על דעת המקום: מֵי עֵדֶן מעֵין אַל-מַיָּא

צילום: דוד אסף

מאת יהודה זיו

בשנת 1969 התחלתי לעבוד ברשות לשמורות הטבע כגיאוגרף ועורך סקרים, וזאת לפי בקשת האלוף (במילואים) אברהם יפה, שבאותה עת עמד בראשות הרשות והיה מפקדי בחטיבה 9 (חטיבת עודד), שבה שירתתי במילואים אחרי מלחמת העצמאות.

עבודתי בסקר רמת הגולן הייתה מרגשת במיוחד, וזאת בשל הסיפורים הרבים שהותירו במפות יושבי הגולן הקודמים. במפות הללו ניכרה ידה של 'האסכולה הסורית'. כך למשל, שמו של הכפר היהודי הקדום 'יְהוּדִיֶה' היה כצנינים בעיניהם, אך שעה שהחליפוהו נהגו המחליפים שמרנות בסדר הא"ב של מרשם התושבים והותירו את האות י' בראש שמו החדש של היישוב, שעתה נקרא בפיהם 'יַעַרַבִּיָה' (תושביו נטשוהו בעקבות מלחמת ששת הימים). וכך הוענקו שמות ציוריים נוספים לאתרים רבים בגולן, אך כל אלה לא יכלו לטשטש את זיכרונות העבר היהודי, מימי הבית השני והמרד הגדול ברומאים, אשר עלו ובקעו מתוך השמות.

תוך מלאכת הסקר נהגתי להעביר מדי פעם אל ועדת השמות הממשלתית הצעות משלי לשמות חדשים בגולן. אחת ההצעות הייתה לקרוא לתל א-שֵׁייחָ'ה (תל הישישה), השני בגובהו בגולן, בשם הר חֶרְמוֹנִית. שמו הערבי של ההר בא לו מן החרמון, הוא גַ'בַּל אֶ-שֵּׁייח' (הר הישיש), בעל בלורית השלג הלבנה הנשקפת מצפון. בני הכפרים הדרוזים, היושבים בין שניהם, נוהגים להוסיף, בקריצת עין, כי ישיש זה נודע כשובב גדול, ואותה ישישה, גם כשהיא מתנמנמת, מותירה לפיכך את עינה הכחולה האחת פקוחה – היא בריכת רם.

'עמק הבכא', הר חרמונית וברקע החרמון. מבט מהר בנטל (ויקיפדיה)

השם 'הר חרמונית' אושר (11 בדצמבר 1969), ובאותה ישיבה אושרו גם השמות 'בריכת הַמְּשׁוּשִׁים' ואף 'נחל משושים' (ואדי אֶל-הַוָּא), המתייחד במימיו הנופלים אל בריכה נדירה, עטורה עמודי בזלת משושים. כמו כן אישרה הוועדה את הצעתי לעִבְרוּת שמותיהם של שני תִּלֵּי געש כבויים הסמוכים זה לזה בשוליו המערביים של הגולן – תל אַבּוּ-נִידָא (אבי הטל), כינויו של קדוש מקומי הקבור בראש התל, שמסורת מקומית מספרת כי הוא אשר בירך את הגולן בריבוי טללים ובשפע מרעה (מכאן אף הכינוי 'פרות הבשן' בפי עמוס); ומצפון לו בן זוגו, תל אֶל-עַ'רָאם (האהבה העזה), הנמוך ממנו. שמם של תלים אלה היום הוא הר אֲבִיטַל והר בֶּנְטַל.

הר אביטל (ויקיפדיה)

למרגלותיו של הר בנטל יושב קיבוץ מרום גולן ואל פסגתו מטפס ועולה כביש המוליך למצפה נוף אשר מראשו נשקפים, משני עברי 'הקו הסגול', צפון הגולן והחרמון מזה והעיירה הסורית קונייטרה מזה. בצד המצפור מופעל גם בית קפה המכוּנה 'Coffee עָנָן', בעקבות צלצול שמו של קוֹפִי אָנָאן, איש גאנה, שהיה מזכיר האו"ם בשנים 2006-1997.

כפר הנופש מרום גולן ובית הקפה 'Coffee ענן' נמצאים על פסגת הר בנטל ומשקיפים על החרמון (תיירות מרום גולן)

לימים, משנתמניתי בשנת 1971 נציג רשות שמורות הטבע באותה ועדה, התקבלה בה גם הצעתי לכנות בצד המושב השיתופי אלוני הבשן – המזרחי ביישובי ישראל, שנטל את שמו מנבואת ישעיהו (ב 13) –את 'תל חוּזֵיקָה' ('שִׁהוּקוֹן' מבטן האדמה, אשר גרם לבצבוץ אותו תל געש גמלוני) בשם הר חוֹזֶק. ההחלטה התקבלה ב-30 באפריל 1976.

