 |
| פרידה נרקיס (מימין) ואחותה נסיה עם התינוק עוזי נרקיס, ירושלים 1925 (ישראל נגלית לעין) |
מאת אליהו הכהן
א. שירי ערש לאומיים
חשיבותה של שירת הערש העברית לא התמצתה בכך שלראשונה הרדימו הורים את ילדיהם במילים עבריות. השירים הללו, תמימים ופשוטים ככל שהם נשמעים היום, גם היו נדבך חשוב בבניית הזהות הלאומית החדשה, למן ימי חיבת ציון ואילך, ואבן דרך בהתפתחותה של זמרת הארץ בראשית צעדיה.
שלושה שירים עבריים, שראו אור בזה אחר זה בעשור האחרון של המאה ה-19, הניחו את המסד לסוגה חדשה באוצר הזמר העברי: שירת ערש עברית שצביונה ציוני-לאומי. שלושתם הוכתרו בידי מחבריהם בשם האחיד 'שיר ערש', אך הם מוכרים יותר במילות השורה הראשונה שלהם. הראשון הוא פרי עטו של אפרים דוב ליפשיץ, 'נומה פרח, בני מחמדי' (1892), ולו מוקדשת רשימה זו; אחריו התפרסם שירו של שאול טשרניחובסקי 'נִטְּשׁוּ צְלָלִים, דֹּם צִפֳּרִים' (נכתב באודסה ב-1896 ונדפס לראשונה ב-1897 בעיתון השקפה, ח' באדר ב' תרנ"ז), ולו נקדיש רשימה נפרדת; והשלישי – 'שכב, הרדם, בן לי יקיר', פרי עטו של אהרן ליבושיצקי (נכתב בוורשה ונדפס לראשונה בספרו למען אחי הקטנים: קובץ שירי ילדים מקוריים ומתורגמים, פיוטרקוב תרנ"ט, עמ' 12-10).
החידוש בהופעתם של שירים אלה היה בראש ובראשונה לשונם העברית. דורות רבים שרו יהודים שירי ערש ביידיש, בלדינו, במוגרבית ובכל יתר השפות שהיו שגורות על פיהם, והנה, בפתחה של תקופת התחייה וההתעוררות הלאומית, כאשר הלשון העברית הייתה עדיין נחלתם של מעטים, החלה ללבלב שירת ערש בעברית, שפה שעדיין לא הייתה שגורה בפי רוב היהודים בארץ ובתפוצות.
רוח חדשה נשבה מן השירים האלה. מחבריהם ביקשו לעצב באמצעותם את דמותם של בני הדור החדש, ילידי תקופת חיבת ציון. המסר שעלה מהם היה שונה לחלוטין מזה של שיר הערש הנפוץ ביותר בעולם היהודי, 'ראָזשינקעס מיט מאַנדלען' (צימוקים ושקדים) של אברהם גולדפדן, שבו עסקנו בשתי הרשימות הקודמות. כזכור, שיר זה עודד, כמימים ימימה, את בני הדור הצעיר להתמסר ללימוד התורה, אך בד בבד טיפח בהם שאיפה קפיטליסטית חדשה לחיי עושר, לעיסוק במסחר ולצבירת הון. לעומתו, שירי הערש העבריים החדשים הציבו יעדים שונים לחלוטין: התיישבות בארץ חמדת אבות, התנתקות מן המקצועות היהודיים המסורתיים ושיבה לחיי איכר החי מעמל כפיו, מעבד את אדמתו ומתקיים מתנובתה.
ב. נומה פרח, בני מחמדי
שירו של ליפשיץ 'נומה פרח', היה הראשון מבין השלושה שהציג את המסר החדש ברוח האידיאלים של המהפכה הציונית. הבה נאזין לו בביצועה היפה של נחמה הנדל, ששרה אותו במנגינה יהודית עממית.
את השיר הקדיש ליפשיץ לבנו ישראל:
רֵאשִׁית אַגִּיד לָךְ, מַחְמַדִּי: עִבְרִי כִּי הִנֶּךָ, / שִׁמְךָ יָעִיד לָךְ 'יִשְׂרָאֵל', גֶּזַע מַחְצַבְתֶּךָ.
