ביקור במוזיאון 'מורשת צאן ברזל' בקיבוץ צאלים

בעז קרצ'מר בכניסה למוזיאון

אמר העורך: 

לא מזמן מלאו חמש שנים לפתיחתו של המוזיאון הפרטי 'מורשת צאן ברזל' בקיבוץ צאלים שבמועצה האזורית אשכול (עוטף עזה). מאז הפתיחה ב-2018 חווינו את מגיפת קורונה, בחירות, מבצעים ומלחמות. המוני בית ישראל לא הגיעו לביקור, אבל אלה שכן הגיעו זכו לחוויה מיוחדת, מקורית ומרגשת. 

קוראי הבלוג מוזמנים לביקור, ובשורות הבאות יספר בעז קרצ'מר, מי שהקים את האתר ואוֹצֵר את אוספיו, מה מחכה לכם שם ולמה שווה להגיע אליו, אפילו במיוחד. 

מראה כללי של המוזיאון

מאת בעז קרצ'מר

הכל התחיל במקרה.

בתחילת 2003, החליט אבי אליהו קרצ'מר, אז בן 83, כי הגיעה השעה לצאת לגימלאות ולסגור את שעריו של בית המלאכה הירושלמי להטבעת סמלים ומדליות, שבו עבד מאז היותו בגיל בר-מצווה עם אביו ואחיו התאום (שניהם הלכו לעולמם כבר בשנות השבעים). שמו הרשמי של העסק היה 'בית מלאכה לפיתוח אמנותי', והוא נוסד ב-1913 על ידי סבי, אומן 'בצלאל' שמואל קרצ'מר, ושכן ברחוב הסולל 1 (היום רחוב חבצלת). 

אליהו קרצ'מר באחת מתמונותיו האחרונות

התאומים אליהו ואביעזר קרצ'מר בפתח בית המלאכה, 1935; הכתובת על השלט בשלוש שפות

שני בניי ואני נסענו מקיבוץ צאלים (אני חבר הקיבוץ משנת 1970) כדי לעזור במלאכת הפינוי. הגענו למקום ורוחי נפלה. על משאיות, שעשו דרכן למזבלה, העמיסו הסבלים עשרות טונות של שאריות מודלים, שטנאצים (מבלטים) והטבעות ניסיון שהצטברו במשך כמעט מאה שנה.

מודלים ושטנצים שכבר היו בדרכם לאשפה

מדי פעם התכופפתי, שמתי בצד כמה דברים ולקחתי הבייתה, 'שיהיו למזכרת'... באותה עת לא ידעתי מה בדיוק אני אוסף או מחפש, אבל באופן אינטואיטיבי בחרתי בדברים שנראו לי ישנים' או 'מעניינים'. הפינוי נמשך לסירוגין כחצי שנה, ואנו הגענו רק פעם בחודש. ובינתיים, אבא המשיך לפנות ערימות ברזל למשאיות ולאשפה. 

במהלך החודשים הללו גיליתי שתי עובדות חשובות: ראשית, שני הדורות של מייסדי בית המלאכה – סבא שמואל ושני בניו התאומים אליהו ואביעזר – לא היו האנשים הכי מסודרים בעולם. בעבודתם הם היו קפדנים ויסודיים, אבל יש לי הרגשה שבמשך כמאה שנה איש מהם לא בזבז את זמנו בהליכה לפח האשפה. היה מספיק מקום בבית המלאכה כדי לאכסן גם דברים מיותרים. אולי פעם עוד נשתמש בהם, אז למה לטרוח? רוב הפריטים שהצטברו שם היו בשלבים שונים של ייצור, משום שמטבע העניין הפריטים המוגמרים נמסרו לאלה שהזמינו אותם. הפתעה שנייה, מרגשת יותר, הייתה חשיפת 'השכבה הארכאולוגית' הראשונה, כלומר מפגש עם עבודות שהכין סבי עוד בימי 'בצלאל'.

עומדים משמאל לימין: שמואל פרסוב, שמואל קרצ'מר. במרכז השולחן יושב הצורף יחיא ימיני

כך נחשפתי לראשונה לסיפורן של השנים הראשונות של סבא בארץ (1928-1911) והקשר שהיה לו עם 'בצלאל' ועם בוריס שץ, זאב רבן, הרמן שטרוק, אָבֶּל פַּן, יחיא ימיני, שמואל פרסוב, משה מורו, ציונה תג'ר ונוספים.