'הדמיון המזרחי' העשיר את תחום הטעם והריח בלשון הערבית בכמה וכמה דימויים ציוריים מעולם הצומח: על הברכה 'צַבָּאח אֶלְחֵ'יר' (בוקר טוב), נוהגים להשיב ב'צַבָּאח אֶל-פֻלּ' (בוקר היסמין, ב-ל' דגושה, כדי להבחין בינו לבין 'פוּל', שבערבית הוא 'פּוֹל'); עונתה הקצרה של הבשלת פרי הַמִּשְׁמֵשׁ הולידה את הפתגם הנודע 'בּוּקְרָה פִי אל-מִשְׁמִשׁ', כלומר מחר יבשיל המשמש, שהוא כעין מאמר חז"ל על 'אדם [ש]ישן כאן ורואה חלום באַסְפַּמְיָא' (נידה, ל ע"ב) – היא ספרד שבעברו השני של ים התיכון, ומשמעות שניהם: 'להד"ם'. פרי השֶׁסֶק מכונה בערבית 'אֶסְקִי דִנְיָא' (עולם יָשָׁן), צירוף לשון שאול מן הטורקית ואשר משמעותו היא 'טעם של פעם'. 

דימוי ציורי כעין זה נושא גם שם המעיין המכונה היום 'עינות סִלּוּקִיֶּה', הבוקע מצפון לצומת קצרין שבגולן, במזרח אזור התעשייה של העיר. לא הרחק ממקום נביעתו של המעיין השופע שוכן מפעל מילוי הבקבוקים 'מי עדן'.

עינות סלוקיה (נופי גונן)

השם 'סלוקיה' מתייחס אל כפר ערבי לשעבר באותו שם, אשר ישב כאן עד מלחמת ששת הימים. מן השם הערבי מבצבץ זכרה של העיר הקדומה סֶלֶבְקָיָה, שנקראה כנראה על שם סֶלֶבְקוֹס הרביעי, נכבשה בידי אלכסנדר ינאי ולימים ביצר אותה יוסף בן מתתיהו. 

בפי תושבי אותו כפר ערבי נשא המעיין את הכינוי הציורי 'עֵין נֻץ אֶ-דּוּנְיָא' (עין חצי-עולם), כלומר: כל הלוגם ממימיו מובטחת לו מחצית טוּב טעמו של העולם כולו. לא פחות! לפיכך הִצעתי (29 בפברואר 1980) לקרוא למעיינות אלה – ברוח הפיוט הנודע 'יָהּ, רִבּוֹן עָלַם וְעָלְמַיָּא', פרי עטו של ר' ישראל נַגָ'ארָה – בשם 'עין עַלְמָיָא', המצלצל כ'מַיָּא', שהם 'מים' בארמית. לעומת טעמו של 'חצי עולם' בלבד בשם הערבי, השם החדש רמז לטעמם המשובח של כמה וכמה עולמות...

אך נראה, כי שם 'ארמי' זה לא צלצל היטב באוזניהם של בעלי מפעל מילוי בקבוקי המים: הם העדיפו על פניו שם 'עברי למהדרין', ככתוב בתווית שעל הבקבוקים: 'מים מינרליים טבעיים. מופק ממעיין סלוקיה ברמת הגולן'.

צילום: דוד אסף

לאחרונה גדל והולך היקף מכירתם של המים המינרליים ה'עולמיים' הללו והם מיוצאים גם אל מעבר לים. כך מרחפת על עין עלמיא סכנה מתמדת של דלדול וייבוש. האומנם צפוי הוא, חלילה, לשאת בקרוב את השם החדש 'אין אַל-מַיָּא'? 

חלוצים, חולמים ולוחמים: משכנות שאננים, חדרה, שליטה בים

א. מתי נוסדה שכונת משכנות שאננים?

'משכנות שאננים' היא השכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות העיר העתיקה. היא נוסדה בשנת כת"ר לפ"ק, כפי שנחקק בכתובת שעל אבן הראשה, שנקבעה בבניין המוארך העומד עד היום על מכונו. זו היא כמובן שנת תר"ך (או 1859/1860 למניין אומות העולם).

ויקיפדיה

אבל אם תגיעו למקום, כמו רוב המבקרים, דרך שכונת ימין משה, הרי שתיפגשו עובדות אלטרנטיביות.

