ל'פיצוצייה' הזאת בשדרות העצמאות בבת ים יש שם מאוד ישראלי, 'גיסנו'. אומנם זה לא מנוקד, אבל אני כמעט בטוח שצריך לקרוא 'גִּיסֵנוּ', כלומר הַגִּיס שלנו, אחי האישה ('אישה שלי, אח שלה').
אבל מה הפירוש האמיתי והפנימי של 'גִּיסֵנוּ' בהקשר של הפיצוצייה (כשלעצמו שם הדורש התייחסות)?
בדקתי במילון הסלנג המקיף של רוביק רוזנטל (כתר, 2005) – 'גיסנו' לא רשום שם (אבל 'פיצוצייה' כן). שאלתי את יועץ הבינה המלאכותית שלי, וזו תשובתו הָרָמָתָה:
בסלנג הישראלי גיסנו אינו בהכרח קרוב משפחה ממשי, אלא כינוי חצי־היתולי לאדם שנתפס כ –
מקורב, מחובר למוקדי כוח
מישהו ש'מסודר' או שיכול לסדר עניינים
אדם שנהנה מיחס מועדף בזכות קשרים.
למשל:
'אל תדאג, גיסנו כבר ידבר עם המנהל'
'ברור שהוא התקבל – הוא גיסנו'
לעיתים הכינוי נאמר באירוניה או בביקורת, כרמז לפרוטקציה או נפוטיזם; ולעיתים הוא פשוט כינוי חיבה קליל למישהו מהחבר׳ה, בייחוד אם הוא באמת גיס או 'כמו משפחה'.
'ממתי זה בשימוש?' – שאלתי.
המילה גיסנו בסלנג במשמעות של מקורב / מסודר / בעל קשרים החלה להופיע בעברית המדוברת ככל הנראה בשנות השבעים המאוחרות והשמונים.
אין תיעוד מילוני רשמי מוקדם מאוד, משום שמדובר בביטוי עממי שעבר בעל־פה, אבל:
בשנות השבעים כבר נפוץ מאוד השימוש האירוני ב'גיס' במשמעות של איש בעל קשרים או פרוטקציונר.
בשנות השמונים מתקבע גם הנוסח המחויך 'גיסנו' – עם סיומת ה'נו' שיוצרת תחושה של שותפות קומית ('שלנו'), לעיתים בציניות.
הביטוי צמח על רקע תרבות ה'פרוטקציה' הישראלית: הרעיון שהדרך לסדר עניינים היא דרך מישהו שהוא 'משפחה' – או כמו משפחה. מכאן גם המשמעות המורחבת: לא גיס אמיתי, אלא 'אחד משלנו'.
בעלי התוספות
ד"ר רוביק רוזנטל, שמילונו הוזכר לעיל, כתב לי:
הערך 'גיסנו' אכן נעדר מספרי מילון הסלנג המקיף שנדפס בהוצאת כתר ב-2005. הסיבה להיעדרותו של הגיס קשורה בהטמעתו בסלנג הישראלי בסדרת הטלוויזיה הקומית רמזור, שנוצרה ב-2008. קודם לכן לא נתקלתי בביטוי זה. 'גיסנו' דבק בדמותו של הרווק העליז חפר (בגילומו של נירו לוי), המדבר על עצמו בגוף שלישי, דוגמת 'סחבק' ועוד.
בשנת 2020, לאחר הדפסות רבות ו-20,000 עותקים, החליטו אנשי ההוצאה לאור, בהסכמתי, שלא להדפיס מהדורה נוספת, אלא לעדכן את המילון ולהציעוֹ במהדורה דיגיטלית. הוספתי למילון כאלף ערכים, והוא יצא בהוצאת 'עברית'. ניתן כמובן לרכוש אותו, וגם למצוא בו כל מה שדרוש באמצעות מנוע חיפוש. בין הערכים שנוספו: 'גיסנו'. שמוגדר כך:
גיסֵנוּ. כינוי קִרבה לחבר קרוב, לעיתים של אדם לעצמו: 'אתמול קיבלתי מגולש אחר מחמאה ... תודה, גיסנו!' (קייטסייט, 2011); נטבע בסדרת הטלוויזיה 'רמזור'.
ב. מי רוצה להיות הראשון?
מזל טוב! הבן או הנכד שלכם נולד ואתם רוצים למול אותו כדת משה וישראל? הנה ההזדמנות שלכם גם לקיים מצווה וגם להרוויח אלף ש"ח!
המוהל חיים בן עזרא עבר קורס מוהלים, רכש ציוד, וגם צפה בעשרות בריתות, ונוסף על כך הוא גם חסיד ברסלב.
המודעה צולמה בתחנת אוטובוס ברחוב יוחנן בן זכאי בירושלים.
צילום: אמנון רמון
ג. אדריכל וכימאי
צילום: שייקה מגן
ידוע שהיום כבר לא מספיק להיות סַפָּר, והנה מתברר שגם התואר מעצב שיער מיצה את עצמו. היום אנו מדברים על 'אדריכלות שיער', לא פחות. כזה הוא רפאל מרחוב אהוד מנור 2 בעכו (השלט של רחוב עוזי חיטמן 5 קצת מבלבל).
