ציפורה נחמדת: משהו על גלגולי 'אֶל הַצִּפּוֹר'

אבן הקדשה ל'אל הציפור' בגן ביאליק בשכונת בית הכרם בירושלים (צילום: גדי שגיב)

מאת אבנר הולצמן

ערב הזיכרון למשורר חיים נחמן ביאליק, המתקיים מדי שנה בשנה בבית ביאליק בתל אביב ביום פטירתו (כ"א בתמוז), הוקדש השנה לשירו הראשון שראה אור, אל הציפור (1891), לרגל מלאת 135 שנים לפרסומו. 

ציון 'ימי ההולדת' של שיר זה הוא מסורת ארוכה בפני עצמה. כבר ב-1916 נערכה סדרת אירועים ברוסיה, בלונדון, בניו יורק ובארץ ישראל, במלאת חצי יובל שנים להופעת הבכורה של ביאליק על בימת הספרות. התלוותה אליהם שורת פרסומים, שהבולטים בהם היו מאמריהם של מקסים גורקי מזה ויוסף חיים ברנר מזה. ביאליק עצמו צפה במהומת היובל בפליאה משועשעת ממקום מושבו באודסה, ובמכתב לידידו ההיסטוריון שמעון דובנוב כינה אותו 'ה"חג" אשר בדו לי ידידיי מלבם'. הוא ידע היטב שכל אלה נועדו לשמח את ליבו, להמריצו להפר את שתיקתו המעיקה, ולעודדו לשוב אל מסלול השירה שנקטע חמש שנים לפני כן. 

כעבור 25 שנים נוספות, ב-30 במארס 1941, נערכה בבית ביאליק מסיבה ספרותית במלאת חמישים שנה לכתיבת 'אל הציפור'. זה היה שבע שנים בלבד אחרי מותו של המשורר, ונוכחותו הקרובה עדיין מילאה את חלל האוויר. אחד הדוברים, המשורר יעקב פיכמן, הכריז: 

תאריך זה של חמישים שנה לפרסום 'אל הציפור', מסמן ציון ותחום. יום גדול הוא, יום הולדתה של השירה העברית המודרנית, החוגגת עתה את חג יובלה הראשון [...] ביום זה נשמע בראשונה הניגון החדש, קם לתחייה הלב היהודי (בספרו שירת ביאליק, עמ' תמו).

אבל פיכמן לא הסתיר באותו מעמד את דעתו, ש'אל הציפור', יותר מאשר הוא יצירת אומנות חשובה, אינו אלא אות מבשר על הגדולות אשר עוד תבואנה. השיר עצמו, לדעתו, לא חרג מן הנוסח הטיפוסי של שירת חיבת ציון ספוגת הסנטימנטליות, ולא היה בו שום יסוד מהפכני. זה היה, לדבריו, נבט צנוע שבו מתחילה הפריחה הגדולה. דבריו משתלבים בוויכוח שמעולם לא הוכרע: לו חלילה נעלם ביאליק מן הזירה במהלך השנתיים שחלפו מפרסום 'אל הציפור' ועד שעלה בידו לפרסם שיר שני, האם ניתן היה לשער כי צפוּן בו משורר גדול, או שזיהוי גדולתו לעתיד לבוא, על פי שיר זה בלבד, אינו אלא חוכמה שבדיעבד? 

אומנם השיר עורר כמה תגובות חמות בעיתונות עם פרסומו ב-1892 בכרך הראשון של המאסף פרדס, יחד עם ציפייה ותקווה להמשך התפתחותו של המשורר הצעיר, אבל איש מאלה שקידמו בברכת עידוד את פני המשורר החדש לא העלה בדעתו כי הוא חוזה בהופעת הבכורה של מי שיהיה גדול המשוררים העברים. כזו הייתה, למשל, תגובתו של הסופר אהרן רוזנפלד, שחתם בכינוי 'דן', ברשימה שפורסמה בעיתון המליץ (15 ביוני 1892, עמ' 7):  

וביחוד הצטיין המשורר החדש ה'[אדון] ח"נ ביאליק. הנני אומר חדש, יען כי המשורר הזה הוא פנים חדשות בספרותנו, וגם דרכו בשיר חדשה היא. הוא לא ייפה את חרוזיו במליצות מכתבי הקודש, ולא ידבר רמות ונשגבות כדרך המשוררים העברים, ובכל זאת חוט של חן משוך על חרוזיו ודבריו הפשוטים נוקבים ויורדים בעמקי הלב וחודרים אל הנפש פנימה. מה יפו ומה נעמו החרוזים בשירו 'אל הצפור' [...] יישר כוחך, משורר נעים, חזק ועשה חיל והוסף לנטוע נטעי נעמנים כאלה על תלמי ספרותנו!

הפרסום הראשון של 'אל הציפור' (הפרדס, א, אודסה תרנ"א)

כעבור חמישים שנים נוספות צוין בחגיגיות יום הולדתו המאה של 'אל הציפור'. באוקטובר 1991 נחנך בית ביאליק המחודש, ולרגל המאורע הופק אלבום מהודר הכולל מהדורה פקסימילית של כתבי היד של השיר. אוניברסיטת תל אביב ערכה באותה שנה כינוס חוקרים רב משתתפים תחת הכותרת: 'מאה שנים לשירה העברית המודרנית'. מאורע נוסף שקיבע את נוכחותו של השיר במרחב הציבורי היה בינואר 2006, עת הוצב פסל ברונזה ענקי של ביאליק, מעשה ידיו של האמן האוּזְבֵּקִי יאשה שפירא מטשקנט, בכיכר המרכזית של רמת גן (כיכר רמב"ם, לשעבר אורדע). הפסל ניצב ליד המקום שעמד בו הבית שהמשורר התגורר בו בשנתו האחרונה. על לוח שיש ברחבה המקיפה אותו נחרתו ארבע שורות הפתיחה של 'אל הציפור'. מזרקה קטנה בסמוך משמשת אבן שואבת ליונים, ואלה חונות על ראשו ועל זרועותיו של המשורר, כאילו כדי להמחיש בפועל את הנאמר בשיר. 

פסל ביאליק בכיכר רמב"ם ברמת גן (צילום: איתמר לויתן)

מעבר לתאריכי הציון האלה, האופפים את 'אל הציפור' כמעט בהילת קדושה, השיר הוסיף לחיות בקרבנו בשלל דרכים וערוצים. אחד מהם הוא שפע ההלחנות. אם אינני טועה הוא השיר הביאליקאי שזכה למספר הלחנים הרב ביותר – קרוב לעשרים. רובם מתועדים באתר זמרשת (מאמר מסכם בנושא, פרי עטו של אליהו הכהן המנוח, יראה אור בקרוב בקובץ טובים השניים [גלעד, כט]). האהוב והפופולרי ביותר הוא המוקדם מביניהם, שהועתק מלחן של שיר העם ביידיש 'טיף אין וועלדעלע' (בעבי החורש), שמלחינו לא זוהה עד היום. הביצוע הקרוב לליבי הוא זה המתנגן בקולה הצלול של נחמה הנדל (הקלטה מ-1963). ואילו החדש ביותר הוא הלחן הקצבי והנמרץ של להקת הדג נחש משנת 2018.

הנה הם, זה אחר זה:

 

הערוצים השונים של הדיון המתמשך ב'אל הציפור' מגלים פנים שונות בשיר ובהקשריו – תולדותיו, מקורותיו הלשוניים והספרותיים, נוסחותיו, דמות הדובר, התקבלותו בביקורת ובמחקר, מקומו בשירת ביאליק ובחייהם של קוראיו. על כמה מן ההיבטים האלה ידובר בקצרה להלן. 

עיון בכתבי היד של השיר, כמפורט במהדורה האקדמית של שירי ביאליק, חושף את עוצם העמל שהושקע בו, מיום שעלה במחשבתו של ביאליק בן ה-17, בימיו הראשונים בישיבת וולוז'ין באביב 1890, ועד שפורסם כעבור שנתיים במאסף פרדס. לימים צמחה בין תלמידי הישיבה מסורת אגדה על נסיבות היווצרותו של השיר. הם נהגו להצביע על גבעה סמוכה שבה, כביכול, התבודד ביאליק והעלה את השיר על הכתב בהעלם אחד. ליד אותה גבעה נערך גם, כמסופר, מעמד הפרידה ממנו בצאתו בדרך הארוכה לאודסה בספטמבר 1891. 

