 |
| מקהלת ה'משוררים' של בית הכנסת של יוצאי ברודי באודסה לצדי ארון הקודש עומדים פנחס מינקובסקי (ימין) ודוד נובקובסקי (שמאל) |
אמר העורך:
מאמרי זה פורסם (ללא הצילומים וללא קטעי הקול) בעיתון הארץ, א' בסיון תשפ"ד (7 ביוני 2024), תרבות וספרות, עמ' 1. תחת הכותרת 'כשהוא אומר "מזמור שיר ליום השבת" - ינועו אמות הסיפים'. כיוון שלא כל קוראי הבלוג קוראים את העיתון החשוב, הנה הוא המאמר השלם לפניכם.
*
מי שלא ראה את בית הכנסת באודסה, לא ראה בניין מפואר מימיו ... והחזן עצמו (פיני שמו, ואין דוגמתו בכל העולם!) אמנם גלוּח הוא, ואף על פי כן לא יגיע העץ היבש שלכם [החזן בכתריאליבקה] עד קרסוליו. כדאי היה לך לשמעו, כשהוא אומר 'בְּרִיךְ שְׁמֵיה דְּמָרֵא עָלְמָא' – נפשי תצא בזמרוֹ. וכשהוא אומר 'מזמור שיר ליום השבת' – ינועו אמות הסיפים! ... אילו חלה שבת פעמיים בשבוע, הייתי הולך פעמיים בשבוע לשמוע אל הרינה ואל התפילה של פיני.
(שלום עליכם, מנחם מנדל, תרגם: י"ד ברקוביץ)
על כריכת ספרה החדש של ד"ר ענת רובינשטיין, חזן המשוררים באודסה: חייו ויצירתו של פנחס מינקובסקי (רסלינג, 2024), קטע מתצלום שפענוחו טוב מאלף מילים. במרכזו, בין יהושע חנא רבניצקי וחיים נחמן ביאליק הקרחים והמעונבים לבין שאול טשרניחובסקי בעל הבלורית השופעת וחולצת הרוּבַּשְׁקָה הרוסית, אלתר דרויאנוב ובן-ציון דינבורג (לימים דינור), יושב אדם משופם שספק אם רבים יזהו – פנחס (פיני) מינקובסקי (1859–1924), חזן בית הכנסת של יוצאי ברודי.
 |
| פנחס מינקובסקי במרכז התמונה, בין ביאליק (מימין) וטשרניחובסקי (משמאל) |
מה לחזן ולחבורת הסופרים הנודעת מאודסה, שרובם ככולם היו חילוניים וצעירים ממנו בהרבה (התמונה צולמה ב-1921, ערב צאת מקצתם מברית המועצות)?
עניינו של הספר החדש, המבוסס על עבודת דוקטורט שכתבה המחברת באוניברסיטה העברית, הוא ניסיון לענות על כך: תיאור מקיף, מעמיק ומדוקדק של מי שהתפרסם כאחד מגדולי החזנים בדורו. על חזנים נהגו להתבדח כי שִׂכְלם נמצא בקולם, והנוטריקון העממי של 'חזן' הוא 'חזנים זײַנען נאַראָנים' (חזנים הם טיפשים). בכל הזמנים נאבקו החזנים – בחוסר הצלחה – בדימוי לא מחמיא זה; פיני מינקובסקי היה ההפך הגמור מטיפש.
פשיטא שניחן בקול טנור ערב ושמו התפרסם גם מחוץ לכותלי בית הכנסת, אלא שבנוסף היה אינטלקטואל בעל אופקים רחבים, ידע מוזיקלי יהודי וכללי והשקפת עולם מוצקה באשר לעתידה של החזנות שעמדה בימיו על פרשת דרכים מקצועית ורוחנית. בה בשעה פיני היה גם חלק מגלריית האישים והיוצרים שהשתתפו בשיח הלאומיות היהודית המודרנית בעידן של מהפכות ונרטיבים מתחרים ואף סותרים. בשנותיו הרבות באודסה כחזן בית הכנסת המפורסם של יוצאי ברודי הוא הסתופף, כשווה בין שווים, בחברתם של אחד העם וביאליק, וזכה להוקרתם שהגיעה לכדי הערצה. דיוקנו השתמר גם בספרות הזיכרונות העשירה על אודסה היהודית וגם ביצירות ספרותיות, כמו מכתבי מנחם-מנדל של שלום עליכם, או 'סיפורי אודסה' של איסאק באבל. כשבֶּנְיָה קריק, מנהיג כנופיית הפשע היהודי המאורגן באודסה, מגיע לנחם אישה שאחד מאנשיו הרג בטעות את בנה, הוא מבטיח לה לוויה מפוארת, כזו שאודסה עוד לא ראתה, והחזן מינקובסקי יצעד בראשה...
