1, 2, 3 ניסיון

לפני שלוש שנים (ואולי אף יותר) התחלתי לשלוח בימי שישי בבוקר את 'עונג שבת' – המוכר יותר כעונ"ש – באי-מייל לחמישה-שישה הקוראים שלי. מאז רשימת המנויים הלכה וגדלה, וגם הטכנולוגיה הלכה והשתכללה. מי ידע אז מה זה 'בלוג'...

כל כך הרבה אנשים נדנדו, כל כך הרבה אנשים אמרו לי שזה כדאי, אז הנה אני כאן. בינתיים לניסיון.

נראה מה יצא מזה. אולי נתחיל פשוט בארכיון מקביל – מה שקרוי 'המיטב' של עונ"ש...

לאט לאט ובזהירות, כמו קיפודים שעושים, אתם יודעים מה...

ותודה לעינת אמיתי 'המטפלת'.

+++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++

להתחיל מכאן:

דַּר וְסֹחָרֶת: תעשיית כפתורי הצדף בארץ

קופסת כלי תפירה 'של פעם' עם כפתורי צדף (צילום: עמי זהבי)

מאת עמי זהבי 

א. ממה עושים כפתורים?

האם נתתם את דעתכם לשאלה ממה ייצרו את הכפתורים בטרם הומצאו כפתורי הפלסטיק המתועשים? התשובה הפשוטה היא 'חומרים טבעיים', ובראשם מוצרי עץ, מהם יוצרו כפתורים על ידי נגרים אומנים. 

חומר גלם אחר, פחות מצוי וקשה יותר לעיבוד, היה הצדף. חומר הצדף הנוצץ מכונה במגילת אסתר 'דַַּר' (כך על כל פנים לפי הפירוש המקובל), כנאמר 'מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף עַל רִצְפַת בַּהַט וָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת' (אסתר, א 6). הציפוי הלבנבן הנוצץ של צדפות וקונכיות, שמכונה 'אם הפנינה', משַווה לכל מוצר שנעשה ממנו הדר ויוקרה, בין אם אלה חרוזי פנינים, מזכרות דתיות מאתרים קדושים, שיבוצים בעיטורי רהיטים (דוגמאות 'דמשק') או כפתורים.

'משכית', מותג האופנה הישראלית שהוקם ב-1954 על ידי רות דיין, שילב באחדות מהשמלות כפתורי צדף וחלקי צדף אחרים, שעוצבו בידי אוּמנים מבית לחם (אחרי מלחמת ששת הימים, כמובן). 

שמלת 'משכית' שחלקה העליון כולו מעשה צדף
(קטלוג מכון הייצוא; באדיבות נאורה ורשבסקי, מעצבת הטקסטיל של משכית)

תעשיית הצדף בבית־לחם מתועדת כבר במאה ה־16 (על כך ראו בפירוט במאמרו של נתן שור, 'לתולדות תעשיית הצדף והמזכרות בבית לחם', אריאל, 129-128, תשנ"ח, עמ' 48-41; למנויי כותר: כאן), ובשל קדושת אתריה לעולי רגל נוצריים התמקדו אומניה במזכרות שנועדו להימכר לצליינים ולמבקרים. 

הצדפים שיוצרו בבית לחם שווקו לחנויות המזכרות בירושלים, ביפו ובנצרת ונמכרו גם בהן. הנה כמה דוגמאות למזכרות צדף שיוצרו בבית לחם (הצילומים באדיבות גלריה אישתר):

הסעודה האחרונה, צדף על עץ זית

קבר רחל מגולף בצדף

'עבודת דמשק' משובצת דר בגוונים שונים

באירופה התמקדה תעשיית הצדף בווינה בירת אוסטריה, שם פעלה 'הבורסה לצדפים'. הנה כך ידעו לספר בעיתון המליץ, שראה אור בסנקט פטרבורג שברוסיה, בגיליון ה-10 ביולי 1888 (עמ' 1486): 

בוויען גבר המסחר בשבלולי פנינים (דער פּערלמוטער), ושם חרשי צעצועים העושים מהם כפתורים ותכשיטי נשים וכאלה. השבלולים מובאים מחוף ים סוף בחביתין [חביות], ושם בוחרים הסוחרים את המעולים. ומחירם עד 250 פלורין הכִּיכר (צענטנער), והגרועים – 60  פלורין. 

