עִדוֹ נדב התגייס שלשום לצה"ל, לחיל השריון, ולבקשתו הכין לו אביו נֹעם – ידידי, שכני שמלמעלה, והצייר הרשמי של מערכת עונ"ש – קומיקס מיוחד.
לעדו, הקונקרטי והמטפורי, ברכות חמות מכולנו (בשנות הששים והשבעים עוד נהגו לאחל לחיילים 'שפשוף קל ונעים', אבל מאז התעשרה המילה 'שפשוף' במשמעויות נוספות, ולכן יצאה ברכה זו מכלל שימוש). הלוואי שיחד עם כל בנינו-חיילנו (כולל הבן הפרטי שלי) תיכנס בשלום ותצא בשלום.
ועד אז, תזכורת משנות התשעים, כשהיינו בני שלושים ומשהו...
כל מי שגר בירושלים (ומן הסתם גם בבני ברק ובשאר ריכוזים חרדיים) מכיר את 'מפלצות הגניזה' – צפרדעי מתכת ענקיות שנועדו לאחסן בתוכן תשמישי קדושה ומצווה שנפסלו, כתבי קודש שנקרעו או התבלו, או סתם 'שמות' שאין בהם עוד צורך (כולל עיתונות חרדית ועלוני שבת למיניהם).
לפני כשבועיים, בשעת בוקר, צילם ברוך גיאןאת התמונה היפה הזאת ברובע היהודי שבעיר העתיקה של ירושלים. ליד הצפרדע הונחו ארגזי קרטון ובתוכם ספרים שכנראה היו עבים וגדולים מדי כדי להיכנס בעד הפתח.
נער חרדל"י סקרן שלף מתוך הארגז כרך של האנציקלופדיה העברית, ולא יכול היה להתאפק. הוא התיישב על שפת המדרכה והחל לקרוא...
'נכון', כתב לי ברוך, 'אין לה לאנציקלופדיה כבר מקום בבתינו. רובנו הוצאנו אותה. אך הנה היא הצליחה לרכז את תשומת ליבו של אותו צעיר שעה ארוכה. קרבתי אליו והצצתי. הוא עיין בערך העוסק במטוסים...'
היום 'תשעה באב'. בעצם, תשעה באב 'האמיתי' היה אתמול, אבל בשל השבת נדחה הצום למוצאי שבת וליום ראשון. צום קל לצמים. אני בטוח שהם יסתדרו גם עם 'שעון הקיץ'...
אבל לא כולם צמים בתשעה באב, ובוודאי שלא כולם כמהים באמת-באמת לבנייתו מחדש של בית המקדש, משכן בית תפארתנו שחרב בעוונותינו, ועל הדרך הציל (לפחות לדעתי) את קיומה העתידי של הדת היהודית.
תארו לעצמכם – והרי זה היה אפשרי וסביר– שהיהודים בני המאה הראשונה לספירה לא היו פותחים במרד השגעוני שלהם נגד האימפריה הרומית. אם הם היו קצת יותר רגועים ומאופקים, הרומאים לא היו מעלים על דעתם להפוך את בית המקדש הירושלמי לעיי חרבות, והיו מאפשרים לנתינים הנאמנים בפרובינצית יהודה להמשיך בשלהם. למה לא בעצם? הרי הרומאים עצמם בנו בתי מקדש והקריבו קרבנות בכל הזדמנות.
ואז מה היה קורה? מישהו יכול לתאר לעצמו את הדת היהודית שורדת לאורך כל ההיסטוריה, עד המאה ה-21, עם בית המקדש השני ועם עבודת הקרבנות מסביב לשעון, עם משפחות הכהונה המושחתות, שחיברו כבר אז הון ושלטון, ובלי בתי כנסת ובלי תפילות הקבע, ובלי 'חכם עדיף מנביא', ובלי כל 'המהפכה החוקתית' שהנהיגו חכמי יבנה?
אפשר אפוא לנסות ולראות צדדים חיוביים גם במה שנחשב 'אסון לאומי', בבחינת 'מעז יצא מתוק'. מבחינות מסוימות השבתאים צדקו... תשעה באב היה צריך להיות יום חג, משום שזה היום שבו ניצלה הדת היהודית מהכחדה, זה היום שאִפשר לדת היהודית להשתנות ולהצליח להישאר רלוונטית עד עצם היום הזה.
בכל מקרה ובלי קשר לגורלה של הדת היהודית, התאריך עצמו הפך למרכיב זהות חשוב בתולדות ישראל. הוא נתפס לא רק כאסון דתי אלא גם, ואולי בעיקר, סמל לחורבן לאומי בכלל, לאבדן עצמאות ולגלות עם ישראל מארצו.