מאז נפגשתי לראשונה עם דמותו המסקרנת – בזיכרונותיו, 'מִסֵּפֶר חַיַּי', יש תיאור מפורט ומלבב של החצר החסידית של רבי דוד מטאלנה, שם שימש פיני כנער מקהלה – קיוויתי כי יימצא חוקר שיקבל על עצמו לתאר את דמותו של איש מיוחד במינו זה. והנה זכינו עתה לספר מעולה שמציג את דמותו הנשכחת במלאותה. לא רק שענת רובינשטיין ניחנה בתרבות כתיבה מצוינת, שמאפשרת קריאה רצופה ומהנה ללא מעקשים ופתלתולים, אלא שהיא גם הצליחה להיחלץ כביכול מבית גידולה האקדמי, המוזיקולוגיה (רובינשטיין היא לא רק חוקרת ומורה אלא גם מנצחת מקהלות), ולכתוב ספר המיועד לקהל רחב, מנקודת מבטה של היסטוריונית, שיודעת לשאול את השאלות הנכונות ולתת את התשובות האפשריות.
חיבורה של רובינשטיין הוא לא רק ביוגרפיה מקיפה של חזן, אלא גם קריעת אשנב לעולמם הרוחני והחברתי של החזנים במזרח אירופה ובשלוחותיה בתור הזהב של מקצוע החזנוּת (משנות השמונים של המאה ה-19 ועד השואה). זהו נושא מרתק, אך רב בו הפרוץ על העומד. למרות שפע החומרים הראשוניים אנו עדיין חסרים ביוגרפיות ביקורתיות, בדומה לזו שלפנינו, של חזנים מפורסמים ומשפיעים, ובראשם יוסלה רוזנבלט, מרדכי הֶרשמן, האחים קוֹסֶביצקי, גרשון סירוטה, אברהם משה ברנשטיין, זבולון קוורטין, שמואל מַלַבְסקי ואחרים. בה במידה חסרים גם חיבורים סינתטיים, שיציגו את עולם החזנות בהקשר השוואתי רחב, ואת מערך הזיקות המסועף בין ליטורגיה ומוזיקה עממית, חיי דת וממסד דתי, היבטים עסקיים וכספיים, קשרי הגומלין המסועפים שבין החזנים במזרח אירופה לבין עמיתיהם במרכז אירופה ובאמריקה, ובעיקר לבטיהם והכרעותיהם במתח שבין מסורת למודרנה. ספר זה הוא אפוא צעד חשוב בהתוויית פני המחקר העתידי בתחום זה ונקווה שבעקבותיו יבואו נוספים.
 |
| פנחס מינקובסקי בתלבושת החזן (גלימה, כובע וטלית) וסידור בידו (ויקיפדיה) |
הספר נפתח במבוא ובו סוקרת רובינשטיין את תולדות אודסה היהודית והמרכז התרבותי שהתהווה בה, ששיאו היה בימי ביאליק, למן העשור האחרון של המאה ה-19 ועד שנות המהפכה – פחות או יותר מקביל לתקופתו של מינקובסקי. ספרות עצומה נכתבה על אודסה והמחברת הצליחה לזקק מתוכה סיכום יעיל ובהיר של הזירה בה פעל מינקובסקי, שכמחצית מחייו, כ-35 שנה במצטבר, עשה בה. ההמשך, לעומת זאת, מלא וגדוש בחידושים: עקב בצד אגודל עוקבת רובינשטיין אחרי מסלול חייו המפותל של מינקובסקי: מערש הולדתו בעיר האוקראינית ביאלה צרקיב (שיהודים כינוה 'שדה לבן' ובה נולד גם החזן הנודע יוסלה רוזנבלט) ושנות בחרותו כ'משורר' (נער מקהלה) בעיירה החסידית טאלנה, עבוֹר בתחנות נדודיו העיקריות – קישינב, חרסון, וינה, לבוב, אודסה וּוילנה (ואת כל אלה הספיק עד גיל שלושים!), וכלה במקומות מושבו האחרונים – ניו יורק, אודסה ושוב אמריקה, בה גם מת, הרחק מרעייתו ובתו שחיו בצרפת.