לפי השלט הזה משכנות שאננים נוסדה בשנת תר"ן! כלומר 1890, אף כי לדעת כותבי השלט (ובתוכם 'המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות') אינה אלא 1860...

כמובן שצריך להיות: בשנת תר"ך (1860).

צילום: זאב קינן

ב. לַבוֹצְ'קִין מחדרה

בחדרה יש רחוב הנקרא 'לבוצקין'. מי הוא לבוצקין?

מדובר מן הסתם בדוד לבוצ'קין (Lavochkin), מראשוני חדרה ובן דור החלוצים והמייסדים (1964-1874), ואולי הכוונה לכל בני משפחת לבוצ'קין, ששמם מונצח בצדק רב בעיר. כל מי שהתעניין בספורט, בשנות השישים עד שנות השמונים, זוכר את השוער המהולל של קבוצת הכדורגל מכבי חדרה יונה לבוצ'קין.

היה רצוי כמובן שיהיה גרש בשם לבוצ'קין, אבל כנראה שיש גבול למה שאפשר לבקש או לקבל.

אורי יעקובוביץ', תושב חדרה, שם לב לדבר משונה ביותר. לא פעם אנו מצביעים בבלוג על הרשלנות הכרוכה באיות השמות על גבי שלטים שונים שמוצבים באותו הרחוב, והנה בחדרה הגדילו לעשות: התעתיק הלטיני של השם 'לבוצקין' מאוית בצורה שונה משני צדדיו של אותו שלט עצמו!

צילומים: אורי יעקובוביץ'

איך קרה הבלבול?

'אני יכול לשער', כתב לי אורי, 'שאחד מצידי השלט ניזוק או נחבל, ואז הוחלף לחדש; אבל מדוע השלומאליות והפרטאצ'יות הזאת?!'.  

גמלים פורקים סחורה בחצר טחנת הקמח של משפחת לבוצ'קין בחדרה
(צילום: סוניה קולודני; ארכיון ומוזיאון החאן בחדרה, פיקיוויקי) 

ג. מעולם לא נוצח עם ששלט בים – האמנם?

צילום: איתמר לויתן

בכניסה לחיפה עומדת אנדרטה מרשימה לזכר ארבעים ושבעה החיילים ששירתו על אניית חיל הים 'אילת', שהוטבעה ב-21 באוקטובר 1967 על ידי ספינות טילים של מצריים. האנדרטה, שעוצבה בידי יגאל תומרקין בשנת 1994, הועברה למקומה הנוכחי בשנת 2010.

בחזית האנדרטה נקבעה הסיסמה 'מעולם לא נוצח עם ששלט בים', סיסמה שכנראה משננים מאז ומעולם לחיילים בחיל הים.

אבל מי בכלל הגה את הסיסמה הזו ומניין זה לקוח? ושאלה עוד יותר קשה: האם זה בכלל נכון?

חפצים אוֹצְרֵי זיכרונות: מאה שנים לשלהֵי מלחמת העולם הראשונה

מאת ניצה פרילוק

חיילים יהודים בצבא הגרמני, חנוכה 1916

א. מציאות וזיכרון

עוד לא כתבתי לכם כי עמיתים שלי, כמחווה של תודה על שציירתי אותם, הכינו לי טבעת מאלומיניום של מצית רוסי. היא באמת יפה. על הטבעת חרטו HW16 [הֶרמן וַייל 1916]. זו מזכרת מהקבוצה השלישית, מחלקה 2, כיתה 12, Lir 8 על אדמת רוסיה. טבעות כאלו, מדליונים ולבבות מכינים כאן רבים למזכרת. החיילים יוצרים אותם בכלים הפשוטים ביותר, וכדורי רובה הם חומר הגלם.

מכתב מהחזית המזרחית, 2 באפריל 1916

המובאה לעיל לקוחה ממכתבו של הֶרמן וַייל, חייל יהודי שהתנדב ושירת בצבא הקייזר הגרמני ובגיל עשרים ושלוש נפל בקרב. דבריו הם עדות ברורה, כי כבר בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה החלו החיילים בתהליכי הנצחתהּ. בכך באה לידי ביטוי אחת הכמיהות העזות של האדם – זכירה ושימור של אירועי הזמן החולף. עשרות מכתבים, גלויות וציורים, ששלח וייל במשך שנתיים מהחזית הביתה, לברֶסְלָאוּ (היום וורוֹצְלָב שבפולין), נשמרו והובאו על ידי אחותו הצעירה לארץ ישראל.