קריקטורה של אריה נבון בעקבות הפגנת חרדים בירושלים למחרת תשעה באב, 1953
עד כאן סתם הרהורים אפיקורסיים, ומכאן לעניין השרפרפים שעליהם יושבים המתפללים בשעת קריאת מגילת 'איכה' וקינות תשעה באב.
לפני שנתיים צילם יוסי גולדשמיט את התמונה המחויכת הזאת בירושלים:
שיר זה, שהושמע לראשונה בפסטיבל הזמר והפזמון שנערך ביום העצמאות של שנת 1969 (והגיע רק למקום הרביעי), היה בשעתו להיט אדיר. השיר נשחק קצת מרוב שימוש וכמעט שנשכח, אבל בהאזנה חוזרת ממרחק השנים, זהו באמת שיר נהדר.
תמונה נדירה של רבקה זהר שרה את 'על כפיו יביא' בפסטיבל הזמר, 1969 (צילום: אמיתי לבון)
לכבוד תשעה באב ולכבוד הנגרים שעדיין מנגרים בסתר הנגרייה שרפרפים לאליהו שיבוא, הנה רבקה זהר (המילים בהמשך, למי שלא זוכר בעל-פה):
ברחובנו הצר
גר נגר אחד מוזר
הוא יושב בצריפו
ולא עושה דבר.
איש אינו בא לקנות
ואין איש מבקר
ושנתיים שהוא
כבר אינו מנגר.
והוא חלום אחד נושא עוד בלבבו:
לבנות כסא לאליהו, שיבוא.
על כפיו אותו יביא
לאליהו הנביא.
והוא יושב ומחכה לו
כבר שנים חולם הוא שיזכה לו
על סודו שומר ומחכה לו,
מתי כבר יגיע היום.
ברחובנו הצר
גר סנדלר אחד מוזר,
הוא יושב בצריפו
ולא עושה דבר.
מדפיו הריקים
מכוסים באבק
כבר שנתיים מונח
המרצע בשק.
והוא חולם כי נעליים הוא תופר
בן על הרים ינוו רגלי המבשר.
על כפיו אותן יביא
לאליהו הנביא.
והוא יושב ומחכה לו
כבר שנים חולם הוא שיזכה לו
על סודו שומר ומחכה לו,
מתי כבר יגיע היום.
בירושלים ישנו
איש לגמרי לא צעיר
שבנה הרבה בתים
בכל פינות העיר.
הוא מכיר כל סימטה
כל רחוב ושכונה,
הוא בונה את העיר
כבר שבעים שנה.
והוא חולם כי כמו שאת העיר בנה
יניח למקדש את אבן הפינה
על כפיו אותה יביא
אליהו הנביא.
והוא יושב ומחכה לו
כבר שנים חולם הוא שיזכה לו
על סודו שומר ומחכה לו,
מתי כבר יגיע היום.
אחרי מלחמת ששת הימים היה בארץ גל של שירי ניצחון ותהילה. אבל מתחת לפני השטח החלו לרחוש גם זרמים מיסטיים של אמונה בנסים שקרו לנו. את השיר "על כפיו יביא" כתבתי שנתיים אחרי המלחמה, אבל אני חושב ששורה עליו רוח המסורת היהודית, שניתן למצאה בין השיטין. שהרי אליהו הנביא נחשב למבשר ביאת המשיח. לפני בוא המשיח יבוא אליהו הנביא כדי לבשר את בואו, אחריו יבוא משיח בן יוסף, שייהרג במלחמת גוג ומגוג ורק אחריהם יבוא המשיח האמיתי, משיח בן דוד, ויביא את הגאולה השלימה. זה אחד השירים האהובים עלי, בעיקר בגלל אופיו ה"עממי". הוא מעלה אל פני השטח בעלי מקצועות יומיומיים, שדמותם נזכרת הרבה בשירי העם היהודיים ממזרח אירופה, אך כמעט לא מופיעה בשירים העבריים.
אבל טהרלב לא חשף כאן את הסיפור כולו. בכתבת טלוויזיה שצילם וערך שי שלומי בשנת 2010, גילה יורם טהרלב את הסקופ הגדול: הנגר המוזר כלל לא גר בירושלים, אלא ברמלה...
והנה עוד כמה ביצועים יפים של 'על כפיו יביא'.
להקת 'פניני השרון' – תלמידי בתי ספר מרעננה, בביצוע מצוין משנת 1994. הילדים הנחמדים הללו צריכים כבר להיות בני שלושים ומשהו...