המקור העיקרי לשחזור הביוגרפי הם זיכרונותיו של מינקובסקי עצמו, שנכתבו בעברית נהדרת והתפרסמו בכמה המשכים בכתב העת רְשֻמוֹת. זיכרונות אלה אינם שלמים, ונראה שהחלקים האחרונים, שעוסקים בעיקר בתקופת ניו יורק ואודסה, אבדו. על חסרון זה מפצה המחברת בשימוש מוצלח במקורות משלימים, כמו עשרות רבות של מאמרים פרי עטו של מינקובסקי שהתפרסמו בעיתוני התקופה (בעברית, ביידיש ובגרמנית) ודנו בתולדות החזנות והמוזיקה העממית היהודית; בזיכרונות בני התקופה ובהספדים שנכתבו אחרי מותו. היא נעזרה גם במפעל הכינוס החשוב של חוקר החזנות המנוח עקיבא צימרמן, פרקים בשיר: ספר פנחס מינקובסקי (2011), וכמו כן עמדו לרשותה שרידי 'ארכיון מינקובסקי' השמור בספרייה הלאומית (תרומת נכדתו), ובו טיוטות רבות פרי עטו וחומרים שלא נחשפו עד כה שחשיבותם עולה בעיקר לצרכי שחזור מורשתו המוזיקלית.
דרך תחנות חייו של מינקובסקי נפרשת קריירה מרהיבה של חזן מקצועי שצורכי פרנסה ונסיבות חייו וזמנו טלטלוהו ממקום למקום. חוויותיו והתנסויותיו במקומות נדודיו עיצבו לא רק את גורלו אלא גם את השקפת עולמו, שבתורה השפיעה ואיתגרה חזנים אחרים. רובינשטיין מציירת דמות ייחודית של אינטלקטואל, שכל ימיו חי במתח פנימי בין 'ישן' ל'חדש' וביחס אמביוולנטי לחדש, שהשתקף גם בהכרעות אישיות ומקצועיות.
בכתיבתו הפורה משתקפים למעשה כל השאלות הגדולות שהעסיקו את חזני הדור ואת שוחרי המוזיקה היהודית, ובראשן קשרי הגומלין בין חזנות 'הרֶגֶשׁ', או 'זִמְרת המסורת', הספונטנית וה'חמה', שיסודה במוזיקה החסידית המזרח-אירופית, לבין חזנות 'הסֶדֶר' המרכז-אירופית, ליטורגיה אסתטית ו'קרה', שיסודה במוזיקה של בתי הכנסת הרפורמים שעוצבה על ידי סלומון (שלמה) זוּלְצֶר (1890-1804) ותלמידיו. מינקובסקי הטיף למיזוג בין שתי האסכולות המוזיקליות הללו, ובעצמו היה דוגמה מוצלחת לכך. רובינשטיין מראה כיצד הבחין פיני בין זולצר האיש, שאותו העריץ, גם אם לא העלים עין מחסרונותיו, לבין מורשתו ('זולצריזמוס') וחקייניו, שאותם ביקר בחריפות.
 |
| סולומון זולצר, וינה 1840 (ויקימדיה) |
עניין מרתק נוסף הוא היחס ל'גרמופון' או ה'פונוגרף', כלומר הקלטות אולפן והפקת תקליטים. מינקובסקי, מודרני ככל שהיה (היחיד בין חזני אודסה שלא גידל זקן!), התנגד להן בחריפות, והתוצאה המצערת היא שלא שרדה בידינו אף לא הקלטה אחת מקולו. הוא ביסס את התנגדותו על כך שאי אפשר למסחר את עבודת ה', שתפילת 'כל נדרי' בבית הכנסת בערב יום כיפור אינה יכולה להיות דומה להקלטה באולפן, וכן על כך ששירת קודש אַל לה להיות 'שיר עגבים', מקור לשחוק וקלות ראש, שמושמע במקומות של פריצוּת וזימה.
אפשר להבין ולכבד זאת, למרות שממרחק הזמן השקפה זו נראית קִצְרת-ראוּת ופתטית. ועדיין מוזר שהתנגדותו העקרונית להקלטות, בשם אובדן האותנטיות, הייתה כה גורפת עד שכללה גם התנגדות להקלטת שירי-עַם. בשל כך אין בידינו הקלטה של 'שבת המלכה' של ביאליק (המוכר יותר בשורת הפתיחה 'החמה מראש האילנות הסתלקה'), שנכתב ב-1903 ומינקובסקי הלחין, ובלי ספק גם שר אותו בקולו בבית הכנסת. יש לזכור כי באותם ימים רוב-רובם של אלה שמכונים היום 'זמרים' היו בעצם החזנים, שלצד הקלטת פרקי חזנות היו גם הראשונים ששרו והקליטו שירי זמר, בעיקר שירי-עַם ביידיש. מעניין שדווקא אחיו של פיני, אברהם, שהיגר גם הוא לאמריקה, לא שמע בקולו ולא נמנע מהקלטות מסחריות.