את כל מה שהבאתי בבגאז' של האוטו הפרטי שלי – חמישה אחוז ממה שהיה שם, מקסימום עשרה – גלגלתי במדרגות של מקלט תת קרקעי קטן שקיבלתי מהקיבוץ, סמוך לביתי (ב-2003 עוד לא היה צורך ביטחוני כזה במקלטים בעוטף עזה. איש לא צפה את הזוועות שיתרחשו כאן עשרים שנה אחר כך). 

חצי שנה נמשך הפינוי, וב-16 ביולי 2003 הסתיים. אבא נעל את העסק והודיע לכולם: 'זהו. יצאתי לפנסיה'. למחרת, בי"ז בתמוז, נפטר אבי, אליהו קרצ'מר, בשנתו. בדיוק לאחר שבעים שנות עבודה ו-24 שעות של פנסיה.

התמונה האחרונה של אליהו קרצ'מר ביום צאתו לפנסיה

בשלוש השנים שעברו מאז פטירת אבי, בכל סוף שבוע, העליתי למעלה ארגז אחד או שניים. פיזרתי את התכולה על רצפת הבטון שבכניסה, ריססתי במסירי שומנים, שטפתי במים רותחים, שפשפתי במטאטא כביש וקרצפתי במברשות... את הפריטים הנקיים סידרתי, כמיטב הבנתי, על מדפי המקלט. 

המקלט בצאלים

לאט לאט נפוצה השמועה על מחסן הגרוטאות המשונה, ומדי פעם הגיעו חברי קיבוץ ואורחיהם. אחר כך הגיע תורן של קבוצות מטיילים, ובעקבותיהן – עיתונאים, כתבי טלוויזיה וחיילים... שמחתי לארח את כולם, וכל מבקר או קבוצה קיבלו ממני 'הרצאה' על הדרך שבה נוצר האוסף.

חיילים בימי מלחמת 'חרבות ברזל' מוצאים זמן להכיר ברזל מסוג אחר

גם ילדים יכולים ליהנות מחיטוט ב'מערת האוצר'

בשנת 2009 קיבלתי הודעה מפתיעה: באגף מורשת במשרד ראש הממשלה, ועמו גופים נוספים, הוחלט לממן הקמת תצוגה גדולה ומסודרת. במשך כעשר שנים הקמנו את המוזיאון, שנפתח רשמית ב-2018.

ההעברה מהמקלט למבנה הקבע של המוזיאון

סיפורו של המוזיאון הוא אפוא סיפור הצלתה של מורשת ייחודית שקראתי לה 'צאן ברזל', והוא משולב בסיפורה של משפחת אומני ברזל (שטאַנצמאַכערס) ירושלמית. לפני שאציג כמה דוגמאות מאוצרות המוזיאון אתעכב על כמה הסברים טכניים: איך מייצרים סמל, מטבע, מדליה, מחזיק מפתחות, דרגה, כנפי צניחה או סמל מדינה, ומאיזה חומרים (פח, נחושת, ארד, כסף, זהב, פלטינה)?

ובכן, הכל מתחיל ליד שולחן השרטוט וממנו ממשיכים למודל שנעשה בעבודת יד של האומן.

מימין: סבא שמואל בעבודה; משמאל: אבא אליהו בהכנת מודל לפנטוגרף

בדרך כלל המודל (בקוטר של כשלושים ס"מ) נעשה בגבס או בעץ (גילוף או חריטה עם שטיכל) או במתכת (ניסור והלחמה). אחר כך מייצרים את השטאַנץ בפנטוגרף (הקטנה והיפוך נגטיב-פוזיטיב, שקוע-בולט), חיסום בתנור – ואחר כך הטבעה במכבש.

מכבש פנטוגרף

ממודל למוצר: דיוקן של הנשיא השני יצחק בן צבי

גילוף מודל ידני מגבס (שלושת המודלים הראשונים)

מודל למדליה של הכרזת העצמאות

נחזור למסע הפרטי שלי בהיסטוריה: כאמור, התחנה הראשונה היא בצלאל.