מעיון בשלט עולה שלא מדובר בסתם אדריכל, אלא גם בכימאי, והשיזוף בכלל הוא עניין של 'בוטיק'.
לא מאמינים ש'הכול בוטיקים'? קראו את הסעיף הבא...
ד. מים טהורים בבוטיק הקרח
חנות סתם אין כאן! הכול בוטיקים. עוד לא פתחו כאן איזה בוטיק פלאפל? כל סנדלר – מכון הנעל. חנות לתחתונים? בוטיק התחת! אפשר להשתגע...
צילום: גונן זיק
מאז 'שוק הספרים' האלמותי, שכתב דן בן אמוץ עבור שלישיית הגשש החיוור (1972), ועד היום – הכול בוטיק. אפילו המים הטהורים (לשון אחר למי ברז טהורים) ברחוב ביאליק 13 ברמת גן הם סוג של בוטיק...
אי אפשר לומר שלחברי ועדת שמות הרחובות בהרצליה אין חוש הומור. הרצליה היא העיר היחידה – נקווה שלא האחרונה – שהקדישה רחוב לזכרו של חבר הכנסת והשר המנוח יוסי שריד, שהיה ממנהיגי השמאל הציוני בארץ ונפטר בטרם עת בשנת 2015.
לרב עובדיה יוסף, שנפטר שנתיים קודם לכן, יש מליצי יושר רבים יותר מאשר לשריד, ועד לאחרונה גם מפלגת שלטון רבת כח. כמעט שאין עיר בארץ שלא הזדרזה לקרוא רחוב על שמו (ירושלים, חדרה, ראשון לציון, פתח תקוה, בית שמש, נתניה, מגדל העמק ועוד).
אבל רק בהרצליה נפגשים שני ה'יוספים' הללו, שבחייהם היו צהובים זה לזה (בלשון המעטה).
צילום: יצחק קויפמן (תודה לזאב קינן)
הן רק לפני שבועיים רגשו צדקנים וגינו את הזמרת אחינועם ניני, שהעזה לכנות את בנימין נתניהו 'המן'. שומו שמים! היא אפילו נאלצה לחזור בה ולהתנצל.
אז הנה תזכורת לקלות, שלא לומר קלילות, שבה קילל הרב יוסף את יוסי שריד בשמות 'המן', 'שטן' 'ו'עמלק'. הוא אף פעם לא התנצל על כך.
ב. מילה בסלע
אם במקרה אתם עוברים בצפת וזקוקים באופן דחוף לטקס פדיון הבן או למוהל עם חוש הומור – הרב ניסים כהן הוא האיש שלכם.
צילום: אלעד דנטה
הביטוי התלמודי 'מילה בְּסֶלָע, מַשְׁתוּקָא בִּתְרֵין' (מגילה, יח ע"א), שפירושו מילה שווה סלע (סוג של מטבע), אבל שתיקה שווה שני סלעים, כלומר שתיקה עדיפה על דיבור, התהפך בלשון הדיבור שלנו. היום נהוג לפרש אותו (בטעות) כאילו 'מילה בסלע' – כביכול כל מילה יצוקה בסלע...
ג. מבצע קפה
עמישראל אוהב מבצעים, אבל לא תמיד יודע לעשות חשבון.
ראובן ירון צילם בסניף של רמי לוי בגוש עציון. מהרו! המבצע מסתיים השבוע...
צילום: ראובן ירון
ואם אנחנו בענייני קפה ומבצעים הנה משהו על קוצו של גרש.
איכשהו כשכותבים 'טסטר צוייס' (ולא צ'וייס), זה נשמע כמו קפה ששותים בשטעטל עם ארומה של יידיש, כשאחרי כל לגימה נאנחים על הצוּרֶס שבעולם...
צילום: איתמר לויתן
ד. שלום קר
מדרש פוליטי? לא נכחיש.
'מסעדה' הוא כמובן היישוב הדרוזי מַסְעָדֶה שברמת הגולן.
צילום: גדעון פליישמן
ה. יָתוּשָלָךְ
צילום: איתמר לויתן
גם אם נתעלם מהניקוד המשובש (יַתּוּשׁ מנקדים בפתח ולא בקמץ), עדיין נישאר תוהים על ה'לָך'. האם זה כינוי חיבה או שמא ציווי (לֶךְ-לְךָ!)?
באנגלית Handyman הוא איש בעל שתי ידיים ימניות, איש תחזוקה שיודע לתקן הכל. טאץ' קטן ונחמד הפך את ה-Man ל-Mench, כלומר למענטש, שביידיש משמעו בן אדם, נשמה טובה וכדומה.
אדם שמתגאה בכך שהוא מענטש, ובנוסף גם נהג זהיר ואכפתי, ראוי לאמון.
לא נתקטנן על התעתיק באנגלית (צריך להיות mentsh), אבל העברית ממש לא זורמת. יש מקרים שבהם רצוי לשמור על הכיתוב המקורי ביידיש, איכשהו 'הענדי-מענטש' נשמע טוב יותר מ'הנדי-מנץ'.
