'מרד הָאַקְדָּמוּת': סיפור לשבועות מאת אברהם רייזן

'אקדמות' במחזור וורמס, 1272 (ויקימדיה)

אמר העורך:

אברהם (אברוּם) רייזן (1953-1876), יליד העיירה קוּיְדָאנוּב שבפלך מינסק, היה מגדולי המשוררים ביידיש, ובנוסף מספר, סופר ילדים ומחזאי, עורך, עיתונאי ופעיל פוליטי, שהיקף יצירתו בכל התחומים היה אדיר. הוא היגר לניו יורק בשנת 1911 ומאז חי בה עד מותו. בבלוג עונג שבת כבר הבאנו בשעתו תרגומים לכמה מסיפוריו: 'דרמה על חמישה תפוחי אדמה' ו'שכר הסופרים הראשון שלי'. על השיר האהוב שחיבר, 'אין סוכּה' (בסוכה), ועל גלגוליו המרתקים פרסמתי בשעתו רשימה ארוכה בבלוג. 

הוא נולד בבית למדני-משכילי. אביו, קלמן רייזן (1921-1848), שמופיע בסיפור ללא אזכור שמו, היה סוחר תבואה ופשתן שחיבר להנאתו שירים בעברית וביידיש. הוא התפרסם בספר שיריו העבריים: יונה הומיה, ברדיצ'ב 1893, והוא גם שחיבר את המילים ל'אַ גוטע-וואָך' (שבוע טוב), השיר הנודע למוצאי שבת (המבדיל בין קודש לחול ... שבוע טוב, שבוע טוב), כפי שכבר הראיתי באריכות כאן. גם אחותו שרה ואחיו הצעיר זלמן היו אנשי רוח ויוצרים: שרה הייתה משוררת יידיש שהיגרה לאמריקה ב-1933, וזלמן היה בלשן, מתרגם ועורך נודע, שנמנה עם מייסדי מכון ייִוואָ בווילנה. הוא נרצח בווילנה ב-1939 בנסיבות עלומות, כנראה בידי הסובייטים. 

גלוית דואר עם דיוקנו של אברהם רייזן, הוצאת 'התחייה' סטניסלבוב, 1910 בערך

סיפור 'מרד הָאַקְדָּמוּת' מתרחש בעולמם של ילדי החדר בעיירה שבה נולד רייזן. המלמד – המכונה 'רבי' (אִמְרוּ: רֶבֶּה) – נחשב בעיני בני העיירה למדן גדול, אבל זו הייתה הצגה: הוא היה רחוק מלמדנות ובקיאותו בגמרא הייתה חיצונית בלבד. ידיעותיו בלשון הקודש (עברית וארמית) היו מועטות, וכשהפתיעו אותו הילדים בדרישה שילמד אותם 'אַקְדָמוּת מִלִּין', הפיוט העתיק (נכתב כנראה בוורמס שבגרמניה במאה ה-11), שאותו קוראים בשבועות בתחילת הקריאה בתורה – נהוג שהחזן והקהל קוראים את הפיוט לסירוגין בנעימה מיוחדת: שתי שורות קורא החזן והקהל עונה לו בשתי שורות נוספות – הוא איבד את עשתונותיו. 

התברר שאין למלמד מושג מה פשר המילים הארמיות. הוא נזקק למחזור 'עברי-טײַטש' – כזה שנדפסו בו ביאורי המילים ליידיש עתיקה – ובלי ספר עזר הוא פשוט הלך לאיבוד. התלמידים, שחשו בכך, התמלאו באומץ ולעגו לו. המלמד ההמום והפגוע עזב את החדר, פנה לכמה מן ההורים וסיפר להם כי תלמידיו הכו אותו, מה שכמובן היה שקר גמור: הנוהג שבעולם הרי הפוך – המלמד הוא שמכה את תלמידיו. ההורים הצדיקו את המלמד, והילדים הנזופים ספגו עונש של עשר מלקות.

הסיפור 'די מרידה בײַ אקדמות' פורסם בפעם הראשונה בעיתון דער פֿרײַנד, שראה אור בסנקט פטרבורג, ב-18 [31] במאי 1903. שנה אחר כך תרגם אותו רייזן בעצמו לעברית ותרגומו נדפס בספרו קבץ ספורים לבני הנעורים, ורשה: האור, תרס"ה (1904), עמ' 20-15. לימים כינס רייזן את הסיפור ביידיש לסדרת כל כתביו: אַלע ווערק פֿון אברהם רייזען, אַכטער באַנד: אָרימע געמיינדן, ניו יורק: אידיש, 1917, עמ' 78-72. 

תרגום מחודש מיידיש: אבישי ליוביץ'

עריכת התרגום, המבוא וההערות: דוד אסף

*

מרד האקדמות

היו אלה שלושת ימי ההגבלה ולבנו עלץ לקראת החופשה שלפתחנו. שלושה ימי לימודים רק עד הצהריים וחופש מלא בארבעת הימים שאחריהם: ערב החג, שני ימי שבועות, ואִסְרוּ חג.