בתקופה הראשונה סבא היה בו-זמנית גם תלמיד וגם 'מורה' בבצלאל של בוריס שץ. בית המלאכה הראשון נפתח בשנת 1913 בכיכר ציון: 'בית מלאכה אומנותית לחותמות ופיתוחים'. והמחיר? 'עבודה אירופית – מחירים נוחים'.

מתקופה זו יש כמה עבודות יפות מאוד של סבא: נדמה לי שה'הרצל שלו' הוא הידוע ביותר. פורטרט זה שימש עד שנות השישים מודל למדליות ולמטבעות רבות. 

אך לא רק הרצל. באוסף נמצאות עבודות 'בצלאליות' רבות נוספות, ומעניינות במיוחד הן אלו שנחרט או נכתב עליהן 'מזכרת לקונגרס הציוני':

'המרגלים', לפי הפסוק 'וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ 
בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם' (במדבר, יג 23). הוכן לכבוד משתתפי הקונגרס הציוני ה-14 בווינה, 1925

אני יכול לדמיין לעצמי את בוריס שץ מגיע בבוקר ל'בצלאל' ואומר לתלמידים: 'היום נעשה את מגדל דוד (או את החורש, המכללה, מגדל דוד, קבר רחל, יד אבשלום). זו כנראה הסיבה לכך שיש לא מעט עבודות דומות להפליא זו לזו ('החורש' הוא דוגמה טובה: מצאתי לפחות שישה חורשים, וכולם נקראים 'על פי [זאב] רבן'). על כל פנים, כל מה שמוצג במוזיאון הוא בוודאות מעשה ידיו של קרצ'מר.

'עובד אדמתו ישבע לחם'

'על הר הזיתים' (כנראה שם של סדרה): 'קבר זכריה'

מגדל דוד בירושלים

גב חנוכייה שעיצב קרצ'מר בשנות העשרים

בשנת 1933, שבה אבי ודודי התאומים חגגו בר-מצווה, הם נכנסו לעבוד בבית המלאכה. משנות 'Made in Palestine' (או 'בין שתי המלחמות') נותרו עבודות רבות שהוזמנו על ידי כנסיות וארגונים נוצריים ומוסלמיים בירושלים, וכמובן גם אירגונים יהודיים.

אנצל הזדמנות זו כדי לספר על כמה פריטים מעניינים במיוחד. הנה למשל לוח של סְמלים צבאיים ודתיים שבשעתו התקשיתי לזהותם.

תחילה סברתי שזהו לוח תצוגה של סמלי צבאות זרים שיובאו מחו"ל כדי למכור אותם לחיילים ששהו כאן. אבל בהמשך נמצאו השטאנצים והצלחתי לשחזר את כל שלבי הייצור – כולם יוצרו בבית המלאכה הקטן של ש' קרצ'מר ובניו. נמצא כאן, בין השאר, את אבזם החגורה של עבדאללה ההאשמי, המלך הראשון של ירדן, וכן סמלי ממשלת המנדט וצבאות זרים שלחמו עם הבריטים ועברו כאן. כזה למשל הוא סיפורו של צבא אנדרס הפולני, שנחשף בזכות קשר שנוצר עם חייל פולני ישיש שסיפר לי כיצד נסע מבסיס צבא פולין החופשית בבית ג'וברין לכיכר ציון כדי להזמין מקרצ'מר סמלים לצבא הפולני (בצד שמאל, מוקפים בעיגול).

הנה דיוקנו של הקיסר האחרון של אתיופיה, היילה סלאסי, שנמלט מארצו בעקבות כיבושה בידי איטליה הפשיסטית וגר בירושלים כמה חודשים בשנת 1936.

וכאן מדליה שהוכנה לרבנאות הארצית הראשונה ב-1934.

רבנאות הוא השם הישן ל'אליפות' (ראו מאמרו של דוד אסף, 'על קצה הלשון: סברי רבנן', בלוג עונג שבת, 29 בינואר 2013)

גם ימי המאבק להקמת המדינה נוכחים במוזיאון. באוסף יש עשרות פריטי פלמ"ח, מחתרות, מאורעות, מלווי שיירות, חיל האוויר של ירושלים, משטרת היישובים, הפורמנים, כובשי קטמון, ועוד ועוד.

אנו אנו הפלמ"ח

אחרי לצנחנים

חיל אוויר

וכמובן גם העתק ברזל של הכרזת העצמאות. עבודה רבה הושקעה כאן: ניסור והלחמה ידנית של כל חתימה וחתימה על המגילה.