צילום: רן שגיא-גלזנר
ב. אמנות המילה
על אליהו אסולין, שמבקש בימים אלה להתמודד על משרת רבה של העיר חדרה, אפשר לומר שהוא ממש לא 'מענטש'. אמנם אסולין הוא מוהל ידוע, אבל לפני כשנה נתפס על חם והוקלט כשעודד את תלמידיו לקבל את הכשרתם המעשית על עורלותיהם של תינוקות אתיופים או של עובדים זרים ומהגרי עבודה, שבהם ראה לא יותר מאשר 'בשר תותחים'. 'מקסימום עושים טעות, אפשר לתקן אחר כך', הוא אמר.
נשאלת השאלה כיצד בעצם מלמדים מילה באופן מעשי? הרי אי אפשר לעשות זאת רק על בובות או בסימולציות מחשב. אז על חשבון מי עושים את 'הביצוע המעשי'? יש איזה גורם ממלכתי שבכלל עושה ביקורת על המקצוע הזה?
צילום: גדעון נח
ג. פרנסות של מוזיקאים למוזיקאים דגולים יש כנראה גם פרנסה מהצד. שופן למשל מתפרנס משיפודייה בבאר שבע. הסועדים נהנים מן הסתם מצלילי מזורקות פולניות.....
צילום: טובה הרצל
מוצרט מת בווינה אבל עובד בנצרת (מן המדור 'פרנסות של ערבים').
כשהטרור משתולל ברחובותינו ודם יהודי נשפך כמים וכו' וכו', זו השעה לרכוב על הגל ולקושש כמה שקלים לטובת 'מילגה לאברך', שיודע לצעוק בכל כוחו 'אמן יהא שמיה רבא'!
ניצול הזדמנויות (צילום: קובי סגל)
ב. איזה קטע
קטע חברתי (צילום: דוד אסף)
ברחוב אגריפס 32 בירושלים נפתחה זה לא מכבר חנות בגדים ואביזרי אופנה ('אקססוריס') בעלת השם הציורי והמחייב 'קְלַפְטֶע', ויש לה גם 'קטע חברתי'.
מהו 'הקטע החברתי'? אולי בגלל שכל פריט מגניב בחנות עולה החל מ-10 ש"ח (אבל מי יודע היכן הוא מסתיים)?
מדף הפייסבוק של החנות למדתי שמדובר לא רק בחנות אופנתית, שהפריטים שנמכרים בה עולים לכל היותר 99 ש"ח, אלא שהם גם מעסיקים נוער בסיכון.
מה נאחל להם? ברכה מיט הצלחה (כל קלאַפֿטע אמורה להבין את הברכה הזאת).
אבל נעזוב פוליטיקה, מה דעתכם על החלום המשונה הזה, שמימושו מוצע לכל דורש בעלון פרסומת של 'מכון עליה: מרכז לימוד למקצועות ההלכה' (חשון תשע"ו):
לפעמים חלומות מתגשמים...
בכל מקרה, כדאי לשים לב למתנה המיוחדת שיקבלו הנרשמים לקורס המוהלים: 'קורס החייאה לתינוקות'. ועל זה נאמר: מה שבטוח בטוח...
תודה לישראל מידד
ד. מחסלי התחנות
זה גורלן המר של חנויות בשוק הפשפשים ביפו.
צילום: שמואל גביש
ה. מאוצרנו הישן
מתברר שבלוג עונ"ש אינו הראשון במעקב אחרי 'פרנסות של יהודים'. הנה 'הסוחר', שמנסה למכור שמאַטעס לעלמת חן, כפי שהונצח על גלויות בסדרה 'אידישע פרנסות' (אמרו: פָּרְנוֹסֶס), הוצאת 'יהודיה' (ורשה), 1918-1912. הצייר הוא חיים גולדברג (1943-1890), יליד לוקוב, שנספה בשואה.
שיפוץ מתקשר אצלנו בדרך כלל לענני אבק ולכלוך, להחלפת ארונות במטבח, לצנרת חלודה, להריסת קירות וכמובן להוצאות כספיות אדירות. אבל מי אמר ששיפוץ חייב להיות כזה?
קבלו את השיפוצניקים החדשים: משפצי התפילין, וביידיש: בתּים-מאַכער (הכיתוב ביידיש שבמודעה משובש מכל כיוון).
הבשורה לציבור היא, שנפתח קורס משפצי תפילין ו'מעכשיו כל אחד יכול' ('כל אחד', אך כנראה לא 'כל אחת') לתקן בתי תפילין שנשחקו, צבעם דהה או שהפרשיות שבתוכם נפסלו.
מרכז ההכשרה, שמציע את קורס המשפצים, מציע קורסים נוספים, אבל כולם בתחום 'כְּלֵי הקודש': עורכי חתונות ומדריכי חתנים, שוחטי עופות ובהמות, משגיחי כשרות, חזנים, מוהלים וסופרי סת"ם.
לא זול ללמוד איך משפצים תפילין. העלות היא 2,500 ש"ח, אבל 'במהלך הקורס כבר מרוויחים' (איך?), ובנוסף התלמידים מקבלים 'תעודת סטודנט' (!), שמקנה הנחות והטבות.
מתברר שהתחרות בתחום ההכשרה המקצועית לחרדים רבה ומבורכת.
