יומן קריאה: 'הבת היחידה' של א"ב יהושע

מאת אבנר הולצמן  

ספרו החדש של א"ב יהושע הבת היחידה (הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשפ"א) מעמיד לכאורה אתגר לקורא. בהיקף טקסט לא גדול, כ-30,000 מילים בלבד (165 עמ'), שהן יותר מסיפור ארוך אבל הרבה פחות מרומן, נדחס שפע מסחרר של חומרים. המחבר אמנם קבע לספרו את כותרת המשנה 'נוֹבֵלָה', אבל לדעתי נכונה יותר ההגדרה של העורך, מנחם פרי, על גב העטיפה, שבה תייג את היצירה כ'רומן קצר'. הרי רומן יוגדר בראש ובראשונה על פי אורכו, ולכן רומן קצר הוא לכאורה צירוף אוקסימורוני. הוא מסמן יצירה שחומריה יכולים לפרנס רומן ראוי לשמו, אבל בפועל הם נדחסים למסגרת טקסט מצומצמת. אגב, אבי הסוגה המיוחדת הזו בספרות העברית הוא מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שבדיוק לפני מאה שנה פרסם שלושה רומנים קצרים, שהיו לשם דבר והם שיא יצירתו ('בית תבנה', 'גרי רחוב', 'בסתר רעם').

נביא כמה דוגמאות לשפע העלילתי מכאן ולדחיסות מכאן: הריבוי יוצא הדופן של נפשות פועלות (כחמישים במספר!). סביב הגיבורה הראשית רָקֶלֶה לוצאטו בת ה-12 ובני משפחתה נעות עשרות דמויות נוספות, כולן בעלות נוכחות מוחשית ותווי אפיון הנחרתים בזיכרון, גם אם הן מבליחות בסיפור לשעה קלה, כמו גונדולייר חירש-אילם, משרת אתיופי קשיש, אופה גמד או רופא נאצי זקן. זו גלריה אנושית ססגונית ביותר: יהודים ונוצרים, מוסלמים ופגאנים, איטלקים ואתיופים, ילדים ומבוגרים, איכרים ונזירות, אדונים ומשרתים, מורים ותלמידים, רופאים ומשפטנים, כפריים ועירוניים, דמויות ממשיות ודמויות ספרותיות, וגם דמויות לא-אנושיות הממלאות תפקיד בסיפור, כמו כלבים, טלה ותוכי. לא פעם הדמויות מתקבצות יחד בשלל התכנסויות ססגוניות רבות משתתפים: הלקוחות במשרדו של הסב, משתתפי המסיבה בביתה של הסבתא הוונציאנית, חדר המורים ההומה בבית הספר, חוצות ונציה בשעת הקרנבל או חבורת גולשי הסקי בתלבושותיהם הצבעוניות. 

העלילה גם היא רבת אירועים ומתנהלת בתנועה מתמדת. תחילה בתוך עיר הולדתה של רקלה, הנושאת כמה מסימני ההיכר של פדובה, ולאחר מכן מעבר לה במחוזות של צפון-מזרח איטליה, במרחב שבין ונציה לפסגות הרי האלפים האיטלקים והאוסטרים. זירות ההתרחשות מתחלפות בקצב מהיר יחד עם תנועתה של הגיבורה: כיתת בית הספר, משרד המנהלת, בית הקברות העירוני, הקונדיטוריה, קתדרלת שלוש הכיפות, בית הספר של הלב הקדוש, המנזר, משרד עורכי הדין המשפחתי, ביתה של רקלה וביתם של הורי אמה – וכל זה רק בשלושים העמודים הראשונים. לאחר  מכן האופק הגאוגרפי מתרחב, כאשר הסיפור עוקב אחרי רקלה מעיר המוצא לוונציה, ומשם לאתר הנופש בקורטינה, משם לכפר זעיר באלפים ליד הר המרמולדה, שם נולד אביה של רקלה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. ושוב נודד הסיפור לכפר של המשרתת מרטינה, שאליו שׁוּלחה כלבת הציד ההרה של רקלה, לבית הסבתא לארה לוצאטו בוונציה, ושוב לעיר המוצא, לביתה של המורה אמיליה, ולבסוף חוזרת העלילה לוונציה, לפגישה עם האב ריקרדו המחלים בבית אמו מניתוח בראשו. 