אה, חופש, חופש! כך אני זועק עכשיו. ואז נעור בי לפתע זיכרון המרד, כשאנו, ילדי החדר, מרדנו ברבי שלנו, שעה שכבר הרחנו את החופש המתקרב. אני נזכר גם בדיכוי המרד, שהיה, כנהוג, במלקות.

המלמד שלנו, ר' משה חיים בנו של ברוך, היה גדול למדני העיירה ויהודים חשובים ועטורי זקן התיחסו אליו ביראת כבוד. הוא היה גם קפדן ורגזן ואנו, ילדי החדר, פחדנו ממנו. די היה שיצווה עלינו בקול שקט 'קחו את הגמרות', ולבותינו החלו לפרפר באימה.

אכן, למדן גדול היה. חשנו זאת כאשר למדנו אצלו מסכת בבא קמא, ובפרט את פרק 'מְרֻבָּה'. בפרק זה הוא הראה נפלאות. על אמירה אחת של ריש לקיש התעכב שעות ועל דברי הַתַּנָּאִים דרש כל חציו השני של היום. הוא יישב את מחלוקותיהם ותירץ את כל קושיותיהם. במקום שבו זה התבקש, הוא נעזר בתוספות, במהר"ם שיף, בפני יהושע[1], באר יצחק ועוד ועוד. עד שחש שצלחה דרכו, ובתחושת נצחון התרווח לרגע וליטף את קצות זקנו.

ואנו, ילדי החדר, חשבנו שאין בעולם כולו גדול מרבנו בלמדנות, והפחד שלנו ממנו גדל מיום ליום. אגב, את הפחד הזה הוא דאג לתחזק בעזרת מכה, הצלפה ושאר אמצעים של שליט.

מובן מאליו שהתקוממנו נגד המכות. איזו חוצפה יש לו להכות אותנו, ילדים שהם כבר בני שתים-עשרה או שלוש-עשרה?! אבל המחאה שלנו, למרבית הבושה, הייתה במסתרים. מול עיניו של המלמד לא העזנו לומר מילה והביתה שבנו בצלעות חבוטות ובלחיים סטורות. איך בכלל אפשר להתקומם מול למדן כמו ר' משה חיים! אין לזה צורה. כולם היו צוחקים עלינו.

אבל למזלנו הטוב או הרע, מעשה שהיה כך היה. אבי, ששילם עשרים רובל ל'זמן' [2] – ושילם היטב, כל חודש ארבעה רובל – חשקה נפשו כי בשלשת ימי ההגבלה הרבי ילמד אותנו את פיוטי האקדמות ואת מגילת רות.

בבואי בבוקר לחדר מסרתי למלמד את פקודתו של אבי: 'רבי, אבא ציווה שתלמד אותנו אקדמות ורות'.

'אקדמות...', העווה הרבי פניו. 'לשם מה נחוצות לכם אקדמות?'

'אבא דרש', עמדתי על שלי. ידעתי שהמלמד מחשיב מאוד את דעתו של אבי.

'נו מילא. אבא רוצה אקדמות, שיהיה אקדמות, למה לא?', אמר הרבי בחוסר רצון ושלח הביתה את התלמידים שגרו בקרבת מקום כדי שיביאו מחזורים לשבועות.

נהיה שמח. הילדים זינקו מהשולחן, יצאו  אל הרחוב ושם נשמע קולם הצוהל: 'אקדמות!'

'אקדמות', רטן הרבי, כאילו המילה עצמה גרמה לו לחוסר שקט.

חיש מהר חזרו ארבעה נערים עם המחזורים. המלמד בחן את המחזורים במבט עקום ובחר אחד לעצמו.

זה ארך כמה דקות. הוא חיפש משהו, אבל לא מצא את מבוקשו. מאוחר יותר התברר לנו כי הרבי הלמדן שלנו, נעבעך, חיפש מחזור עם 'עברי-טייטש'. 

בכעס נטל את המחזור שהביא יושקה בנו של חייקל עם פירושי 'מטה לוי', 'בית לוי' ו'מעשה אורג' [3] – זה היה מספר מכובד של פירושים, אבל הרבי חיפש פירוש רביעי, פירוש שנועד לנשים – עוד קצת 'עברי טייטש'... זה היה מוסיף לו בריאות. ברור שרק יותר מאוחר הבנו זאת.

דף השער של מחזור לשבועות עם פירושי בית לוי, מטה לוי ומעשה ארג, ורשה תרל"ב

'נו, קחו את הספרים ומיצאו את האקדמות', ציווה הרבי ברוגז בלתי רגיל.