לאחר שהזכיר לבנו כי שמו מעיד על מקורותיו הקדמונים ועל היותו בן לעם נרדף ואומלל, הוא קרא לו להתעשת ולא להתייאש. הוא גם הצביע על הפתרון שיחלץ אותו ואת בני עמו ממצוקותיהם: 'תָּמִיד תִּזְכֹּר כִּי עוֹד לָנוּ אֶרֶץ בַּמֶּרְחַקִּים, / כִּי אֵלֶיהָ כָּל אִישׁ עִבְרִי יֶעֱרַג מִמַּעֲמַקִּים'. העיסוק שמייעד המשורר לבנו הוא חקלאי בארץ ישראל: 'תִּהְיֶה מַה שֶׁתִּהְיֶה, אַךְ לֹא כְּנַעֲנִי רוֹדֵף קָדִים ... כּוֹרֵם, יוֹגֵב, רוֹעֶה, אִכָּר – אַךְ לֹא רוֹעֵה רוּחַ'. 'רודף קדים' הוא אדם ריק ופוחז, ו'רועה רוח' הוא בטלן, עוסק בהבלים (על פי הושע, יב 2: 'אֶפְרַיִם רֹעֶה רוּחַ וְרֹדֵף קָדִים').
השיר, שנכתב בניסן תרנ"ב (1892) בעיר פינסק (אז בתחום המושב הרוסי והיום בבלארוס), ראה את אור הדפוס שנה אחר כך, בכרך הראשון של האלמנך לוח אחיאסף, שנדפס בוורשה בהוצאת תושיה, בעריכתו של הסופר והמו"ל בן אביגדור.
 |
| הפרסום הראשון של השיר (לוח אחיאסף, א, תרנ"ג, עמ' 158-156) |
בראשית שנות התשעים של המאה ה-19, היו קבצי לוח אחיאסף, כמו גם שלושת הכרכים של המאסף הספרותי פרדס, שערך יהושע חנא רבניצקי באודסה (1896-1892), הבמות הספרותיות העבריות היחידות שתפקדו. בכך היו מעין חוליות קשר בין שנתוני כנסת ישראל, בעריכתו של שפ"ר, שראו אור במחצית השנייה של שנות השמונים (1888-1886) ובין תחילת צאתו לאור של הירחון השילוח, בעריכתו של אחד העם (1926-1896).
13 כרכיו של לוח אחיאסף (1904-1893, 1923) מלאים כל טוּב. לצד לוחות מידע שימושי יש בהם שפע סיפורים, שירים ומאמרים, ובין היתר גם כתבות מהנעשה בארץ ישראל ותמונות מוקדמות של המושבות הראשונות. טובי הסופרים והמשוררים תרמו לו מיצירותיהם לאורך השנים, ביניהם ביאליק, טשרניחובסקי, פרישמן, ברדיצ'בסקי, ברנר, שניאור, פרץ, אחד העם ויוסף קלוזנר. כרכיו הראשונים של השנתון עוטרו בשער צבעוני מרהיב, שגם הוא היה חידוש מרענן במו"לות העברית עד אז.
 |
| השער הצבעוני של לוח אחיאסף לשנת תרנ"ד, 1894-1893 (ויקיפדיה) |
בארץ נדפס לראשונה שיר הערש של ליפשיץ בשירון שירי-עַם ציון (ירושלים תרנ"ו, עמ' יט-כה). עורך השירון, הביל"ויי מנשה מאירוביץ מראשון לציון, ריכז בו את תשעת השירים העבריים המושרים ביותר בארץ בעת ההיא, ובתוכם 'נומה פרח'. בגרסה זו הוכנסו תיקונים קלים של הנוסח המקורי: המשפט 'עִבְרִי כִּי הִנֶּךָ', שוּנה ל'כִּי עִבְרִי הִנֶּךָ'; במקום 'לָךְ' – 'לְךָ', לכל אורך השיר; במקום 'יֶעֱרַג' – 'יַעֲרוֹג'; במקום 'תִּהְיֶה מַה שֶׁתֶּהִי' – 'תִּהְיֶה מַה שֶׁתִּהְיֶה'. בהעדר תווים, נכתבה תחת שם השיר ההנחיה: לשורר בניגון 'שלאָף מײַן קינד' (שכב בני), מתוך הנחה שקורא השירון הכיר את הלחן של שיר יידיש זה. כפי שנראה בהמשך, טיבו של הניגון הזה אינו ברור כלל וכלל.