בניין ישיבת וולוז'ין, 2016 (צילום: דוד אסף)

כך או כך, כמעט אף אחד משיריו, אולי חוץ מן הפואמה 'המתמיד', לא עבר תהליך התגבשות כה ארוך וסבוך. זהו, כידוע, מונולוג שירי, הבוקע מפיו של יהודי מזרח-אירופי, המתַנֶה את עומק כמיהתו לארץ ישראל באוזני ציפור שאך זה שבה משם, מארצות החוֹם. השוני בין הנוסחים המוקדמים לבין הנוסח הסופי ניכר בעיקר בהשמטתן של 48 שורות, שבהן הדובר מציג את עצמו כאיש כבד ייסורים, מתלונן על פגעי האקלים הקר והלח של מזרח אירופה, ומקונן על הצרות והאסונות שפקדו אותו. בכך אוּפַּק הרובד הסנטימנטלי שבשיר, וגבר תוקפם והגיונם של שני הבתים המסיימים, הדוחים את ההתמסרות לבכי ולדמעות בחיים ובספרות כתגובה ראויה למצב האישי והלאומי. ככל הנראה, רק אחרי בואו לאודסה ערך ביאליק את השיר והשמיט ממנו את שפעת דברי התלונה הבכייניים של הדובר, והפכוֹ ליצירה תכליתית, נמרצת ומאופקת. כך נהפך הנוסח הראשון בן 112 השורות לנוסח המוכר ובו 64 שורות בלבד. 

טיוטת השיר באחד מכתבי היד של ביאליק, בקירוב 1891-1890 (ארכיון בית ביאליק)

מדוע החליט ביאליק לערוך בשיר זה ניתוח קטיעה כה דרמטי? אפשר לשער שעשה זאת זמן קצר לפני 'טקס המבחן' של השיר, השעה המלחיצה שבה הגיש אותו לעיונם של סופרי אודסה. לפי השערתו של דן מירון, בדיונו המקיף בשיר בספרו הפרידה מן האני העני (האוניברסיטה הפתוחה, 1986), הוא כנראה שיווה בליבו את מבטם הנוקב של אישים כאחד העם, ליליינבלום ורבניצקי – שכולם אכן בחנו את השיר, בזה אחר זה, לפני פרסומו  – והתאים את עצמו מראש למזגם הצונן ולמשפטם החד. 

אותו מעשה של קיצור והשמטה מעיד על חוש הביקורת העצמית המפותח של ביאליק. אין זה דבר של מה בכך למשורר מתחיל לוותר על עשרות שורות מפרי עטו. אותה עין ביקורתית הביאה אותו, באותה עת, לדון לגניזה שירים רבים אחרים שהצטברו במחברותיו, ואלה התגלו ופורסמו רק אחרי מותו. מתוך אותם שירי נעורים בחר ביאליק להגיש לפרסום רק את 'אל הציפור'. עורכו, ולימים ידידו ושותפו, יהושע חנא רבניצקי, עלעל באותה מחברת כתבי יד והתפלא לגלות שאף שיר אחד בה לא מגיע למעלת 'אל הציפור'. מאותה פרשה אפשר ללמוד לא רק על טיב שיפוטו של המשורר הצעיר, שהניע אותו לבחור דווקא בשיר זה ככרטיס הביקור הספרותי שלו, אלא גם על ראשית התמודדותו עם הנוסח הסנטימנטלי של משוררי חיבת ציון, שעליו שפך לימים קיתונות של לעג במכתביו לרבניצקי. כמה וכמה משיריו המוקדמים (כגון 'הרהורי לילה', 'דמעה נאמנה', 'ביום סתיו', 'מכתב קטן לי כתבה', 'כוכב נידח', 'לא תימח', 'נטוף נטפה הדמעה'), מגלגלים במוטיב הדמעה תוך כדי ביקורת סמויה על שִׁפעת הדמעות המציפה את שירתם של בני זמנו. נקודת המוצא של מהלך זה נעוצה כבר ב'אל הציפור'. 

הכרת הטובה של ביאליק לרבניצקי, עורכו הראשון, משתקפת בהקדשה הנחמדה שרשם לו ב-1908 בפתח קובץ שיריו:

בפרדסך צפצפה ציפורי ראשונה / ומאז ועד הנה החזקת בידי / עתה צימחה נוצתה וכנפה נכונה / אהיה כאשר אהיה – ואהבתך עמדי. 

ב'אל הציפור' מסתמנת גם ראשית הופעתו של דובר שִׁירִי מסוג חדש. אין הוא ישות מוכללת או דמות בלתי אישית כמקובל בשירת ההשכלה, ואף לא אישיות סנטימנטלית רופסת או מגלומנית האופיינית לשירת חיבת ציון, אלא אדם אינדיווידואלי חד-פעמי. הוא בעל תודעה מורכבת, נטוע בזמן ובמקום קונקרטיים ובה בעת מכיל בתוכו, באופן אלגורי, את סבל הירושה היהודי. מכאן הזהות הכפולה של דובר זה: מצד אחד הוא מצטייר כצעיר חובב ציון, היושב בגולה ונושא עיניים כמהות אל אחיו החלוצים, אנשי העלייה הראשונה, המחוננים את עפרות ארץ ישראל; מצד אחר הוא דמות שֹבעת ימים, התגלמות סמלית של ישראל סבא, שכבר שהה בארץ בשכבר הימים ושתל בה פרחים. הכפילות הזאת היא הגרעין שהניב את דמות 'הדובר הביאליקאי' הטיפוסי, הממזג בין האישי והלאומי, והיא שיצרה את התנאים להולדתו ולהכתרתו של ביאליק כמשורר הלאומי. 

דיון ענֵף בפני עצמו הוקדש לשאלת מקורות ההשראה וההשפעה שהזינו את השיר. המדקדק דוד יוסף בורנשטיין חשף במחקר מפורט את התשתית הלשונית, המקראית בעיקר, המהדהדת כמעט בכל שורה בו ('למקורות "אל הציפור"', כנסת לזכר ביאליק, א, תרצ"ו). חוקרים אחדים (בהם עמינדב דיקמן במאמרו 'ביאליק לאשר לא ידעוהו', בספרו שורות על שורות, קשב לשירה, 2016) ציינו את הקשר בינו לבין השיר 'ענף פלסטינה' של לרמונטוב משנת 1837. אחרים סימנו נקודות מגע בינו לבין השירה העברית ושירת יידיש שקדמה לו, ומבלי לכפור במקוריותו הראו מקבילות בין שורות מתוכו לשירי פנייה לציפורים ושירי כיסופים לארץ ישראל מאת מיכה יוסף לבנזון (מיכ"ל), קלמן שולמן, מאיר לֶטֶרִיס, אברהם גולדפאדן, אברהם בֶּר גוטלובר ונפתלי הרץ אימבר, ועל כולם אזכיר את מאמרו הפנומנלי של דב סדן 'על המפתן' (מאסף אגודת הסופרים, א, תש"ך). 

קשר מובהק מסתמן בין 'אל הציפור' לבין 'משאת נפשי' של מרדכי צבי מאנה (1886), שיר כיסופים לציון שבליבו התבוננות מלאת כמיהה בחסידה שאך זה שבה מארצות החום. השיר היה אהוב על ביאליק, ויש עדויות שנהג לזמרו עם חבריו בישיבת וולוז'ין בשעות הפנאי מלימוד הגמרא. אפשר גם להתעכב על מקומו של 'אל הציפור' בקרב שאר בעלי הכנף המעופפים בחללה של יצירת ביאליק, ובהקשר זה אזכיר את ספרו היפה של דרור בורשטיין לטובת הציפורים (ידיעות אחרונות, 2019), הממקם כמה מציפוריו של ביאליק בתוך שלל מופעי ציפורים בתרבות. וכך נמצא אצלו נשרים מלכותיים בתפקידים שונים, החל בפואמה 'מתי מדבר' וכלה ב'אגדת שלושה וארבעה'; נשרים שנהפכו ליונים במעבר מנוסח לנוסח בשיר 'עם דמדומי החמה'; יונים זכות שנהפכו לעורבים זדוניים בשיר 'חלפה על פני'; קריאת העורבים בשיר 'על סף בית המדרש'; שיירת החסידות האחרונה בשיר 'הקיץ גווע'; האֵם הציפור שבורת הכנף בשיר 'לבדי'; כנף הרננים בשיר 'בשדה', דוכיפת הזהב מ'בין נהר פְּרָת ונהר חִדֶּקֶל' והטווס ב'טַוַּס זְהָבִי' בשירי העם שלו, ועוד ועוד. 