איני יודע אם היה זה בגלל שכבר חשנו חופש למחצה, או שהפחד של רבנו הלמדן מפני הפירוש המוזר ל'אקדמות' הוא שהאיץ בנו. בין כך או בין כך לא ידענו פחד והתחלנו לשיר:

אַקְדָּמוּת מִלִּין וְשָׁרָיוּת שׁוּתָא / אַוְלָא שָׁקִילְנָא הַרְמָן וּרְשׁוּתָא [ראשית מילים ומִפתח שיח, תחילה אקח הסכמה ורשות]

 

אקדמות מילין עם פירושי בית לוי ומטה לוי ובתרגום 'אשכנזי' ליידיש, וילנה תקפ"ה (חב"דפדיה)

כאן עצרנו וחיכינו שהמלמד יפרש לנו. אבל הוא היה שקוע, ראשו ורובו וזקנו, ב'מטה לוי', מחפש שם דבר מה במבט פראי ומפחיד.

'נו, רבי, מה הפירוש?', קראתי.

'קיראו, ילדים, המשיכו הלאה', אמר הרבי בנועם, תוך שהוא שקוע ב'מטה לוי'.

זו הייתה הפעם הראשונה בה שמענו מרבנו הרגזן את המילה 'קינדערלעך'. לראשונה נשמע קולו נעים ורך.

אבל, ללא הועיל. כולנו כאילו עשינו יד אחת, ולא זזנו ממקומנו עד אשר יבאר לנו כל מילה בנפרד.

'נו, רבי', אמר אחד התלמידים בעזות מצח. 'תסביר לנו!'.

הרבי הרים את עיניו ואת זקנו מ'מטה לוי' ובקושי מלמל: 'אקדמות – בטרם אתחיל; מלין – מילים; ושריות שותא... נו, קיראו הלאה, ילדים', התחנן הרבי ומחה זיעה ממצחו.

פרצנו בצחוק, שבזמנים אחרים היינו חוטפים בגללו מכות הגונות, והמשכנו לשיר:

גְּוִיל אִלּוּ רְקִיעֵי קְנֵי כָּל חֻרְשָׁתָא [אילו היו השמים גוויל וכל היערות קולמוסים]

'רקיעי – אלה השמים', תירגם לנו הרבי והמשיך לדרבן אותנו: 'קיראו, ילדים, קיראו. הזמן אינו עומד מלכת.  אנחנו עוד צריכים ללמוד גם את מגילת רות, והיום לומדים רק חצי יום... אחר הצהריים יש לכם חופש'.

הרבי ביטא את המילה "חופש" כאילו רצה לקנות אותנו באמצעותה, כדי שלא נדרוש ממנו תרגומים נוספים. מצד אחד זה הצליח לו, אך מצד שני זה רק החמיר את מצבו. ככל שהתענגנו על ה'חופש' הקרוב כך התחשק לנו גם לעשות צחוק מהרבי  העצבני שלנו. כל תלמיד שאל אפוא שאלה על מילה אחרת:

– מה פירוש 'כְּלוּל גַּפֵּי' [כלולים בשש כנפיים]?

– מה פירוש 'בְּאַדִּשְׁתָּא' [בדממה]?

– מה פירוש 'טְרָשׁוּתָא' [אמונה]?

ולאחר כל שאלה נשמע צחוק רם מכל פה.

הרבי הכעסן מחה בחוסר אונים את הזיעה הקרה ממצחו. הוא תירגם שתי מילים, דילג על עשר, והפציר בנו: 'קיראו, קינדערלעך, קיראו! עוד מעט אתם יוצאים לחופש, ולא למדתם כלום ממגילת רות'.

ואנו ממשיכים לקרוא ונעצרים על כל מילה קשה, מכריחים את הרבי להוציא את פרצופו מ'מטה לוי', והוא מחפש ישועה ואינו מוצא.

לבסוף, כשהגענו לאמצע 'אקדמות', צץ רעיון במוחו של המלמד (טיפש הוא לא היה), והוא הודיע בקולו הקשוח הרגיל: 'נו, מספיק! נגמור את זה מחר. כעת הביאו את מגילת רות'.

חשתי מעין גזירה משמיים. מה זאת אומרת, מה פתאום שנסיים עכשיו משחק כל כך שמח? דרכתי על כף רגלו של חברי והסתתי אותו:  'צריך לסיים את האקדמות!'

החבר שלי גם הוא לא  טפש, והוא מצדו המריד את שכנו, והשני את השלישי, וכך הלאה עד שכל תלמידי החדר צעקו בקול אחד: 'לסיים אקדמות! לסיים אקדמות! לסיים אקדמות!'

הרבי הזועם, שראה את ההתנהגות החצופה של תלמידיו, שעד כה היו שקטים וממושמעים, איבד את זה לגמרי. עיניו האדימו, פניו נפלו, והוא רעד כולו מחוסר אונים. כיצד להרגיע את המרד? הוא בקושי נשם.

– 'רות, אני אומר לכם. רות!'