 |
| העמוד הראשון של השיר בקובץ שירי עם-ציון, ירושלים תרנ"ו |
כעבור שנה הועתק השיר באותו נוסח לשירון נגינות ציון, בעריכת שלמה ויינשטיין (ירושלים תרנ"ז), ומכאן ואילך נדפס ברוב שירוני התקופה, החל בשירוני כנור ציון של הוצאת תושיה (ורשה תר"ס) ושל אברהם משה לונץ (ירושלים תרס"ג) וכלה בספר השירים שערך אברהם צבי אידלסון (ירושלים וברלין תרע"ב).
ג. יֵשׁ בַּיְעָרִים
 |
| אפרים דוב ליפשיץ (המקהלה, לונדון 1903) |
רק מעט ידוע על הסופר והמשורר אפרים דוב ליפשיץ. הוא נולד בשנת 1868 בפינסק שבתחום המושב הרוסי (פלך מינסק) ושם חי רוב ימיו. בבחרותו נתפס ל'חיבת ציון' ולציונות סוציאליסטית, ויעיד על כך גם ספרו החייט הפאריזי: סיפור (ורשה 1898), שמציג 'תמונה שלמה מחיי הפועלים בעמנו'. הוא גם היה פעיל באגודה הציונית החשאית 'בני משה', וייסד סניף שלה בעירו. בימי מלחמת העולם הראשונה נמלט לייקטרינוסלב שברוסיה, ובה שהה גם בימי המהפכה. ב-1923 גר בוורשה ובחודש מארס או אפריל של שנת 1925 הלך לעולמו בדנציג – אז 'עיר חופשית' בפולין – והוא בן 57 בלבד (הספד קצר עליו פורסם בעיתון הײַנט, 28 באפריל 1925). רשימה קצרה שפרסם דניאל פֶּרְסקי על אחד משיריו של ליפשיץ נחתמה במשאלה, שהגיעה העת לכנס את כל שיריו של 'המשורר הצנוע ... שנתנו בשעתם ניב שפתיים לרחשיה הראשונים של תחייתנו הלאומית' ('לתולדות שיר אחד', העולם, 6 באוקטובר 1931, עמ' 787).
ישראל ליפשיץ – הוא 'בְּנִי ישראל' לו הוקדש השיר – נולד לאביו אפרים דוב בפינסק ב-1892. בבחרותו נסע לקייב ושם למד בבית הספר הגבוה למסחר והוסמך כ'מהנדס מסחרי'. כשהסתיימה מלחמת העולם הראשונה ביקש לעלות לארץ אך 'נתקע' בקושטא, שם הייתה תחנת המעבר הגדולה לעולים שבאו מרוסיה. ישראל ליפשיץ היה מזכיר המשרד הארץ-ישראלי שפעל שם, ותחת השגחתו עלו ארצה אלפי חלוצים. בשנת 1925 עלה גם הוא ארצה וקבע את מקום מושבו בשכונת הדר הכרמל שבחיפה. הוא נפטר בשנת 1957 (דבר, 17 ביוני 1957, עמ' 3).
רק שניים משיריו של אפרים דוב ליפשיץ היו לשירי זמר: המפורסם ביניהם, שהושר בכל תפוצות ישראל, הוא כמובן שיר הערש שבו אנו דנים. אולם אנו לא נפסח בהזדמנות זו על שירו השני, 'יש ביערים', שפורסם לראשונה בשנת 1901 בעיתון הילדים עולם קטן:
 |
| 'יש ביערים' (עולם קטן, א, תרס"א, חוברת 5, עמ' 213) |
שנתיים אחר כך נדפס שיר זה שוב בקובץ החלוצי של שירי ילדים בעברית, הזמיר (הוצאת מוריה, אודסה תרס"ג). הזמיר נערך על ידי נח פינס וראה אור תחת עינו הפקוחה של ביאליק, שהיה מבעלי ההוצאה ואף תרם לקובץ שירי ילדים אחדים מפרי עטו. לא חלפו ימים רבים עד שנצמדה לשיר מנגינה עממית גרמנית, שהודבקה לשיר ילדים 'Es gingen drei Jäger wohl auf die Pirsch' (שלושה נערים חצו את נהר הריין) שחיבר המשורר הגרמני לודוויג אוּהְלָנד. תווי השיר נדפסו בקובץ השירים לבתי ספר עממיים ותיכוניים שערך אברהם צבי אידלסון בשנת 1912, כשהם מזוהים (בתוכן העניינים, עמ' x) בהגדרה הלא-שגרתית 'נעימה נכריה'.
