ברוך הבא: פנו דרך! עולמם המופלא של הקאוואסים

כתב וצילם ברוך גיאן

כל מי שביקר בירושלים בימי שישי מיוחדים או בחגים נוצריים וראה את הטקסים של העדות השונות, מן הסתם שם לב לכך שכמעט כל עדה מתהדרת בשומרים שמלווים את ראשיה ומנהיגיה. השומרים הללו, המכונים 'קאוואסים', לבושים בגדי שרד, חובשים על ראשיהם תרבוש ומחזיקים בידם מקל אימתני, כאילו עדיין חיים אנו תחת שלטונו של הסולטן הטורקי ירום הודו. 

בשלהי התקופה העות'מנית בארץ ישראל נהנו העדות הלא-מוסלמיות בעיר (קרי, נוצרים ויהודים) מזכויות חוקיות ודתיות שלא היו להם בעבר. משטר הקפיטולציות הביא לחדירת מעצמות זרות, ואלה בנו קונסוליות ובתי דואר ודאגו לשמור על האינטרסים של נתיניהם ובני חסותם. אפשר לשער כי במחצית הראשונה של המאה ה-19 זכו הנציגים הבכירים של העדות הדתיות לליווי ושמירה, שומר כזה נקרא 'קאוואס', מילה בערבית ובטורקית, שפירושה המילולי הוא קָשָׁת, ומובנה המעשי הוא שומר ראש.

וכך זכה גם החכם באשי (כינויו הרשמי של הרב הראשי הספרדי), שישב בקושטא ונחשב לראש העדה היהודית (והאשכנזים בכללה), לליווי דומה. משנות הארבעים של המאה ה-19 מונו 'חכמי באשי' גם בערים אחרות באימפריה, ובהן גם ירושלים, וגם הם נהנו מקאוואסים. 

הרב יעקב שאול שאול דוויק, ה'חכם באשי' של חאלב (1908). מאחוריו (משמאל) עומד, כנראה, הקאוואס (מקור: ויקיפדיה)

ראשי העדות הנוצריות זכו כמובן גם הם לליווי רשמי, ובהם הקוסטוס הפרנציסקני והפטריארכים השונים – היווני, הארמני, האתיופי, הקופטי או הסורי (סיריאני).

הקאוואסים של הסיריאנים והקופטים

הקאוואס של היוונים

בספרו 'עם שחר עצמאותנו' סיפר איתמר בן אב"י, כיצד באו כמה קונסולים זרים עם קאוואסיהם לברכו ביום חתונתו (1914): 

איתמר בן אב"י, עם שחר עצמאותנו: זכרונות חייו של הילד העברי הראשון, תשכ"ב (1961), עמ' 251

מעט הקונסולים שעוד נותרו בירושלים (השגרירים כבר מזמן עברו לתל אביב) אינם זקוקים עוד לקאוואסים, גם לא הרבנים הראשיים הנושאים בתואר 'הראשון לציון', אף שהם עדיין מקפידים על הגלימה הרקומה ועל המצנפת המסורתית מימי הטורקים. לעומתם, ראשי הכנסיות לא ויתרו על סממן מלכותי זה, והם ממשיכים את המסורת הישנה כאילו לא השתנו הזמנים.

חלק מהקאוואסים עובדים במקצועם כבר עשרות שנים. לא אחת אני מזהה בשקופיות שבארכיוני את הקאוואסים שאני רואה היום ברחוב, והנה הם צעירים בעשרים וחמש שנים... 

ג'ימי, הקאוואס של הפטריארך האתיופי, הוא אחד מהם, וייחודו בכך שהוא בעצמו בן העדה האתיופית (הקאוואסים האחרים יכולים להיות גם מוסלמים). עקבתי אחרי ג'ימי בכמה אירועים ובתלבושות שונות (בחליפה ובלבוש הדור ורקום). שימו לב לצלב שמתנוסס מעל תרבושו.