בזיליקת סנט אנטוניו ('שלוש הכיפות') בפדובה (ויקיפדיה)

רקלה ובני לווייתה נעים במרחב בלי הרף, ברגל וברכב ובשלל אמצעי תחבורה. קוראיו של יהושע מכירים את חיבתו לכלי רכב הממלאים תפקידים ממשיים וסמליים מגוונים בסיפוריו, מן הרכבת והקרונית במסע הערב של יתיר, דרך מכונית המוריס, שמשנה את צבעה מתכלת לשחור בהמאהב, ועד הסוזוקי האדומה המדברת של צבי לוריא בהמנהרה. ובספרו החדש – על אחת כמה וכמה. במשרדו של האב מוצגת תערוכת דגמים זעירים של מכוניות ואופנועים, ובנתיבי הסיפור נעים בין היתר אופנוע נוצץ, ג'יפ לנדרובר מסיבי, גונדולות, רכבות, מוניות, קרוניות סקי, ואפילו שני טרקטורים. עוד נטמעו בתערובת החומרים העשירה כמה וכמה מאכלים המוצגים בפרטי פרטים מעוררי תיאבון, ולפעמים גם מפורט תהליך הכנתם: למשל הספגטי הריחני, המעורבב בגבינת ריקוטה, שריקרדו לוצאטו הכין לבתו הרעבה; ארוחת השאריות המפוארת במטבחה של הסבתא הוונציאנית; עוגת הפנטונה הענקית בחדר המורים, ואפילו הלחמניה הפראית, שממשיכה להיאפות בתוך כומתת הפרטיזנים הדהויה שרקלה קיבלה ממנהלת בית הספר להגנה מן הגשם. אותה כומתה, שנהפכה לתנור אפייה נייד, היא אחת מתוך שורה של חפצים ועצמים הנוטים לשנות את תפקידם וצורתם במהלך הסיפור: חומה רומית הנטמעת בקיר המנזר, כנסייה הנהפכת לבית חולים לנפגעי סקי, כלב שנהפך לטלה שנהפך לסוס, ג'יפ לנדרובר שנהפך ליצור כלאיים, ספק איטלקי ספק אנגלי, וכל זה הוא חלק ממוטיב מקיף יותר של התחפשויות ומסיכות ושינויי דמות, המגיע לשיאו בתמונות הקרנבל הוונציאני.

קרנבל המסכות השנתי בוונציה (ויקיפדיה)

מרקם הסיפור סופח אל תוכו עוד ועוד חומרים כמין עוגת פנטונה עשירת מרקם ומרכיבים (שגם היא, כאמור, נוכחת בסיפור). למשל, טקסטים שונים המצוטטים בו בהרחבה. ביניהם שני סיומי סיפורים מתוך הלב של הסופר האיטלקי הנודע אדמונדו דה אמיצ'יס, שעוד אשוב אליהם. עוד טקסט חשוב המשולב כאן, תפילת 'עלינו לשבח', מתקשר לאחד המוקדים הרעיוניים העמוקים של הסיפור, ומולו מוצב פרק יג בתהלים, שהרב אזולאי בחר בו לבקשתה של רקלה המסתייגת מהאופי האנטי-גויי הבוטה של תפילת 'עלינו'. יהושע גם אינו מהסס לכלול בסיפור במלואו את שיר הילדים 'אני תמיד נשאר אני' של דתיה בן דור, ובהקשר של 'בת יחידה' הוא מקבל מימד חדש ומפתיע. 

