלך דומה בכלל ה'גנרלגוברנמן'. הרעיון הראשוני היה לגרשם לשטחים החדשים שנכבשו בברית המועצות, מתוך הנחה ששם הם יושמדו בדרך זו או אחרת. ככל שהואטה התקדמות הכוחות הגרמניים, וברית המועצות החזיקה מעמד, כך חלחלה בקרבם ההבנה, כי יש לחתור להשמדת היהודים בשטח פולין, אולם הם עדיין התחבטו בשאלה כיצד לבצע זאת בפועל.

הוצאה המונית להורג בבורות ירי, כמו בשטחי ברית המועצות, לא התאימה לפולין: היא הייתה איטית מדי, לא חשאית דיה, והטילה מעמסה נפשית על חלק מן הרוצחים. שיטה אחרת שפותחה באותה תקופה הייתה רצח בתוך משאיות גז: הקורבנות ננעלו בתא מטען אטום של משאית וצינור גומי גמיש העביר אל תוך התא את גזי הפליטה של מנוע המשאית, שחנקו את הנוסעים למוות. שיטה זו שימשה (בהיקפים לא גדולים) את האיינזצגרופן בברית המועצות, ונבחרה כדרך המועדפת לרצח יהודי הוַרְטֶגָאוּ (השטחים במערב פולין שסופחו ישירות לגרמניה; מרבית היהודים באזורים אלה גרו בלודז'): כך נעשה בחֶלְמְנוֹ, מחנה ההשמדה הראשון שהחל לפעול בפולין בראשית דצמבר 1941. עם זאת, גם ההשמדה במשאיות גז הייתה איטית מדי ולא התאימה לרצח המוני ומהיר בהיקפים שנדרשו על מנת לחסל את כלל יהודי הגנרלגוברנמן.

משאית גז שכנראה שימשה לרצח בחלמנו, 1945 (ויקימדיה)

והנה, בעיתוי מושלם מבחינתם של ראשי האס אס, החליט היטלר, באוגוסט 1941, להפסיק את תוכנית האותנסיה (4-T), במסגרתה נרצחו כ-90,000 גרמנים שסבלו ממחלות תורשתיות קשות, שיתוק מוחין או מחלות נפש. רבים מהקורבנות של 'המתות חסד' אלה נרצחו בתאי גזים נייחים, בהם נעשה שימוש בגז פחמן חד-חמצני. הפסקת התוכנית (בעקבות מחאות מצד קרובי הנרצחים והכנסייה) שחררה מתפקידם כ-150 אנשי אס אס (בהם רופאים ומהנדסים), שהתמחו ברצח בתאי גזים נייחים. סוף סוף מצאו הימלר וגלובוצניק את מבוקשם: שיטה יעילה ומהירה להשמדה המונית, וכוח אדם מקצועי וזמין לביצועה. ייתכן כי הימלר קיבל מהיטלר, כבר בספטמבר-אוקטובר 1941, אישור עקרוני להיערך להשמדת יהודי פולין. כעת נותר להתחיל ליישם זאת בשטח – וזו בדיוק הייתה מומחיותו של גלובוצניק.

תא גזים נייח ששימש לרצח במסגרת תוכנית 4–T בעיר פוזנן (ויקימדיה)

מכאן ואילך התגלגלו העניינים במהירות וללא כל מכשול. 

בנובמבר 1941 החלה, בהנחיית גלובוצניק, הקמתו של מחנה ההשמדה בבלזץ' וכעבור כחודש וחצי אויש המחנה על ידי צוות של ותיקי תוכנית T-4, כדי להכשיר אותו לתחילת ההשמדה. במקביל, במהלך דצמבר, הצטרפו למלחמה יפן (לצד 'הציר') וארצות הברית (לצד בנות הברית). המלחמה הייתה למלחמת עולם והיטלר החליט לממש את 'נבואתו' ולהתניע את תהליך השמדתם של כלל יהודי אירופה. בינואר 1942 סוכם רשמית (במסגרת ועידת ואנזה הידועה לשמצה) כי יהודי פולין יהיו הראשונים בתור. ב-17 במארס 1942 נרצחו היהודים הראשונים בתאי הגזים בבלזץ' (אולי לא במקרה חלקם הגיעו מגטו לובלין, 'ממלכתו הפרטית' של גלובוצניק) – השמדת יהודי פולין החלה. חודשיים לאחר מכן נתנו הנאצים גם שם למבצע הרצח – מבצע ריינהרד, על שמו של ריינהרד היידריך, מראשי האס אס, שהיה אחראי לרצח ההמונים של יהודי ברית המועצות, עמד בראש ועידת ואנזה, וגם היה האחראי על הביטחון בצ'כיה הכבושה. זמן מה קודם לכן הצליחה חוליה של אנשי מחתרת צ'כיים, בהנחיית המודיעין הבריטי, להתנקש בחייו של היידריך (מבצע אנתרופואיד) והנאצים 'כיבדו' את זכרו בדרך אופיינית...