ברוך גיאן צילם בשכונת הבוכרים בירושלים מודעות ענק מטעם 'מכון אליה', שמבשרות על פתיחת קורסים שונים. מכל הזיווגים המקצועיים שבמודעות משעשע במיוחד הצירוף של 'מוהלים' עם 'מנקרים'...
כל זה הזכיר לי סיפור משעשע ששמעתי פעם מהרב ד"ר בני לאו. כאשר כיהן בשנות התשעים כרב בקיבוץ סעד הוא הזדמן לכנס רבני יישובים בדרום, ושם הסב לשולחן עם עוד כמה רבנים 'ספרדים', בני עדות המזרח. כשהציג את עצמו כרב בקיבוץ התפתחה השיחה כדלהלן:
– כבודו שוחט? – לא. – כבודו מוהל? – לא. – כבודו חזן? – לא. – אז איזה מין רב אתה? רק רב שמדבר?
אז נכון שמדובר במהלך חשוב שראוי לתמוך בו – הרי כולם מסכימים שצריך לשלב את החרדים במשק ובתעסוקה – אבל האם לא כדאי היה להרחיב קצת את האופקים ואת תחומי העניין וההכשרה אל מעבר לחיי הדת?
תודה לדן גלילי, שושי שמר-בלוך וברוך גיאן.
בעלי התוספות
יחזקאל חובב הפנה את תשומת לבי לידיעה שהופיעה השבוע בכמה אתרי אינטרנט ומצדיקה את הצורך בשיפוץ תפילין. לאפיזודה הזו קרא יחזקאל בשם 'צדיק נסתר'...
מוקדש לבני, הלל אסף, עם סיום 'מסלול עורב' בגדוד הסיור של הנח"ל
א. 'ירחי הדבש' של ישראל וצרפת
בשנות החמישים ובראשית שנות השישים של המאה הקודמת גילו אמני ישראל את צרפת. היחסים בין ישראל לצרפת היו אז בשיאם (בעיקר לאחר מלחמת קדש, 1956), וסופרים, משוררים, פזמונאים וציירים נסעו לפריס, ביקרו בלובר, ישבו בבתי קפה, הקשיבו לשאנסונים, ראו מרחוק את ז'אן-פול סארטר וסימון דה-בובואר ודמיינו לעצמם שהם חלק מהעולם הגדול.
באותם ימים כבר מאסו הפזמונאים הישראלים במנגינות הרוסיות הגנובות. עתה נפנה לבם אל הלחנים הצרפתיים – שדה לא חרוש, שכמעט ולא נעשה בו שימוש קודם לכן בזמר העברי. דן אלמגור כתב את 'חוץ מזה מרקיז הכל בסדר' לצמד העופרים, 'חולשה של בת' ללהקת הנח"ל ו'הגורילה' של ז'ורז' ברסאנס לאריק לביא; חיים חפר כתב לרביעיית מועדון התיאטרון את 'אדון ליאון' ו'אין כמו יפו בלילות', ולשלישיית גשר הירקון את 'אל תכעסי זה לא אסון', ונעמי שמר כתבה את 'שלגיה' לשלישיית התאומים ואת 'אילו ציפורים' ללהקת הנח"ל. היו עוד רבים וטובים.
שארל דה-גול ודוד בן גוריון, פריס 1960
על אווירת אותם ימים כתב לי דן אלמגור:
למרות שהשפה הזרה שכולם הכירו היתה אנגלית, בשנים הראשונות למדינה הייתה הסתייגות מאנגליה, בגלל המנדט ו'הספר הלבן'. יהודה
האזרחי היה הראשון שכתב ספר בשבחה של תרבות היומיום האנגלית (ארץ המהפכה השקטה: פרקי אנגליה, 1957). באופן טבעי, פנו
האמנים לצרפת. פריז יפה יותר, רומנטית יותר. לא עצרה ספינות מעפילים... וכך נאספו שם ציירים כאביגדור אריכא וחבריו; שייקה אופיר
מהצ'יזבטרון שלמד פנטומימה ולימים חינך דור של פנטומימאים צעירים בארץ (הוא גם לימד
אמנות זו בבית הספר לתאטרון של הקאמרי, שניהלה ימימה מילוא). בפריז חיו אז אלי
ויזל (ששימש כתב מדור הזוטות של 'ידיעות אחרונות', שנקרא 'ניצוצות מעיר האורות'),
המשורר משה בן-שאול, העיתונאי ישעיהו בן-פורת, המחזאי נסים אלוני (שאימץ גם את יוסי
בנאי ואבנר חזקיהו, שהגיעו לשהייה לא ארוכה. אגב, בנאי התפרנס מהוראת עברית לצעיר
יהודי-צרפתי שעבד בקונסוליה ורצה לעלות לארץ ושמו עמנואל הלפרין) ועוד רבים אחרים.
מלחמת סיני קידמה מאד את היחסים בין שתי המדינות, שחברו לאנגלים
במאמץ להצלת תעלת סואץ מידי המצרים. המפיק קוקאטריס התחיל להזמין אמנים ישראלים
לאולם 'אולימפיה' הגדול שלו – הופיעו שם 'שלושת המיתרים' (שהפכו ל'טריו ערבה'),
'הדודאים', נחמה הנדל, חנה אהרוני, יצחק גרציאני, רקדני הורה ועוד. היועץ
המוסיקלי של קוקאטריס היה יונתן כרמון, יליד רומניה שידע צרפתית. אחר כך הגיעה גם ריקה זראי ונכנסה קצת לנעליה של דלידה המצרייה. היתה תחושה של 'ירח דבש'...