 

ב. ההתחלה בירושלים

בשנת 1912 נפל דבר בירושלים. 'מקור פרנסה חדש נגלה לתושבי עירינו והוא מלאכת הצדף', כך נפתח מאמר שכותרתו 'צדקה ופרנסה', שנדפס בעיתונו הירושלמי של אליעזר בן יהודה  הצבי (15 בדצמבר 1912, עמ' 3-2). בשנה זו ביקר בארץ (בפעם השנייה) הגביר והנדבן האמריקאי נתן שטראוס (1931-1848). שטראוס, שהתפרסם בעולם כמי שפיתח וקידם את פיסטור החלב, נתפס לציונות וקידם מפעלי צדקה ורפואה בארץ (העיר נתניה קרויה על שמו, ו'בתי הבריאות' ברחוב שטראוס בירושלים וברחוב בלפור בתל אביב).

נתן שטראוס, 1914 (ויקימדיה)

שטראוס תרם סכום כסף גדול להקמת בית תמחוי בירושלים ומינה ועד פיקוח שבראשו עמד האגרונום יצחק לוי, שניהל את בנק אפ"ק. 

אבל ד"ר לוי, שהוא אדם מעולם המעשה, ראה כי בכל הטוב והחסד שיש במוסד זה למאות אחדים אומללים באמת [...] לא יביא תועלת ממשית להטבת המעמד של מאות ומאות עניים אחרים ולהטבת המעמד הכללי בעירנו, שהאדון והגברת שטרויס רוצים בה. לכן הציע ד"ר לוי להַוַעד, לא להוציא את כל הסכום על בית התבשיל אלא לפרוש חלק ממנו למפעל מועיל שיביא פרנסה לעניים.

יצחק לוי, רעייתו מתילדה ושני ילדיהם, כנראה 1911 (ויקימדיה)

כצפוי, הדבר הביא למחלוקת בין העסקנים, ולוי החליט לכתוב מכתב אישי לנדבנים ובו הודיע שאינו מקבל על עצמו את התפקיד, אלא אם חלק מסכום התרומה יוקדש לייסוד 'דבר ממשי לטובת עניי ירושלים'. לוי עצמו הגה בעניין: 

איזה מקור חדש לפרנסה לברוא? הוא רצה בדבר שלא ידרוש הכנות גדולות יותר מדי ולא סכומים גדולים. מלאכת הצדף שממנה מתפרנסת עיר כבית לחם ורבים מיושביה נתעשרו בה, מדוע לא יעסקו בזה יהודים? הרעיון פשוט, ומדוע זה כל הדואגים לעניי ירושלים לא חשבו על זה עד כה? 

אך כשניסה לממש את תוכניתו גילה כי הדבר אינו פשוט כלל. 

ומשום שלא נמצא בכל ירושלים אף יהודי אחד שידע את המלאכה הזאת, מוכרחים היו איפוא מיסדי בית־החרושת לקחת מאנשי בית־לחם פועלים ערבים אחדים, בכדי ללמד את הפועלים היהודים את העבודה הזאת.  

בית־לחם השאננה נזדעזעה, כיצד מעזים היהודים לתפוש גם הם בענף פרנסה זו שהעשירה את יושביה היא? ויחליטו קצתם להילחם בזה, ולא רצו לתת מורים מתוכם ולא למכור הצדף הנצרך להמלאכה, ובכלל לעשות כל מה שאפשר כדי למנוע את היהודים ממלאכה זו. (הצבי, שם).   

ממאמר שראה אור בעיתון הפועל הצעיר (22 בינואר 1913, עמ' 18-17) אנו לומדים כי ענף הצדפות פרנס כ-3,000 איש בבית לחם, שכמובן לא יכלו לעבור בשתיקה על האיום הכלכלי שמתהווה מול עיניהם. הם ניסו לסלק את הפועלים הערבים שהדריכו בבית החרושת בכח הזרוע, ומשלא עלה בידם 'החרימו את בתיהם וכרתו את עציהם' וגזרו חרם על כל מי שיעמוד בקשר עם בית החרושת היהודי. בקיצור – גדלה ורבתה המהומה...  