אשדוד היא העיר היחידה בארץ שיש בה רחוב על שם השיר (צילום: שמואל אבנרי; 'לבלות עם ביאליק באשדוד')

נקודה מעניינת ובה אסיים, נוגעת לנוכחותו של 'אל הציפור' במערכת החינוך הישראלית. הנה שתי עדויות ספרותיות אוטוביוגרפיות, שאירעו למחבריהן פחות או יותר באותה שנה. אלה הם שני יוצרים, קרובים בגיל, שהיו אז עולים חדשים כבני עשר, אבל עדויותיהם מנוגדות באופיין לחלוטין זו מזו. 

הרומן שושן לבן שושן אדום (כתר, 1988) מאת דוד שיץ מגולל את קורותיה של קבוצה בת שישה ילדים, אודים מוצלים מאירופה, שהגיעו לארץ ישראל ב-1948 ונקלטו אצל משפחות מאמצות במושב בשרון. עמדתו של הרומן כלפי המפעל הציוני על שליחיו, מוסדותיו, טקסיו וסיסמאותיו היא אירונית, חשדנית ועוינת. הלגלוג על הקלישאות המקובלות מתבטא בין היתר בתיאור הַמַּאֲמָץ שאחד הילדים, נחמיה, משקיע בלימוד 'אל הציפור' במצוות המורָה, שהיא שליחה נאמנה של הממסד, ובדקלומו לפני הכיתה:

אל קצה הלוח הוצמד תצלום בנעצים. גבר שמן נראה בו, מיוגע קצת, בעל מבט מתחמק. ממקום עומדה הסבירה המורה שלכל עם יש משורר לאומי, וזהו המשורר הלאומי שלנו [...] הטילה עליי המורה להתחיל בקריאה. העפתי מבט באיש הקירח שעיניו מיוגעות והתחלתי מפענח אט אט את השורות שכתב אל הציפור. השיר לא מצא חן בעיני. ואף לא נראה לי שהאיש שתמונתו על הלוח אהב ילדים. היה בו משהו חשדני, סתום וכמעט עוין. והשורות שחיבר נתקעו לי בין הלשון לשיניים (עמ' 50).

ומול הזיכרון העוין הזה – חוויה מוארת שהעלתה המתרגמת והמשוררת רִנה ליטוין בספרה האוטוביוגרפי דור המדבר (הספרייה החדשה, 2009). בשנת 1950, כשלושה חודשים אחרי עלותה ארצה מסין ובעוד היא מגששת את דרכה במציאות החדשה, הוטל על רִנה בת העשר, ככל ילדי כיתתה, ללמוד בעל פה את 'אל הציפור'. העברית הייתה עבורה עדיין שפה אפופת ערפל ורבות ממילות השיר היו סתומות, ובכל זאת שיננה את השיר על בוריו כרצף לא לגמרי מובן של צלילים. בשיעור הספרות התבקשה לדקלם אותו לפני הכיתה, וכאשר סיימה אמר לה המורה בפנים קורנות ובקול חם: 'יפה! שבי, ציפורה נחמדת'. באותו רגע נגהה עליה ההבנה:  

ילדה מוזרה היא דווקא ציפורה נחמדת, ויש לה כאן בית, גם אם היא באה מרחוק; אדרבא, חיכו לה כאן, כי קולה ערֵב הוא. ברגעי חסד היו השורות המצוטטות הללו תמצית הציונות שלי, תמצית ההיקלטות וההתקבלות שלי, ואין זה משנה כלל אם חל כאן היפוך הסיטואציה המקורית של ביאליק בתוך ציפור הנפש המבקשת להשתייך (עמ' 27).

אפשר להעמיק בהשוואה בין שני הדקלומים האלה של 'אל הציפור': האחד מגלם את תמצית הניכור כלפי העלילה הציונית, והשני את תמצית הכמיהה להיקלט במדינת ישראל הצעירה ולהשתייך לה. כמה חבל שחוויה זו, על שתי פניה, אינה יכולה לחזור בימינו, משום שכבר שנים רבות אין מלמדים את השיר בבתי הספר. זאת ועוד: צר לומר ששירת ביאליק כבר אינה חלק מתוכנית הלימודים המחייבת, ויכול תלמיד כיום לסיים את כיתה י"ב ולעמוד בבחינת הבגרות בספרות מבלי שפגש אף אחד משיריו של ביאליק. 

היכן בכל זאת שירתו עדיין חיה וקיימת? כנראה רק בגני הילדים. הציפור הביאליקאית היחידה המעופפת כיום במערכת החינוך היא זו מ'קן לציפור בין העצים' (1927) בלחן הידוע של יצחק אֶדֶל, גם אם מילותיו אינן ממש מובנות לפעוטות. 

ילדה אחת כבת שנתיים ושמה אֶלִי –  במקרה נכדתו של עורך בלוג עונג שבת, שהעביר לי את הסרטון החמוד – חזרה לא מכבר מן הגן וזימרה את השיר להנאתם של בני משפחתה בשיבוש חינני שבו אסיים: 

קן לציפור בין העצים ובקן לה שלוש ביצים, ובכל ביצה הס פן טעים... 

 באמת טעים!

שדרות ח"ן ברחובות (צילום: איתמר לויתן)

בעלי התוספות

שמואל אבנרי, לשעבר מנהל ארכיון בית ביאליק, הודיעני כדברים האלה:

אני מצטער לדווח לך שבמסגרת שיפוץ כיכר רמב"ם ברמת גן סולק לוח השיש עם הפסוקים מ'אל הציפור', שהיה למרגלות פסלו של ביאליק ותמונתו הובאה לעיל. לא זו בלבד, אלא שהפסל הועתק, מן המקום המרכזי שבו ניצב, לפינה צמוד לפח זבל. מיותר להוסיף מילים.

  

ביאליק בזבל (צילום: שמואל אבנרי)

___________________________________________

הרחבת דברים שנאמרו בערב הזיכרון השנתי לחיים נחמן ביאליק, שנערך בבית ביאליק בתל אביב, ב-2 ביולי 2026, במלֹאת 92 שנים לפטירתו. 

פרופסור (אמריטוס) אבנר הולצמן לימד ספרות עברית באוניברסיטת תל אביב ולאחרונה נבחר לשמש יו"ר החטיבה למדעי הרוח באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. avnerhol@gmail.com

מי העז לקחת ממני את מקלי? אבדותיו של ביאליק

תל אביב, 1934 (חיים גליקסברג, ביאליק יום יום: פרקי זכרונות, ציורים ורשומים, דביר, תשי"ג, עמ' 89)

לכבוד יום הולדתו של המשורר הלאומי, 9 בינואר 1873

בזיכרונותיו מימי אודסה סיפר הרופא והפעיל הציוני ד"ר דוד מרגלית (1977-1888) על חיבתו של ח"נ ביאליק למקל ההליכה שלו:

'בימי אודיסה', הצופה, 24 ביולי 1959, עמ' 5

ואכן, תמונות רבות יש ובהן נראה ביאליק חובק את מקל ההליכה האלגנטי שלו – שברבות הימים הפך לחלק בלתי נפרד ממנו – ומתהדר בשלל כובעיו. הנה כמה מהן:

ביאליק (משמאל) והמשורר יעקב כהן, תמונת סטודיו, אודסה 1910 (הארכיון הציוני המרכזי)

מקלותינו בידינו... תמונת סטודיו, ז'נבה 1907.
מימין לשמאל: ביאליק, מרדכי בן-עמי, שלום עליכם, מנדלי מוכר ספרים

ביאליק והמקל (בלוג הספרנים)

איור של נחום גוטמן לספרה של ברכה חבס, גבורים קטנים: ספורים מחיי ילדים בארץ ישראל, תל אביב תרצ"ד

ב-26 במארס 1924 עלה ביאליק לארץ ישראל וקבע את מושבו בתל אביב. גם משורר נערץ עשוי לאבד או לשכוח חפצים של יום יום, וחוויה מתסכלת זו אכן הייתה מנת חלקו בתוך זמן קצר.