כאן יהורם גאון (2007):
ולסיום, עמיר בניון מסלסל בקולו בהופעה במועדון 'צוותא' (2010):
בסדרה 'גלגוליו של מכתב' עסקנו לא פעם – ועוד נעסוק ברשימה הבאה – במכתבים ששולחים חיילים יהודיים מן החזית. אבל כמובן שמכתבים הביתה שלחו חיילים בני כל העמים וכל הדתות שתמיד התגעגעו לאותם דברים: לחברה האהובה, לאשה ולילדים, למגע ידה של אמא ולתבשיליה, לבית המוכר והשליו...
'תהבהב לה האש בכירה' הוא שיר חיילים יפהפה מימי מלחמת העולם השנייה, שאינו אלא קטע ממכתב פיוטי ששלח החייל, מחבר השיר, לרעייתו שבעורף. השיר נכתב בשלהי 1941 והולחן ב-1942.
השיר נכתב בשנת 1941 על ידי אלכסיי סוּרְקוֹב (Алексе́й Алекса́ндрович Сурко́в) והולחן בשנת 1942 על ידי קונסטנטין ליסטוב (Константи́н Я́ковлевич Листо́в). ליסטוב (1983-1900) נולד באודסה למשפחה יהודית. הוריו היו עובדי קרקס שנעו ממקום למקום, והוא עצמו החל ללמוד מוזיקה ולנגן כבר בגיל חמש.
בשנת 1944 התגלגל השיר מרוסית לעברית ותורגם על ידי אברהם שלונסקי. זמן קצר לאחר מכן, או אולי ממש במקביל, תורגם השיר גם על ידי שמעון מנסקי, חבר קיבוץ אילון שבגליל העליון. והנה, דווקא תרגומו של מנסקי, שרק מעטים שמעו את שמו, הוא שזכה להצלחה והוא זה שמתנגן כל כך טוב עם המנגינה המופלאה.
הנה צמד 'הדודאים' שרים את 'תהבהב לה האש בכירה' בתרגומו של מנסקי:
השיר V Zemlyanka (זמליאנקה), שפירושו בשׁוּחה, או בַּמַחְפֹּרֶת (כך תרגם שלונסקי), ובאנגלית: In the dugout, או In the blindage נכתב בימי הקרבות על מוסקבה, על ידי המשורר הסובייטי אלכסיי סוּרְקוֹב (כבר נפגשנו בו ברשימה על גלגולי 'שיר הפרטיזנים' של הירש גליק, שכן הוא זה שכתב את המילים לשיר הרוסי שעל בסיס מנגינתו כתב גליק את שירו).
הקרב על מוסקבה– המתקפה הגרמנית ('מבצע טייפוּן', שבו השתתפו כמיליון חיילים גרמנים), ההגנה על העיר הנצורה ומתקפת הנגד הרוסית להדיפת הגרמנים – היה לא רק אחד הקשים בחזית המזרחית אלא גם בעל ההיבטים הסמליים ביותר. היטלר רצה בכל מאודו לכבוש את הבירה הסובייטית (אך לא שעה לעצת קציניו והמתין זמן רב מדי עד תחילת החורף), בעוד שסטאלין עשה הכל כדי להגן על עיר הבירה. הקרבות נמשכו שלושה חודשים מראשית אוקטובר 1941 ועד ראשית ינואר 1942, והסתיימו בנסיגת הגרמנים.
הלחימה התנהלה בחודשי החורף, שהיה גשום במיוחד ומקפיא (ועובדה זו אכן באה לידי ביטוי בשיר), וההקרבה הנחושה של חיילי הצבא האדום בפיקודו של מרשל ז'וקוב הייתה לשם דבר.
אחד המיתוסים הידועים ביותר מן הקרב על מוסקבה הונצח בספרו של אלכסנדר בק 'אנשי פאנפילוב', שתורגם לעברית בשנת 1946 והיה מנכסי צאן הברזל של דור תש"ח בייצגו ערכים של רעות ודבקות במשימה. בדור האחרון נסדק מיתוס זה והיו שטענו שהקרבות שתוארו בספר נופחו לצרכי תעמולה ובפועל לא היה שונה הקרב של אנשי פאנפילוב ממאות אירועי קרב אחרים שהתרחשו במהלך ההגנה על מוסקבה.
כאן אפשר לצפות בפרק הראשון (מתוך שמונה) של סרט דוקומנטרי סובייטי שמתאר את הקרב על מוסקבה. הסרט הוקרן כבר בימי המלחמה, והוא למעשה ראשון הסרטים הסובייטיים שנעשו על 'המלחמה הפטריוטית הגדולה'.
נשוב לשירו של סוּרקוב.