– 'אקדמות, אקדמות!', התעקשנו.

*

סוף המעשה היה רע ומר.

הרבי עזב את החדר כתרנגול כעוס וחזר אחרי חצי שעה מלווה בשלושה אבות מהורי התלמידים.

'פעם ראשונה קורה דבר כזה. פעם ראשונה!' – אמר.

– 'אז מה, ילדים, אתם מרביצים לרבי?', אמר לנו אחד ההורים בנועם. 'יפה, יפה, יפה! אין מה להגיד'.

היה ברור שהרבי שיקר להם, וכדי להגדיל את חטאנו העליל עלינו כי הרבצנו לו.

– 'נו, מה תגידו', שאל הרבי את ההורים. 'תעזרו לי?'

'איזו שאלה!', הם ענו פה אחד. 'יש להלקותם עד זוב דם'.

דמנו לא זב, הם ריחמו עלינו וקיבלנו עשר מלקות בלבד. אבל ההשפלה הכאיבה לנו הרבה יותר. שני ימי החופש של החג כאילו נעלמו ואנו החלטנו שבפעם הבאה נעשה את המרד עם קצת יותר שכל.

 

הערות

1. במקור 'נחל יהושע', אך אין ספר כזה.

2. 'זמן' הוא הסמסטר, פרק זמן של כמה חודשים שבו לומדים בחדרים או בישיבות, ובסיומו אפשר לסיים או להחליף מקום.

3. פירושים אלה, שנכתבו בידי ר' אהרן בן יחיאל מיכל הלוי, נדפסו לראשונה במחזור קרבן אהרן, סלוויטה תקפ"ג (1823), ומשם הועתקו במחזורים רבים. 

__________________________________________

העמוד הראשון של הסיפור בתרגום לעברית של אברהם רייזין

מִשׁוּט בארץ: בית המתנות, גן אורי מימון, בני טובים, עמדת פקס

 א. בית המתנות של יאיר

צילומים: יוחנן פלוטקין

בפתח תקוה, ברחוב הביטחון פינת הסיבים, נמצא 'בית המתנות של יאיר'. 

מהו בית המתנות הזה? על כך מספר השלט שבפתח הבית. 

יוזמה יפה וראויה!

ב. גן אורי מימון

צילומים: איתמר לויתן

אורי מימון הוא שם שמוכר לכל מי ששלח את אחד מילדיו לחוגי סיירוּת, וכך גם אני נתקלתי בשמו. אף פעם לא טרחתי לברר מיהו אותו אורי שעל שמו נקראים חוגי הסיירות בכל הארץ.

דף פייסבוק של האוניברסיטה העברית

מהערך שנכתב עליו בוויקיפדיה עולה כי אורי, בחייו הקצרים (נולד בסוף 1946 ונהרג במלחמת יום כיפור ב-1973), היה מלח הארץ: יליד חיפה, בוגר בית הספר הריאלי והצופים, שירת בנח"ל המוצנח, לחם במלחמת ששת הימים, התנדב לשנת שירות, לימד בעיירות פיתוח, נסע ללימודים בארה"ב, חזר ארצה במלחמת יום כיפור ואז נפל בקרבות ממערב לתעלת סואץ. הוא אהב לטייל בארץ, וחבריו, שהקימו בשנת 2000 את עמותת חוגי הסיירות של קק"ל, קראו אותם על שמו.

ברחוב בנימין דישראלי בחיפה, עיר הולדתו של אורי מימון, הוקם גן לזכרו. אך אבוי – הגן, שראה ימים יפים יותר, נותר עזוב, נטוש ובלי כוחות.

את הטקסט המליצי והלא כל כך ברור, שנחרט על שני לוחות בגן, כתבה ככל הנראה ציפי פליישר, מלחינה וחוקרת הזמר העברי, שהייתה בת המחזור של אורי. על פי הנכתב בוויקיפדיה הגן הוקם ב-2024. לא הרבה זמן כדי להזניח תחזוקה של אתר זיכרון...

ג. בני טובים

מי שעובר ברחוב וושינגטון בירושלים לא יוכל להתעלם מתיבת המכתבים הזו. שלושה 'בנים של' שהתקבצו יחדיו...

צילום: טובה הרצל

ד. בשורה משמחת! 

צילום: יוחנן פלוטקין

המודרנה חוצה את החומות הגבוהות ביותר, וגם אם תאחר בוא תבוא. 

בשורה חשובה לתושבי בני ברק: יש פקס, ובחינם! וכל הרוצה להשתמש בו יבוא ל'עמדה' שבבית המדרש זוטשקא.

מי יספר להם שהפקס כבר נחשב דינוזאור? 

בעוד שלושים שנה אולי הם יגלו שיש דבר כזה שקוראים לו אי-מייל...