האבדה המתועדת הראשונה שלו קשורה בתיק מסמכים ובמקל ההליכה שאבדו בראשית ספטמבר 1924. דבר האבדה נודע ברבים במודעה שהתפרסמה בעיתון הארץ:

הארץ, 8 בספטמבר 1924, עמ' 1

ההודעה (ודוק! אין זו מודעה בתשלום מוקפת מסגרת), שנדפסה בעמוד הראשון של הגיליון, נוסחה בגוף שלישי, מן הסתם בידי מאן דהוא ממערכת העיתון. אפשר לתהות מה הייתה תכולתו של אותו תיק מסמכים ('פורטפיל') מעור שחור, ואם היו בו יצירות שנעלמו ללא שוב. ועוד, מהי אותה 'עגלה' שנסע בה המשורר? ברור שאין מדובר באוטומוביל, אלא מן הסתם בעגלה עם סוסה, שכמותה עוד נראו בתל אביב באותם ימים.

מקל העץ האבוד (וכפי שנראה, לא תהיה זו הפעם האחרונה שהוא נשכח או נגנב) תואר כך: 'מקל של עץ שחור עם בית יד של מתכת לבנה כעין כסף'. בתל אביב היו אז מן הסתם מאות מקלות הליכה כאלה, וכיוון שלא נהגו לחרוט עליהם את שם הבעלים, התבקש במקרה זה הפירוט. 

במודעה נרשמה כתובתו של ביאליק בבית שְׁלוּסְבֵּרְג שברחוב הס, אבל בית שלוסברג היה ברחוב אלנבי 52. כדי להוסיף לבלבול, הנה מודעה שפרסם הרופא המומחה 'למחלות פ[נ]ימיות ומחלות ילדים' ד"ר ו' ברנשטיין-כהן, שמשתבח בכך שמרפאתו נמצאת בדירה שבה גר ביאליק, ברחוב הס 3 פינת אלנבי בית שלוסברג. 

הארץ, 26 במאי 1925, עמ' 1

הבעיה היא שלא רק שהס 3 לא נמצא בפינת אלנבי (בהס 1 פינת אלנבי 33 נמצא 'בית בדר' (מלון הס), שכבר עמד על תילו ב-1923, אלא שבית שלוסברג, שאומנם נמצא לא הרחק משם, כתובתו היא אלנבי 52. אז איפה בדיוק גר אז ביאליק? אני משער שאכן גר בהס 3 - שם צמח לתפארה בית שכינויו היה 'בית הקשתות' ובעליו היה יששכר ויינברג - וציון הסמיכות לבית שלוסברג היה כדי לתת נקודת ציוּן נוספת לבניין מוכר.

בית בדר, רחוב הס 1 פינת אלנבי, 1923 (תל.אביב.פדיה)

רחוב הס בבניינו (תחילת שנות העשרים), מבט מרחוב אלנבי. הבית השני משמאל, בית הקשתות הוא מספר 3
(תל.אביב.פדיה; תודה לטל סגל ולאיתמר לויתן)

מתברר אפוא שבהס 3 התגוררו זמנית ביאליק ורעייתו מאניה עד שהושלמה בניית ביתם שלהם ('בית ביאליק') ברחוב ביאליק הסמוך, שאליו נכנסו השניים רק באוקטובר 1925.

הבית המקורי והנהדר ברחוב הס 3 ('בית יששכר ויינברג' או 'בית הקשתות') נהרס בשנת 1973. על חורבותיו צמח בית מגורים סתמי ועליו אין שום אזכור להיסטוריה הקודמת שלו.

כאן גר ביאליק! הבניין ברחוב הס 3 היום (צילום: איתמר לויתן)

בית שלוסברג המקורי, ברחוב אלנבי 52, גם הוא כבר נהרס, ועל חורבותיו צמח בניין חדש, משוחזר בחלקו ויפה להפליא. 

בית שלוסברג היום, רחוב אלנבי 52 (צילום: איתמר לויתן)

נתקדם הלאה לאבדה הבאה.

לא עברו ימים רבים וביאליק פְּזוּר הנפש פרסם הודעה אישית בעיתון, ובה סיפר על החלפת המגבעת שלו: 

הארץ, 5 בנובמבר 1925, עמ' 4

ביאליק קיבל אחריות להחלפת המגבעות, והודה שהוא שטעה. מכל מקום, המגבעת הפרטית שלו הייתה חשובה דיה כדי לבקש מן האדם ש'זכה' בה, שיואיל להשיבה לו ולקבל בחזרה את המגבעת שנתחלפה.

ה'נשף' – כך קראו אז לאירוע תרבות – נערך לכבודו של פרופ' שאר, שהוא, בלי ספק, המוזיקאי הידוע בשעתו דוד שׁוֹר, שגר במוסקווה וביקר בארץ באותם ימים. שור, שהיה ציוני מסור, עלה ארצה שנתיים אחר כך, ב-1927, והיה פעיל בחיי המוזיקה בתל אביב עד מותו ב-1942. מלון 'גרנד הוטל' שכן אז ברחוב אלנבי.

הפסנתרן והמלחין פרופ' דוד שור, כנראה בביתו בתל אביב (Jewish Heroes) 

כמו כל בני דורו גם ביאליק חבש כובע או מגבעת בצאתו מרשות היחיד. בספרו ביאליק יום יום סיפר מקורבו הצייר חיים גליקסברג על מגוון הכובעים שחבש ביאליק באודסה:

לפי הצילומים מתקופת רוסיה אפשר למנות כעשרה כובעים שונים ומשונים שחבש, פרט לצילינדר ו'קלחת'. ביניהם – כחמישה כובעי פרווה, של בִּיבֶר [בּוֹנֶה] וקטיפה שחורה באמצע, של 'קאראקול' [כובע עשוי צמר של כבש מגזע קָרָקוּל] וכן כובע שצורתו צורת לביבה וכובע עם בתי אוזניים. בקיץ – פנמה ו'צלחת' מקש. בלכתו ל[בית הדפוס של הוצאת] 'מוריה' היה לובש בגד צ'סוצ'ה וקסקט לבן [...] בהיותו בארץ ישראל בפעם הראשונה [1909], חבש פנמה [כובע קש] רחבת שוליים (עמ' 104). 

ביאליק חבוש בכובע קסקט, 1925 (גליקסברג, ביאליק יום יום, עמ' 9)

גליקסברג הזכיר בספרו את כובע הקש הישן שאיבד ביאליק. אבדה זו ציערה אותו מאוד למרות שהכובע היה ישן וחסר ערך: 

היום [30 בדצמבר 1932] ציירתי את הפורטרט עם המגבעת. הכובע נעלם. היה זה כובע קש ישן שדהה מחמת השמש [...] הגברת ביאליק לא הבינה, לשם מה אני מציירו דווקא במגבעת ישנה ומדולדלת זו. 

ביקש ביאליק את הכובע בכל המקומות. לשווא שידלתיו, שאינו נחוץ לי עוד. הוא בשלו. מוכרח הוא למצוא. לבסוף ישב, נרגז במקצת: 

– ודאי נתנו את הכובע לעני (עמ' 74).  

עוד סיפר גליקסברג, מפי ביאליק, עד כמה נקשר המשורר לחפציו האישיים ולמקומם הקבוע: 

כל חפץ יש לו משמעות משלו ומקום המיועד לו על ידי בעליו. כשהנני מוצא ספר או פיסת נייר שלא במקומם, כפי ששמתים, יש לי הרגשה משונה, ונדמה לי כאילו נתערער כל סדר יומי. וכשאבד חפץ, אין אני יכול לשוב אל מנוחתי, עד שהאבדה חוזרת אליי (עמ' 76).  