ובאותה עת החל גיורא גודיק להביא ארצה, בשיתוף עם 'אולימפיה', את
גדולי הזמר הצרפתי: איב מונטאן, ה'קומפאניון דה לה שאנסון' (מכאן נולד גם השם העברי 'חבורת
זמר'), ז'אק ברל הצעיר. שמואל בונים, במאי הצ'יזבטרון וחבר קיבוץ יקום, שלא ידע צרפתית,
ראה כנראה את רביעיית 'האחים ז'אק' עוד לפני שהקים את הצ'יזבטרון, או זמן לא רב
אחר כך (גם בזכות שייקה אופיר). רביעיית מועדון התיאטרון עוצבה, כמובן, כחיקוי של הרביעייה הצרפתית (שניים מחבריה, שמעון בר ויענקלה בן-סירא, שגדל כילד שואה בבלגיה, ידעו צרפתית). חיים חפר, שהיה עם דן בן-אמוץ בצרפת בימי שירותם בפלי"ם, חזר אליה למספר
שנים ולמד שם קולנוע (עם שובו ביים את הסרטון עם 'שיר הקטר' מבאר-שבע). הוא שכתב ללהקת הנח"ל, בימי חיים טופול-אורי זוהר, את 'הסיירים'.
המפיץ הגדול של השנסון הצרפתי בעשור הראשון למדינה היה דווקא יליד הונגריה,
יוחנן זראי, שהתפרנס תחילה מנגינה על העוגב של ימק"א בירושלים. הוא אהב את
לחני השנסונים (ולכן גם רבים משיריו הם בקצב הוואלס). בדירה הקטנה, שבה גר עם רעייתו דאז ריקה זראי,
ברחוב הס בת"א, היינו יושבים על השטיח ומאזינים לתקליטים הצרפתיים שהיו לו.
שם שמעו לראשונה נעמי פולני ונעמי שמר, דידי מנוסי ואנוכי את השירים, כשיוחנן בוחר ומסביר. נעמי
פולני, שלא ידעה צרפתית, התאהבה במנגינות ופנתה אלי ולאחרים שנכתוב שירים ללהקות הצבאיות (כמובן ללא רשותם של המחברים והמלחינים שעוד חיו), בלי קשר למילים המקוריות. כך נולדו
'ויויו גם' ו'חולשה של בת' שלי בלהקת הנח"ל בתכנית שהיא ביימה.
כשנפתח מועדון התאטרון בת"א, ביולי 1957, רצו יוסף מילוא ופרנק
פלג – שניהם צ'כים אוהבי אופנבך – לפתוח במופע של אופרטות קצרות מאת אופנבך בתרגום נתן אלתרמן. ליד הפסנתר ישבו פלג ויוספטל, הוא יוסף טל. לחלק האחרון של התכנית
כתבתי כמה שירים סטיריים (אחד מהם היה 'ברית צרפת-וישראל', ללחן של אופנבך) וחיים חפר שלח מפריס את 'אדון לאון'. אחר כך תרגמתי כמה שירים לאמנים ששרו לפני הרביעייה – את
'הגורילה' של ברסאנס (לאריק לביא), 'מתגלגלת מרכבה' (לריקה זראי).
לתכנית השלישית והרביעית של הרביעייה, 1958, 'התיירים באים' (שנת
העשור), אימץ חפר כמה מנגינות צרפתיות נוספות. במופע 'תל-אביב הקטנה' (1958), כבר
הושרו 'בחולות' (לפי שיר חיילים ידוע על מדאם ידועה) ו'כל זה עבר, כל זה כבר איננו". ב-1960 שרה יעל שרז, בקברט שלה
בצפת ('השעות הקטנות'), תרגומים שלי משירי ברסאנס ('הפסל שבגן', 'סבא ליאון' ועוד). נעמי שמר כתבה מילים ל'שלגיה' ו'אילו צפורים' ועוד. השנסונים הצרפתים היו פשוט
יותר מלודיים, שובבים, רומנטיים, מתאימים לאוזן הישראלית. וכשיוחנן זראי הלחין שירים
מקוריים, כמו 'גן השקמים', גם הם נשמעו כשנסונים... נעמי שמר, שגם היא גרה זמן קצר בפריס כתבה שם את 'העיר
באפור' וחזרה אל 'עיר לבנה'.
עידן מחזות הזמר הגדולים, שהפיקו גיורא גודיק ואחרים בשנות
השישים, החל ב-1962 עם ההפקה העברית של 'אירמה לה דוס' הצרפתית. דן בן-אמוץ וחיים חפר ראו את ההצגה בפריס, רכשו את הזכויות והביאו ל'הבימה'. נדמה לי שהמחזמר הצרפתי היחידי
שהוצג אחר כך בארץ בעברית היה 'הבאזאר הגדול' עם דני ליטני. ב-1968 יצא יוסי בנאי עם 'אין אהבות שמחות' (כמחצית השירים תורגמו
על ידי). כשלוש שנים אחר כך הפיק יעקב אגמון ב'תאטרון בימות' את 'עולמו של ז'אק ברל' (גם כאן
תרגמתי כמחצית), שהפיק וביים הפנטומימאי הירושלמי מוני יכין.