זה רק שמץ מעושר המרקם ומריבוי המהלכים הנפרסים לפנינו. והנה, עושר החומרים ודחיסותם אינם יוצרים תחושה של עומס או לחץ על תודעתו של הקורא. להפך: תגובות הקוראים והמבקרים המצטברות והולכות מאז הופעתו של הספר, משקפות דווקא חוויית קריאה הרמונית, מספקת, מרגשת, רוויה עונג, נועם ומתיקות.

מהו אם כן סוד הקסם? אפשר להציע כמה תשובות המשלימות זו את זו. המתבקשת ביותר היא עצם נוכחותה שובת הלב של רקלה. יהושע עיצב אותה כדמות קורנת במלוא מובן המילה: ילדה-נערה תמירה ויפהפייה, בעלת חזות אקזוטית, ספק מזרחית, שתלתליה שופעים, עורה בצבע זית ועיניה בוערות. אלה הופכים אותה מועמדת מושלמת לגלם את 'אֵם האלוהים' בהצגת בית הספר. באופיה ובהתנהגותה יש משהו מתעתע המגביר את קסמה. מצד אחד יש לה עדיין גינוני התנהגות של ילדה מפונקת, קפריזית ואנוכית, היודעת שהיא בבת עינם ומחמל נפשם של הוריה וסביה. למשל, כאשר היא מסרבת לבקר אצל מורתה הזקנה אמיליה באומרה 'מה בכלל ייצא לי מזה שאבקר אותה?'. מצד אחר נחשפת חריפות השכל הבוגרת שלה, כמו בסצנה שבה היא עורכת לבקשת מורתה דיון השוואתי מקורי במימד המוסרי בשניים מסיפורי 'הלב' ('שומר מיטת אביו' ו'הכתבן הקטן מפירנצה'). ובעיקר: רקלה משדרת משהו המושך אליה, כמו במגנט, דמויות שנקלעו לחוג קרינתה ומתקשות להיפרד ממנה, כמו האופה הגמד או הנער אנדראה, ואפילו הרב אזולאי המוכן ומזומן להתאהב בה – והקסם המגנטי הזה עובר אל הקורא.

תכונה מצודדת נוספת של היצירה היא האסתטיקה של המרחב האיטלקי, שיהושע מיטיב ללכוד את קסמו: החל במראות הנוף ההרריים המרהיבים וכלה במרחבים העירוניים של ונציה וסביבתה, שכנסיות וקתדרלות משובצות בו כאבני חן. אולי העובדה שכל היופי הזה חסום בפנינו בשנה האחרונה, מתוקף הנסיבות שהפכו את איטליה לאזור אסון, מגביר גם הוא את כוח המשיכה של הספר. וכך הקריאה נעשית למין סיור וירטואלי מודרך, מהנה ביותר, בין שכיות חמדה נופיות ותרבותיות, שהקורא הנפעם יכול בינתיים רק להתגעגע אליהן ולהתרפק עליהן מרחוק. יש בסיפור רגעים שבהם דקוּת המבט והמבע של המספר יוצרת פיסות מזוקקות של יופי כפשוטו. למשל, תיאור נוף האלפים הנשקף מחלון הבית הכפרי שבו נולד ריקרדו לוצאטו: 'ומהחלון הצפוני, הפתוח לרווחה של החדר נפרש נוף אדירים של הרי האלפים האוסטרים, מין נוף קדומים מתפרע, עשיר ומאתגר, ורוח לא נשמעת משתוללת באחת הפסגות, שמעליה מבהיקה כיהלום חיוור שמש הצהריים'. וכך גם התמונה הססגונית והעשירה הנגלית לעיניה של רקלה בזמן ההעפלה באופנוע אל אותו כפר הררי: 'סביבם הומים נחלים ומפלים, כבלים מזמזמים מעל ראשיהם, גולשים עליזים מנפנפים להם בידידות מקרוניות אדומות ... אדי כפור מתאבכים בין פרחי בר רעננים, ומן העצים נושרים אשכולות של גלידי קרח'. ובדומה גם תיאור לילי מרהיב של ונציה: 'ובחושך העמוק, הקטיפתי, רוחשת עכשיו ונציה בהמיית המים בתעלות, בהיטלטלות הסירות, בנשיפת רוחות עזות הגולשות מהרי האלפים'.