שבע שנים חלפו מאז פרשת חילופי המגבעות והנה ביאליק מכריז ברבים על אבדה נוספת. ביולי 1932, לאחר ביקור בבית ידידו יהושע חנא רבניצקי, ברחוב אחד העם 80, ביאליק שם לב שמקלו אינו עמו ('נעלם ממני', 'נלקח על ידי מישהו בטעות'). הוא פרסם מודעה בעיתון דבר, ובה תיאר בפירוט את מקל ההליכה האבוד שלו – תיאור שהוא כשלעצמו מעין דבר שיר: 

כולו עץ, עבה, ומראשו ועד סופו (לרבות בית ידו הכפוּף בחצי עגול מניה וביה) מחורץ כוּלו חריצים חריצים מאורכים וסמוּכים זה לזה, כעין רהטים רהטים קטנים, בלי שוּם רוחים פנוּיים. צבעו –  צהוב-שחום קצת. בסופו למטה טבעת ברזל שחוקה.

דבר, 3 ביולי 1932, עמ' 3

בארכיונו של הרופא והסופר דוד אריה פרידמן, השמור ב'מכון גנזים', השתמרה פתקה (כנראה אין זה כתב ידו של ביאליק), שממנה כנראה הועתקה המודעה בדבר, מילה במילה. צילום זה ראה אור לראשונה באתר של מכון גנזים, ברשימה 'על השפם ועל מקל ההליכה של ביאליק' (23 בדצמבר 2019). כשבאתי בדברים עם אנשי הארכיון, בבקשה לקבל סריקה איכותית יותר, התברר כי בינתיים אבדה כנראה התעודה המקורית ועל כל פנים אינה נמצאת במקומה. אירוניה של החיים... 

ברשימה 'מי גנב את המקל של ביאליק?', שהתפרסמה כמה חודשים קודם לכן בבלוג מכון גנזים (15 בספטמבר 2019), הובאה עדותו המעניינת של צבי שוּסטר, איש חינוך מקליבלנד שבמדינת אוהיו. במכתבו לסופר ולעיתונאי דניאל פֶּרְסְקִי סיפר מזיכרונו איך איבד ביאליק את מקלו במלתחה של בית הכנסת ברודסקי בקייב, ואיך זחל על הרצפה מתחת לקולבים ובכל פינה, תוך שהוא רוטן ומתלונן: 'מקלי, מקלי, מקל ארץ ישראל! מי העז לקחת ממני את מקלי!'... 

בית הכנסת ברודסקי בקייב סמוך לאחר פתיחתו ב-1898 (ויקימדיה)

התיאור יפה ומשעשע ונביאו במלואו (בתיקוני כתיב קלים והערות בסוגריים רבועות). הוא שמור בארכיונו של פרסקי במכון 'גנזים':

שבת [פרשת] נח 1905 [התאריך שגוי והכוונה ל-1906, ראשית שנת תרס"ז], בבית התפילה של ברודצקי בקיוב אשר ברוסיה.  

בחוץ אימה. הצאר ניקולאי השני רק גירש את צירי הדוּמה [פיזור הדוּמה הראשונה בידי הצאר היה ביולי 1906]. באויר עוברות שמועות כי מבול של פוגרומים יפיץ את משכנות היהודים בכל חלקי הארץ. נמלטתי אל בית התפילה. 

הרב יעקב מזא"ה עומד על הבימה ודורש: ההיסטוריה שלנו תלמדנו, כי בכל עת שיבוא מבול לעולם עלינו היהודים להתכנס בתוך תיבת נח. לשמור על קנקנינו, להתעמק בקנינינו של תורה ודעת; עלינו למסור את בנינו ובנותינו למשכן ירושתנו שיתכוננו להיות צבא בישראל. חנה אמנו הייתה הראשונה שנתנה את התואר 'צבאות' לאלהינו [שמואל א, א 10] במסרה את בנה שמואל למשכן אלהי ישראל, לתיבת נח, שמשם יצא להקים צבא בישראל. 

באותו השבוע נתקיימה ועידה וכינוס גדול בקיוב של כל גדולינו. כינוס עברי. כל העיתונים העבריים והירחונים העבריים נפסקו בגזרת הממשלה. והלל זלטופולסקי ז"ל, שהיו לו מהלכים בחצר הגוברנטור [מושל הפלך] השיג רשיון לכינוס. ח"נ ביאליק ז"ל הרצה בכינוס ההוא על ה'כינוס' הידוע שלו, על 'נטירת כרמנו אנו', ושיש לנו ספרות עשירה שאנו יכולים תמיד להוציא ממנה חדש מישן. היו בתוך הנאספים אז: יעקב כהן, [נחום] סוקולוב וכל סופרי דורנו אז. אין לתאר את ההפגנה שערכו אז לביאליק. נשאו אותו ממש על כפיים. וביאליק מתחנן ולבסוף גם מתרעם: טיפשים, מה הם רוצים ממני. ופונה אל אשתו ברוסית: מַניטשקא, שמא תאמרי לי את: מה הם רוצים ממני? 

סוף סוף מתחמק ביאליק מהם ונעלם אל מלתחת הבגדים, נכפף לרצפה, פושט את ידיו כשהוא נשען על ברכיו לרצפה ומחפש מתחת לקולָבים ובכל פינה במלתחה כשהוא רוגן: מקלי, מקלי, מקל ארץ ישראל! מי העיז לקחת ממני את מקלי!  

אחר עשרים שנה בערך נתכבדתי להמנות בתוך חבורת משכילים ועסקנים בקליבלנד, לקבל את פני ביאליק,  שבא הנה עם שמריהו לוין [הביקור בקליוולנד היה כנראה ביוני 1926]. הצלחתי להיות מן הראשונים לסייע לביאליק לרדת מעל המדרגות של הרכבת אל התחנה. שאלתיו מיד שאלת סתם: המצאת את מקלך? ומיד ענני: לא אדוני, לא מצאתיו לצערי, פשוט גנבוהו ממני, וזה לא היה הראשון כי אם השלישי במספר שלֻקְחוּ ממני, וגם לא היה האחרון, כי מאז לֻקְחוּ ממני עוד שבעה מטות. 

המשך המכתב אינו נוגע למקלותיו של ביאליק, אבל יש בו עניין רב ואביאו כאן אגב הדרך. 

בזמן ביקורו של ביאליק בקליבלנד נערכה לכבודו סעודה חגיגית ובמהלכה נשאל מדוע החלוצים בארץ ישראל אינם מקפידים על שמירת מצוות:

כשעשה ביאליק בקליבלנד ערכנו סעודה מיוחדה לכ'[בודו], סעודה עברית בהשתתפות רוב העברים בקליבלנד. מר ח.א. [חיים אברהם] פרידלנד המנוח, שהיה יושב בראש האספה הציע, שבמקום נאום ישאלו את ביאליק שאלות. אחד שאל בין יתר השאלות: מדוע רוב החלוצים חופשיים בענייני הדת? 

וביאליק עונה: אתם היהודים, גרי אמריקה החופשית, אתם היושבים בין הגויים, מדברים בלשונם, מחקים את מנהגיהם, לומדים בבתי ספריהם ומשתדלים להידמות אל שכניכם הנוצרים, אתם, אם לא תברכו בכל בוקר 'ברוך אתה ד' שלא עשני גוי', הרי תשכחו לגמרי ולחלוטין שיהודים אתם. אבל החלוצים בארץ ישראל המדברים בשפתנו, חיים את חיינו המיוחדים, עובדים את אדמתנו ולומדים את רוב החוקים [המצוות] התלויים בארץ בידיהם ממש, האיך ישכחו שהם יהודים, [גם] אם אפילו לא יברכו 'שלא עשני גוי'? 

וכאן נגע במסכת [סדר] מועד, ובמשניות של פאה, לקט ושכחה, והשמיע לנו פלפול שלא שמענו כמוהו.

שאול רסקין, הורה ביאליק

נשוב למקלו של ביאליק.

חוקרת הספרות העברית פרופ' זיוה שמיר פרסמה באתר הבית שלה מב"ע, רשימה שכותרתה 'כשמשורר מאבד את מקלו' (14 בנובמבר 2023). הרשימה נולדה בעקבות עיון במודעת השבת האבדה שנדפסה בדבר, ב-3 ביולי 1932, והובאה לעיל. 