גלובוצניק ניהל את מבצע ריינהרד ביעילות רבה. העיקרון המנחה היה לרצוח כמה שיותר יהודים בכמה שפחות זמן ומשאבים, ככל האפשר תוך שמירה על חשאיות (לא מתוך בושה, אלא כדי למנוע לחצים בין לאומיים וניסיונות התקוממות של יהודים). 1,700,000 הקורבנות נרצחו בשלושה מתקני השמדה בלבד, כל אחד מהם קטן יחסית, שהקמתם ותפעולם כמעט לא גזלו משאבים: מרבית המבנים במרכזי ההשמדה נבנו מעץ, משאב זול שהיה זמין ביערות הסמוכים (גם תאי הגזים נבנו כך ורק בהמשך הוחלפו במבני בטון); הגז הרעיל הופק מאדי פליטה של מנועי טנקים סובייטיים שנלקחו שלל; סגל הרוצחים כלל רק כמה מאות, רובם אפילו לא היו גרמנים, אלא כוחות עזר שגויסו מקרב תושבי האזורים הכבושים ושבויי מלחמה רוסיים, שאומנו במיוחד לשם כך במחנה טרווניקי הסמוך ללובלין (מהם התפרסם במיוחד איוון דמיאניוק), וכן אסירים יהודים (זונדרקומנדו) שחוסלו בתורם. אתרי ההשמדה פוזרו בקפידה, באופן שיאפשר כיסוי יעיל של כלל שטחי הגנרלגוברנמן: בלז'ץ (גליציה, דרום פולין ומחוז לובלין); סוֹבִּיבּוֹר (מחוז לובלין) וטרבלינקה (ורשה וסביבתה). חלק קטן מן היהודים נרצח במחנה מָיִידַנֶק, שהוקם בפאתי העיר לובלין.

סגל האס אס שפיקח על ההשמדה בבלז'ץ מנה כעשרה אנשים בסך הכל. בפיקוחם נרצחו לא פחות מ-430,000 קורבנות. צולם סמוך למחנה, כנראה באוקטובר 1942. לפחות שניים מהמצולמים שרדו את המלחמה ומתו מוות טבעי (ויקימדיה)

המשאבים הכספיים הצנועים שנדרשו לניהול המבצע עמדו לרשותו של גלובוצניק, כפי שנראה להלן, בעיקר מתוך שלל הביזה שנאסף מקורבנותיו, שבחלק קטן ממנו השתמש (ברשות ובסמכות) למימון המשך הרצח. הסיוע היחיד לו נזקק גלובוצניק מהימלר היה שכנוע חברת הרכבות הגרמנית להקצות רכבות להובלת היהודים להשמדה, על חשבון רכבות ששימשו להובלת ציוד צבאי וגייסות לחזית המזרחית. הימלר לא התקשה לעשות זאת, והאס אס גם שילם לחברת הרכבות על כל נוסע יהודי. התעריף היה מדוקדק וחולני: עבור ילדים מתחת לגיל עשר שולם מחיר מופחת, ועבור בני פחות מארבע, שנסעו בלוויית הוריהם, לא נגבה תשלום כלל.

גלובוצניק פיקח באופן הדוק על הרצח, אך כמנהל מנוסה הקפיד לא להתערב יתר על המידה והעניק חופש פעולה לפקודיו. כך למשל, לאחר שכריסטיאן וירט, מוותיקי תוכנית T-4, שמונה על ידי גלובוצניק למפקד מחנה בלז'ץ, הוכיח הצלחה ויעילות בתפקידו, קידם אותו גלובוצניק, באוגוסט 1942, לאחראי על כלל מחנות מבצע ריינהרד. מנגד, כאשר חלו עיכובים בהשמדת יהודי ורשה בטרבלינקה, באותה תקופה ממש, מיהר גלובוצניק לבקר במקום, הדיח מתפקידו את מפקד המחנה אירמפריד אֶבֶּרְל, ומינה במקומו את פרנץ שְׁטַנְגְל, ששימש עד אז מפקד מחנה סוביבור – שניהם, אגב, היו גם הם 'בוגרי' תוכנית האותנסיה T-4. דיווחים של מפקדיו, פקודיו ועמיתיו של גלובוצניק תיארו אותו כמי שעבד ללא לאות לקידום הרצח והיה חדור תחושה של שליחות וגאווה במעשיו.