דם על הקירות: כשגרפיטי הופך לכתב אישום נגדי

צילום: טל סגל

כתבה וצילמה שרית סגל

אני מטיילת ברחובות אתונה, מתבוננת בקירות, בחזיתות הבתים, והבטן מתהפכת לי. קשה להתעלם מהשנאה שנוטפת – לא רק לישראל, אלא לישראלים.

גרפיטי או פוסטרים פוליטיים הם לא סתם קישוט, אלא עמוד שִׁדְרה תרבותי ופוליטי. ובמרחב הזה – הקירות צועקים. והם לא צועקים אלי, הם צועקים עלי. גרפיטי הוא לא סתם לכלוך על הקיר. הוא מניפסט. זה הדף הפתוח של הרחוב. עיתון בלי מערכת, כעס בלי פילטרים. במובנים רבים הגרפיטי הוא המדיה הכי ישירה, הכי זמינה, הכי לא מבוקרת. הוא מופיע על קירות, עמודים, חלונות, תחנות אוטובוס, ובכך סוד כוחו: אי אפשר לפספס אותו. הגרפיטי לא מבקש רשות, הוא בא לקבוע עובדה. לשחרר זעם, להשמיע קול, והכי חשוב: הוא מתעדכן כל הזמן.

ואני נבהלת לא רק מהקירות. אני נבהלת מהעתיד שמשתקף מהן. הפוסטרים האלה תפסו אותי לא מוכנה.

לא על מסך, לא ברשת – ממש מולי, ברחוב באתונה. כרזות מודפסת היטב. כך אנחנו נראים. לא מדובר בקריאה לשיח, אין כאן דעה – יש האשמה, משפט, וגזר דין. 'כל חיילי צה"ל הם פושעי מלחמה. כובשים – אנסים – רוצחים'.

הכאב לא נובע רק מהמילים. הוא בא מהמחשבה שהיו כאלה שהשקיעו זמן וכסף כדי להפיק את זה בשלוש שפות, שהיו כאלה שעשו הגהה וגרפיקה ואחר כך יצאו לרחוב והדביקו. והיו אחרים שעברו והנהנו. כן, זה נכתב גם בעברית כי זה כוון אלי. אני לא רצויה פה. קילפתי אותם, כאילו מנסה להעלימם, אבל ידעתי שזה לא יעזור ויש עוד המון כאלה. אתונה עיר גדולה והשנאה חזקה יותר. מחר ידביקו אותם או כאלה במקומות אחרים. ואלה לא השוליים הקיצוניים – זה בלב העיר. במרכז. חשוף לעולם.

אני עוצרת מול ציור רחוב ישן, עשיר בקווים ובפרטים. גרפיטי שנראה כאילו הוא חלק מהקיר כבר שנים, נושם עם האבק, מקולף קלות, אבל עדיין שומר על העדינות שלו. הוא לא צועק, הוא מזמין להתבוננות. לא ברור לי מה המסר בו, אבל ברור שהושקעה בו מחשבה ואהבה. 

ופתאום, ממש במרכזו של הציור, אות אחת G (עזה), זועקת באדום.

היא גסה, גדולה, לא שייכת, הורסת גרפיטי יפה. היא מתנחלת על הגב של האמנות. משתלטת.

היא מתנוססת כעת על ציורי קיר נוספים, לא כסמל לפלסטין, אלא כסימון תוקפני של 'תרבות הביטול': כאן אנחנו מבטלים כל מה שהיה קודם.

וכמו תמיד, דווקא מה שתופס את העין הוא שנבחר פלטפורמה לזעם. גרפיטי הוא המקום שאליו מתנקזים הרגשות הלא מדוברים. הוא מושך תשומת לב בתוך המהומה של העיר הגדולה, ולכן זה מקום מצויין להעביר באמצעותו מסר נוסף, גם אם הוא הורס את האיור הקודם.

הנה ציור על קיר. כמעט מצחיק, אם הוא לא היה כל כך אכזרי.

יד מחזיקה בכוס קפה שנשפך בזעם על פני אדם שכנראה הזמין את המשקה בבית קפה או בבר. הכיתוב מתחתיו: When an Israeli asks for a coffee – serve him / her a coffee , כלומר: תשפוך, תשפיל, תפגע.

האיור מעוצב כמו בדיחה גרפית, כמעט קליפ-ארט, אבל מעביר אלימות בגובה העין. ובדיוק בזה כוחו: הוא לא צועק כמו סיסמה פוליטית, אלא מתחפש להומור. האיור לא צריך לנמק רק להצביע על אויב, ולעודד פעולה קטנה אך משפילה: שפוך את הקפה בפרצופם של הישראלים. ואני, אנחנו – האויב.