שמיר תהתה על עצם פרסום המודעה והציגה כמה שאלות: 

האם יש היגיון בפרסום מודעה בעיתון על אבדה של מקל הליכה שעלותו פחותה ככל הנראה ממחיר המודעה? האם היה ביתו של רבניצקי [...] כעין 'בית ועד לתלמידי חכמים', שבּוֹ נכנסו ויצאו אנשים להיוועד עם העורך, ואחד מהם נטל עִמו את מקלו של ביאליק שהיה נעוץ במבואה במקום המיועד למטריות? האם חשב ביאליק שקוראיו יבינו את תיאור המקל ('כעין רְהָטים רְהָטים קטנים'), ולמה ניסחוֹ בניסוח נועד ליודעי ח"ן? ועוד שאלה הציקה לי: כותרותיו הראשיות של גיליון העיתון שבו נתפרסמה המודעה הכריזו על גירוש היהודים מאוניברסיטאות גרמניה [...] על ניצחון הנאצים על ממשלת בוואריה, ועוד. האם בתוך האווירה הפוליטית הקדחתנית והקודרת הזאת מצא המשורר לראוי לפרסם מודעה של מה בכך על אָבדן של מקל הליכה פשוט?  

תשובתה ניתנה במישור הסימבולי והפסיכולוגי:

אין זאת כי המקל האבוד היה יקר ללִבּוֹ של ביאליק, והוא היצר על היעלמותו עד מאוד. אפשר שאָבדן המקל התפרש אצלו כגדיעת כוחו ויכולתו, מה גם שב-1932 הוא היה נתון במלחמה מרה עם שלונסקי ו'הצעירים' שהִרבּו להציגו כמי שעבר זמנו. ביאליק חש שהוא מגורש במקלות, וביקש כנראה להחזיק בידו מקל – ממשי או מטפורי – לצורכי הגנה ולצורכי התקפה.

בהמשך הציעה שמיר להבין את חשיבות המקל בעולמו של ביאליק תוך עיון בשלושה מוטיבים שפירנסו את יצירתו: מקל הליכה, מקל חובלים ומקלו של היהודי הנודד. היא גם ציטטה את תיאורו היפה של צבי שוסטר, שהובא לעיל, והמבקש להרחיב בעניין יוכל לקרוא את הדברים במאמרה הזמין ברשת.

האם נמצאו מקלותיו של ביאליק והושבו לבעליהם?

בבית ביאליק, כפי שהודיעני ביוני 2021 מנהל הארכיון הקודם מר שמואל אבנרי, נמצא מקל ההליכה שלו. לדעתו, זה אכן המקל שנעלם בבית רבניצקי, זה ש'מחורץ כולו חריצים חריצים מאורכים וסמוכים זה לזה'. 

שפטו אתם באיזה מקל ממקלותיו של ביאליק מדובר...

צילום: שמואל אבנרי

ולסיום, ביאליק לא היה הסופר הראשון והאחרון שנקשר בעבותות של אהבה למקל ההליכה שלו והתייסר לאחר שאבד. 

על המקל של הסופר יהושע בר-יוסף (1992-1912) סיפר בנו יצחק בר-יוסף ברשימתו היפה 'מי גנב את המקל של אבא?' (הארץ, תרבות וספרות, 31 במארס 2023, עמ' 4). יצחק בר-יוסף גם הזכיר את כרוז 'השבת אבדה' של ביאליק, שאותו מצא בארכיון מכון גנזים.

_________________________________

רשימה זו נולדה בעקבות מאמרו של ד"ר עמי צורן, 'אלו מציאות: אבדות של ידועי שם בראי העיתונות העברית', בלוג עונג שבת, 19 בספטמבר 2025, ואני מודה לו על עזרתו ועל הוספותיו. תודה גם לעובדי ארכיון מכון 'גנזים' של אגודת הסופרים, למנהלת אדיבה גפן ולארכיונאי אמיר בן-עמרם.

יומן קריאה: עשר השנים הטובות

מאת אבנר הולצמן

ישראל כהן (ויקיפדיה)

את דבריי על ספרה החדש של פרופסור חגית הלפרין אפתח בזיכרון אישי. ב-1982, חודשים אחדים אחרי שנעשיתי עוזר הוראה ומחקר של פרופסור נורית גוברין, אחותה הבכורה של חגית, היא הפגישה אותי עם אביהן, הסופר ישראל כהן (1986-1905). זכורה לי היטב הדירה הצנועה ברחוב ריינס 54 בתל אביב, ובלבה חדר העבודה עמוס הספרים, חלק מספרייתו האדירה של בעל הבית. לימים נודע לי שהחדר הכיל יותר מן הנראה לעין, משום שמאחורי כל שורת ספרים הסתתרה שורה נוספת, וישראל כהן ידע כמובן את מיקומו של כל ספר, גלוי או נסתר. ברשימת זיכרון יפה, שחיבר אורציון ברתנא על פגישותיו עם כהן, תואר חדר זה באופן קולע: 'דלת החדר סגורה וכהן יושב ככהן גדול ליד שולחן עבודה עמוס ספרים ומדבר עליהם בפנים חמורות ובאהבה' ('אין תמורה לחיים האלה: פגישות עם ישראל כהן האיש, המסאי, העורך', מעריב, 7 במארס 1986). כשפגשתי בו בפעם הראשונה היה בן שבעים ושבע, כמעט ארבע שנים לפני מותו, נתון כתמיד בתנופת יצירה ועשייה. באותן שנים פרסם בזה אחר זה ארבעה ספרים, שהאחרון בהם, עיונים ותגובות, הוכן לדפוס עד השבועות האחרונים לחייו. 

פגישתי איתו, בתיווכה של בתו נורית, נועדה להטיל עליי משימה. באותם ימים טיפל ישראל כהן בעיזבונם של ידידו, השחקן דוד ורדי ממייסדי תיאטרון הבימה עוד במוסקווה, ורעייתו השחקנית חוה יואלית. השניים נפטרו חשׂוכי ילדים, ובין שלל מעשיו הטובים קיבל עליו כהן להוציא לפועל את צוואתם ולדאוג להנצחתם. שותפו למשימה היה האיש היקר שמעון לב-ארי – שחקן מחונן, חוקר ומנהל ארכיון התיאטרון באוניברסיטת תל אביב, שם הופקד ארכיונם של ורדי ויואלית. שום טרחה גדולה וקטנה לא כבדה על כתפי כהן. אני זוכר שהתלוויתי אליו פעם, כדי לסייע לו לבדוק את תכולת דירתם של בני הזוג ורדי לקראת פינויה. כהן ביקש ממני לעבור על ארכיונו האישי הגדול של דוד ורדי ולאתר בו חומרים עבור מהדורה מורחבת של ספרו האוטוביוגרפי בדרך הילוכי. כך הזדמנו לנו כמה וכמה פגישות, ויכולתי לעמוד מקרוב על המסירות והמיומנות שהשקיע בעריכת הספר, לרבות כתיבת מבוא מקיף על חייו ופועלו של ורדי. 

ואז, אחרי שהספר ראה אור כלול בהדרו (הוצאת עקד, 1982), אמר לי כהן: 'כעת הגיעה העת לארגן מסיבת הערכה' – זה היה הביטוי שהשתמש בו. והיכן היא תיערך? כמובן במִלוֹא, (ראשי תיבות של מועדון לסופרים ואמנים, אבל אולי גם חידוד על 'מי לא [בא]?'), שעד אז לא שמעתי את שמעו. צעדנו יחד לרחוב בילינסון 9, מרחק הליכה מדירתו, ושם פגשתי את טרי שנהוד, אם הבית ורעייתו של המשורר שלמה שנהוד, שתוארה בצבעים מלבבים בספרה של חגית הלפרין. ישראל כהן, שערך והנחה את הערב לפני קהל רב, גייס שלושה נפילי במה על מנת להעלות זיכרונות על ורדי ולדבר על ספרו: שמעון פינקל, רפאל קלצ'קין ושמוליק סגל. קולו הרועם של פינקל, שקרא מן הספר, עדיין מהדהד באוזניי. כהן גם ביקש ממני להכין כרזות לפרסום האירוע, ומאפס תקציב להדפסתן ציירתי אותן כמיטב יכולתי בכתב ידי ותליתי על לוחות המודעות הפנימיים של תיאטראות הבימה והקאמרי... רק כאשר קראתי עכשיו בספרה של הלפרין התברר לי, שזכיתי בלא יודעין להיות עֵד ושותף לאירוע היסטורי, משום שהערב ההוא, לכבוד ספרו של ורדי בפברואר 1983, היה האירוע האחרון שנערך במלוא, כשנה וחצי אחרי סגירתו הרשמית מקץ שלושים שנות פעילות. 