בדצמבר 2014 נפתחה בספרייה של אוניברסיטת חיפה התערוכה 'בין השוחות: ספרים והמלחמה הגדולה', לציון מאה שנים למלחמת העולם הראשונה. אוצֵר התערוכה היה ד"ר אריה דובנוב מבית הספר להיסטוריה. חלק מן החפצים, הכלים והתעודות שהוצגו בתערוכה, ואשר אותם איתרתי אצל בני משפחות החיילים, מובאים כאן בתצלומים בתוספת תיאור החפץ, תפקודו ותולדותיו. כל החפצים היו ברשותם ובשימושם של חיילים יהודים באותה מלחמה והם מספרים סיפור יהודי יוצא דופן: חמישה חיילים יהודים, שזהותם ופרטי חייהם ידועים לנו במלואם, כולל תצלומיהם במדים, והנה כל אחד מהם לָחם בשורותיו של צבא אחר, בהתאם למקום לידתו ומגוריו. המלחמה הגדולה 'פיצלה' את חמשת החיילים הללו לשני מחנות עוינים, שנלחמו זה בזה: הצבאות של גרמניה ואוסטרו-הונגריה (הֶרמן וַייל וסמואל וֶסל) מול הצבאות של מדינות ההסכמה – בריטניה, צרפת, ארצות הברית, רוסיה, איטליה, סרביה (דוד הורביץ, ג'יאקומו אסקרֶלי ושמואל בן זאב).

ב. החיילים היהודים בעלי החפצים

הֶרמן וַייל (1916-1893) – הצבא הגרמני

במדי צבא הקייזר הגרמני, 1915 (באדיבות אחייניתו רחל זינגר)

סמואל וֶסל (1942-1893) – הצבא האוסטרו-הונגרי

קצין בצבא האוסטרו-הונגרי, 1921 (באדיבות בתו רומי אסקרלי)

דוד הורביץ (1965-1893) – הצבא הרוסי

במדי הצבא הרוסי, 1915 (באדיבות בתו ניצה ווֹלפנזון)

שמואל בן זאב (1991-1900) – הצבא הבריטי

בן זאב (יושב) במדי הצבא הבריטי בארץ ישראל, 1918

(אוסף משפחת בן זאב, באדיבות ארכיון יד יצחק בן-צבי)

ג'יאקומו אַסקרֶלי (1973-1886) – הצבא האיטלקי

 במדי הצבא האיטלקי, עם אשתו ונדה, 1916 (באדיבות נכדתו תמר סגל)

ג. החפצים בתצוגה

שי לחיילים הפצועים: תצלום הקייזר וילהלם השני על גבי גלוית דואר

גב הגלויה שנשלחה מהחזית

לקראת חג המולד 1914 הוכן שי לכל הפצועים והחולים בצבא הגרמני: גלוית תצלום בשחור-לבן של הוד רוממותו הקייזר וילהלם השני, כשהוא מצולם במדי צבא. הגלויה הוכנה על פי פקודתו של הקייזר ונתרמה על ידי הצלב האדום הגרמני. שני צלבים אדומים נקבעו בגב גלוית דואר השֹדה, מימין ומשמאל. הצלם: ריכרד גאושמן (Guschmann) מרחוב רוסטוקֶר שבברלין. תצלומי מנהיגים שימשו במאה העשרים כלי תעמולה פופולרי והופצו להמון. הפצת תצלום הקייזר בקרב החיילים נועדה ליצור תחושת קִרבה אל השליט, לחזק את רגש הנאמנות והפטריוטיות בעת המלחמה.

על גבי גלויה זו שלח הֶרמן וַייל, בן העשרים ואחד, פריסת שלום להוריו ולאחיותיו בברסלאו. וכך כתב וַייל, ששירת אז כחובש בחיל הרפואה הגרמני סמוך לעיירה קוּטְנוֹ שבפולין: 'בכל אחד מעשֹרת הלילות הבאים יהיה עליי לעבוד, ובמהלך היום אהיה חופשי. סוף סוף שירות צבאי אמיתי' (6 בינואר 1915).  

פרט מעניין ולא כל כך ידוע: וילהלם השני, ששלט בשנים 1918-1888 והוביל את גרמניה למלחמה, התפטר מתפקידו לאחר תבוסת ארצו ועבר להתגורר בהולנד, שם מת ב-1941. הצאר הרוסי ניקולאי השני – היה בן דודו, וחליפת המכתבים המופלאה ביניהם ידועה בשם 'בין וִילי לניקי' (הא"ל פישר, דברי ימי אירופה, מוסד ביאליק ומסדה, תשי"ח). שיר עממי-פוליטי, שהושר ברוסיה בימי מלחמת העולם הראשונה, הצליף והיתל בשליטים אלה. השיר העביר את המלחמה משדה הקרב לגן הילדים והאדיר את וילהלם על חשבון עליבותו של הצאר ניקולאי: 

וִילי כל כך מאושר 

רוכב הוא על סוס נהדר.  