שיא פעילותם של בני קרצ'מר הייתה בתקופת המדינה, ובמיוחד בעשור הראשון לקיומה – שנות החמישים. למזלנו הצלחנו להציל פריטים מעניינים מאוד מאותו עשור וגולת הכותרת היא כמובן סמל המדינה. 

במשרדי הממשלה נערכו דיונים רבים על הסמל שייבחר ולאחר תחרות שהייתה פתוחה לציבור והתלבטויות רבות נבחר העיצוב של האחים שמיר. מרתקים לא פחות הם הדיונים שנערכו על שיטת היצור ועל החומרים מהם ייוצר הסמל. קרצ'מר הצליח לשכנע את שלמה ארזי, מנהל משרד הקריה (מעין מנכ"ל משרד ראש הממשלה בשרונה שבתל אביב), להימנע משימוש בחלקי פלסטיק צבועים (מארס 1949).

'עיבוד' סמל צה"ל זכה להוקרה מיוחדת של דוד בן גוריון, ראש הממשלה הזמנית, באמצעות מזכירו הצבאי נחמיה ארגוב. 

מעשרות הפריטים של העשור הראשון נזכיר עוד כמה: העלאת ארון הרצל ב-1949, גשר הירקון שהוקם בסיוע ממשלת ארה"ב, הפלגה ראשונה של אוניית צים, גילוי מכרות הנחושת בתמנע, הבחירות הראשונות, סמלי הדואר, הרכבת, ואפילו 'שרוליק' המפורסם שיצר הקריקטוריסט דוש...

בשנים 1949-1943 עוצבו ויוצרו סמלי צה"ל הראשונים. יש בידינו עדויות על מעורבותם של האחים קרצ'מר בקבלת ההחלטות על סוג החומר, שיטת החיבור, כפתורים, אבזמי חגורות, ואפילו טבעת עם סמל צה"ל. במוזיאון שמורים תמונות גבס, לוחות של סמלים ישנים וכפתורים של גבעתי, חיל הים ועוד. ניתן לספר על התפתחות היחידות השונות דרך הסמלים השונים. מ'שועלי שמשון', פיקוד המרכז, וחילות נוספים, שהתפרקו או השתנו לחלוטין. 

במוזיאון מתועדים הרבה מאוד שלבי ייצור של סמלים שהוטבעו למן שנות השישים: צה"ל, ספורט, צעדות, מכביה, כנסת, רשויות ועיריות, אירועים שונים; וכן עשרות רבות של מדליות שהנפיקה החברה הישראלית למדליות ולמטבעות, עד הפרטתה בשנת 2008 והפיכתה לחברה פרטית. 

עיטורי מופת, עוז וגבורה שהוכנו לצה"ל

המדליה האחרונה שהוטבעה על ידי קרצ'מר הייתה 'מדליית הקהל' של סוכות 2002.  

חצי שנה אחר כך הלך אבי לעולמו. אין לי ספק שהוא עצמו מעולם לא חש את משק כנפי ההיסטוריה או את המורשת הציונית והישראלית שעברה תחת ידיו במשך שבעים שנות עבודתו, מגיל 13 ועד 83. האמת היא שגם אני לא קלטתי זאת בתחילת דרכי. אמי, עד פטירתה, נהגה לומר 'את מי זה מעניין כל הברזלים האלו? למה אתה מבזבז את זמנך על שטויות כאלה'. אך בסופו של דבר מ'השטויות' הללו צמח מוזיאון קטן, שהמבקרים בו מעידים על מידת העניין והחיבור שהוא מציע למורשת המשותפת לכולנו. 

_______________________

בעז קרצ'מר, חבר קיבוץ צאלים, הוא מייסד מוזיאון 'מורשת צאן ברזל' ומנהלו  boaz@zeelim.co.il

עוֹדְךָ חַי! השירים שנכתבו על מותו של הרצל (א)

דיוקן הרצל (שאול רסקין, תמונות ורישומים, ניו יורק 1938)

מאת אליהו הכהן 

א. הרצל איננו!

מאות שנים ציפתה ההיסטוריה היהודית להופעת מנהיג בשיעור קומתו של בנימין זאב הרצל. מאז יצא העם לגלות לא הופיעה דמות כזו שהצליחה לקומם את הריסותיו הלאומיות, לעודד את קיבוץ פזורי ישראל לארצם ההיסטורית ולקדם את חזון חידוש הריבונות עליה. 