הבאתי אנקדוטה זו לא רק משום שהיא מחברת אותי באופן חי אל נושא הספר, אלא משום שיש בה כדי להמחיש כמה היבטים שהתגלו לי בדמותו ובפועלו של ישראל כהן. כהן היה מה שנהוג היום לקרוא 'סוכן תרבות', ובמילים אחרות צירוף בלתי שכיח של איש רוח מובהק שהוא גם איש ארגון ומעשה, של מסירות לחבריו אנשי הרוח והתגייסות לעשות עמם חסד של אמת, לשם שמיים ושלא על מנת לקבל פרס. נוסף על תכונות אלה הייתה בו היכולת למצוא שפה משותפת עם צעירים ממנו בעשרות שנים, מיומנות בעריכה ובהוצאה לאור, וגם הומור יהודי גליצאי ולשון דיבור עשירת ניבים. שאר הרוח וטוב הטעם שחוויתי בשיחותינו ליווּני במשך שנים רבות. 

הרחבתי את הדיבור על ישראל כהן משום שלטעמי הוא הגיבור הראשי של הספר מצוותא עד מלוא. אומנם הספר מתעד את פעילותם של תשעה מועדוני תרבות שהתקיימו בין שנות הארבעים לשנות השמונים של המאה העשרים, ולא רק בתל אביב, אלא גם בירושלים, בחיפה ובצפת, בחסותן של מפלגות הפועלים. שישה מהם – 'מלוא', 'בארי', 'יחדיו', 'בוסתן', 'המרתף' ו'מלוא צפת' – היו קשורים למפא"י. 'מדורה' הוקם מטעם מפלגת אחדות העבודה, 'אחוה' פעל מטעם מק"י, ו'צוותא' מטעם מפ"ם. תקופת הפריחה של המועדונים הללו הייתה בשנות החמישים והשישים, ואחר כך רובם דעכו. הבולטים והמתמידים ביניהם היו 'צוותא' ו'מלוא', כמודגש בכותרת הספר. יוצא דופן הוא מועדון צוותא שבשנות השבעים, אחרי מות מייסדו אברהם שלונסקי, נהפך ממועדון תרבות לאולם מופעים איכותי, וכך הוא פועל עד היום. 

מפגש של סופרים ומשוררים ערבים במועדון מלוא, 1954. המנחה הוא אליהו אגסי (ויקיפדיה)

במה זכה אפוא ישראל כהן למקומו כגיבור הראשי של הספר? משום ש'מלוא', שאותו ייסד כהן, נותר נאמן כל שנותיו לייעודו כמועדון תרבות. לאורך כל שנות קיומו שקד כהן לקיימו ולטפחו במסירות וביצירתיות מתמדת, בחלק מן הזמן, ונוכח הקשיים הרבים שנערמו בדרך, הסתייע בשותפו, הסופר והעורך יעקב הורוביץ. הדיון המפורט ב'מלוא' תופס יותר ממחצית הספר, גם משום שזה היה המועדון היחיד שהותיר אחריו ארכיון מסודר, אף זאת בזכותו של כהן שטרח לאסוף ולשמור כל מסמך המתעד את מאות האירועים שנערכו במועדון בכל שנות קיומו.

העקבות שהותירו שאר המועדונים נותרו חלקיים, מפוזרים ועלומים, וחייבו את הלפרין למלאכת בילוש וליקוט מעוררת השתאות, שאפשרה לה ליצור תמונה מקיפה. אכן, אחד ההיבטים המרשימים בספר הוא עושר המקורות שבתשתיתו. כל אחת מ-561 הערות השוליים שולחת את הקורא למקור ראשוני כלשהו: ידיעות עיתונאיות, פרקי זיכרונות, פרוספקטים פרסומיים, פרוטוקולים של ישיבות, מכתבים השמורים בארכיונים הרבים שנבדקו, שפע תצלומים, וגם רַאיונות עם מי שיכלו למסור עדות אישית על מעורבותם בפעילות המועדונים (אציין במיוחד את רשימתה המאלפת של נורית גוברין, המאירה את 'מלוא' באופן מעמיק ואנקדוטלי כאחד, שחלקים ממנה שולבו בספר). מדובר בעבודת נמלים מחקרית, של צירוף פרט לפרט, של יצירת יש מאין. לפני מחקרה של הלפרין לא היה בידינו דבר, ואחריה נחשפת לפנינו תמונה עשירה של תופעה תרבותית בעלת משמעות ונוכחות. 

חגית הלפרין (ויקימדיה)

את ההישג של הלפרין יש להעריך גם לאור העובדה שלא עמד לנגד עיניה דגם קודם לתיאור היסטורי של מועדוני תרבות, לפחות לא בארץ. התקדים הרלוונטי היחיד הוא אולי מפעל 'עונג שבת' של ביאליק, אף הוא מעין מועדון תרבות תל-אביבי, שתועד בספרו של שמואל אבנרי כמה ביאליק יש? (2021). לכן היה עליה ליצור לבדה את המסגרת ואת הקונצפציה של הספר מתוך חומרי הגלם הראשוניים שאספה. בכל האמור ב'מלוא' אין צורך לומר שהמחברת 'נוגעת בדבר', כמי שהייתה עדה מילדותה ונעוריה למרכזיותו של המועדון בעולמו של אביה וגם כמי שנכחה בעצמה באירועים רבים שנערכו בו. עם זאת, אהבת הבת לאביה, שהיא אולי המניע העמוק לכתיבת הספר, בפירוש לא קלקלה את השורה. הממד האישי הבלתי מוסתר מוסיף נופך מיוחד לספר מבלי לפגום בענייניות ובקפדנות המחקרית המונחות ביסודו. 

מהי אפוא התמונה העולה מן הספר מעבר למצבור הפרטים ולכרונולוגיה של האירועים? 

נראה לי שההיבט העקרוני החשוב ביותר המצטייר מתוכו נוגע למתח בין קיומם של המועדונים כמקומות מלאי תוכן תרבותי ושאר רוח לבין אופיים כמוסדות הפועלים בחסות מפלגה, וכשמדובר ב'מלוא' זו מפלגת השלטון. כל זאת קרה בתקופה שאידאולוגיות ונאמנויות מפלגתיות עדיין מילאו תפקיד ממשי במרחב הציבורי. בשנות השיא של 'מלוא' – מה שהלפרין הכתירה בשם 'עשר השנים הטובות' (1957 עד 1967) – עדיין שרר שלטון מפא"י במלוא כוחו, גם אם הסתמנה כבר שקיעתו של האב המייסד, דוד בן-גוריון, שסימנהּ הרשמי היה סילוקו מן המפלגה ב-1965 על רקע ספיחי פרשת 'העסק הביש'. 