סוּרקוב שירת ככתב צבאי בחזית מוסקבה ובשיר הוא תיאר את תחושותיהם של חיילי הצבא האדום המסתתרים מאש האויב הגרמני וחוששים שבקרוב ימצאו את מותם. בשׁוּחה הם לא חושבים על המולדת או על סטאלין, אלא על היקירה הרחוקה ועל שדות השלג הלבנים והשלווים של מוסקבה, המפרידים כתהום מן המציאות האכזרית של פחד ומוות שבה הם נמצאים.
שורה נוקבת במיוחד בשיר – 'ולמוות ארבעה צעדים' – העניקה השראה לרומן מלחמה שחיבר הסופר הקנדי ג'ון וילסון בשנת 2005 ונקרא 'Four Steps to Death', שעוסק דווקא בקרבות סטלינגרד.
ומעניין שגם ספרו של אריה אשל, שמאגד את מכתביו מצינוק הכלא של לוחם האצ"ל אבשלום חביב– שנדון למוות ונתלה על ידי הבריטים ביולי 1947 בכלא עכו – נקרא 'ארבעה צעדים למוות' (ספריית מעריב, 1997). אמנם ה'ארבעה צעדים' של חביב הם ארבעת השלבים לפני הגרדום, אך זהו אותו דימוי.
על נסיבות כתיבת השיר המקורי יש חומר רב, כמובן בעיקר ברוסית, וסיכם אותו עבורי אורי יעקובוביץ':
סורקוב העיד כי שש-עשרה שורות השיר הן למעשה חלק ממכתב שכתב לאשתו, סופיה אנדרייבנה, בסוף נובמבר 1941, לאחר יום קרב קשה סמוך לנהר איסטרה (Istra; באזור מוסקווה). שורות אלה הפכו לשיר רק במקרה: היה זה בפברואר 1942, כאשר הגיע המלחין קונסטנטין ליסטוב לשמש יועץ מוזיקלי בכיר של הצי המלחמתי. הוא הגיע למערכת של העיתון הצבאי שסורקוב שימש כתב שלו, והחל לבקש משהו שאפשר לחבר לו מנגינה. משלא נמצא דבר כזה, נזכר סורקוב במכתב. הוא העתיק את השורות המחורזות לנקי ומסר לליסטוב. כעבור שבוע חזר המלחין למערכת של סורקוב, נטל מצלם המערכת מישה סאווין גיטרה ושר את השיר החדש. כל קהל המאזינים – אנשים שהתפנו מעבודתם העיתונאית - הגיב בהתלהבות. לאחר ארוחת הערב ביקש הצלם את הטקסט מסורקוב, ליווה עצמו בגיטרה ושר את השיר. לכולם היה ברור מיד שאם צרכן פשוט של מוזיקה הצליח לשמור בזכרונו את הנעימה מהביצוע הראשוני שלה, אין ספק שהשיר ייקלט במהירות.
המשורר אלכסיי סוּרקוב (1983-1899) בתקופת שירותו כחייל בצבא האדום
המלחין קונסטנטין ליסטוֹב (1983-1900)
השיר אכן נקלט במהירות (את המילים המקוריות ברוסית ובתעתיק אנגלי אפשר למצוא כאן; תרגום לאנגלית של השיר אפשר למצוא כאן), אך ככל הידוע הוא נאסר להשמעה בימי המלחמה משום שנחשב לבלתי פטריוטי. מי שמע על חיילי הצבא האדום שתופסים מחסה בחפירות ומשקשקים מפחד? 'ולמוות– ארבעה צעדים'? אין דבר כזה אצלנו.
למרות כל האיסורים, ואולי דווקא בגללם, השיר היה פופולרי מאוד, ובמיוחד אחרי המלחמה. נאזין ונצפה עתה בכמה ביצועים מובחרים.
השיר שולב גם בכמה וכמה סרטי קולנוע וטלוויזיה סובייטיים, ששניים מהם הצלחתי לאתר.
הסרט Рабочий поселок (עיר העבודה), שנעשה ב-1965, מספר על חייל רוסי שהתעוור במלחמה ומנסה לשקם את חייו. מי שמזמר את השיר בסרט הוא השחקן הרוסי המפורסם אולג בוריסוב (שאגב, בשנת 1992 ביקר בירושלים במסע צליינות פרטי). הסרט כולו נמצא כאן והשיר בתזמון 38:00.