מותו הפתאומי של הרצל, ב-3 ביולי 1904, והוא בן 44 בלבד, היכה את העולם היהודי בהלם. שמונה שנים בסך הכל עברו מאז פרסם את חיבורו המהפכני Der Judenstaat (מדינת היהודים), ושבע שנים מאז יזם וכינס את הקונגרס הציוני העולמי הראשון בבזל, נדם לבו. תחושת יתמות השתררה ברחבי כל הפזורה היהודית בארץ ישראל ובתפוצות.

גם אלה שחלקו על עמדותיו התעטפו באבל כבד על לכתו בטרם עת. זאת ועוד, עם מותו לא נראתה באופק שום דמות של מנהיג שישווה לו ויוכל לרשת אותו. חרדה עמוקה לגורלה של התנועה הציונית אפפה את אוהדיה. 'עמנו האומלל איננו מרגיש עוד את כל גודל האבדה, איננו יודע עוד את מי איבד', אמר מקס נורדאו בריאיון לעיתונאי בפריז, ימים אחדים לאחר מות הרצל. 'אין לו חליפין, אין לו תמורה', קבע. 'היכן ניקח עוד אחד כמוהו? לאחד תחסר האמונה, לשני אין רצון, ולשלישי אין יופי חיצוני וכישרון הדיבור' (הצפירה, 14 ביולי 1904).

עיתון ההסתדרות הציונית Die Welt שנדפס בווינה מודיע על מות הרצל, 4 ביולי 1904 (הארכיון הציוני המרכזי)

תגובות אבל נרגשות ראשונות החלו להגיע לבני המשפחה ולנשיאות הקונגרס הציוני מכל רחבי העולם. עשרות משלחות ניחומים הגיעו מפריז ומברלין, מלונדון ומבודפסט, מרומא וממנצ'סטר, מציריך ומאנטוורפן, מכתבי השתתפות בצער נשלחו על ידי מלכים, נסיכים, שרי ממשלה, כהני דת ושגרירים מכל רחבי אירופה. 'תל גדול של תלגרמות ... מונחות עודנה לא נפתחות. עד עתה נפתחו כדי 4,000 תלגרמות מכל קצווי תבל' (הצפירה, 12 ביולי 1904, עמ' 1). 

רופא צבאי יהודי, שגר בוולדיווסטוק שבקצווי המזרח הרחוק הרוסי, על גבול יפן, כתב כשהתבשר על מות הרצל: 'יום צרה וחשכה בא: חושך ואפלה בנפשי כמו בקבר. רחוק מאחיי וקרוביי, הנני בוכה בודד גלמוד. וביללה קראתי את הקדיש על הקבר שתיארתי ברעיוני. הלך בלי שוב האיש שבו נגלם צער האומה. נכבה מאורנו המבהיק' (שם, 13 ביולי 1904, עמ' 2). 

עשרות כתבות ומאמרי מערכת, שהופיעו בעיתונות היהודית למחרת מותו, היללו, שיבחו, פיארו וקילסו את התופעה ששמה הרצל. הנה דוגמה אופיינית שנגררה לתובנות היסטוריות עמוקות:

רבים אמרו: מהיכן בא אלינו אדם נפלא כזה? איככה יכלה להיברא ולהתהוות הוויה כזאת ביהדות הדלה בגו והַנַּהֲלָאָה ונדכאה ברוח? ואולם בשאלה זו צפונה אי-ידיעת היהדות, חסרון דעת את כוחותיו החומריים, הרוחניים והמוסריים. מהיכן הופיע אצלנו פתאום בחשכת ימי הביניים שפינוזה? איככה זה התפתחו בעם היהודי, שכבר שכח שירי גיל, אמני זמר כ[ג'אקומו] מאיירבר, [אנטון] רובינשטיין וביזע? איך ומאין בא [מרק] אנטוקולסקי? אין אנחנו עניים ברוח, איננו משוללי כישרון, בנו צפונים כוחות יצירה, הננו רק קשורים בשלשלאות ברזל (שם, 13 ביולי 1904, עמ' 3; הכותב טעה לחשוב שהמלחין הצרפתי ז'ורז' בִּיזֶה היה ממוצא יהודי).