ב. להקת הנח"ל: 'אנו כיתת סיירים'
העמדת השיר 'סיירים', 1959. מימין לשמאל: יהורם גאון, חנן גולדבלט, גברי בנאי, ישראל פוליאקוב, עמירם ספקטור, באקורדיון: תובל פטר (מקור: שמואליק טסלר, שירים במדים: סיפורן של הלהקות הצבאיות, יד יצחק בן-צבי, תשס"ז, עמ' 88)
את השיר 'סיירים' כתב חיים חפר לתכנית 'בדרך כלל' של להקת הנח"ל, שעלתה בנובמבר 1959 וכללה שירים נוספים שלחניהם נלקחו 'בהשאלה' מהזמר הצרפתי. בין השירים היו 'ויויו גם' ו'חולשה של בת' של דן אלמגור, שמילותיהם לא היו קשורות כלל לטקסט הצרפתי המקורי.
משונה ככל שהדבר נשמע, את השיר הפטריוטי על הסיירים חיבר חפר על בסיס שיר צרפתי שעוסק בעולם אחר לחלוטין, ורחוק מעולמם של סיירי הנח"ל כרחוק בתי הקפה שעל הגדה השמאלית של נהר הסיינה מחולות הלס של הנגב ומ'דרך הנחש עלי צורים'.
הנה קודם כל ההקלטה המקורית של להקת הנח"ל:
ואלה המילים:
(להקת הנח"ל שרה, בעריכת מרדכי נאור, משרד הבטחון, תשכ"ד, עמ' 77-76; ציורים: שמואל כץ)
ג. המקור הצרפתי: הכרטיסן ברכבת התחתית
סרז' גינסבורג (1991-1928)
השיר שהיה מקור ההשראה ל'סיירים' חובר והולחן בשנת 1958 על ידי הזמר והמלחין הצרפתי-היהודי סרז' גינסבורג, אבל לא היו בו סיירים או חיילים. זה היה אחד משיריו הראשונים של האמן חובב הפרובוקציות, וברוח שירי השנסון של שנות החמישים (ז'ורז' ברסנס, ז'אק ברל ואחרים) הוא עסק במציאות יומיומית מייאשת ומדכאת של כרטיסן קשה יום. 'איש שקוף', שמבלה את כל עתותיו בניקוב חורי הכרטיסים של הנוסעים בתחנת 'מטרו' בפריס, ומייחל שיקרה נס ומישהו יוציא אותו מהחור שבו הוא נמצא, לפני שהוא ינקב את ראשו שלו בכדורי אקדח.
השיר נקרא: Le poinçonneur des Lilas (המנקב של תחנת 'לילך' – שהיא תחנת מטרו אמיתית לכל דבר). לימים הוא גם תורגם לעברית על ידי דפנה אילת (ראו בהמשך).
אלה המילים בצרפתית:
Parole de Le Poinconneur Des Lilas
Je suis le poinçonneur des lilas
Le gars qu'on croise et qu'on ne regarde pas
Y a pas de soleil sous la terre, drôle de croisière
Pour tuer l'ennui, j'ai dans ma veste
Les extraits du Reader's Digest
Et dans ce bouquin y a ecrit
Que des gars se la coulent douce à Miami
Pendant ce temps que j'fais le zouave
Au fond de la cave
Parait qu'il y a pas de sots métiers
Moi je fais des trous dans les billets
J'fais des trous, des p'tits trous, encore des p'tits trous
Des p'tits trous, des p'tits trous, toujours des p'tits trous
Des trous de seconde classe, des trous de premiere classe.
J'fais des trous, des p'tits trous, encore des p'tits
Des p'tits trous, des p'tits trous, toujours des p'tits trous
Des petits trous, des petits trous, des petits trous, des petits trous
Je suis le poinçonneur des lilas,
Pour Invalides changer à l'Opéra,
Je vis au coeur de la planète
J'ai dans la tête un carnaval de confettis
J'en ammene jusque dans mon lit.
Et sous mon ciel de faïence
Je ne vois briller que les correspondances
Parfois je rêve, je divague, je vois des vagues
Et dans la brume au bout du quai
Je vois un bateau qui vient m'chercher
Pour sortir de ce trou, je fais des trous
Des p'tits trous, des p'tits trous, toujours des p'tits trous
Mais le bateau se taille
Et je vois que je déraille
Et je reste dans mon trou à faire des p'tits trous
Des petits trous, des petits trous, des petits trous, des petits trous
Je suis le poinçonneur des lilas,
Arts et Métiers direct par Levallois
J'en ai marre, j'en ai ma claque de ce cloaque.
Je voudrais jouer la fille de l'air
Laisser ma casquette au vestiaire.
Un jour viendra, j'en suis sur
Où je pourrai m'évader dans la nature
J'partirai sur la grand route
Et coute que coute
Et si pour moi il est plus temps
Je partirai les pieds devant.