שנה לאחר מכן (1966) שולב השיר גם בסרט קומי שנקרא Серая болезнь (המחלה האפורה). אפשר לשמוע אותו בתזמון 35:35. וכאן הסרט בשלמותו (רוסית בלי כתוביות):
סרט נוסף, שנעשה כנראה לטלוויזיה בשנת 1979, נקרא 'חיילים מוכנים תמיד'. שרה המקהלה הצבאית של מחוז לנינגרד:
ב. 'במחפּוֹרת': אברהם שלונסקי
תרגומו של שלונסקי, 'במחפֹּרת' הושר לראשונה בשנת 1944 בתכנית 'שי לחייל' של תאטרון 'המטאטא', שבה כבר עסקנו ברשימות קודמות. בתכנית זו הושרו גם 'המטפחת הכחולה' ('תכול המטפחת') ו'ערב על הים' ('שלום עירי נוחמה').
מהביצוע המקורי של 'המטאטא' לא שרדה כנראה אף הקלטה, אך הנה ביצוע מחודש של 'במחפורת', שהוקלט ב-5 במאי 2012. שר: דורי גלבוע; מלווה באקורדיון: דרור סנדלון (תודה לגרימי גלעד):
ג. 'תהבהב לה האש': שמעון מנסקי
כנס בוגרי קן השומר הצעיר בגליל ברנוביץ, קיבוץ אילון 1963. שמעון מנסקי שוכב על הקרקע, בצד ימין.
כאמור, תרגומו של שלונסקי לא נקלט היטב, והנוסח המוצלח יותר היה של שמעון מנסקי.
מי היה שמעון מנסקי? רק מעט חומר ביוגרפי הצלחתי לקושש אודותיו (בעזרתה של דבורה נבו, הארכיונאית של קיבוץ אילון בו היה חבר רוב חייו, והודות לכמה מכתבים ששלח מנסקי לאורי יעקובוביץ').
הוא נולד בקייב ב-25 באוקטובר 1913, ובהיותו בן שבע, לאחר המהפכה ומלחמות האזרחים באוקראינה, הצליחו הוריו למלט את המשפחה וקבעו את מקומם בבָּרָנוֹביץ שבפולין (ליד סְלוֹנים). אביו היה איש ספר ואמו – פסנתרנית, שעבדה בראינוע והתאימה מנגינות לסרטים אילמים. מנסקי למד בגימנסיה 'תרבות', הצטרף ל'שומר הצעיר' ובאוגוסט 1938 עלה לארץ. הוא היה חבר בקיבוץ אילון מיום הקמתו באותה שנה ובו גם נפטר ב-31 באוגוסט 2001. בקיבוץ שימש מנסקי רכז תרבות במשך עשרות שנים, ערך את עלון הקיבוץ ותרגם שירים רוסיים למסיבות, אך רובם ככולם לא השתמרו. ב'זמרשת' תועד שיר רוסי נוסף שתרגם ונקרא 'להגנת השלום', אך ידועים לנו לפחות עוד שישה שירים אחרים שתרגם (בהם 'צוואת אמא' של הצמד סורקוב וליסטוב; 'אנו לשלום' של איליה פרנקל וויקטור בליי; 'לקומוניזם מובילנו סטאלין הגדול' של ולדימיר חריטונוב ואנטולי נוביקוב, ועוד). במכתב ששלח מנסקי לאורי יעקובוביץ' ביוני 1987 הוא כתב:
.... בזמן מלחמת העולם השנייה, כששירי רוסיה היו באופנה, עסקתי בכך לעיתים. הייתי אז רכז ועדת תרבות בקיבוצי, והיות וידעתי רוסית, תרגמתי מספר שירים למסיבות שנערכו בקיבוץ בנושא המלחמה נגד הנאצים. עברו מאז מעל ל-40 שנים. אצלי לא נותרו דברים בכתובים מהימים ההם. כל מה שנותר זה בשירונים שנשמרו בארכיון הקיבוץ מהימים ההם. על כן אינני זוכר את שמות השירים במקור הרוסי, כי הם נדפסו רק בתרגום העברי. מצאתי בשירון אחד (לא כל השירונים נשמרו בארכיון) תרגום נוסף שלי [לשיר 'לקומוניזם מובילנו סטאלין הגדול']. אולי ידועים לך שירים ששרה לאה דגנית ז"ל? תרגמתי לה, לפי בקשתה, כמה שירים והיא הופיעה בהם ברחבי הארץ. אינני זוכר את שמם ואת תכנם. אולי ידועים לך? שיריי המתורגמים זכו לפירסום והושרו בכינוסי הפלמ"ח בשנות הארבעים. את השיר 'בחפירה' תרגמתי לפי בקשתו של דן מהפלמ"ח (כיום חבר גבעת השלושה והיה בשעתו בפלוגת הפלמ"ח אצלנו). הוא היה חובב שירים רוסיים וגם ניגן בפסנתר וידע את כל המנגינות.אינני זוכר את שם משפחתו. אצלו תוכל אולי למצוא פתרון לכמה משאלותיך בקשר למנגינות שירים. השיר 'בחפירה' בתרגומי הושר בשנים מאוחרות יותר בכל מיני הזדמנויות מבלי שהיה ידוע שאני תרגמתיו...