הנה כך נשמעת נעימה נכרית זו במקורה הגרמני:
מאחר ששיר טבע עליז ונשכח זה נמנה גם הוא עם שירי הזמר העבריים הראשונים לילדים שהושרו בארץ ישראל בימי העלייה השנייה (כך העידה באוזניי מאירה בלקינד, שנולדה בראשון לציון בשנת 1900), נביא כאן את המילים והתווים (מימין לשמאל כשיטתו של אידלסון):
 |
| תווי 'יש ביערים' (א"צ אידלסון, ספר השירים, תרע"ב, עמ' 39-38) |
לצערנו לא השתמרה אף הקלטה של שיר זה בעברית. יאיר לרון נעתר לבקשתנו והקליט את השיר. ככל הידוע לנו זו הקלטה עברית ראשונה:
ד. שיר רב-לחנים
לא פחות מ-11 מנגינות הוצמדו ל'נומה פרח', וייתכן שהיו נוספות שנשתכחו. רוב הלחנים הושאלו משירים אחרים ורק מיעוטם הולחנו במיוחד. כזכור, השיר פורסם לראשונה בשנת 1892 וארבע שנים אחר כך, בהדפסתו בספר שירי עם ציון (1896), נכתב כי יש לשיר אותו בניגון 'שלאָף מײַן קינד' (שכב בני). אפשר להניח שמלכתחילה ליפשיץ כתב את שירו על מנת שיתאים לניגון עממי זה – אך מהו ניגון זה? מה שמכביד על זיהוי הלחן המקורי של 'נומה פרח' הוא ריבוי הלחנים של השיר ביידיש.
נפרט אפוא את כל הלחנים שהשתמרו לשיר 'נומה פרח' לפי סדרם הכרונולוגי:
הלחן הראשון נדד ל'נומה פרח' מ'שיר הערש הקוזקי' של לרמונטוב. על לחן רוסי זה, שהוצמד גם לשירו של קדיש יהודה סילמן 'משה בתיבה' ('דומם שטה תיבה קטנה'), כתבנו בפירוט במאמר השלישי בסדרת שירי הערש, שעסק ב'שִׁיר הָעֶרֶשׂ עִבְרִיָּה שֹׁרָרֶת'.
הלחן השני נרשם בידי החזן, המלחין והמוזיקולוג אברהם בער בירנבוים (1922-1865), יוצר מעניין שלא זכה להוקרה שהוא ראוי לה. בירנבוים, שיזם והוציא לאור כתב עת בשם ירחון החזנים (1896), גם ליווה את התפתחות שיר העם העברי בסדרת מאמרים חשובה שפרסם בעיתון הצפירה (ראו עליו: עקיבא צימרמן, 'החזן אברהם בר ברנבאום ועתונו ירחון החזנים', דוכן, יד, תשנ"ו, עמ' 158-152).
 |
| אברהם בער בירנבוים (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית) |
בין הלחנים שליקט בירנבוים מפי העם הוא מצא גם ניגון בסגנון שנראה לו אוקראיני-חסידי. הוא התאים אליו את מילות 'נומה פרח' וחיבר לו ליווי לפסנתר. כשפרסם את התווים, בשנת 1903 ('מנגינת עם', נחום סוקולוב [עורך], ספר השנה, ד, ורשה תרס"ג, עמ' 308-307), הוא הוסיף מתחתם הסבר מעניין מדוע בחר בלחן זה:
המנגינה בטעמה אוקראינית היא ... ומוצאה משנות סוף המאה הי"ז ותחילת המאה הי"ח, ואם לא שמענוה עד היום מפי אוקראינים א"י [אינם יהודים] ... שמע מינה כי מבטן יהודֵי אוקראינה יצאה. גם המילים אשר עליהן תסב המנגינה מוכיחות למדי כי נולד השיר על ברכי החסידים הראשונים בארץ ההיא, תחת השפעת הראשון שב'בעלי השם' [הבעש"ט].