אך ניקולק'ה כל כל מדוכדך,  

מטאטא לו – במקום סייח. 

(התרגום מרוסית נעשה בידי אבי, שזכר את השיר מילדותו בעיר רובְנו.)  

כרטיס ברכה לשנה החדשה שהופץ בגרמניה: הקייזר וילהלם עשה כפרות עם התרנגול 'ניקולאי'

Die Wacht im Osten
עיתון שדה של הארמייה ה-12

באדיבות ספריית אוניברסיטת היידלברג, גרמניה

המִשמר במזרח היה עיתון שֹדה יומי של הארמייה ה-12 (Feldzeitung der 12. Armee). העיתון, שהודפס באותיות גותיות, החל להופיע בדצמבר 1915 ויועד לחיילי הצבא הגרמני שלחמו בחזית המזרחית. הטקסט נשא גוון תעמולתי: תיאורים של תבוסות האויב ולעומתם – הניצחונות המופלאים של צבא הקייזר. סמליל העיתון היה ציור של חייל-פרש רוכב על סוסו ומשקיף אל מרחבים מושלגים, שוממים, סביבו סבך עצים וקברי חיילים רוסים המסומנים בצלב הפרבוסלבי.

בעיתון שלפנינו (1 באוגוסט 1916) לוקטו ידיעות רשמיות ממקורות שונים: דו"ח יומי של המַטה הכללי, דו"ח של הצבא האוסטרי מווינה, ודו"ח שמקורו בקונסטנטינופול. בדיחות וחידות נדפסו בעמוד האחרון. במוסף 'החיים בתמונות רק לחיילים', הופיעו גם קריקטורות. לדוגמה, חייל השקוע בבוץ זועק לעזרה: 'חברֶ'ה, מִשכו אותי! אני הרי לא צוללת'.

הופעת עיתון בכל יום, בזמן השהייה הממושכת וחסרת המעש בשוחות, העניקה לחייל אשליה רגעית של שגרה ברוכה, כפי שהייתה מנת חלקו לפני הגיוס. הידיעות על מהלכים וקרבות בגזרות אחרות של הצבא, שחררו את הקורא, לשעה קלה, מבדידותו ומהיעדר מידע בהציגן שליטה-לכאורה של הפיקוד העליון.

החייל הֶרמן וַייל חתם על עיתון שׁדה זה של הארמייה ה-12. מחיר העיתון היה 35 פנינג לחודש, ופעמיים בשבוע צורף, לדבריו, גם מוסף מצויר. 'אשלח לכם פעם גיליון אחד' (מכתב מהחזית מיום 26 ביולי 1916).

גלויה מצוירת: 'כאשר החיילים צועדים בעיר'

הציור בחזית הגלויה שנשלחה מהחזית, יולי 1916

 גב הגלויה

גלויה מצוירת בשחור‑לבן הנושאת בצד הגב את שורותיו הראשונות של השיר הפופולרי Wenn die Soldaten durch die Stadt marschieren / Öffnen die Mädechen die Fenster und die Türern (כאשר החיילים צועדים בעיר דרך הרחובות, / הנערות את החלונות והדלתות פותחות). בציור – צעירות במיטב חיוכיהן מלוות את החיילים המצוחצחים והנינוחים ומטפחות מונפות לברכה מחלונות הבתים. 

הגלויה נשלחה מהחזית ב-5 ביולי 1916 על ידי הרמן וַייל אל אחותו רוזה (1978-1896) כמתנת ברכה לסיום שנת הלימודים שלה. חמש גלויות כאלו קנה  הרמן באותו יום ובמכתבו ביקש 'לא להראות את הגלויה לכל החברות שלי'. בציור ובטקסט דבק ניחוח ארוטי, ומן הסתם לא ראוי היה בעיניו שחברותיו בעירו תדענה על כך.