לוי לא נרתע ובכל זאת פתח את המפעל וגייס חמישים פועלים ופועלות. לא מצאנו מידע מפורש באשר למיקומו של המפעל. בעיתון הצבי (15 בדצמבר 1912) נכתב: 'בית המלאכה למלאכות הצדף מסתדר בהבתים המרווחים שהחל לבנות הרב אויארבך לבית היתומים של הרב מבריסק [הרב משה יהושע לייב דיסקין]', ומכאן אפשר לשער שזה היה ברחוב הנביאים, בחצר שבה שכן באותה עת בית היתומים שהקים הרב דיסקין בעיר העתיקה ולאחר מותו נקרא על שמו.   

אם לא היה די בקשיים אלה, לוי הסתכסך עם שני הנאמנים הנוספים הרופא ד"ר משה וולך, מייסד בית החולים שערי צדק, והרב יונתן בנימין הורוביץ, נציג הפקוא"מ מאמסטרדם, שלא הסכימו להשקיע במפעל ודרשו לחלק את כספי קרן בית התמחוי בין מוסדות הצדקה בירושלים. לוי, שמאס בוויכוחים, הגיש את התפטרותו לשטראוס, אך הלה דחה אותה, דרש מממנו להישאר בוועד וצירף אליו את ד"ר יהודה לייב מאגנס (לימים נשיא האוניברסיטה העברית), כנציגו האישי. 

ואכן, במאמר שהתפרסם סמוך לכך בעיתון הצפירה (29 בדצמבר 1912, עמ' 2-1, בחתימת 'אשנב') תוארו בארסיות מנהיגי היישוב הישן, 'השנוררים השחורים', המתעקשים לחיות על כספי 'החלוקה', דורשים את כספי בית החרושת ואינם מוכנים להצטרף לחיים פרודוקטיביים ולאפשרויות הפרנסה שמציע המפעל החדש. 

ובכל זאת המפעל נפתח ואף הצליח. וראיה לכך היא מודעת 'דרושים', שנדפסה ביומון הירושלמי החרות, והציעה עבודה בבית החרושת, כולל ילדים מגיל 12 ומעלה...

החרות, 8 בינואר 1913, עמ' 1

קוריוז מעניין: במאמר שפורסם בהפועל הצעיר (לעיל) השוו בין הפועלים הירושלמים לבין עמיתיהם בבית לחם, וההבדל העיקרי שמצאו ביניהם היה, שבירושלים יושבים ליד שולחן עבודה ואילו בבית לחם על הרצפה...

אופן העבודה הוא כמעט על פי השיטה של בית לחם, מלבד שינויים קלים שהנהיגו לעת עתה ושהספיקו כבר לתת לבית החרושת צורה יותר אירופית. בבית לחם יושבים הפועלים על הארץ כשהם עובדים, כמנהג המקום, וכאן עובדים על יד שולחנות.

עובדי צדף באזור בית לחם, בין 1914-1898 (אוסף מטסון, ספריית הקונרס האמריקאי; ויקימדיה)

יש לזכור כי יוזמתו של יצחק לוי לא עמדה בפני עצמה, אלא הייתה חלק ממיזם פרודקטיבי גדול ושאפתני עוד יותר:

על יד בית מלאכת הצדף יושלם בקרוב הבנין להמכון החדש העומד להיווסד בעירנו, הוא המעון לחינוך בעלות בית. כבר הוזמנה מורה מוּמְחָה, והחניכות במעון זה תכינינה מאכל בריא להפועלים והפועלות מבית מלאכת הצדף, ובאולם מרווח יחולק להם מאכל זה בזול הזולים. שני הבתים יחד, בית מלאכת הצדף והמעון לחינוך בעלות בית, תופשים חצר גדולה ומרווחת, וגן גדול יטעו בחצר זו ובלי ספק ידאג ד"ר לוי גם לחינוכם של הפועלים והפועלות ויכונן שיעורים נחוצים וינהיג הלשון העברית ללשון המדוברת בתוך בית המלאכה וגם במעון. והיה כל זה יחד אז מופת חותך איך אפשר לחבר שני אלה, צדקה ופרנסה (הצבי, שם)

ג. איך בכלל מכינים כפתורים מצדפים?

מה היו חומרי הגלם ודרכי הייצור של הכפתורים ומזכרות הצדף השונות?