... האמהות הזקנות כבר חלפו הלכו, ואת מקומן ירשו צעירות אשר בשפה אחרת ובניגון אחר מיַשְׁנוֹת את ילדיהן, לכן אמרתי לתת להמנגינה שארית בספרותנו. וזה 'שיר הערש' של ליפשיץ נאה לה מצד תוכנו הטוב ומצד שמו ומתאים היטב אל הניגון.
 |
| תווי 'נומה פרח' כפי שנרשמו על ידי א"ב בירנבוים (ספר השנה, ד, ורשה תרס"ג, עמ' 307) |
הלחן השלישי נדפס באותה שנה (1903) בפילדלפיה, בשירון קובץ שירי ציון ושירי עם, ד, בעריכת יוסף מגילניצקי. המלחין אינו מזוהה אבל את התווים ערך המוזיקאי בצלאל וייסבלום.
 |
| קובץ שירי ציון ושירי עם, פילדלפיה 1903 |
הלחן הרביעי כונס על ידי המלחין צבי הרמן ארליך באוסף התווים שערך: קובץ מנגינות לשלושים ושבעה שירים ציוניים (נדבורנה 1906). בזכותו של מוסיקאי חשוב זה, שאיבד את מאור עיניו, השתמרו לחניהם של שירי ציון רבים, שאותם כינס ותיעד בתווים. לחנים אחדים של מלחין נשכח זה – כמו 'פה בארץ חמדת אבות' או 'נרותי הזעירים' – היו לנכסי צאן ברזל של הזמר העברי. ארליך פרסם בשירונו שני תווים של 'שיר ערש', הראשון הוא 'נומה פרח' של ליפשיץ, והשני – 'שכב הרדם' של אהרן ליבושיצקי. ואולם, 'נומה פרח' הושר בשתי המנגינות.
 |
| שני לחני 'שיר ערש' (קובץ מנגינות לשלושים ושבעה שירים ציוניים, עמ' 27) |
הלחן של 'נומה פרח' הושאל משיר הערש ביידיש 'שלאָף מײַן טאָכטער' (נומי בתי). מאוחר יותר חוברו ללחן זה עיבודים נוספים: תחילה הכין לו המוזיקאי פסח לבוב עיבוד לשלושה קולות ופסנתר. עיבוד זה נדפס בשנת 1912 בספר לידער זאַמלבוך (קובץ שירים), שערך האספן והמתעד של שירי-עם וניגונים יהודיים זוסמן קיסלגוף (1939-1878) עבור החברה הפטרבורגית למוזיקת-עם יהודית.
 |
תווי 'שלאָף מײַן טאָכטער' (לידער זאַמלבוך, פטרבורג וברלין 1912, עמ' 29) |
 |
| 'שלאָף מײַן טאָכטער' (לידער זאַמלבוך, מס' 22) |
יאיר לרון הקליט עבורנו את 'נומה פרח' על פי המנגינה שכינס ארליך בעיבודו של פסח לבוב:
כעבור ארבע שנים הוא שב ועובד לקול, כינור ופסנתר בידי ארנו נאדל ופורסם בשנת 1916 בכתב העת הציוני Ost und West, עמ' 284-283.
בארץ התפרסם שיר זה בתרגום מיידיש של לאה גולדברג, שהכתירה אותו בשם 'בת קטנטונת'. השיר התפרסם בקובץ שירי הערש לילה טוב: מחרוזת שירי ערש, מלוקטת בידי מ'[קס] למפל ומצויירת בידי ג'[רד] רוטשילד, ספרי צבר, [תשי"ד?] (הקובץ סרוק כאן).
 |
| 'בת קטנטונת' (לילה טוב: מחרוזת שירי ערש, עמ' 4) |
הנה ביצוע יפהפה של לחן 'נומה פרח' למילותיה של לאה גולדברג, בפיה של מיכל פרס משנת 1968; העיבוד המוזיקלי הוא של שמעון כהן.