גלויות מצוירות (המצאה מ-1870) שימשו ערוץ תקשורת נפוץ, בימי שלום כבימי מלחמה. בדרך כלל תוארה בהן המלחמה במתכונת רוגעת, חגיגית וסנטימנטלית שהסוותה והרחיקה את הזוועות. בין המוטיבים המצוירים: יפי הטבע בשדה הקרב, חיילים בשׁוּחוֹת סועדים ושרים, חיילים פצועים נעזרים בנשים מלאכיות, חלומו של חייל על משפחתו, ילדים במדים משחקים, הרוג (ללא פצעים) שרוע בחורשה וסוסו הנאמן לצדו, חייל מת בזרועות ישו ועוד. שיווק של דימויים מטוהרים וסטרֵאוטיפים שכאלה העצים את מיתוס המלחמה כחלק מסדר היום האזרחי, ובו-בזמן שׁחק בהדרגה את הזרות והחרדה. הגלויות – כמו שאר המזכרות ומוצרי הלוואי של המלחמה: צעצועים, משחקים, חפצי נוי וספרות קיטש – הזינו את תרבות ההמונים. 'טריוויָיליזציה של המלחמה', הגדיר ההיסטוריון היהודי ג'ורג' מוֹסֵה את התופעה בספרו הנופלים בקרב: עיצובו מחדש של זיכרון שתי מלחמות העולם (עם עובד, 1990).

לשיר שצוטט בגלויה יש גרסאות אחדות ומקורותיו מעורפלים: האם מדובר בשיר ילדים תמים או בשיר גס של קברט (הזמרת קליר וַלדוף שרה אותו ב-1912); האם זהו שיר תעמולה של הרייך הגרמני או שמא מקורותיו הכתובים נטועים כבר באמצע המאה ה-19? חובבי הזמר העברי בוודאי יקשרוהו מיד עם השיר הפופולרי שלנו: 'צאנה! צאנה הבנות וראינה: / חיילים במושבה!', שנכתב ב-1941.

כך או כך, זהו שיר עוקצני והיתולי בן חמשת בתים המְספר על רומנים ואהבות של ימי מלחמה. פזמון נונסנס, שובבי ורומז סוד, חוזר ונועל כל בית (האזינו לשיר בהמשך). המקצב המהיר של האפיזודות מניע את קרוסלת החיים: המפגש של לובשי המדים עם הבנות הצעירות, החיזור וההיענות, הפרֵדה והבכי עד לשִׁכחת החייל הנמצא אי-שם והנישואים לגבר אחֵר. בגלויה שלפנינו צוטטו רק שני המשפטים הראשונים של השיר, ואפשר היה לסמוך על החיילים בחזית שידעו להשלים את ההמשך.

כאשר החיילים צועדים בעיר דרך הרחובות, / הנערות את החלונות והדלתות פותחות.  

מטפחות צוואר בשני צבעים, שֹפמים וכוכבים, / מרעיפים על הנערות נשיקות וחיבוקים.  

נתח צלי ויין אדום בכוסות, / העניקו לחיילים שלהן – הנערות.  

כאשר בשדה הקרב נופלים פגזים ופצצות, / על החיילים שלהן הנערות בוכות.  

כאשר החיילים למולדת שבים, / נערותינו כבר מִזמן בברית הנישואים.

(תודה לגבי ולנשטיין שסייעה בתרגום.)

שיר זה התפרסם במיוחד בביצועה של מרלן דיטריך, שנהגה לשיר אותו בהופעותיה בימי מלחמת העולם השנייה.

Liliput-Wörterboch : מילון ליליפּוט

שני המילונים של וֶרשוֹבן: גרמני-אנגלי, אנגלי-גרמני

השער הפנימי של המילון הגרמני-אנגלי

הכינוי העממי שניתן למילון זעיר זה מרמז על מידותיו (3.5x4.5 ס"מ). כידוע, 'ליליפוט' הוא שמה של ארץ הגמדים בספרו המפורסם של ג'ונתן סוויפט, מסעי גוליבר. למרות ממדיו הזעירים מחזיק המילון 640 עמודים שנדפסו על נייר דקיק. עטיפתו – בד אדום. 

המילון, הוכן בידי פרופ' פרנץ יוזף וֶרשוֹבן (F.J. Wershoven; 1928-1851), וראה אור בלייפציג, בהוצאת Schmidt & Günther. וֶרשובן התמחה בסוגת המילונאות ושלט בחמש שפות. המילון האנגלי-גרמני פורסם ב-1915, בשלוש מהדורות, ועותק ממנו הוצג בתערוכה; המילון השני, גרמני-אנגלי, נדיר יותר ומצוי רק בשמונה ספריות בעולם. הוצאת הספרים ממשיכה את פעילותה בלייפציג גם כיום. 

שני המילונים שימשו את דוד הורביץ, יליד לטביה ובעל
הסמכה לרבנות, שגויס לצבא הצאר הרוסי. הוא נפצע במהלך הקרבות ונפל בשבי הגרמני. אושפז ונותח בבית חולים צבאי בהנובר שבגרמניה, ולאחר שהחלים עבד שם בתפקיד אח (סניטר), ומאוחר יותר כמתורגמן לגרמנית ולרוסית. כשעלה לארץ ישראל בשנת 1921 הביא עמו את המילונים. הורביץ היה חקלאי בראשון לציון ומשנת 1937 שימש 'מוכתר' המושבה בקשריה עם השלטון הבריטי.