J'fais des trous, des p'tits trous, encore des p'tits trous
Des p'tits trous, des p'tits trous, toujours des p'tits trous
Y a d'quoi devenir dingue
De quoi prendre un flingue.
S'faire un trou, un p'tit trou, un dernier p'tit trou.
Un p'tit trou, un p'tit trou, un dernier p'tit trou
Et on me mettra dans un grand trou.
Et j'n'entendrais plus parler de trous
Des petits trous, des petits trous
Des petits trous, des petits trous
Je suis le poinçonneur des lilas
Le gars qu'on croise et qu'on ne regarde pas
Y a pas de soleil sous la terre, drôle de croisière
Pour tuer l'ennui, j'ai dans ma veste
Les extraits du Reader's Digest
Et dans ce bouquin y a ecrit
Que des gars se la coulent douce à Miami
Pendant ce temps que j'fais le zouave
Au fond de la cave
Parait qu'il y a pas de sots métiers
Moi je fais des trous dans les billets
J'fais des trous, des p'tits trous, encore des p'tits trous
Des p'tits trous, des p'tits trous, toujours des p'tits trous
Des trous de seconde classe, des trous de premiere classe.
J'fais des trous, des p'tits trous, encore des p'tits
Des p'tits trous, des p'tits trous, toujours des p'tits trous
Des petits trous, des petits trous, des petits trous, des petits trous
Je suis le poinçonneur des lilas,
Pour Invalides changer à l'Opéra,
Je vis au coeur de la planète
J'ai dans la tête un carnaval de confettis
J'en ammene jusque dans mon lit.
Et sous mon ciel de faïence
Je ne vois briller que les correspondances
Parfois je rêve, je divague, je vois des vagues
Et dans la brume au bout du quai
Je vois un bateau qui vient m'chercher
Pour sortir de ce trou, je fais des trous
Des p'tits trous, des p'tits trous, toujours des p'tits trous
Mais le bateau se taille
Et je vois que je déraille
Et je reste dans mon trou à faire des p'tits trous
Des petits trous, des petits trous, des petits trous, des petits trous
Je suis le poinçonneur des lilas,
Arts et Métiers direct par Levallois
J'en ai marre, j'en ai ma claque de ce cloaque.
Je voudrais jouer la fille de l'air
Laisser ma casquette au vestiaire.
Un jour viendra, j'en suis sur
Où je pourrai m'évader dans la nature
J'partirai sur la grand route
Et coute que coute
Et si pour moi il est plus temps
Je partirai les pieds devant.
J'fais des trous, des p'tits trous, encore des p'tits trous
Des p'tits trous, des p'tits trous, toujours des p'tits trous
Y a d'quoi devenir dingue
De quoi prendre un flingue.
S'faire un trou, un p'tit trou, un dernier p'tit trou.
Un p'tit trou, un p'tit trou, un dernier p'tit trou
Et on me mettra dans un grand trou.
Et j'n'entendrais plus parler de trous
Des petits trous, des petits trous
Des petits trous, des petits trous
תחנת המטרו: Porte des Lilas
בעלי התוספות
טיירי וידר כתב לי (7 בספטמבר 2022):
סרז' גינזבורג כתב שיר המשך על
אותה המנגינה של 'מנקב הכרטיסיות
מתחנת לילך', על אותו מנקב שיצא לפנסיה, הלך לגור בכפר ושם יש הרבה פרחים, רק לא פרחי לילך. כדי להשלים את הכנסות הפנסיה הדלה
שלו הוא התחיל לעבוד כקברן הכפר ושוב הוא עסוק בחורים כל היום, אך הפעם בחורים גדולים.
בצרפתית המילה 'חורים' משמשת גם לאלו של הכרטיסיות וגם לבורות קבורה. הומור שחור שבצרפתית עובד נהדר ובמיוחד שאותו זמר שר את שני השירים.
הנה שיר ההמשך של גינזבורג:
ד. רביעיית מועדון התיאטרון: 'מוהלים'
מספר דן אלמגור:
בעקבות השיר 'סיירים' כתב חיים חפר שיר נוסף במתכונת אותו שיר עצמו 'מוהלים'. רביעיית מועדון התיאטרון שרה אותו במועדון 'החמאם' ביפו, בתכנית החמישית 'פצצת הזמן' (1963). לכבוד השיר לבשו ארבעת השחקנים שוב את הבגדים השחורים מהתכנית 'דתיאדה' (שכתבתי עם דן בן-אמוץ והוצגה בשנת 1958). שורה מצחיקה במיוחד, שזכורה לי היטב משיר זה היא 'אנו הופכים קילומטרים לסנטימטרים', שהתכתבה כמובן עם השורה 'אנו הופכים סנטימטרים לקילומטרים' בשיר הסיירים.
ספר הפזמונים של חיים חפר, ידיעות אחרונות, תשמ"א, עמ' 102
סמי דייוויס, שנזכר בשיר, הוא סמי דיוויס ג'וניור (1990-1925), בדרן וזמר שחור מפורסם, שהחליט להיות יהודי ועבר טקס גיור ב-1960. באותה שנה הוא נשא לאשה את השחקנית ממוצא שוודי, מיי בריט, שהתגיירה גם היא לשם כך (הם התגרשו בשנת 1968).