ברבות הימים נתפס שירו זה של ביאליק כ'שיר ילדים', שאותו שרים בעיקר בגני ילדים, ולא כן הוא. השיר יחד עם הלחן הוא משיאי הליטורגיה היהודית החדשה. הנה חברי המקהלה הישראלית הקאמרית על שם גארי ברתיני שרים את 'שבת המלכה' בעיבודה של שרה שהם. ההקלטה נעשתה באוקטובר 2014 בבית הכנסת הספרדי בפראג והמנצח הוא רונן בורשבסקי. אפשר רק לדמיין איזו הדרת קודש שרתה על בית הכנסת של יוצאי ברודי באודסה כאשר המקהלה של מינקובסקי שרה יחד איתו את השיר זה עם כניסת השבת:
עוד יצירה מפוארת שקשורה במינקובסקי היא 'שיר המעלות בשוב אדוני', בלחן המוכר כמעט בכל בית בישראל (התפרסם גם בביצועו של חנן יובל, עד שיש הסבורים שהוא גם המלחין). בשאלת הבעלות על לחן זה נחלקו הדעות בין המייחסים אותו למינקובסקי לבין הטוענים שהולחן על ידי יוסלה רוזנבלט, שגם הקליט אותו בקולו. איש מהם לא כתב בפירוש שהוא המלחין ושניהם (שכאמור גם נולדו באותה עירׂ) שמרו על קשר ידידותי, ולכן השאלה טרם הוכרעה, אך מבין השיטין נראה כי רובינשטיין נוטה לחשוב שמינקובסקי הוא הוא המלחין.
בין כך ובין כך מרגש להיזכר בביצוע ה'מיתולוגי' של יוסלה רוזנבלט ל'שיר המעלות':
לתועלת החוקרים שיבואו אחריה עמלה המחברת על ביבליוגרפיה מרשימה של 'כל כתבי' מינקובסקי בשפות השונות, שאותם ליקטה במאמץ רב מן הגורן ומן היקב, ובנוסף רשמה את כל יצירותיו ששרדו – עשרות רבות במספר, שרבות מהן עדיין ספונות בארכיונים.
בשפה עברית עשירה וזורמת החייתה רובינשטיין דמות מקורית ונשכחת, שיד ורגל לה – ובעיקר פֶּה וגרון – בעיצוב התשתית הרוחנית של תחיית העם היהודי בעידן המודרני. כל מחקר חדש על תולדות החזנות לא יוכל להתחיל מבלי לקחת בחשבון את העבודה שלפנינו וממצאיה.
ולסיום משהו על בית הכנסת 'ברודסקאיה' (בראָדער שול), שבו שירת פיני שלושה עשורים. בית כנסת זה נוסד על ידי יהודים מגליציה האוסטרית (לא רק מברודי אלא גם מקהילות אחרות בסביבתה), רובם היו סוחרים אמידים שהיגרו לאודסה בראשית המאה ה-19 נוכח ההזדמנויות המסחריות שנפתחו לפניהם בעיר הנמל החדשה. הם תפשו את עצמם כשונים מיהודי פולין וליטא, שגם הם היגרו לאודסה, ולפיכך פרשו ב-1841 מבית הכנסת הישן ('הגדול') שהיה צר מלהכיל. הם רצו בית כנסת שיתאים להם ולסגנון חייהם. תחילה התפללו הברודאים בבניין שכור, ובסוף שנת 1863 חנכו את המבנה החדש והמפואר, ששרד עד היום ברחוב ז'וקובסקוגו 18 פינת פושקין.
 |
| בית הכנסת של יוצאי ברודי על גלויה מראשית המאה העשרים |
 |
| בית הכנסת של יוצאי ברודי, 2018 (צילום: דוד אסף) |
בית הכנסת, בנוי לבֵנים מאבן גיר מקומית בסגנון ניאו-רנסנסי-פלורנטיני, התפרסם לאורך עשרות שנות פעילותו בגודלו וביופיו, ובעיקר בחזניו. הוא היה הגדול ביותר באודסה בפרט ובדרום רוסיה בכלל. בית הכנסת, שהיה יכול להכיל כ-1,500 מתפללים (וזה אכן היה מספרם בתפילות הימים הנוראים), לא היה 'רפורמי' אלא 'מתוקן' – משהו שונה לגמרי! אומנם הבימה לא הייתה באמצע, כמקובל בבתי הכנסת האורתודוקסים, אבל כל השאר היה דומה: הפרדה בין נשים וגברים, נוסח תפילה מסורתי וללא חילול שבת. העיקרון המסדר היה ההוד וההדר (דֶקוֹר). כל מה שהוא ההפך מ'שטיבל' חסידי, שמתאפיין בצעקות ובחוסר סדר. הברודאים רצו אסתטיקה, כבוד למקום שבו השכינה שורה, בלי צעקות ובלי שיחות בטלות. כל מתפלל יושב במקומו הקבוע, מתלבשים בהידור (כולל צילינדר לגברים), וכמובן, חזן עם מקהלה ורב מודרני שיודע לדרוש בשפת המדינה.