הלחן החמישי פורסם לראשונה על ידי אידלסון בשנת 1912 והוגדר 'נעימה עממית'. נאמן לשיטתו ונאמן לשפה העברית הוא רשם את התווים מימין לשמאל, בכיוון הפוך לנהוג בעולם המוזיקה, וזאת כדי שהאותיות העבריות תירשמנה מתחת לתווים, כמקובל בשפה העברית.
 |
| תווי 'נומה פרח' (אידלסון, ספר השירים, תרע"ב, עמ' 9) |
הלחן השישי, והוא הנפוץ ביותר מכל 11 הלחנים של 'נומה פרח', פורסם גם הוא לראשונה על ידי אברהם צבי אידלסון, מיד לאחר הלחן הרביעי, וגם הוא הוגדר על ידו 'נעימה עממית', שיש לשיר אותה 'לאט וברגש'.
 |
| 'נומה פרח' (אידלסון, ספר השירים, תרע"ב, עמ' 10) |
ואכן, ותיקי היישוב הרבו לשיר אותו 'לאט וברגש', בעיקר בחוג משפחתם. אולם לפרסומו הרחב זכה לאחר שהושר והוקלט בביצועה המופתי של נחמה הנדל, במופע 'אנו נהיה הראשונים', שנערך בשנת 1963 בבנייני האומה בירושלים (ביצוע זה פתח את רשימתנו זו). כעשור אחר כך שרה אותו אופירה גלוסקא באחת התכניות הראשונות של סדרת הטלוויזיה 'שרתי לך ארצי' (1974), בליווי הגיטרה של דורון סולומון.
הנה היא:
הלחן השביעי נרשם על ידי זוסמן קיסלגוף. הוא עובד לקול ולפסנתר בידי י' קפלן ופורסם בחוברת מס' 27 של החברה הפטרבורגית למוזיקת-עם יהודית (געזעלשאַפֿט פֿאַר אידישע פֿאָלקס-מוזיק אין פּעטערבורג, 1912). קיסלגוף ערך באותה שנה את השירון לידער זאַמלבוך, שהזכרנו לעיל (הלחן הרביעי), ובו 86 שירים כולל תווים, חלקם בפרסום ראשון.
 |
| תווי 'נומה פרח' בעיבוד י' קפלן (חוברת 27 של החברה הפטרבורגית למוזיקת-עם יהודית, פטרבורג 1912) |
הלחן השמיני, שמקורו במנגינה יהודית עממית מזרח-אירופית, הוקלט בביצוע חבורת 'שהם' עם הסולנית רעיה פירסט ונכלל בתקליטור 'ציון חמדתי' (2009).
הנה הוא בביצועו של דני בסן (עיבוד גיל אלדמע ואפרים שמיר; מתוך תכנית הרדיו של נתיבה בן-יהודה 'דרך הזמר'):
הלחן התשיעי הוא עממי-ארמני והוקלט מפי אסתר שרף ושושנה הלוי. הלחן זוהה על ידי ד"ר יוסי גולדנברג ומופיע באתר זמרשת.
הלחן העשירי נדפס בשירון תנועת הנוער בלאו-וייס (מהדורה שנייה, ברלין 1918). המלחין הוא ד"ר ליאו קופף (1953-1888), שעד שנת 1939 שימש מנהלה המוזיקלי של מקהלת הקהילה היהודית בברלין. בימי מלחמת העולם השנייה הוא עבר ללונדון, הקים רביעיית מיתרים ואגודה לתרבות המקהלה, ועוד לפני תום המלחמה עקר לארצות הברית. לפני מותו העביר ל'קול ישראל' בירושלים יצירות אחדות למקהלה, ואלה הועברו לידי מנצח המקהלות שלמה קפלן לשם ביצוען.
 |
| תווי לחן 'נומה פרח' מאת ליאו קופף (שירון בלאו-וייס, ברלין 1918) |
יאיר לרון הקליט עבורנו את לחנו של קופף, וזו, ככל שידוע לנו, הקלטה ראשונה של לחן זה:
הלחן האחד-עשר הוא של חנינא קרצ'בסקי, מלחינה הראשון של העיר תל אביב, לשירו של אהרן ליבושיצקי 'שכב, הרדם'. מנגינתו של זה נדדה – כעדותו של ברוך בן יהודה בשיחות הרבות שקיימתי אתו בביתו – גם אל 'נומה פרח'. הלחן נדפס בחוברת צלילי חנינא, הוצאת הגימנסיה הרצליה, תל אביב תרפ"ז, עמ' סד.