הקשווה של הצדף ודופן הקונכייה בנויים מכמה שכבות של דר, חומר הפנינה המבריק שיש לו גוון האופייני לכל מין של רכיכה: לבנבן, צהבהב, ורוד ואף שחור. לשם ייצור כפתורים משתמשים בסכין מעוגלת אשר חותכת את צורת הכפתור מדופן הקונכייה או הצדפה, לאחר מכן קודחים בכפתור את החורים ומשלימים את הליטוש.   

בדרך כלל השתמשו בארץ בקשוות של צדפת המיסיסיפי ובקונכיות מהסוג טרוכוס, או בעברית – גלגל. הקונכייה הטובה ביותר מבחינת חוזקה וצבעיה היא הגלגל המשונן (Tectus dentatus). קונכיות אלה גדלות בים הרדוד לחופי האוקינוס ההודי וכן לחופי הים האדום.  

שן קונכיית הגלגל המשונן, הים האדום (ויקימדיה)

חומר הגלם הובא אפוא לבית לחם ממרחקים. הקונכיות הובלו מהחופים בהם שָׁלוּ אותן: חופי האוקינוס ההודי (למשל איי פיג'י), אוסטרליה או חופי ים סוף, דרך ערי הנמל גֶ'דָה ופורט סודן, ומשם, בדרך הים, לעיר סואץ, וממנה בשיירות גמלים דרך מדבר סיני. חלקי צדף הגיעו גם כפסולת מתעשיית הכפתורים באוסטריה, בגרמניה ובצרפת, ואפילו מגדות נהר המיסיסיפי שבארצות הברית.

על פי יכולות מכונות החיתוך, ניתן לקדוח מהצד בדופן העבה של הקונכייה ואפשר גם לנצל את המחיצה הדקה יותר שעולה כספירלה בתוך הקונכייה. 

קונכיית הגלגל (Rochia nilotica)
(צילום: עוז ריטנר, מוזיאון הטבע, אוניברסיטת תל אביב)

כמובן שבימינו כבר לא תמצאו פועלים שיכלו את זמנם ויכינו כפתורי צדף בעבודת יד. היום עברו לשיטות מתועשות, כפי שאפשר להיווכח מסרטון התדמית היפני של חברת Tomoi company:

ד.  השלב השני

בתחילה ייצרו במפעל הצדפים רק מזכרות, אך כשנה לאחר שנפתח, בשנת 1914, הגיעו ארצה מפולין שני תעשיינים, חנוך דובנו (או דובנא) ויוסף שפיגלמן, והם שתרמו למפעל הצדף את הידע לייצור כפתורים ('בית חרושת לכפתורי צדף בבני-ברק', דבר, 7 באפריל 1932, עמ' 8). אבל המפעל הירושלמי היפה פעל כשנתיים בלבד, ומתוכם רק ארבעה חודשים בייצור כפתורים. מלחמת העולם הראשונה 'תקעה' את דרכי התחבורה וכך נפסקו משלוחי חומר הגלם והושבתו דרכי השיווק. המפעל נסגר, הצבא העות'מני השתלט על אולמות הייצור והמכונות נהרסו והתבלו. 

ביולי 1921, שנה בדיוק לאחר כינונו של שלטון המנדט הבריטי בארץ, חודש מפעל הצדפות בעקבות מאמציו הבלתי נלאים של חנוך דובנו. הפעם זכה המפעל לשם היפה 'צדפיה'. כך דווח בעיתון דאר היום: 

 

דאר היום, 18 בנובמבר 1921, עמ' 4

בינתיים נכנסה לתעשיית הצדף הארץ ישראלית דמות חדשה: חנוך מאיר פרנקל, שב-1920 עלה ארצה מקליש שבפולין. לפרנקל, ציוני דתי שהסתופף בחוגו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, היה כבר ניסיון עשיר בתעשיית הצדף ברוסיה הצארית, והוא החליט להקים מפעל דומה בירושלים. בית החרושת פעל זמן מה בשכונת 'הכרם' (כנראה כרם אברהם, ליד מחנה שנלר, ואולי בית הכרם שנוסדה ב-1922), אבל נכשל ובעליו פשט את הרגל. ביולי 1927 נמכרו 27 מכונות הייצור ועשרים שקי צדף במכירה פומבית, כפי שמעידה המודעה הזו:

דאר היום, 16 בדצמבר 1927, עמ' 4

פרנקל נפטר בירושלים בט"ו באייר תרצ"ה (מאי 1935).