לתהילתו של בית הכנסת הברודאי כמרכז מוזיקלי נקשרו שלוש דמויות, ובזכותם נמשכו לתפילות אנשים רבים, לא רק מאודסה ולא רק יהודים: החזן הראשון ניסן (ניסי) בלומנטל (1903-1805), מנצח המקהלה והמלחין דוד נובקובסקי (1921-1848), ופיני מינקובסקי, שהחליף את בלומנטל.
ניסי הגיע לאודסה מברדיצ'ב, וכבר בראשית שנות הארבעים שימש חזן בבית הכנסת הגדול יחד עם בצלאל שלזינגר, שגם הוא היה חזן אגדי. בשלב מסוים עזב ניסי והצטרף לבית הכנסת הברודאי. הוא הושפע מאוד מהליטורגיה הווינאית של זולצר והיה הראשון שהכניס מקהלה שמלווה את החזן בארבעה קולות. הוא גם שילב בחזנות שלו יצירות של מלחינים לא-יהודים, כמו היידן, באך, הנדל ומנדלסון, ועל כך לא סלחו לו מבקריו. ב-1870 שכר ניסי את נובקובסקי, אז בן 21 בלבד אך בעל כישרון מוזיקלי בלתי רגיל, לנהל את המקהלה ולנצח עליה. ניסי היה אדם צנוע, תלמיד חכם ובעל חוש הומור, שזכה להערצת המתפללים.
ב-1892 פרש ניסי לפנסיה, לאחר חמישים שנות פעילות, ומי שהחליפו היה מינקובסקי, שחזר לאודסה מניו יורק, שם שימש חזן ראשי בבית הכנסת 'קהל עדת ישורון' ברחוב אלדריג'. מכאן ואילך, ובמשך שלושים שנה, הנהיג מינקובסקי את סדרי התפילה בבית הכנסת הברודאי ושיתוף הפעולה ההרמוני שלו עם נובקובסקי (מינקובסקי קרא לו 'ביאליק של הנגינה העברית'), הביא את בית הכנסת לשיאים מוזיקליים. שלא כקודמו, פיני התנגד לשילוב ארְיות אופראיות בתפילה, אבל ב-1909, לאחר ויכוחים רבים, החליט להכניס עוגב לבית הכנסת. העוגב אומנם לא הופעל בשבתות ובחגים, ובכל זאת מהלך 'גויי' זה עורר התנגדות, וקבוצת מתפללים בהנהגת מנחם אוסישקין עזבה את בית הכנסת. זה היה בית הכנסת הראשון ברוסיה שבו היה עוגב ומקהלה מעורבת של גברים ונשים.
בית הכנסת ננעל בשנת 1922 על ידי הבולשביקים ונהפך למועדון פועלים על שם רוזה לוכסמבורג (את הלוח עם עשרת הדיברות כיסו בתמונת לנין). בזמן מלחמת העולם השנייה, הרומנים, אדוני העיר החדשים, העבירו לשם את ארכיון מחוז אודסה, שנשאר שם מאז ועד לאחרונה. האגדה אומרת שהעוגב המקורי קיים עד היום במרתפי בית הכנסת, אבל כשביקרתי שם לראשונה, במארס 2018, ושאלתי על כך את מנהלת הארכיון ד"ר ליליה בילוֹאוּסוֹבה, היא הכחישה זאת מכל וכל.
 |
| המעקה וגרם המדרגות לעזרת הנשים הם כנראה השרידים היחידים שנותרו מפְּנים בית הכנסת (צילום: דוד אסף) |
הבניין לא שופץ אף פעם ואפשר לומר שמדפי הארכיון החזיקו את הקירות שלא יתמוטטו. לפני כמה שנים הוחזר הבניין לידי הקהילה היהודית ולחב"ד והכוונה הייתה להקים בו מוזיאון. ספק אם זה יקרה בעתיד הנראה לעין. לאוקראינים, כמו לנו, יש בעיות דחופות יותר...
 |
| סמכוני באשישות: חיזוקים לקיר הצפוני של בית הכנסת (צילום: דוד אסף) |