תהבהב לה האש בכירה יתלכדו האודים כדמעות מפוחית תנגן לי שירה על בת-צחוק ועיניים יפות. לי שיחים לחשו אודותך, בשדות מוסקבה בשלג מלבין מה ארצה כי דמותך תאזין וכולי משתוקק לראותך. את כעת רחוקה, רחוקה ובינינו שלגים ושלגים. לביתך עוד דרכי לא קלה ולמוות ארבעה צעדים. הי, נגני מפוחית לי שיר סתם עלי אושר כי רב תספרי. בקור חפירות לי ייחם מיקוד אהבה בלבי.
תהבהב לה האש בכירה
יתלכדו האודים כדמעות
מפוחית תנגן לי שירה
על בת-צחוק ועיניים יפות.
לי שיחים לחשו אודותך,
בשדות מוסקבה בשלג מלבין
מה ארצה כי דמותך תאזין
וכולי משתוקק לראותך.
את כעת רחוקה, רחוקה
ובינינו שלגים ושלגים.
לביתך עוד דרכי לא קלה
ולמוות ארבעה צעדים.
הי, נגני מפוחית לי שיר סתם
עלי אושר כי רב תספרי.
בקור חפירות לי ייחם
מיקוד אהבה בלבי.
תהבהב לה האש בכירה יתלכדו האודים כדמעות מפוחית תנגן לי שירה על בת-צחוק ועיניים יפות. לי שיחים לחשו אודותך, בשדות מוסקבה בשלג מלבין מה ארצה כי דמותך תאזין וכולי משתוקק לראותך. את כעת רחוקה, רחוקה ובינינו שלגים ושלגים. לביתך עוד דרכי לא קלה ולמוות ארבעה צעדים. הי, נגני מפוחית לי שיר סתם עלי אושר כי רב תספרי. בקור חפירות לי ייחם מיקוד אהבה בלבי.
תרגומו של מנסקי נעשה כנראה ב-1942. במכתב מינואר 1987 להוצאת 'כינרת', שם הוציאו לאור את הספר 'אלף זמר ועוד זמר' (חלק ה, שירים רוסיים), כתב מנסקי:
אני שולח לך את מילות השיר 'בחפירה' (תהבהב לה האש בכירה) וכן שירי מלחמה ושלום נוספים שתורגמו על ידי מרוסית בשנים 1941-2 בזמן מלחמת העולם השנייה,כשבריה"מ נלחמה בנאצים והשירים הרוסיים מצאו אז הד בלבותינו. מצאתי בשירונים שהופיעו אז בקיבוץ שירים נוספים בשבחו של סטלין, שפולחן גדולתו היה אז באפנה, וכיום, לדעתי, אין טעם לפרסמם
ככל הידוע לי, נרשמו מילות השיר לראשונה בשירון 'שי', שנדפס במכונת כתיבה באפריל 1945 (השירון שמור באוסף אברהם ושרה יפה, אוניברסיטת תל אביב). בין נוסח 1945 לבין הנוסח הרווח והמאוחר יותר של מנסקי שהובא לעיל יש לא מעט שינויי נוסח, מקצתם קלים ומקצתם משמעותיים, אך השיר היפה הזה ממשיך לצבוט את הלב גם שבעים שנה לאחר שנכתב...
אלכסנדר הגדול ורוקסאנה (ציור של פייטרו רוטארי, מאה 18)
אוהבים סיפורים?
הנה סיפור שנדפס בספר מאירת עיניים, שחיבר רבי יצחק בן שמואל דמן עכו (1340-1250). רבי יצחק היה רב, פרשן ומיסטיקן שגר בעכו ולימים נדד לאירופה וקבע מושבו בנווארה שבספרד. עיקר פרסומו הוא במסע הבילוש הספרותי שערך בעקבות פרסום ספר הזוהר והעדות שהביא מפי אשתו של רבי משה די ליאון על כך שבעלה חיבר את הספר מראשו.
בספר מאירת עינים, פרשת וישלח, הביא רבי יצחק – בשם מורו שמואל צרפתי 'הקטן' מעכו – סיפור מעניין במיוחד שמטרתו להראות כי חכמת הפילוסופיה אין בה ערובה להתנהגות מוסרית נאותה. הא ראיה, שאריסטו הנערץ, אבי הפילוסופיה היוונית, הלך שבי אחרי יצריו השפלים ביותר וחמד את חמודותיה של לא אחרת מאשר אשתו של המלך אלכסנדר הגדול (הידוע גם כאלכסנדר מוקדון) תלמידו.