גשר הדמעות בוונציה (ויקיפדיה)

סוג מורכב יותר של עונג המזומן לקורא הוא זיהוי הרשת האסתטית שהטקסט יוצר: מערך עשיר של הקבלות, הכפלות, הדהודים, ניגודים והשלמות, הנבנה בכוח הלשון. דוגמה לכך היא הדת הנוצרית שנוכחת בחזית הסיפור כאחד מנושאיו הראשיים: החל בהצגת בית הספר, שבה נמנע מרקלה לגלם את אֵם האלוהים בסצנת הלידה, דרך שרשרת הכנסיות והמנזרים הנקרים בדרכה, וכלה בשאיפתה לצאת לירושלים ולחפש בה את רוח הקודש, 'איפה שהיא כבר הייתה כשנולד התינוק הזה שלהם', כדי להתעבר ממנה ולהוליד לעצמה אח. סביב הרובד הגלוי הזה נשזר סבך של אזכורים המחזקים את הסיפור הנוצרי בדרכי עקיפין מגוונות. כך קורה כבר בהופעתה הראשונה של רקלה בסיפור: 'ובמרכז הכיתה מזדקפת מיד, כמו ציפתה לבשורה, נערה נאה ותמירה', ומיד עולים בזיכרוננו אינספור ייצוגים חזותיים של מעמד הבשורה למריה באמנות האיטלקית.

לאונרדו דה וינצ'י, 'הבשורה למרים', 1475-1472 (ויקיפדיה)

אם יש בשורה, יש גם שליח: 'אבל השליח אינו מוכן להרפות מהתלמידה הקורנת ביופיה'. אכן, המילים 'שליח' ו'שליחות' חוזרות בסיפור עשרות פעמים, ולא במקרה. וכך גם קטעים אחרים מסיפור לידתו, חייו, ייסוריו, צליבתו, מותו ועלייתו השמימה של ישוע הנוצרי. על תקרת הקתדרלה מרחף בחיק אמו תינוק ורדרד, שאולי כבר יודע שסופו להתענות עירום ופצוע על הצלב. כאשר ריקרדו לוצאטו מתיישב על ספסל העץ הנוסע בדרך למסלול הגלישה העליון הוא מרחף במעלה ההר הלבן ונעלם בשמים לחרדתה של בתו, כמין גילום של עליית ישוע השמימה והמחשה של דאגתה לשלום אביה החולה. וכשרקלה הכועסת על היעלמותו מגלה אותו בשובו לוגם משקה בבר של המלון היא מטיחה בו בכעס 'שלום ליהודה איש קריות'. לקראת הנסיעה הארוכה בלנדרובר רקלה מתוארת תחילה כצלובה ומיד אחר כך כעקודה בשתי חגורות בטיחות בידי הנהג פאולו, ששמו גם הוא מרמז על אחת מדמויות המפתח בהפצת הבשורה הנוצרית. ומעל המיטה שהוצעה לה בבית מורתה תלוי ציור של נער זהוב שיער, שהוא ספק ישוע המטפס בהרי הגליל לפני התגלותו כבן האלוהים. אלה דוגמאות, אחדות מרבות, לאופן שמרקם הטקסט מצמיח עוד ועוד הדהודים המעשירים את העלילה הראשית.

הצבעתי על כמה סוגי עונג שהקורא יכול להפיק מן היצירה הדחוסה והעשירה הזו. אבל על מה מחפה העונג הזה? לאן כל זה מוליך? אם יש תכונה אחת שקוראיו של יהושע למדו לצפות לה, הרי היא שהמרקם המוחשי של היצירה תמיד מצפין בחובו אמירות עקרוניות, סמליות והגותיות. הוא עצמו אמר זאת לא פעם, למשל בראיון שהעניק לפני יותר מ-45 שנים, בעודו שוקד על הרומן הראשון שלו, המאהב., ותוקפם של דבריו לא פג: 'אני מוכרח לחפש תמיד את הצד האינטלקטואלי, סמלי. לנסות לראות את המציאות כמייצגת רעיון כללי. לא התגברתי על נטייה זו ואינני יודע אם אוכל להתגבר עליה אי פעם. זה בעצם הז'אנר העמוק שלי' ('לכתוב פרוזה' [1975], שיחה עם מנחם פרי וניסים קלדרון; כונס בספרו הקיר וההר, 1989).