מחנה המוות סוביבור, 1943. תמונה שצולמה ממגדל שמירה (ויקימדיה)

מבחינת הנאצים, עד סוף 1942 התנהל מבצע ריינהרד בהצלחה. תוך שמונה חודשים נרצחו ללא הפרעה בשלושה מתקני ההמתה כ-1,275,000 יהודים. אולם במהלך 1943 החלו הבעיות. למרות הניסיונות לשמור על חשאיות ההשמדה, לקראת סוף 1942 התחילו להיחשף פרטים ממנה מפי מתי מעט יהודים שהצליחו להימלט, פולנים שהתגוררו סמוך למחנות, ואפילו גרמנים אנטי-נאציים. החדשות הנוראות הגיעו לידיעת יהודים שעוד נותרו בגטאות פולין וגם לידיעתן של בנות הברית, שפרסמו אותן ברבים. שוב אי אפשר היה לצפות שיהודי פולין שנותרו יעלו לרכבות ללא התנגדות. הניסיון לחדש את השילוחים להשמדה מוורשה, באפריל 1943, הביא למרד גטו ורשה, ובהמשך התמרדו גם האסירים המעטים שנותרו בחיים בטרבלינקה (באוגוסט) ובסוביבור (באוקטובר). כל אלה לא הפסיקו את הרצח – במהלך 1943 חיסלו הנאצים עוד כחצי מיליון מיהודי פולין – אולם היה בהם די כדי לפגום בתדמית המוצלחת של מחנות מבצע ריינהרד בעיני הרוצחים.

בנוסף, ב-1943 נטו מאזני המלחמה לראשונה באופן מובהק לרעת גרמניה: בריטניה וארצות הברית הכניעו את הכוחות הגרמניים בצפון אפריקה, פלשו לסיציליה ולאיטליה והפילו את שלטונו של מוסוליני; בד בבד הצבא האדום נחל ניצחונות גדולים בסטלינגרד ובקורסק. בקרב ראשי האס אס החלה לחלחל ההכרה כי גרמניה עלולה להפסיד במלחמה, ואז הם יידרשו לתת את הדין על פשעיהם. כל אלה, בנוסף לעובדה שמרבית יהודי פולין כבר נרצחו, הובילו להחלטה שהתקבלה בנובמבר 1943 לסיים את מבצע ריינהרד. האסירים שנותרו במיידנק נרצחו ב'מבצע חג הקציר', שעליו פיקד כריסטיאן וירט, המחנות ותתי-המחנות פורקו, מיליוני גופות הוצאו מבורות הקבורה במסגרת 'מבצע 1005' (במחנות מבצע ריינהרד לא היו משרפות), נשרפו לאפר במדורות ענק, עצמותיהם נגרסו ונקברו מחדש. 

מכונה לגריסת עצמות נרצחים לאחר שהוצא מקבריהם כדי לטשטש את עקבות הרצח.
המכונה נתפסה על ידי הצבא הרוסי במחנה ינובסקה ליד לבוב, 1944 (ויקימדיה)

כדי לטשטש באופן סופי את הרצח הוקמו בשטחי המחנות חוות חקלאיות בבעלות פולנים ממוצא גרמני (פולקסדויטשה). רצח מיליונים מיהודי אירופה , ובתוכם גם שארית יהודי פולין, בתאי הגזים נמשך במחנה ההשמדה אושוויץ עד סוף 1944, אולם מנקודת מבטם של הנאצים, זה היה תהליך נפרד ולא חלק ממבצע ריינהרד.