ה.  השלב השלישי

גם דובנו נקלע לקשיים וכנראה נאלץ לסגור את המפעל, אך לא אמר נואש. הוא חיפש מקום מחוץ לירושלים ומצא את בני ברק. ב-1932 הוא הקים מפעל קטן במושבה הצעירה (בני ברק נוסדה ב-1924) ובו שישה פועלים, אך עם פוטנציאל גדילה. התחרות עתה היא כבר לא מול בית לחם, אלא מול יפן... 

דבר, 7 באפריל 1932, עמ' 8

נראה שהפעם העניינים עלו יפה, כי שלוש שנים אחר כך חזר דובנו והקים מפעל כפתורי צדף בירושלים, הפעם בשכונת מקור חיים. 

הבקר, 6 בנובמבר 1935, עמ' 6

מניין השיג דובנו את חומרי הגלם? מתברר שהיה לו מקור 'כחול-לבן': חופי 'אגם מי מרום' הלא הוא ימת החוּלָה...

ב-1932 ביקר 'מר ד' מבני ברק' – הלא הוא חנוך דובנו – במושבה יסוד המעלה שלחופי החולה וראה כי טוב. הוא קנה שני טון צדפים! 

דאר היום, 22 בספטמבר 1932, עמ' 3

המפעל בבני ברק התפתח יפה. ב-1941 דיווח עיתון הצופה כי מרכז הקואופרציה של הפועל המזרחי אירגן קואופרטיב בשם 'צדף' וכל חבר השקיע 25 לירות ארץ-ישראליות על מנת לאפשר את הפעילות השוטפת <מקור>. לאחר מכן (כנראה ב-1946) עבר המפעל ברובו לידי קואופרטיב של חיילים משוחררים <מקור>. המפעל הוקם באזור התעשייה של בני ברק דאז, במקום שנמצא היום בעורפו של מפעל קוקה-קולה, באזור פינת הרחובות בר-יוחאי ובן-יעקב (תודה לשלמה נסים, שגדל בילדותו בשכנות למפעל).  

בימים המתוחים של שנת 1947, כאשר מדינות ערב החרימו יבוא מארץ ישראל, מחה עיתון הצֹפה על כך שהציבור קונה כפתורים מיובאים במקום את התוצרת המקומית: 

הצפה,  4 ביוני 1947, עמ' 3

סביב 1950 שינה בית החרושת הבני-ברקי את שמו ובמקום 'צדף' הוא נקרא בשם 'דַּר'. עתה גם נמצא לו מקור חדש לחומר גלם: חופי ים סוּף ליד אילת. 

חרות, 21 בדצמבר 1950, עמ' ב

מתברר כי הגילוי היה מקרי. כך דיווח עיתון חרות: 

בית החרושת לכפתורים 'דר' בבני־ברק המציא בימים אלה לועדת הנגב כפתורי צדף ראשונים שנעשו מצדפי הפנינים אשר נשלו בים אילת. גילוי צדפי הפנינים במפרץ אילת בא בדרך מקרה. כושים מעובדי האניה האיטלקית 'לוצ'ה', שעגנה לפני כמה חודשים באילת, שלו אלמוגים במפרץ אילת. באחת הצלילות העלו כמה צדפי פנינים ריקים. הם נתבקשו להמשיך ולחפש אחרי צדפים אלה והעלו כ-70 ק"ג.

כמה שבועות אחר כך האופוריה בשיאה. כבר מקווים להקמת בית חרושת חדש, אולי באילת עצמה: 

הארץ, 12 במארס 1951, עמ' 4

בשנת 1952 ביקר הצלם (והארכיאולוג) בֶּנוֹ רותנברג במפעל 'דר' והשאיר לנו כמה תמונות נהדרות מקווי הייצור של אותם ימים. 