ואכן, מן הצד האינטלקטואלי הבת היחידה פותח שלל כיווני פרשנות אפשריים, שאת רובם מיפה וניתח להפליא דן מירון במאמר מקיף שפורסם לפני כחודשיים בעיתון הארץ בארבעה פרקים (פרק ראשון כאן). זהו רומן על זהויות מעורבבות, על האופציה הציונית כפתרון לזהות החצויה של יהודי הגולה, על מקומה של ישראל בתודעתם של יהודי העולם, על משמעות הישראליות כחברת אחים סולידרית, על הצל שמטילות עדיין מלחמת העולם השנייה והשואה על אירופה ויהודיה, על אנטישמיות סמויה, על הקשת רבת התחנות הנמתחת בין דתיות למיניה לאתאיזם, על מתחים מעמדיים, על ההבדלים בין פרקטיקה דתית לעשייה אמנותית ועוד. מתחת לכל אלה, לפי מירון, מצוי רובד התשתית של היצירה, והוא החקירה המעמיקה במהותו של המצב הרליגיוזי על אזורי הביניים הסמוכים אליו. זה בעיניו הכוח המניע את שיטוטיה וחקירותיה של רקלה בין האופציות הדתיות הנגלות לעיניה, עד שהיא חותרת להיצמד לרוח הקודש ולהיעשות לאם אלוהים חילונית היולדת לעצמה אח בשר ודם.

מול הפתרון המטפיזי הזה, המתוחכם אבל מוקשה מבחינות רבות, ניתן לדעתי להציע דגש אחר להבנת היצירה, והוא מגולם בכותרת שלה, או ליתר דיוק בחילופי הכותרות שחלו בה. הספר שלפנינו אמור היה להיקרא תחילה 'אֵם האלוהים', וכך גם הוכרז בהודעות המקדימות שפרסמה ההוצאה לפני כשנה. והנה, ברגע מסוים, כנראה מיד אחרי סיום הכתיבה בנוסח הראשון, נמלך המחבר בדעתו וקיבל החלטה נועזת לשנות את השם – לא אם האלוהים אלא הבת היחידה. בכך כאילו הסיט באבחה אחת את מרכז הכובד של הסיפור מן הצד הרליגיוזי, הסמלי, האינטלקטואלי, אל הממד האישי והמשפחתי הקונקרטי. כי מה היא בעצם הבת היחידה? היא ילדה שכל חייה אחוזים בדמותו האהובה והנערצת של אביה (ובמאמר מוסגר, במסורת היהודית האשכנזית נפוץ דווקא הביטוי 'בן יחיד' [אמרו: בֶּניוֹחֶד], שמתאר בן מפונק ואהוב ששומרים עליו מכל משמר; ההיפוך המגדרי של ביטוי זה יש בו גם כן מעין קריצה לקורא).

לאמה של רקלה כמעט אין תפקיד בסיפור, והאב ממלא את חייה עד שאינה חשה בחסרונם של אח או אחות. והנה, משעה שהיא מגלה, תחילה טיפין טיפין ואחר כך בוודאות גוברת, שחייו של אביה מוטלים על כף המאזניים וקרוב לוודאי שיילקח ממנה בקרוב, היא מחפשת פיצוי, תחליף או משענת בפנטזיה על האח שתוליד לעצמה בכוחות עצמה. מבחינה זו, אין מדובר בדרמה מטפיזית אלא בסיפור אנושי מאוד על ילדה אחוזת אימת מוות, שיוצרת לעצמה פנטזיה מוזרה ומופרכת על הולדת אח בירושלים מרוח הקודש, כחלק ממנגנוני ההגנה שהיא מבצרת לנוכח האסון העומד להתרגש עליה. 