'הרצל איננו!' – עמוד ראשון של 'הצפירה' במסגרת שחורה (כ"ב תמוז תרס"ד / 5 ביולי 1904)

גם בשבועות הבאים המשיכו העיתונים היהודיים לפרסם תיאורים מפורטים של טקסי האבל בקהילות שונות ותגובות מכל פינות העולם. 

יש דרכים רבות למדוד את עוצמת הזעזוע שעורר מותו של הרצל, אך אנו נסתפק במעקב אחר השירים שנכתבו עליו מיד לאחר מותו. לא עברו שבועות ספורים מאז הובא הרצל למנוחות בווינה, בלוויה רבת משתתפים, וכבר הוצפו מערכות העיתונים וכתבי העת, בעברית ובשפות זרות, בעשרות שירי הספד, קינה ונהי על לכתו בטרם עת של המנהיג הנערץ. בין הכותבים היו משוררים ידועים, כמו גם אנשים מן השורה ואלמונים שלא הזדהו בשמם. כל אלה ביקשו להעלות על הכתב, אמנם לא תמיד בכישרון פואטי, את תחושת היגון שפקדה אותם. 

לפחות ארבעים שירים נכתבו בחודשים הראשונים לאחר מותו, ורק מעטים מהם הולחנו או שהותאמו להם מנגינות. על כל אלה יש להוסיף שירים רבים אחרים, שבלי ספק נשלחו למערכות העיתונים אך נגנזו ומעולם לא ראו את אור הדפוס. לא היה איש בעם היהודי עד הרצל שעל מותו נכתבו שירים רבים כל כך בפרק זמן קצר כל כך. 

לתופעה זו של פולחן הרצל לא היה תקדים ולא המשך. גם אישים נערצים אחרים בתנועה הציונית, כמו דוד בן גוריון או זאב ז'בוטינסקי, לא זכו למספר כה רב של שירי הלל ומספד, ואת השירים שנכתבו עליהם אפשר למנות על אצבעות יד אחת או שתיים לכל היותר. במאמר זה, שיתפרסם בשלושה חלקים, נסקור מעט מהרבה שירי המספד שחוברו על הרצל.

ב. לנשמת הרצל 

אהרן ליבושיצקי
(המקהלה או גלריה של שׁרי
ישראל, לונדון 1903)

עוד בטרם יבש הדיו מעל אותיות הדפוס שהודיעו על מות הרצל, מיהר המשורר, המתרגם והעורך אהרון ליבושיצקי (1942-1874) לחרוֹז שיר לזכרו. ליבושיצקי, שהיה אז בן שלושים, התפרסם, בין השאר, בזכות שני שירי זמר: האחד הוא תרגום מיידיש לעברית של אחד השירים האהובים ביותר מימי העלייה הראשונה, 'שם במקום ארזים' (לו הקדשנו מאמר מיוחד בבלוג); השני הוא שירו שלו 'הוי ערש מולדת', שהותאם לצלילי לחן שוודי, שמוכר לנו הודות לפופולריות הרבה של שיר הילדים 'האוטו שלנו גדול וירוק'.

השיר, 'לנשמת הרצל', שפותח במילים הנרגשות 'כיום אביב מוקדם אלינו הופעתָּ / וחשכת חיינו באור קסם הִגַּהְתָּ', פורסם תחילה במוסף הספרותי השבועי של הצפירה.

הצפירה, 15 ביולי 1904, עמ' 403

זה היה אחד השירים הראשונים שפורסמו לאחר מות הרצל, ובמובנים רבים סימן – גם בתכניו – את הדרך לבאים אחריו. בעיקר בלט בו המוטיב של 'המת החי': 'אבל הֵן לא מַתָּ!... לא מַתָּ!... הַמָּוֶת לא יָעֹז לקחתך ... עוד חי, חי גיבורה'. מאז נקבע כ' בתמוז יום זיכרון להרצל (על גלגוליו של יום זה ראו ברשימתו של דוד אסף, 'מי זוכר את כ' בתמוז?', בלוג עונג שבת, 22 ביולי 2019), דקלמו אותו תלמידי בתי הספר בארץ ישראל בטקסים שנערכו לזכרו. כעבור שבועיים הועתקה גרסה מקוצרת של 'לנשמת הרצל' גם לעיתונו הירושלמי של אליעזר בן יהודה (השקפה, 2 באוגוסט 1904, עמ' 453-452). 