בעבר, רוב הקאוואסים התלבשו בבגדים בסגנון 'מזרחי' – מכנסי שרוואל ואפודים רקומים – וסימן ההיכר שלהם היה התרבוש, אותו כובע עות'מני שנכנס לאופנה במחצית הראשונה של המאה הקודמת, עד שבוטל בידיו הנמרצות של אטאטורק, שראה בו סמל פיאודלי.

אבל בירושלים, שהשתחררה מעול הטורקים, המשיכו 'נכבדים' ערביים לחבוש תרבושים. לא רק בירושלים המנדטורית, אלא גם בירושלים הישראלית, וכך יכולתי לתעד בשנות השמונים את הכובען שייצר תרבושים בבית מלאכה זעיר ברובע הנוצרי. מי רוכש תרבושים היום? אני מניח שבעיקר הקאוואסים...

טירת הכובען

הקאוואסים של היום כבר יותר מודרנים. את הלבוש האוריינטלי המלא, כולל חרבות (!), ניתן לראות רק בטקסים מסוימים ולא בכל העדות. ברוב האירועים הקאוואסים עוטים חליפות כחולות חגיגיות ועל ראשם כמובן התרבוש.

לצד התרבוש יש לקאוואסים סימן היכר נוסף. זהו השרביט המעוצב שבבסיסו ריקוע מתכת. המהלך בסמטאות העיר העתיקה ישמע לעתים נקישות אלה ממרחק של עשרות מטרים. הנקישות הקצובות הן מעין קריאת אזהרה לפנות את הדרך לאנשים החשובים שאמורים לעבור כאן עוד מעט. עבורי ועבור עוברי האורח האחרים זו למעשה הזמנה: שימו לב, כאן תעבור תהלוכה. היכונו לראות ולצלם...

הזדמנות צילום מעניינת נקרתה בפניי באוקטובר 2012, בטקסי הלוויתו של הפטריארך הארמני טורקום מנוגיאן. בפתח הפטריארכיה התכנסו כשמונה קאוואסים, שמילאו את תפקידם הרשמי במהלך הלוויה.

בפולקלור הירושלמי של העיר העתיקה מספרים, שברצפת כנסיית הקבר לא נותרה ולוּ מרצפת אחת שלמה, וזאת בשל הנקישות של שרביטי הקאוואסים על אבני המרצפת. כמו כל סיפור טוב, רק מקצתו אמת. בכנסיית הקבר יש לא מעט מרצפות שלמות, אבל צריך להודות על האמת – רבות מאוד שבורות וסדוקות...

הקאוואס של הפרנציסקנים מקיש על המרצפות הסדוקות של כנסיית הקבר

קפה שחור ותרבוש על מדרגות כנסיית הקבר

השנה, ביום ראשון של הדקלים, צילמתי בכנסיית הקבר את הקאוואסים ההדורים של הנזירים הפרנציסקנים, שרביטים וחרבות בידיהם.

קאוואס מצויץ

וכשהקאוואסים נחים, נחים גם 'כלי העבודה' שלהם.

הנה כמה מהם בצילום מקרוב.

על השרביט מוטבע הטאפוס, סמל הפטריארכיה היוונית

מוטות כסופים, זהובים ומפוספסים

מדי פעם, כשאני שואל את עצמי עד מתי אמשיך להתפרנס בדוחק כמורה דרך וצלם, אני נזכר שהיו ימים שבהם שקלתי ברצינות להפוך לקאוואס...

זה היה בפתח הפטריארכיה היוונית והקאוואס החביב, שהיה בהפסקת עישון, השאיל לי לרגע את תרבושו ושרביטו.

אחר כך, כשחזר לתפקד ועטה על עצמו את מדיו, הוא הראה לי תמונה ישנה של הקאוואס שליווה את הקונסול הרוסי, אולי גם לחתונה של איתמר בן אב"י...