מכאן החשיבות העצומה של הלב, ספרו המהולל של אדמונדו דה אמיצ'יס, שהמורה אמיליה מעלה אותו על נס לא בשל ערכיו הלאומיים והפטריוטיים אלא בזכות האנושיות העמוקה הבוקעת ממנו. 

אדמונדו דה אמיצ'יס (1908-1846)

מתוך תשעת סיפורי החודש המשובצים בספר המקורי מוצגים ונדונים כאן, ולא במקרה, שני הסיפורים על הילד הדואג לאביו החלש או החולה, שהקשר שלהם לענייננו ברור מאליו. ברקע מרחף סיפור נוסף, על הילד מרקו המפליג לקצה העולם כדי לגאול את אמו החולה. הוא מגיע אל מיטתה ברגע המכריע, כאשר היא נוטה למות ומסרבת לעבור ניתוח מסוכן, ורק הופעתו מחזירה לה את רצון החיים ונוסכת בה כוח לעבור את הניתוח. דורות של ילדים הזילו דמעות למקרא משפט הסיום של הסיפור, מפי הרופא הפונה אל מרקו: 'קום ילדי, אתה ילד גיבור, אתה הצלת את חייה של אמך'. 

העמוד האחרון של 'הנודד הקטן', התרגום הראשון של 'הלב' לעברית מאת אהרן ליבושיצקי, 1899
(הוצאת 'תושיה', פיוטרקוב תרנ"ט; הספר סרוק כאן)

אחד הילדים האלה היה א"ב יהושע, שבילדותו המוקדמת שמע את סיפורי הלב מפי אביו, הסופר הירושלמי יעקב יהושע, והם טבעו בו רושם בלתי נמחה. כפי שסיפר לא פעם, ספרו של דה אמיציס הוא שנטע בו את הרצון להיות סופר והשפיע עליו באופן ממשי, כגון בסיפור המוקדם 'שתיקה הולכת ונמשכת של משורר', שצמח מתוך הסיפור על הכתבן הקטן מפירנצה. באחד הראיונות עם צאת הבת היחידה (לעיתון ישראל היום) אמר: 

זה היה הספר שעשה אותי לסופר. אבי קרא לי אותו בגיל 5 וכל כך אהבתי אותו, ובכיתי. אהבתי את הרגשיות שלו, ואת הטון הלא־סנטימנטלי ... אני מאמין בכוח של הספרות, בגלל זה נהייתי סופר. כי ראיתי שספרות יכולה להביא אותך לבכי וצחוק, ויכולה להביא אותך להזדהויות עמוקות כל כך עם מי שלא חשבת שתוכל להזדהות איתו בחיים.

הלב בתרגומו של מנחם מבש"ן, ורשה 1922

והנה כמעט שמונים שנה לאחר מכן, יהושע חוזר אל נקודת ההתחלה, אל היסודות הראשוניים. הוא פורע את חובו לאדמונדו דה אמיצ'יס ולספרו, מזכיר לעצמו מדוע בחר בספרות כייעוד חייו ומזכיר גם לנו, קוראיו, מהו הדבר היקר ביותר שאנו יכולים לבקש מן הספרות. מעבר לעושר המחשבה, למסרים ההגותיים, לסמלים המורכבים, לרבדים האסתטיים, לתחכומו ולחוכמתו של מעשה האמנות, מה בסך הכול ביקשנו? סיפור שירגש אותנו, שיביא אותנו לבכי ולצחוק ולהזדהויות עמוקות עם מי שאינו אנחנו. זה לדעתי מקור הקסם של הבת היחידה, זו המתנה הנפלאה שיהושע הגיש לקוראיו ואנו אסירי תודה לו. 

 ___________________________________

הרחבת דברים שנאמרו בבית ביאליק, 6 במאי 2021