חלפו עשר שנים ובשנת תרע"ה (1915), בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה ובמלאת עשור לפטירתו של הרצל, חיבר המלחין הירושלמי אברהם צבי אידלסון (1938-1882), מי שהביא לזמר העברי את 'הבה נגילה', מנגינה לשיר זה. כך הפך שירו של ליבושיצקי לשיר זמר, שבתוך זמן קצר הושר בעצרות לזכר הרצל בכ' בתמוז, ולימים גם הוקלט מפי זמרים ולהקות.

הנה השיר בביצוע חבורת שהם בעיבודו המוזיקלי של מוטקה שָׁלֶף (הקלטה משנת 2009):



בנוסחו המקורי מנה השיר תריסר בתים. בן יהודה הדפיס רק שישה מהם, ואילו אידלסון הלחין ארבעה בתים בלבד: הראשון, השלישי, השישי והשביעי. 

והנה מתברר, כי בשנת 1906 נדפס בירושלים דף בודד ובו נדפס השיר בנוסח מקוצר שכלל גם כן שישה בתים (חמשת הבתים הראשונים זהים לנוסח שהדפיס בן יהודה; הבית אחרון שונה). מתחת למילים, שנדפסו בניקוד מלא, נכתב:

הקינה ששרו תלמידי 'בצלאל' ביום הזכרת נשמתו של דר' הרצל אצל הארז במוצא בכ' תמוז שנת אתתל"ז [1906].

דף זה שמור בספרייה הלאומית (תודה לד"ר חזי עמיאור)

תלמידי בצלאל נהגו לציין את טקסי כ' בתמוז ליד 'הארז', שנטע הרצל כאשר ביקר בביתו של האיכר שמואל ברוזה במוצא, ב-2 בנובמבר 1898. הרצל היה בטוח שנטע עץ ארז, אך היום אנו יודעים שהארז לא היה אלא ברוש. העץ של הרצל נגדע בשנת 1915, כנראה על ידי ערביי קולוניא (אגדה פלסטינית גורסת כי חאג' אמין אל-חוסייני, מנהיג המרד הערבי, היה זה שכרת את העץ כשעוד היה נער). תלמידי בצלאל האבלים ערכו אז מעין הלוויה לילית סמלית. הגדם נעטף בדגל כחול-לבן שנקשר בסרטים שחורים וכך הובא ממוצא לקבורה בחצר בצלאל בירושלים.

בין כך ובין כך, אם כבר ב-1906 הייתה לשיר מנגינה, מי חיבר אותה? 

אידלסון פרסם את תווי הלחן שלו בספר השירים: קובץ חדש, שנדפס בברלין בשנת תרפ"ב (התווים עצמם פורסמו לראשונה כמה חודשים קודם לכן בחוברת שירים לבית הספר, שהוציא לוין קיפניס בירושלים תרפ"א, חלק ב, גיליון יג), ושם ציין בפירוש את שנת תרע"ה (1915-1914) כשנת חיבור השיר. בכל קבצי שיריו הקודמים – שתי מחברות שירי ציון, שהוציא לאור בירושלים תרס"ז, וספר השירים לבתי הספר, שנדפס בברלין בשנת תרע"ב – אין זכר לשיר. 

תווי הפתיחה של 'לנשמת הרצל' (אידלסון, ספר השירים: קובץ חדש, תרפ"ב, עמ' 82-80)

שמואל לוי-אופל (ויקיפדיה)

לא ייתכן אפוא שתלמידי בצלאל שרו את לחנו של אידלסון,
ולפיכך אני משער כי את השיר הלחין, או אולי התאים מנגינה מוכרת אחרת, הצייר הירושלמי הנשכח שמואל לוי (1966-1884). 

לוי, יליד סופיה שבבולגריה, עלה ארצה בשנת 1906 ונקלט בבית המדרש לאמנות ולמלאכות-אמנות 'בצלאל', שהוקם באותה שנה. בשנות החמישים הוסיף לוי לשם משפחתו שם נוסף: 'אופל', 'על שום שחיינו אינם תמיד מאירים', ציטט אותו גדעון עפרת במאמר שהקדיש לזכרו. משנת 1907 לימד לוי זמרה, הקים את מקהלת בצלאל וניצח עליה. הוא היה צייר מחונן, שוחר זמר נלהב, שגם ניגן בכינור וטיפח את ההווי המוזיקלי בבצלאל. ציוריו מקשטים בתים רבים בארץ, אך פעילותו המוזיקלית בראשית ימי העלייה השנייה נשתכחה. 