מאפרה שמקורהּ תרמיל פגז 

תרמיל הפּליז הריק, שהכיל בטרם קרב את הפגז, נחתך בתחתיתו, במרחק 3.5 ס"מ מהבסיס. על הדופן המעוגל נוספו שלושה כַּנים קעורים וצרים להנחת סיגריות, שנלקחו מִתרמילים ריקים של כדורי רובה. הכּנים הולחמו והוצמדו במאוזן. בפעולה פשוטה זו נוצרה מאפרה בקוטר 12 ס"מ. צבעהּ הזהוב נשמר מאה שנה, והיא נקייה מחלודה.

יצרן הנשק האימפריָילי הגרמני היהPatronenfabrik Karlsrruhe . הפגז יוצר בחודש מאי 1915, כפי שנחרט בבסיסו. פגז התרמיל היה בשימוש בחזית ארץ ישראל. שמואל בן זאב, איש ראשון לציון, הצטרף לצבא הבריטי ב-1917 ולחם בטורקים. הוא סופח לגדוד ה-6 של הפרשים הקלים בצבא האוסטרלי ושירת בעבר הירדן המזרחי. התרמילים הריקים היו 'שלל המלחמה' שלו. המאפרה נמצאת כיום ברשותו של בן המשפחה, יחיעם ווטרמן. אביו, שהיה חָרט מתכת, הוא כנראה האדם שביצע את פעולת המִחזור.

קופסת קוביות מרק משומר תוצרת OXO

קופסת השימורים הומצאה בימי המהפכה התעשייתית והייתה פתרון יעיל לבעיית אספקת מזון לחיילים שבחזית. שימורי המזון סיפקו לחיילים ארוחות זולות ועתירות קלוריות, נוח היה להובילם בדרכים, והם הגיעו גם אל החיילים שבשוחות בימי מלחמת העולם הראשונה.

הקופסה שבתצוגה הייתה שייכת לחייל דוד הורביץ. זו קופסת פח שטוחה, בצבע אדום, שהכילה קוביות מרק משומר. מידות הקופסה המלבנית: 7.5x4.5x2 ס"מ. המוצר של חברת OXO האנגלית נכלל בחבילות שנשלחו לחיילי החזית. על מנת לקדם את מוצריה הפיצה החברה כרזת פרסומת צבעונית ובה נראה חייל הדוּר וטוב מראה יושב על ארגז תחמושת וכותב מכתב הביתה: 'הַמשיכו לשלוח לי OXO'. ועוד הוא מספר במכתבו, הרשום בכרזה: 'כשחזרתי לבסיס רטוב וקפוא מקור, מצאתי את החבילה שלכם על השמיכה שלי. תוכלו לתאר שהדבר הראשון שעשיתי היה להכין ספל OXO. היה זה המשקה הטעים ביותר ששתיתי מעודי'...

'שִׁלחו OXO!', כרזה שיווקית של החברה (ויקיפדיה)

המותג OXO מוכּר מ-1899. מ-1910 החלה החברה לשווק מזון בקוביות ובמלחמת העולם הראשונה סופקו כמאה מיליון קוביות מזון למגויסי הצבא. חברת OXO פועלת עד היום ובנוסף למוצרי מזון היא משווקת כלי בית ומטבח.

כוס ומספריים מתקפלים

חפצים המיועדים למסעות, לטלטול ולשהייה מחוץ לבית זוכים לעתים לעיצוב פונקציונלי במיוחד: האפשרות לקפל אותם. חפצים אלה בנויים לשני מצבים: פתוח (בשימוש) וסגור (באחסנה). למורכבות צורנית זו יתרונות רבים, במיוחד לחיילים בחזית: מזעור, שמירה והגנה, נוחות האריזה והטלטול בדרכים.

הכלים שלפנינו היו בשימושו של החייל דוד הורביץ והם שמורים אצל בתו, ניצה ווֹלפנזון.

הכוס פתוחה לשימוש

הכוס מקופלת בקופסה

הכוס בנוייה חוליות-חוליות, סדורות במדרג, וקוטר שונה לכל חוליה. גובההּ 7 ס"מ. הכוס המקופלת נחה בקופסה עגולה (גובה – 3 ס"מ, קוטר – 6 ס"מ). הכוס עשויה אלפּקה (סגסוגת של נחושת וניקל, הקרויה 'כסף גרמני').