צילומים: בנו רותנברג (אוסף מיתר, הספרייה הלאומית; ויקיפדיה)

ו. בעקבות הכפתור

אליהו ברפמן, המורה לטבע בבית החינוך לילדי עובדים על שם א.ד. גורדון בתל אביב, הקים בשנות השישים הראשונות (ואולי עוד קודם לכן) חוג לטבע. בשנת 1966 הוא פרסם חוברת ושמה בעקבות הכפתור לצדפה:

בחוברת מופיע הסיפור הבא:

סיפורה של מיכל עורר עניין רב בקרב חברי החוג והם יצאו עם המורה לבקר במפעל 'דר' לכפתורים בבני ברק. באותם ימים המפעל ייצר כפתורי פלסטיק בלבד. התלמידים התבוננו בצער במכונות הישנות לחיתוך צדפות שהיו מוטלות בקרן זווית ככלי אין חפץ בו ולחפש קונכיות מחוררות בחצר.

דף הפייסבוק של גיל פנטו

הנה שרטוט קונכייה מעוּבּדת של קונכיית גלגל 'מצרי' ממפעל 'דר' שצייר התלמיד אהרן פ' (בחוברת בעקבות הכפתור לצדפה). נשים לב שבמפעל ייצרו את הכפתורים תוך חיתוך הדופן העבה של הקונכייה.

ז. סוף דבר: מה לי ולכל זה?

איך התחלתי להתעניין בכפתורי הצדף? ברעננה דווקא.

עמיתי האספן־החוקר ארבל לוי פרסם ברשת החברתית <היכן? יש קישור?> תצלום של קונכיות מחוררות שמצא בחצר בית ברעננה ומקורן במפעל לייצור כפתורים ושמו 'כפתור'. מפעל זה הוקם בידי קואופרטיב של חברי 'הפועל המזרחי', בבית בן קומה אחת ברחוב רבי עקיבא, לא הרחק מרחוב אחוזה. נראה שהמפעל לא האריך ימים. המידע עליו מועט ובארכיון העירייה אין לו זכר. כיום משמש המבנה את אחת ממחלקות עיריית רעננה.

כאשר באתי למקום וחיטטתי קצת באדמה  <מתי? היו עוד אנשים שותפים?> שהצלחתי לאתר שרידי ייצור קבורים בחול. כל הממצאים היו קונכיות של גלגל משונן, ובכולן חורי כפתורים במחיצה הפנימית הדקה. מתברר שבמהלך הייצור פרסו העובדים את הקונכייה לרוחבה לפרוסות, עד חשיפת המחיצות ומהן נחתכו הכפתורים הגולמיים.  

פרוסות גלגל משונן שמצאו באתר המפעל ברעננה (צילום באדיבות גלריה אישתר)

דב דילר, תושב רעננה, היה אז ילד. בשיחה איתו הוא זכר כיצד הסתובב בחצר המפעל ואסף קונכיות.

דב דילר וקונכייה ששמר מאותם ימים (צילום: עמי זהבי)

והנה שתי מודעות שיווק של מפעל 'כפתור' ברעננה. הראשונה התפרסמה בעיתון הארץ במארס 1947, עוד טרם הקמת המדינה:

הארץ, 13 במארס 1947, עמ' 4

והשנייה לאחר שנה ומחצה, בעיתון הצופה, אוקטובר 1948:

הצופה, 3 באוקטובר 1948, עמ' 10

הנה כי כן, פגשנו ארבעה מפעלים חלוציים לייצור כפתורי צדף שכמעט ואינם מוּכרים והמידע עליהם ברובו עדיין שרוי בערפל. כל פיסת מידע נוספת יכולה לתקן, להבהיר ולהעשיר את התמונה הראשונית שצויירה כאן.

במבט לאחור, לייצור כפתורי הצדפים בארץ לא היה סיכוי רב בתחרות עם התוצרת הזולה שיובאה ממצרים או מיפן. המעבר לכפתורי פלסטיק חיסל את כפתורי הצדף לחלוטין. למרות שהמפעלים לא שרדו לאורך ימים, המעקב אחרי יוזמיהם וחזונם חושף פרק חלוצי במאבק רב השנים על הקמת תעשייה עברית עצמאית.

___________________________________ 

ד"ר עמי זהבי הוא גימלאי, ביולוג בהכשרתו, שמתעניין בפרקים לא מוכרים בהיסטוריה התרבותית של ארץ ישראל    zehavim1@netvision.net.il