ה. המשמעות התרבותית של ריבוי הלחנים
לא לחינם סקרנו בפירוט את כל הלחנים, שכן לעובדה זו יש משמעות רבה. ריבוי מנגינות יכול לשמש מדד מהימן להוכחת תפוצתו של שיר. ובמקרה שלנו, יש בו כדי להמחיש עד כמה שירו של ליפשיץ דיבר ללבבות והמריץ מלחינים ושוחרי זמר להתאים לו מנגינות, שלפחות מקצתן הותירו את רישומן על זמרת ימי העלייה הראשונה ואחריה.
לצד ריבוי הלחנים אפיינה את 'נומה פרח' תופעה נוספת שניתן לכנותה 'נדידת מנגינות', וגם היא יכולה לשמש מדד לכך שהשיר היה אהוד ומקובל. מסתבר ש'אחוות' מנגינות שררה בין הלחנים של שלושת שירי הערש הראשונים: לחן 'נומה פרח' נדד אל 'ניטשו צללים' של טשרניחובסקי, ובעיקר אל 'שכב, הרדם' של ליבושיצקי, ולהיפך – לחנים של 'שכב, הרדם' נדדו אל שירי הערש של ליפשיץ וטשרניחובסקי. נדידה דו-כיוונית זו התרחשה גם בין שירי הערש העבריים ובין הלחנים ביידיש של 'שלאָף מײַן קינד'. תופעה זו התאפשרה הן בשל מקצבם הזהה של השירים הן בשל המשותף לכולם – סוגת שירי הערש.
תפקיד כפול היה לשירי הערש בכלל, ולאלה שהושרו בעברית בפרט: בראש ובראשונה הם נועדו לנסוך שלווה ורוגע על התינוקות בעריסה כדי שיירדמו, אך לא פחות מכך היה בהם כדי לבטא את משאלותיהם הלאומיות של האם או האב, שלא פעם פרקו באמצעותם את מצוקותיהם ודאגותיהם. בין כך ובין כך, העוללים בעריסתם הרי טרם השכילו להבין את תכני השיר, יהיו אשר יהיו. זו הסיבה ששירי הערש בעברית לא הושרו רק ליד עריסת התינוק או מיטת הילד, אלא נפוצו בגולה גם בקרב חברי תנועות הנוער החלוציות, כמו 'השומר הצעיר', 'בלאוּ-וייס' או 'החלוץ', וגם בבתי הספר העבריים של 'תרבות'.
תכונה נוספת המאפיינת את שירי הערש הלאומיים בעברית היא כתיבתם בגוף שני יחיד, בפנייה ישירה אל הנמען ובתביעה להגשמה אישית: 'תזכור כי עוד לנו ארץ במרחקים', 'אל בת ציון רגשותיך תקדיש ... אל אדמתה, אל הריה תישא נא עיניים', 'אל תִּמְעֲלָה מָעַל ... כי שמשנו יָעַל'. פנייה כזו שונה ממרבית שירי העליות הראשונות שנכתבו בגוף ראשון רבים: 'אנו נהיה הראשונים', 'אנו באנו ארצה', 'נעלה לארצנו', 'יחד נלכה נא נשובה', 'פה נחיה ופה ניצור', 'ניטע עצים על הסלעים', 'נסול את הכבישים' וכיוצא באלה.
ואולי נרמזת בשירי הערש תכונה נוספת: הטלת המשימה של המהפכה הציונית על שכמי הדור הצעיר. בדור הוותיק טבעו חיי הגולה עיוותים שכבר לא יוכלו לתקון – הם שקועים בדאגות פרנסה וקיום ויתקשו להסתגל לחיים חדשים. אם יעזבו את מקום מושבם, מן הסתם יעדיפו להגר לאמריקה, שם צפויים להם – כך הם סבורים – חיי רווחה כלכלית. לכן כוונו שירי הערש אל היחיד, אל היהודי החדש. הוא עדיין תינוק בערשו, אך אפשר לקוות שכאשר יגדל יוביל את בני גילו ויבנה בית חדש בארץ הישנה. קהל היעד של הציונות היו בני הדור הצעיר.