ואני עומדת מול הציור ותוהה איך קריקטורה שמתחפשת לבדיחה יכולה, בכמה קווים פשוטים, להפוך שנאה לאופציה לגיטימית? ולא, זה איננו גרפיטי ספונטני. הוא 'שטאנץ' שנעשה במהירות מסטנסיל, שוכפל במי יודע כמה עותקים ובכך  עבר תהליך של 'תיעוש'. כך גם קל יותר להפיץ במהירות את המסר. הגרפיטי הזה בוטה במיוחד בשנאה שהוא מביע כלפי כל ישראלי, באשר הוא. הוא חורג מגבולות של ביקורת פוליטית לגיטימית והופך לקריאה ישירה לאלימות על רקע לאומני, שאומנם אינו מוסבר כלל בציור עצמו. המתבונן אמור להשלים בעצמו את החסר... 

אפשר לראות גם קיר רחוב שלם שצועק: Free Palestine, From the River to the Sea. קיר שלם! הגרפיטי 'התלבש' על גרפיטי צבעוני קודם שביקש להיות 'חמוד'. התוצאה אינה חמודה בכלל אלא זועקת: תיעלמו.

מתחת לקיר הזה מתנהל קרב. לא של כדורים, אלא של מילים ושל צבעים ומשמעויות.

מדבקות של נרצחים וחטופים הודבקו על הקיר, אבל כדי להעלים אותם שוב, וגם את מקומם, חשיבותם ומשמעותם, היה מי שניסה לבטל אותם. מחק את השביעי באוקטובר בקווים אדומים והזכיר למתבונן שהכל התחיל בעצם בנכבה של 1948. 

יש גם כתובות, שכנראה נכתבו ספונטנית. 'אתה הראש אתה אשם!!!'. את הכתובת המוכרת הזו כתב מן הסתם תייר ישראלי כועס כמוני, שחש דחף עז למחות – ולו גם באתונה, ולו גם בעברית – כלפי מי שנתפס כאחראי לאסון. אבל אני לא מעזה. לא מדובר בגרפיטי מושקע אלא בתגובה ספונטנית של כאב ותסכול. שולפים טוש מהתיק ומוסיפים מילה, משפט, סמל. אקט של הזדהות, של סולידריות, של מחאה או זעקה שנכתבת על קירות זרים.

מישהו אחר רשם בטוש Bring Them Home. אותיות פשוטות שנושאות משקל עצום ומוכר של כאב, אשמה והחמצה. אני כאן, נושמת את החופש, מטיילת, והם שם, במנהרות חשוכות, בלי אוויר. אני מרגישה צורך עז להתנצל בפני החטופים על החופש שלי, כאילו אני בוגדת בהם. בו בזמן אני חשה זעם עצום על הממשלה, על אוזלת היד, על חוסר האונים. איך הם נטשו אותם? איך הם מרשים לזה להימשך? ואני מניחה שמישהו שהרגיש כמוני שלף טוש ורשם זאת על הקיר.

אבל תוך שעות, אולי דקות, מישהו אחר מגיע. הוא לא מוחק את כל המשפט – רק את חלקו. הוא משאיר את ה-Bring, ומוחק את Them Home. במקומם נכתב: Bring Justice to the Palestinians.

לא שיח. זהו דו-שיח שהפך לדו-כעס. משפט אחד מנסה להביע געגוע, כאב, כמיהה, תפילה, והשני משיב לו בכעס, בביטול וב'כיבוש' גרפי. זה לא רק צבע על צבע. זו מחיקה של כאב אישי והחלפתו בכאב אחר. והתוצאה המתסכלת: אין מי שיקשיב. רק קירות. אוזניים לכותל?

והכי עצוב, שאולי יש מקום לשני המכאובים וכאבו של האחד אינו אמור לבטל את כאבו של הזולת. אולי יש מקום גם ל-Bring Them Home, וגם ל-Bring Justice?

אבל על הקיר הזה, כמו בזירה הפוליטית, אין מרחב מחיה לשניהם. מישהו תמיד יבחר באלימות המחיקה.

ואולי זו התמונה שתישאר לי בלב יותר מכל. הכי חשופה, הכי אלימה, הכי בלתי ניתנת לפרשנות אחרת.

Save a Life – Kill a Zionist, ולצידה: Free Gaza. כאילו זה חלק מאותו משפט, כאילו כדי להציל צריך לחסל. זו כבר לא אמירה. זו הסתה ישירה. קריאה לרצח.

ואני, שעומדת שם, מבינה שהקירות האלה לא מדברים אלי. הם מדברים עלי. מולי. נגדי.

אבל אז מבצבץ הכתם הלבן. צבע ספריי שמכסה את האותיות. שכבת מחיקה גסה אך מדויקת. מתברר שזהו 'אָלֶף' – כינויו של אמן גרפיטי ישראלי, שעובר בעקבות הקריאות לרצח, מכסה אותן ומנסה לאיין אותן. הוא פועל בנחישות כדי להגן עלי, כדי שאוכל לנשום, כדי שאפסיק לפחד.