כמענה לחיזוריו הציעה לו המלכה הצעה שלא יוכל לסרב לה: 'משחק מקדים' מעניין, שהיום קוראים לו 'משחק שליטה' (female domination). אריסטו הטמבל נכנס למלכודת הדבש...
הנה הסיפור שמדבר בעד עצמו (ותודה ליואל היימן).
אותיות יש"ד הן ראשי תיבות: יצחק שמואל דעכו.
(תיקון: יה"ב שנ"ר דעת"ו = יצחק הצעיר בר שמואל נטריה רחמנא דמן עכו תבנה ותכונן)
כמה הערות:
1. אריסטו באמת היה המורה של אלכסנדר הגדול והוא עשה זאת במשך שלוש שנים (בין 340-343 לפני הספירה).
אריסטו מלמד את אלכסנדר (תחריט עץ; Luis Figuier 1876)
2. אלכסנדר הגדול נשא לפחות שלוש נשים, אך המפורסמת שבהן הייתה רוקסנה (שם פרסי כנראה). הם התחתנו בשנת 327 לפני הספירה. מצאתי אפילו תמונה מהחתונה שלהם...
חתונת אלכסנדר הגדול ורוקסנה (ציור מאת Pierre-Narcisse Guérin)
3. מי אמר שהמקורות היהודיים יבשים וחסרי לחלוחית?
4. ויש גם מוסר השכל...
מי שמתחיל כך...
יגמור כך.
בעלי התוספות
שמואל תפילינסקי העירני כי סיפור זה וגלגוליו בספרות הרבנית, התורנית והחסידית נדון במאמרו של שמואל אשכנזי, 'אריסטו', אשר פורסם בספר אלפא ביתא קדמיתא דשמואל זעירא, ירושלים תש"ס, עמ' 238-234 (ומשם תיקנתי גם את ראשי התיבות יש"ד שהובאו לעיל).
פרופסור אברהם מלמד מאוניברסיטת חיפה, שמכין מחקר על הסיפור הזה ונוסחיו השונים, העביר לי כמה איורים משעשעים של הסיפור. אגב כך למדתי, שבעל ספר מאירת עינים לא המציא יש מאין אלא קלט נוסח של אגדה ימי-ביניימית מפורסמת ושמה 'אריסטו ופיליס'. אגדה זו, שנפוצה בכתבי יד בגרמנית כבר במאה ה-13, קושרת את סיפור הרכיבה על גבו של אריסטו באהובתו הצעירה והיפה של אלכסנדר ששמה היה פיליס. אריסטו חשק בה ופיליס הערמומית ניצלה את תשוקתו, 'רכבה' עליו והביכה אותו.
פרופסור יעקב שביט מאוניברסיטת תל אביב העירני כי על על פרשה זו כתב: George Sarton,'Aristotle and Phyllism', Isis 4:1, May 1930, 8-19
אני מת על שוק מחנה יהודה. בכל יום שישי אני שם, עורך קניות ואחר כך אוכל סופריטו עוף במסעדה הסודית שלי ומקבל קהל. אין דבר אופטימי ושמח יותר מהשוק הזה, וכל ירושלמי יודע זאת היטב. בני כל הדתות, העדות, האמונות והגילים מתערבבים ונדחקים שם בעירבוביה מדהימה של צבעים וריחות, ולא אמר איש צר לי המקום.
לעומת זאת, בבד"ץ העדה החרדית לא אוהבים את העובדה שגם המוני חרדים באים לערוך קניות בשוק. בעיקר לא בימי שישי, שאז השוק מלא וגדוש בקונים ובתיירים מהעולם ומגוש דן, ובנוסף גם קבוצות של בני נוער ובעיקר בנות נוער שזופות וטובות מראה.
אבל לדרוש מקונים חרדים שפויים לנטוש את השוק בשם הצניעות, זה בערך כמו להגיד לאוהדי בית"ר שאסור להם ללכת לפני או אחרי משחק הכדורגל לבית כנסת. יש דברים שעליהם נאמר: 'הלכה ואין מורין כן'.
אז מה עושים בבד"ץ? נתלים בכאילו 'אירועי פריצות' שהעירייה מארגנת (פסטיבל 'באלבסטה', בכל ימי שני של אוגוסט), אבל בעצם מתכוונים לכל ימות השנה ולקיץ בפרט.