המספריים מתקפלים לשניים. האורך המלא – 10 ס"מ, ובקיפול הידיות – 6 ס"מ, כצורת מלבן. המספריים עשויים סגסוגת מתכת, שהחלידה עם השנים.

המספריים בקיפול ובסגירה

מדליות ותעודות הוקרה

בסיפורי עם, הגיבור אמיץ הלב זוכה בגמול על מעשהו: מטבעות זהב, אישה יפהפייה או מעמד רם. עיקרון יסוד זה נשמר גם בחיים האמתיים, ובמיוחד בשדה הקרב. בעקבות ההשתתפות בקרבות מול אויב מעניק השלטון אותות, מדליות ועיטורים, במיוחד לאותם חיילים שגילו אומץ לב ומעשי גבורה. בהכרה ממלכתית זו, שמשמעהּ 'הון סימבולי', יש משום הוקרה והנצחה, חיזוק הנאמנות לצבא ועידוד הלוחמים.

הנה שתי תעודות הוקרה כאלו, שהוענקו לחיילים יהודים במהלך 'המלחמה הגדולה' ואחריה. התעודה הראשונה היא מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, השנייה – מאיטליה.

בתעודה האוסטרו-הונגרית, יועץ הסתרים של הקייזר מודיע כי הוד רוממותו החליט להעניק לסמואל וֶסֶל (Wessel), לוטננט מילואים בחיל הרגלים 3/46, צלב כבוד וגם עיטור מלחמה. שניהם מדרגה 3 (עשויים צינק ובלי אמאייל). המדליות צורפו לתעודה, שנשלחה מווינה בעיצומה של המלחמה, ביום 19 ביוני 1916. וֶסל, יליד קרואטיה, למד כלכלה באוניברסיטת וינה. הוא שירת כקצין, נפצע שלוש פעמים במהלך המלחמה וסופו שנספה במחנה אושוויץ. בתו, רומי אסקרלי, סיפרה כי בילדותה נהגה לשחק בהנאה במדליות. תעודת ההוקרה הוטמנה ונשמרה בגב מסגרת תצלום של אביה והתגלתה באקראי לפני כשלושים שנה. תעודת ההוקרה שמורה אצל נכדתו, מיכל מזורסקי.

הצבא האיטלקי הצטרף למלחמה הגדולה במאי 1915 וחָבר ל'מדינות ההסכמה' לאחר שהפר את הברית הצבאית שהייתה לאיטליה עם גרמניה ואוסטרו-הונגריה. הליך הענקת עיטורי גבורה לחיילי המלחמה נמשך באיטליה הפשיסטית של מוסוליני שנים לאחר תום המלחמה. 

אות המלחמה 'סרט התכלת', המוצג להלן, נשלח מרומא ב-26 במארס 1930. מקבל העיטור הוא ג'יאקומו אַסקרֶלי, יליד פיזה וצאצא למשפחה ממגורשי ספרד, שלמד כלכלה באוניברסיטת ונציה. הוא הגיע לדרגת קצין והשתתף בקרב Capporetto באלפים האיטלקיים. המזכיר הכללי מ' ברצ'לי, והיועץ הראשון של המכון האיטלקי א' רוסי, רשמו בהודעתם כי הנמען רשאי לענוד את סרט התכלת ואת חוט הזהב על קסדת הברזל שלו העטורה נוצות.

 תעודת ההוקרה של אסקרלי מוסגרה ותלויה על קיר ביתה של נכדתו, תמר סגל.

לימים, נישאה בתו של וֶסל (בעל העיטור האוסטרו-הונגרי שלעיל) לבנו של אסקרלי (בעל העיטור האיטלקי). החיילים היהודים שלחמו ב'מלחמה הגדולה' בצבאות יריבים, נעשו אפוא מחותנים.

_________________________________

ניצה פרילוק היא חוקרת ספרות ותרבות עברית ומפתחת תכניות לימודים. 

פרסומים קודמים של המחברת בנושא יהודים במלחמת העולם הראשונה: 
'כמה יפה עתיד האביב להיות', הארץ, תרבות וספרות, 29 ביולי 2011; 'מעולם לא סבלו יהודים בסביבתם', מקור ראשון, שבת, 8 באוגוסט 2014; 'בזמן שאתם בשוחות שוהים, במדינה נערכת ספירת יהודים', האומה, 52 (195), 2014, עמ' 105-98; 'במערב אין שום שינויים כמעט', הארץ, תרבות וספרות, 26 בדצמבר 2014; 'חייל יהודי בצבא הקייזר כותב מהחזית 1916-1914', יֶדע עם: במה לפולקלור יהודי, מ-מא (תשע"ה), עמ' 168-149.