אני עוד זוכרת שפעם הייתה ביקורת, התנגדות, מחאה פוליטית. היום זו לא מחאה – זו שנאה. לא למדיניות זו או אחרת, לא לממשלה שהיום בשלטון ומחר כבר לא, אלא לנו, לישראלים, לאלה שמאמינים בזכותם לחיות במדינה משלהם. הפסדנו במלחמה על הדימוי. העולם כבר לא רואה אותנו כגיבורים, פליטים או שורדים. בעיני רבים מדי אנחנו סיפור שצריך להיגמר.

* תודה לטל סגל, שחלק איתי את החוויה ולליאת גרונר שפקחה לי את העיניים.

___________________________________________________________

ד"ר שרית סגל היא פסיכולוגית קלינית ומדריכת מטיילים בחו"ל sarit.segal@gmail.com

פרנסות של יהודים: מוהל וסנדלר, שולחן ערוך ובית המדרס, משה

א. יועץ, שוחט ומוהל 

צילום: יונית חגואל

הרב אברהמי מפתח תקוה הוא איש רב פעלים: גם יועץ לדיני אישות, נישואין ויחסי ממון, גם מוהל מומחה וגם שוחט מוסמך.

נכון שהסכין היא לא אותה סכין, ובכל זאת יש לקוות שכבוד הרב אף פעם לא מתבלבל...

בין כך ובין כך, יישר כוחו של היועץ על הפסוק היפה שציטט מספר איוב, לא 32, ורק חבל שלא ניקד אותו:

'בַּחוּץ לֹא יָלִין גֵּר דְּלָתַי לָאֹרַח אֶפְתָּח'

'לָאֹרַח' ולא לָאוֹרֵחַ, כפי שמן הסתם רובנו נקרא! זה המקור לביטוי עוברי אורח, אנשים המזדמנים בדרך מקרה.

 

ב. יוחנן הסנדלר

צילום: איתמר וכסלר

ראו מי חזר מדפי ההיסטוריה והתמקם ברחוב רש"י ברמת גן: רבי יוחנן הסנדלר! 

ואולי בכלל הוא גלגול של יוחנן המהלך, הלא הוא ג'וני ווקר, Johnnie Walker?

ג. השולחן הערוך

צילום: אבי במברגר 

ועוד מרמת גן, חנות למוצרי אפייה ולכלים חד-פעמיים ברחוב הירדן פינת נגבה. אין כמובן שום קשר לספר ההלכה המפורסם של רבי יוסף קארו, וזה בדיוק מה שיפה כאן.

ד. בית המדרס

צילום: דוד אסף

הפרנסה המנצחת הפעם היא של חנות המדרסים 'בית המדרס' אשר ממוקמת ברחוב יחזקאל בירושלים, בלב האזור החרדי. 

כל הכבוד על השם המחודד!

ה. חידה: מתי עובד משה?

צילום: איתמר וכסלר

על נסים בכר, 'איש הקש' מרחוב החשמונאים פינת קינג ג'ורג' בתל אביב, כבר כתבנו פעם. תהינו אז אם יקום לו יורש, וכנראה אכן קם כזה וקוראים לו משה. 

בין כך ובין כך השלט מתמיה מבחינת ניסוחו. שעות העבודה הן: יום א-ו-משה...

משחקים בארגז החול

ילדים משחקים בארגז חול בגן ילדים בבת ים, 1970 (צילום: משה מילנר, אוסף תצלומים לאומי)

מאת יעקב שביט

הסופר והמחנך הגרמני יוהאן פאול פרידריך ריכטר, המוכר בשם העט שלו ז'אן פול (1825-1763), כתב במאמר משנת 1807: 'איני מכיר צעצוע המתאים לילדים בשנותיהם הראשונות יותר מאשר חול. לעיתים קרובות צפיתי במשך שעות בילדים שאינם נמשכים אחר משחקים, שמשתמשים בחול כאבני בנייה, מפל, קמח וכדומה'. ארגז חול הוא אפוא המקום המתאים לפעוֹטוֹת: הוא זול, קל להפעלה ועמיד, ומאפשר למשחקים בו להפעיל את דמיונם ולברוא מהחול עולם ומלואו. ולכן, 'פילוסופים! אל תזרו חול בעיני ילדיכם אלא לפניהם'...

דיוקן של ז'אן פול (ויקימדיה)

למקרא הדברים האלה עלה בדעתי שאולי ז'אן פול הוא אבי הרעיון של ארגז החול בגני הילדים והשעשועים, וכי המחנך הגרמני פרידריך וילהלם אוגוסט פְרֶבֶּל (Fröbel), שייסד את גן הילדים הראשון בשנת 1837 והיה הראשון שהזכיר בכתביו את המונח Sandkasten, קיבל את הרעיון ממנו. ואולם, פרבל הציע להכין לילדי הגן מערכת 'מתנות', כלומר צעצועים, כדורים, קוביות, ציור, פלסטלינה, וכיוצא באלה, אבל לא ארגז חול. ארגז חול צריך היה להביא לגן ממרחק וגם צריך להחליף את החול מדי פעם.