ה. אחריתו של גלובוצניק

עם סיומו של מבצע ריינהרד עמדה בפני הימלר השאלה, מה לעשות בסגל הרוצחים הגרמני. אומנם הוא רחש להם הערכה עמוקה, בשל השירות החשוב שהעניקו, בראייתו, לרייך הגרמני, אבל הוא גם הבין כי חבורה זו נושאת עמה מידע מפליל על ההשמדה שאסור שידלוף. הפתרון התבסס על שלושה עקרונות: הרחקתם ממוקדי קבלת ההחלטות בגרמניה הנאצית והעברתם לאזורים פריפריאליים; העסקה מתמדת שלהם במשימות ביטחון שוטפות; ריכוזם יחדיו, על מנת להקל את הפיקוח עליהם. כאן סייע להימלר מוצאו של גלובוצניק, מפקד המבצע. טריאסטה, עיר הולדתו, ענתה בדיוק על התנאים המתאימים: היא שכנה באזור פריפריאלי ברייך, ובסביבתה התנהלה פעילות ערה של פרטיזנים יוגוסלביים.

גלובוצניק נשלח אפוא לטריאסטה ומונה למפקד המשטרה והאס אס בצפון-מזרח איטליה, שנכבשה על ידי גרמניה לאחר נפילתו של מוסוליני. יחד איתו עברו לשם בהדרגה כל ותיקי מבצע ריינהרד, שבמהרה חזרו לעסוק במומחיותם הישנה: הם הקימו בטריאסטה אתר ריכוז והשמדה – רִיזְיֶירָה דִּי סָאן סׇאבָּה – ובו רצחו במכות אַלָּה, בירי ובמשאיות גז כ-5,000 בני אדם: יהודים, פרטיזנים ומתנגדי המשטר הנאצי, ושרפו את גופותיהם בקרמטוריום. במקביל, פיקד גלובוצניק על המאבק בפרטיזנים באזור, במהלכו נהרגו כמה מאנשיו (בהם כריסטיאן וירט).

תאי כלא במחנה ריזיירה די סאן סאבה (ויקימדיה)

לקראת סיום המלחמה ניסו גלובוצניק ואנשיו לטשטש את עקבות הרצח בריזיירה די סאן סאבה, ולאחר מכן נמלטו לחבל קרינתיה הסמוך וניסו להסתתר בהרים. הם נלכדו ב-31 במאי 1945 בידי כוח בריטי וגלובוצניק, שנשלח למעצר לקראת חקירה, גמר אומר שלא להגיע אליה חי. שבוע קודם לכן נתפס פטרונו, הימלר, בידי הבריטים בגרמניה. הימלר, שהצטייד מראש בגלולת ציאניד שהותקנה בפיו, נשך אותה ושם קץ לחייו. גלובוצניק החליט לעשות מעשה אדונו והתאבד גם הוא באותו אופן. זו כנראה אחת הסיבות לכך ששמו של גלובוצניק לא זכה לפרסום דומה לזה של אייכמן או הס, שעמדו למשפט פומבי, מסרו עדויות מפורטות והוצאו להורג בתלייה.

אפשר לפטור את סיפורו של גלובוצניק בכך שהיה פסיכופט או מטורף, שמצא ברצח היהודים פורקן לדחפיו האלימים. אבל לא זו התמונה המצטיירת ממסלול חייו שתואר כאן. כמו רבים מן הפושעים הנאצים, גם גלובוצניק היה בבסיסו אדם רגיל, גם אם היפר-אקטיבי. סביר שינק אנטישמיות מילדותו, ובנוסף סבל, כנראה, מרגשי נחיתות וממשבר זהות על רקע מוצאו הסלאבי, וגם שאף לטהר את שמו בעקבות כשלונו בתפקיד מושל מחוז וינה. אבל הרי אין בכל אלה די כדי להפוך אדם לרוצח המונים. 

במקום אחר ובזמן אחר אולי היה גלובוצניק הופך ליזם מצליח ומשתמש בכישוריו על מנת להיטיב עם בני אדם. היה זה צירוף נסיבות ייחודי, שחיבר בין אופיו ונסיבות חייו שתוארו לעיל, לבין האנטישמיות הנאצית הקנאית והקשר האישי ההדוק לאחד ממוביליה, הימלר, שהפך את גלובוצניק לגורם מרכזי ומוביל ברצח יהודי פולין, שבעקבותיו נכתבה הרשימה שבה נעסוק בחלקו השני של המאמר.

_______________________________________________

דן לב ארי הוא גימלאי במשרד הביטחון ועוסק להנאתו בהיסטוריה יהודית rni@inter.net.il