הלחן ששרו תלמידי בצלאל במוצא לא השתמר, וגורלו היה כגורלם של כל שיריהם של תלמידי בצלאל, שהושרו בשנים הראשונות לקיומו של המוסד. מילות השירים אמנם ספונות בארכיונים, אך התווים והצלילים לא נותרו וכנראה אבדו לעולם. אמצעי הקלטה, כידוע, לא היו אז, וגם בחלוף השנים לא הנציחו התלמידים בקולם את השירים. כך אבד גם לחן 'המנון בצלאל', שעל פי העדויות הושר פעמים רבות בחגיגות ובנשפים והיה מן השירים האהובים על תלמידי המוסד ומוריו. מילות ההמנון השתמרו אך לחנו שקע במצולות. 

שמואל לוי (מימין עם כינור) בשיעור זמרה ב'בצלאל', 1907
(נורית שילה-כהן [עורכת], בצלאל של שץ, 1929-1906, מוזיאון ישראל, תשמ"ג, עמ' 274)

בוריס שץ, 'לזכר הרצל' (ויקיפדיה)

ג. אֱלִי צִיּוֹן וְנוֹדְדֶיהָ

בתוך זמן קצר חיבר אהרן ליבושיצקי שיר נוסף לזיכרו של הרצל ושמו 'קינה למות נשיא ישראל בנימין זאב'. השיר נפתח במילים 'אֱלִי צִיּוֹן וְנוֹדְדֶיהָ', על דרך הקינה הידועה לתשעה באב 'אֱלִי צִיּוֹן וְעָרֶיהָ', והותאם לאותו לחן מסורתי. 

א"מ לונץ (עורך), לוח ארץ ישראל לשנת תרס"ה, י (תרס"ד), עמ' 158

מודעה שנדפסה בעיתון הצפירה בישרה על כך ששיר הקינה – שכותרתו השתנתה ל'מנגינת אבל על מות הד"ר הרצל' – הולחן על ידי המוזיקאי מאיר שיינמן, שכבר שיתף פעולה עם ליבושיצקי שנה לפני כן כאשר הלחין את שירו 'שירת הזְקֵנָה' ('תחת ערשך עומדת גדייה' – השיר ותוויו נדפסו בספרו של ליבושיצקי, שיר וזמר, ורשה תרס"ג). שיינמן עיבד את הלחן לשירת מקהלה ולשניים וארבעה קולות, והוציאו בשירון שהופץ על ידי מערכת העיתון. על פי הכתוב במודעה, השיר הושמע לראשונה בתפילת 'יזכור' להרצל, שנערכה ביום הכיפורים תרס"ה (1904), וביצועו השאיר 'רושם אדיר ונמרץ על השומעים'. 

הצפירה, ג' בכסלו תרס"ה (11 בנובמבר 1904), עמ' 604

השירון הנדיר הזה, שנדפס בוורשה בשנת 1904, נמצא באוספי הספרייה הלאומית, ובאמצעותו ניתן לחשוף לראשונה את לחן השיר (אני מודה לד"ר חזי עמיאור על איתור השירון וסריקתו). נראה כי את הלחן של הבית החוזר ביסס שיינמן על הלחן המסורתי של 'אלי ציון ועריה'. 

שירו של ליבושיצקי שב ונדפס בשירונים רבים, לפעמים בהשמטת שמו של המשורר. הנה דוגמה מהשירון מבחר שירי עמנו, שראה אור בווינה סביב שנת 1930:

מבחר שירי עמנו, הוצאת מנורה, ברלין-וינה, חש"ד, עמ' 59

*

בחלק הבא של המאמר נעסוק בשני הנוסחים של השיר 'הידעו הדמעות' שהלחינו אברהם צבי אידלסון וחנינא קרצ'בסקי לזכרו של הרצל, וכן בביטויים המוזיקליים של האבל במושבות ארץ ישראל.

החלק השני הופיע כאן

החלק השלישי הופיע כאן