מתי שהוא באמצע המאה ה-19 הופיעו לראשונה 'גני חול' Sand gardens)) בפארקים ציבוריים, אבל עדיין לא בגני ילדים. לפי מקור אחד הם הגיעו לגני הילדים רק בשנות השישים של אותה מאה, כחלק מהמגמה להפוך את גני הילדים למרחב חופשי. אפשר אפוא לומר כי לארגז החול, כמו להרבה כלים וחפצים, אין 'ממציא', ובטח לא ממציא אחד.

ארגז חול בגן ילדים באייזנהוטנשטט שבגרמניה המזרחית, 1954 (ויקימדיה)

מהיכן הגיעו ארגזי חול לגני הילדים הציבוריים בתל אביב, ומשם לכל הארץ? 

ספק אם טובה חסקינה (1948-1893), מחלוצות מקצוע הגננוֹת בארץ ישראל, הכירה את ז'אן פול, אבל אין ספק שאימצה את הרעיון ממקור כלשהו. חסקינה (לימים נקראה בשם העברי חזקי נא) הקימה ב-1921 את גן הילדים העירוני הראשון בתל אביב ויזמה הקמת מגרשי משחק בעיר. 

טובה חסקינה, 1923 (ויקימדיה)

בקיץ 1926 היא הגישה לעירייה דו"ח מפורט על מצב מגרשי המשחקים לילדים בעיר, ותיארה את 'משחקי חול': 'הקטנים שחקו על פי רוב במכשירי חול שונים, צעצועי עץ וברזל קלים, מעדרי עץ, כפות וכו'. הגדולים בנו מהחול גם בניינים שונים'. בשנת 1947 כתבה בביטאון הד הגן מאמר בשם 'חול הים מכשיר טבעי רב-ערך', שבו שיבחה את ארגז החול ברוחו של ז'אן פול. היא תיארה את ארגז החול כ'מכשיר חצר' שמכניס חיים לעולמם של ילדי הגן. מדובר בחול ים נקי – כמותו היה בתל אביב בשפע – שמפוזר בתוך ארגז גדול ועמוק, שמשמש גם ספסל לילדים לשבת עליו וגם אצטבה לשים עליה את כלי המשחק שבתוכו. אפשר לבנות בתוכו אוניות, סוכות או בתים, וכשהחול רטוב אפשר ללוש ממנו עוגות ולבנות בנינים: 'ורבה וגדולה השמחה בו ביום שהעגלון מביא בעגלתו את החול ומורידו על יד השער מבחוץ או בפנים החצר'. החול, לדבריה, מציע אפשרויות רבות וההתעסקות בו מפתחת את גופו של הילד, את מחשבתו ואת דמיונו.

טובה חזקי נא: חייה ופועלה, תוספת ל'הד הגן', תשכ"ג

ארגזי חול אכן החלו להופיע בתל אביב, בקיבוצים ובמקומות אחרים ודומה שמאמר זה נתן השראה לגננות אחרות שהלכו בעקבותיה. לא רק בארץ, כמובן. הסופר האמריקאי רוברט פולגום  פרסם ב-1988 ספר שהיה לרב-מכר ושמו All I Really Need to Know I Learned in Kindergarten. הספר תורגם לעשרות שפות (גם לעברית) ובו כתב פולגום כי כל מה שצריך היה לדעת בחיים הוא למד בגן הילדים ובארגז החול... 

למרות חשיבותו של ארגז החול – כפי שיעידו כל ילד וילדה שגדלו בארץ – לא מצאתי אזכור לתפקידה של טובה חסקינה בהבאת הרעיון לארצנו. ובהזדמנות זו, העובדה שאין בתל אביב רחוב על שמה של חלוצה זו הוא מחדל היסטורי של ממש.  

ילדות משחקות בארגז חול בתל אביב, 1970 (צילום: משה מילנר, אוסף תצלומים לאומי)

ארגז החול, שהופיע לראשונה במאמר של סופר ומחנך גרמני, מצא מקום בגני ילדים בפיקוח משרד החינוך, שאף דואג לשלוח הנחיות לטיפול בארגזים אלה. במנשר 'תקן ארגז חול בגני ילדים' משנת 2024 נכתב, בין היתר, כי ארגז החול מלמד את ילדי הגן לחקור את העולם ולהשתמש בדמיון וביצירתיות. לא ז'אן פול ולא טובה חסקינה זכו לאזכור על חלקם ב'המצאת' ארגז החול, זה שמהתעסקות בו ובתוכו זכינו כולנו, וזוכים גם ילדינו ונכדינו, לתכונות מופלאות.

________________________________

פרופ' יעקב שביט הוא פרופסור (אמריטוס) בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב  shavit.yaacov44@gmail.com