ושוב הם משתמשים בכלי הנשק החלוד של החרם, שאף אחד לא לוקח אותו ברצינות (חוץ מהחילוניים). בשלב זה, חרם הצרכנים החרדי יימשך רק חודש, ורק ל'מי שיכול'. אחר כך כבר נראה...
ומכאן תצא הקריאה, לכל אנשי העדה החרדית, שורפי הפחים וזורקי החיתולים, שומעי לקחו ושותי תורתו של מרן הגאב"ד שליט"א: למה רק עד י"ג באלול? אי אפשר להאריך עוד קצת את החרם?
לוּ רק המציאו את האינטרנט ואת היו-טיוב בשביל דברים כאלה – דיינו.
כמו 'התרנגולים', 'שלישיית גשר הירקון' היתה חבורת הזמר הטובה ביותר שפעלה אי-פעם בישראל. זו לפחות דעתי. השלישייה הוקמה בשנת 1965, ובהרכבה הראשון השתתפו יהורם גאון, אריק איינשטיין ובני אמדורסקי. ב-1966 פרש יהורם גאון והוחלף על ידי ישראל גוריון. הצירוף המופלא של קולותיהם עם שירים ולחנים נהדרים ויפהפיים היה מיוחד במינו. ובלי הגזמה אפשר לקבוע כי לא היה עד אז, וכנראה גם לא יהיה אחריהם, משהו שאפילו התקרב לזה.
לאחר שתי תכניות כל אחד מן השלושה (או הארבעה) הלך לדרכו, והם מעולם לא חזרו והופיעו יחד. אבל השירים נשארו ויישארו והפכו לחלק מהקלסיקה הישראלית.
אך מי יכול היה לשער שאחרי כחמישים שנה נוכל לשוב ולראות אותם, לא רק לשמוע?
הנה כאן סרטון מרגש ונדיר ביותר משנת 1965 של הופעה בפני קהל בשירה של נעמי שמר (מילים ולחן) –'סרנדה'.
וכאן קליפ בצבע, עוד יותר נדיר, של שלישיית המופלאים לשיר 'איזה יוםיפה' (מילים: חיים חפר). זו הייתה פרסומת לחברת 'תדיראן'...
וכאן 'איזה יום יפה' במלואו. איכות הצילום (בשחור-לבן) לא כל כך טובה, אבל איכות הביצוע... חבל על הזמן.
וכאן מתוך הופעה במועדון 'אולימפיה' בפריס, 1965, בשיר 'אל תכעסי זה לא אסון':
אחד השירים היפים ביותר של השלישייה, אולי מן היפים ביותר בתולדות הזמר העברי, הוא 'לילה בחוף אכזיב', שכתבה והלחינה נעמי שמר. לא רבים יודעים או זוכרים שהשיר נכתב לסרט הישראלי הנשכח 'דליה והמלחים'.
את הקומדיה הזו ביים מנחם גולן בשנת 1964, והעלילה מספרת על דליה דקלמן, נוסעת סמויה ויפהפייה, בת ליורדים מקנדה שרוצה לשוב לישראל. המלחים – בימים ההם עוד היו מי שטיפחו ציפיות לספנוּת עברית ולימאים יהודים – מנסים למצוא חן בעיניה של דליה היפה.
בסרטון הזה שרים המלחים (אריק איינשטיין, בני אמדורסקי ויהורם גאון), ופה ושם מציצים שחקנים נוספים – בומבה צור, גדעון זינגר ושרגא פרידמן. אריק איינשטיין מגלם את תפקידו של המלח הלל גורן, המכונה 'גורנישט', אבל דליה מעדיפה את עודד תאומי על פניו...
למיטב ידיעתי, 'דליה והמלחים' היה הסרט הישראלי הראשון שבו ראו בחורה ערומה, אבל לשם כך היו צריכים לייבא מצרפת את השחקנית ורוניק ונדל...
ורוניק ונדל ('דליה דקלמן')
הסרט לא זכה להצלחה גדולה, אבל השיר 'לילה בחוף אכזיב' שולב באותה שנה גם בתכניתה הראשונה של השלישייה – 'אהבה ראשונה' (1964) וכל הפך למוכר ואהוב.
לא מכבר העלה יהורם גאון לערוץ היו-טיוב שלו הקלטת רדיו נדירה מהופעה של השלישייה. מנחה התכנית הוא השדרן הוותיק יצחק שמעוני, ובתחילת השידור הוא מזמין את חברי 'רביעיית יפו', שמלווים בנגינתם את הלהקה, ומבקש מהקהל להתאזר בסבלנות עד שהמנגנים 'יחממו את האמפליפיירים'...