מפא"י ידעה להיות מפלגה ברוטלית, וישראל כהן מצא עצמו בשנים ההן ניצב בצומת של מתחים. מצד אחד היה איש מפלגה נאמן ומחויב, וממשרדו בבית מרכז מפא"י ערך את שבועון המפלגה הפועל הצעיר, אם כי גם בו הקפיד על פלורליזם רעיוני וטיפח מדור ספרותי עשיר. מצד שני, בכל הקשור ל'מלוא', היה על ראשי המועדון להדוף את התביעה המתמדת להידוק הקשר בינו לבין המפלגה, להפיכתו למועדון מפלגתי מגויס 'על מלא', ולהפקת רווחים ממשיים ומיידיים למפלגה (אולי ברוח דבריה של השרה מירי רגב, 'מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?'). מול הלחצים הפוליטיים ניסו ראשי המועדון לקיים שגרה של מוסד תרבות פתוח וחם ברוח ערכי תנועת העבודה, שבו יוכלו לטפח תרבות פועלים אך בלא כפייה ובלא תכתיבים מגבוה. ביטוי בולט למתח זה היה בשתי הרצאותיו המתועדות של בן-גוריון ב'מלוא', ב-1953 וב-1961. הוא לא הסתיר את הזלזול הקבוע שלו כלפי אנשי הרוח, ואת תפיסתו שתפקידיה של הספרות הם לעמוד לרשות המדינה, להתגייס למשימות לאומיות ולעזור בחינוך העם. אנשי 'מלוא' לא נשארו חייבים. בצד הכבוד העמוק שרחשו לראש הממשלה השיבו לו בדברים נמרצים, אף כי היה ברור לכולם כי לא היה בדברים כדי להזיזו מעמדתו כמלוא הנימה. 

סוג אחר של מתח נבע ממעמדו של 'מלוא' כמוסד התלוי במפא"י גם מבחינה תקציבית. הלפרין מתעדת בפירוט את מאמציהם של אנשי המועדון להבטיח את קיומו החומרי ולגייס את הסכומים הפעוטים שנדרשו לכך – פעוטים ביחס למשאבים האדירים שעמדו אז לרשות מפלגת השלטון. אין לשער את היקף מאמציו של כהן, שמתוך אמונתו בחשיבות המפעל היה נכון לקבל עליו כל טרחה וכל התבזות, לעמוד כעני בפתחם של ראשי המפלגה ואמרכליה בנסותו להבקיע את אטימות לבם. כך הסתיימו בלא כלום רוב התוכניות המפליגות שהגו ראשי המועדון - מפגשים, נסיעות, הוצאת ספרים, הענקת פרסים, קירוב צעירים ועוד כהנה וכהנה. כל היוזמות הללו נתקלו במציאות מפלגתית אדישה ואף עוינת. 

בקומה התחתונה של בית מפא"י ברחוב בילינסון 9 שכן מועדון 'מילא'

צילומים: איתמר לויתן

שאלה אחרת העולה מן הספר היא, כיצד התקיימו המועדונים הללו בתוך המרקם התרבותי התל-אביבי הרחב יותר. יש מקום להשוואה בין מועדוני התרבות לבין מוסדות משיקים להם, כגון בתי הקפה הספרותיים שהיו לשם דבר (לכך הוקדש ספרו של שחר פינסקר, עם הספל: בתי קפה ותרבות יהודית מודרנית, מאגנס, 2024). הלא באותן עשר שנים טובות, פעל במרחק 300 מטרים או חמש דקות הליכה מ'מלוא' גם 'קפה כסית' (ברחוב דיזנגוף 117), המרכז המהולל של הבוהמה האומנותית התל-אביבית. הייתה אפילו חפיפה חלקית בין יושביהם של שני המוסדות האלה, אם כי אינני יודע אם ישראל כהן הֵסֵב אי פעם ב'כסית'. אבל ככל שהיה המרחק הפיזי זעיר, נפערה תהום בין האווירה וההווי ששררו בכל אחד מהם. בשעה שב'כסית' נשפך האלכוהול כמים, ב'מלוא' שתו בנחת תה. בשעה שב'מלוא' ניתן היה לשמוע הרצאות מרחיבות דעת וליהנות מדיונים מתוכננים בקפידה, ב'כסית' התנהל שיח ספונטני בחברותא סוערת. בשעה שב'מלוא' נשמרה בדרך כלל אווירה מהוגנת ומאופקת, אפילו במסיבות פורים הססגוניות ומלאות העליצות, ראו כתליו של 'כסית' לא פעם מחזות לא נעימים של רשעות ושל שכרות (ולמי שלא נרמז, ראו בספרו של יעקב אורלנד, נתן היה אומר, הקיבוץ המאוחד, 1985).

'כסית', 1976 (צילום: שלמה מנשה; דף פייסבוק של White City Tel Aviv)

ועוד מבט אחד אל אותן עשר שנים טובות. ממרחק הזמן מצטייר עשור זה כתקופה השקטה ביותר בתולדות מדינת ישראל, אחרי ששככה סערת העשור הראשון למדינה ולפני שמלחמת ששת הימים שינתה את המציאות מן היסוד. יש הרבה ביטויים של געגועים נוסטלגיים לשנים ההן, שנות 'הקו הירוק', שהצטיינו בפריחה תרבותית ובאקלים רגוע ומפויס עם המעבר מעידן בן-גוריון לתקופת אשכול.

אבל האומנם באמת כך היו פני הדברים?

והרי ניתן לתאר את העשור ההוא גם כתקופה של חיים לרגלי הר געש, שבה הדומיננטיות של שלטון מפא"י הסתירה תהליכים ומתחים שעתידים היו להתפרץ אחרי 1967. אלה היו שנות המעבר מתקופת הצנע והמעברות לעידן עיירות הפיתוח ושכונות המצוקה, שבהן נצברו תחושות קיפוח של קבוצות שונות בחברה הישראלית כלפי הממסד ההגמוני הוותיק, שהותיר אותם הרחק מן העין ומן הלב. המרירות החברתית התפרצה לא רק בקרב מי שכונו 'בני עדות המזרח', אלא גם בחוגי הציונות הדתית. שם צמח דור שטיפח חלומות גאולה שעתידים היו להתפרץ אחרי מלחמת ששת הימים, כמתואר בעוצמה רבה ברומן עת הזמיר של חיים באר. 

בד בבד עם 'הסכם השילומים', שסדק בפעם הראשונה את המעטה הסוציאליסטי שביקשו ראשי המדינה להלביש בו את החברה הישראלית, גם מאות אלפי ניצולי השואה חרגו אט-אט משתיקתם והצטרפו למקהלת קולות מגוונת הרבה יותר. האוכלוסייה הערבית הייתה עדיין סגורה בעריה ובכפריה, נתונה תחת המכבש האכזרי של הממשל הצבאי, שהוסר רק ב-1966. שוביניזם גברי בוטה שרר בכול, ורק ניצנים מעטים של פמיניזם נראו אז בארץ בטרם יגיחו אל פני השטח בעשור הבא. כל הכוחות העתידים להפוך את החברה הישראלית לפסיפס של זהויות מתנגשות היו עדיין חבויים תחת אתוס שוויוני כביכול ששלט או הושלט בהשראת מפא"י. היא עצמה נבלעה ב-1968 במערך רחב יותר של מפלגות הפועלים, בבחינת אות מבשר להדחתה מן השלטון כעבור עשור. 

מה מכל אלה השתקף בפעילותם של מועדוני התרבות, ו'מלוא' במיוחד? לא הרבה. כמו מוסדות תרבות אחרים בני זמנו היה 'מלוא' תופעה תל-אביבית בעיקרה, ביטוי נאמן לעולמו של היישוב הוותיק שהלך ואיבד עם השנים את אחיזתו במארג המגוון ורב המתחים של החברה הישראלית החדשה. 'מלוא' הזדקן עם חבריו, ועד שגווע, עם פרוץ עידן הטלוויזיה והבידור הקל, נותר מעין שמורת טבע נקיית דעת ואכסניה איכותית לחבורת סופרים ואמנים שתמכו אלה באלה. הוא היה חלק אורגני מרשת ענפה של מוסדות תרבות שנדחסה בקילומטר רבוע אחד במרכז תל אביב, ובהם שישה מתשעת המועדונים שתוארו בספר שלפנינו. הם כבר אינם עימנו, אך הספר מצוותא עד מלוא יהיה מכאן ואילך אבן יקרה בפסיפס תולדותיה של התרבות הישראלית.

 _________________________________

הרחבת דברים שנאמרו בערב ההשקה של הספר מצוותא עד מלוא, שנערך בבית הסופר בתל אביב ב-29 באוקטובר 2025. 

פרופסור (אמריטוס) אבנר הולצמן לימד ספרות עברית באוניברסיטת תל אביב ולאחרונה נבחר לשמש יו"ר החטיבה למדעי הרוח באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. avnerhol@gmail.com