'אנו כרתנו הברית / עם סמי דייויס ואשתו מיי בריט' – סמי דיוויס ג'וניור עם בחירת לבו מיי בריט ביום נישואיהם
בסרטון הזה אפשר לשמוע את רביעיית המועדון (גדעון זינגר, יעקב בן-סירא, ראובן שפר, ואריאל פורמן, שהחליף את שמעון בר שהשתתף בהרכב המקורי) במופע הוקרה שנערך בשנת 1982, שרה את 'מוהלים', בתזמון 04:40 (לחיצה כאן תיפתח בתזמון המדויק):
ה. 'מנקב הכרטיסים'
באמצע שנות השבעים תורגם השיר המקורי של סרז' גינסברג לעברית. במקורו היה זה שיר מחאה בעל מסר חברתי זועק, והתרגום המצוין נעשה על ידי דפנה אילת, עבור המופע 'פגישה מחודשת עם שירי הפררה ז'אק', שהעלו חברי רביעיית מועדון התיאטרון דאז – גדעון זינגר, שמעון בר, יעקב בר-סירא ועזריאל אשרוב.
אני מנקב כרטיסים, אשר ירד מעט מן הפסים. איש
בלי מחר ובלי אמש, בלי אור של שמש, קירות חרסינה הן שמי, שלטים של ניאון
כוכבי.
יש לי חוברות בכיסים, אני קורא לאור הפנסים, איך זה
נהייה משרוכים שם, עושים חיים שם, אומרים שאין מקצוע זול כדי לחיות
עושים הכול.
מנקב, מנקב, יש לי מנקב. אין בי צחוק, אין לי כאב, יש לי
חור בלב. החיים חולפים בי, וכמו מרקדים בי, מנקבים, מנקבים, מנקבים
כאבים, כאבים, כאבים גדולים, חורים קטנים, חורים קטנים, חורים קטנים.
אני מנקב כרטיסים, אשר ירד מעט מן הפסים. אני מנקב כמו פתי, ים של קונפטי, יש לי בראש
מול הכיסים, אני חולם על נרקיסים.
ועל קשיים חי נפשי,
אולי אני יוצא
מדעתי.
אח ברציף שוב הופיע אליי הגיעה, ספינה הגיעה בשבילי מתוך החור
אותי תוציא.
ועד אז מנקב, יש לי מנקב,
אין בי צחוק, אין בי כאב, יש לי חור בלב.
הספינה חולפת, אין לאן ללכת,
ככה לי, בשבילי והחור שלי.
כך השאירו אותי
בחור שלי,
אוסף חורים, חורים קטנים, חורים קטנים.
אני מנקב כרטיסים,
אשר
ירד מעט מן הפסים.
חיים ללא אור ושמיים,
כמו דג בלי מים,
אני נחנק, אני
נשבר,
ליבי נסדק, אני נקבר.
ויום אחד כמו בדיחה,
אשאיר את הקסקט במלתחה.
ואמלט מן הכלא,
כמו נס, כמו פלא,
אם לא אספיק אז חי נפשי,
יצאו רגליי
לפני ראשי.
ועד אז אנקב, יש לי מנקב,
אין לי צחוק, אין לי כאב,
יש לי חור בלב.
הימים
חולפים בי,
וכמו מנקבים בי.
אז אקח לי אקדח, בראשי אקדח,
חור קטן בראשי,
בראשי אקדח.
ותקברוני ביום חול, בחור גדול, בחור גדול,
לא אנקב עוד שום חורים,
חורים קטנים, חורים קטנים, חורים קטנים, חורים קטנים.
דפנה אילת (2002-1938)
הוסיף וכתב לי דן אלמגור:
אבי, שלמד אגרונומיה באלג'יר ואהב שנסונים ובדיחות צרפתיות, נהג לספר על אותה זקנה שהתפרנסה שנים רבות מניקוי השירותים הטחובים של תחנת הרכבת התחתית בפריס (ואולי אפילו הכירה את הקונדוקטור מהשיר). יום אחד היא נעלמה לפתע מתחנת התחתית בה עבדה תמיד. כעבור כמה שבועות מגיע פריסאי לתחנת תחתית טחובה בעיר רחוקה בצרפת ופתאום הוא רואה ליד השירותים את הזקנה המוכרת, ושוב מטאטא וסחבה ודלי בידה. 'מה את עושה כאן?', הוא תמה.'התחלתי להשתעל. אז הרופא בפריס בדק את הריאות שלי ואמר שעלי להחליף בהקדם אקלים ולנסוע למקום אחר'.
ו. 'רק לא סייר'
ונסיים במה שהתחלנו בו – בסיירי הנח"ל. שיר יפה – הפעם מקורי לגמרי במילותיו ובלחנו – חיברו יחיאל מוהר ומשה וילנסקי עבור להקת הנח"ל והוא נקרא 'רק לא סייר'. השיר חובר לתכנית התשיעית 'מה בוער', שהועלתה בפברואר 1956.
הנה הביצוע המקורי של בנות להקת הנח"ל (ביניהן נחמה הנדל, עדי עציון-זק ועליזה קאשי) בקליפ חדש:
