מעורב ירושלמי: חדר ביצים, שירותים, רש"י, הלו תימן, מזוזה ושרשרת

א. ביצים בלבד

בבית סרגי במגרש הרוסים יש חדר מיוחד במינו, שהכניסה אליו מותרת אך ורק לביצים.

צילום: אבי בלדי

ב. שירותים בחסות הממשלה

עוד שלט משונה (שלא לומר מסריח) מצאנו באחד מחדרי השירותים בתיאטרון ירושלים.

צילום: בני לשם

הבה נאמר שלא על כל דבר צריך להטביע את חותמו של הנדבן או הסייען, ויש דברים שבהם השתיקה עדיפה.

ג. מה קשה פה לרש"י?

ברחוב מלאכי שבשכונת כרם אברהם עומדת ישיבה הקרויה על שם רש"י, גם האותיות שבהן נכתבה הכתובת על הקיר הן האותיות המכונות כתב רש"י (שלמען האמת, כלל אינן שלו. כתב ידו האמתי של רש"י אינו כתוב ב'כתב רש"י'). 

אבל ראו זה פלא: אין זה רש"י של פירוש התורה או התלמוד, אלא רש"י אחר לגמרי. משפחת נדבנים שאיכשהו הצליחו לחלץ משמם את ראשי התיבות היוקרתיים והנכספים.

צילום: אבישי טייכר

ד. תימן איז קולינג

ביציאה מירושלים לכיוון תל אביב, בתחנת הדלק השנייה, שוכנת לה כבוד כבר שנים מסעדת דרכים בעלת שם מוזר ביותר: 'הלו תימן'. השילוב הזה באמת לא ברור.

עכשיו גם שמנו לב לציור הענקי של המרגלים הנושאים אשכול ענבים.

צילום: טובה הרצל

ה. מזוזת הבירה

ברחוב עץ חיים 3, בשוק מחנה יהודה, יש פאב המכונה בלשון לעז 'ביר באזאר' (אח נוסף נמצא בהמשך רחוב יפו). כראוי לעיר הקודש, שהיא גם עיר הבירה, התקינו בפתחו של הפאב מזוזה מקורית במיוחד בצורת בקבוק בירה...

צילום: יוחנן פלוטקין

ו. אבידות ומציאות

אולי במקרה מצאתם 'שרשרת כסופה של ערסים עם חמסה'?

מודעה בכניסה למלתחות הגברים בבריכת השחייה של ימק"א.

צילום: דוד אסף

השירון הירושלמי 'כנור ציון' ועורכו אברהם משה לונץ

שער המהדורה הראשונה של 'כנור ציון', ירושלים 1903 (אוסף אליהו הכהן)

מאת אליהו הכהן

א. כנורו של לונץ

השירון הארץ-ישראלי האחרון של תקופת העלייה הראשונה היה כנור ציון. הספר ראה אור בירושלים בשנת תרס"ג (1903), בעריכתו של חוקר ארץ ישראל אברהם משה לונץ (1918-1854). לונץ היה מדפיס ומו"ל רב פעלים, שיזם מפעלי כינוס חלוציים בתחום ספרות המחקר על ארץ ישראל והוציא לאור בבית הדפוס הפרטי שלו עשרות ספרים, קבצים וכתבי עת.

אברהם משה לונץ (1918-1854)

לא היה זה המפגש הראשון של לונץ עם שירי זמר. בשנים תרנ"ה-תרנ"ו (1896-1895) הוא הדפיס שתי חוברות של שירי עַם-ציון, שערך בראשון לציון הביל"ויי מנשה מאירוביץ (ראו מאמרי 'שירי עם-ציון: השירון הראשון של העלייה הראשונה', בלוג עונג שבת, 8 בדצמבר 2017); שנה וחצי לאחר מכן, בשנת תרנ"ז (1897) הדפיס את שירונו של שלמה ויינשטיין נגינות ציון (ראו מאמרי 'שירוני ארץ ישראל הראשונים: נגינות ציון', שם, 20 בינואר 2017). כעבור שש שנים החליט לכנס את זמרת העלייה הראשונה בשירון משלו ובעריכתו. הוא ריכז אפוא אסופה של 31 שירים ('כולל הרבה שירים לאומיים אשר ישוררו בערי ארץ הקודש ומושבותיהן'), והם ממיטב הרפרטואר של שירי חיבת ציון, 'אשר ירננו בני עמנו בחשק נמרץ ובהתלהבות עזה' – כך כתב בהקדמתו. 

הקדמתו של לונץ למהדורה הראשונה של כנור ציון, ירושלים 1903

הבחירה בשם 'כנור ציון' תמוהה, משום ששלוש שנים קודם לכן, בקיץ של שנת 1900, ראה אור בהוצאת 'תושיה' בוורשה שירון ציוני רב היקף שנשא אותו שם (ראו מאמרי 'כִּנּוֹר ציון: השירון הגדול הראשון של שירי ציון', שם, 19 באפריל 2018). האם ביקש לונץ להציג את שירונו כהמשך ארץ-ישראלי של השירון הקודם? הוא עצמו לא השיב על כך.

בין כך ובין כך, שירונו של לונץ היה לנפוץ בין שירוני אותה תקופה בארץ ישראל. פנקס שירים קטן-מידות זה היה אביזר שימושי ביותר בציקלונם של ותיקי היישוב, במיוחד אנשי העלייה השנייה. ממדיו הזעירים הקלו על רבים מהם לתחוב אותו לכיס מכנסיהם כדי שיהיה זמין כל עת שנתנו קולם בשיר. הם התייחסו אל השירון בחרדת קודש, כאילו היה סידור תפילה. טמירה וולקני (2014-1914), בתו של הסופר-החלוץ מאיר וילקנסקי, סיפרה לי כי אביה העתיק שירים מתוך השירון על גיליונות נייר גדולים בכתב ידו הקליגרפי, כגיבוי למקרה שהשירון יישמט מכיסו ויאבד...

הביקוש לשירון היה רב ולכן יצא בשבע מהדורות שאזלו זו אחר זו. מרובן לא נותרו עותקים אף לא בספריות ובארכיונים. לא זכור מקרה דומה במחצית הראשונה של המאה העשרים, שבו יצא בארץ שירון כלשהו במספר כה רב של מהדורות. עותק מששת המהדורות הראשונות של שירון זה נחשב עד היום לפריט ביבליופילי נדיר.

המהדורה הראשונה של השירון הופיעה כאמור בשנת תרס"ג (1903), והשביעית והאחרונה בשנת תרפ"ב (1922). החל מהמהדורה הרביעית שנדפסה בתרע"ד (1914) הרחיב לונץ את היריעה, הוסיף מדור 'שירי עם' וכלל בשירון 51 שירים (אמנם על דף השער נדפס 'חמשים שירים', אך בפועל יש 51; ייתכן שברגע האחרון צורף שיר נוסף ולונץ לא רצה לשנות את עמוד השער שכבר נדפס), ובמהדורה השביעית – 58 שירים. לחמש המהדורות הראשונות לא צורפו תווים, ואילו לשתי המהדורות האחרונות, שכבר ראו אור אחרי מותו של לונץ, התווספו בסוף השירון תווים למקצת השירים. 

שער המהדורה השביעית והאחרונה של כנור ציון, ירושלים תרפ"ב (אוסף אליהו הכהן)

וזה תוכן העניינים של השירים שנכללו במהדורה האחרונה. אפשר לראות אותו כמצעד הפזמונים של היישוב היהודי בארץ ישראל של שנת 1922:

וכך נראה עמוד אופייני של חלק התווים (שכאמור, נדפסו מימין לשמאל):

האם היו בכנור ציון הירושלמי שירים שלא נדפסו קודם לכן? התשובה היא חיובית. כבר במהדורה הראשונה הדפיס לונץ את השיר החשוב 'מזרחה מזרחה' ('קומו הגולים, עולכם הסירו'), שחובר והולחן בידי חיים יעקב שוב (ד"ר דויד), בנו של מייסד ראש פינה, או את השיר 'נחמו נחמו' ('הִנָּחֵם בן נעים') של אהרון ליבושיצקי, שהיה נפוץ במושבות בשלהי ימי העלייה הראשונה. לונץ לא ידע כנראה את זהות המחברים ולפיכך לא ציין את שמותיהם.

ב. תווים תוצרת הארץ

הדפסת תווים בשירון ארץ-ישראלי לא הייתה דבר של מה בכך אלא בבחינת חידוש גמור. השירונים הראשונים שנדפסו בארץ לא כללו תווים בהעדר אפשרות טכנית להדפיסם. הראשון שצירף תווים לשיריו היה המלחין והמוזיקולוג אברהם צבי אידלסון, שהוציא בשנת 1907 שתי חוברות של שיריו בשם שירי ציון: זמירות למקהלה, אך תווים אלה לא סודרו בדפוס רגיל אלא כהדפסי אבן (ליטוגרפיות) שנדפסו כתמונות. גם לספר השירים לבתי הספר, שאותו ערך אידלסון בירושלים בשנת 1912, אי אפשר היה לצרף תווים, ועל כן הוא נאלץ להדפיסו בברלין (על שירונים אלה ראו במאמרי 'הלאה ירדן: שירי משמר הירדן של נ"ה אימבר (א)', בלוג עונג שבת, 8 בנובמבר 2019). 

שלב נוסף בהדפסת תווים בארץ היה לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר בשנת 1919 לוין קיפניס החל להוציא לאור, אחת לשבוע, את חוברות גיליונות לגננות.

גיליונות אלה כללו עשרות שירי זמר, ובהעדר אפשרות לסדר תווים בדפוס נאלץ קיפניס לצרף את התווים בשיכפול הקטוגרף. תהליך זה, שהיה מקובל בארץ לפני עידן הסטנסיל והמולטיליט, התבסס על שימוש במשטח ג'לטין שעליו הונחו במהודק דפים. על הדפים צייר קיפניס את המילים ואת התווים בכתב ידו, תוך שימוש בדיו שהשתמשו בה לחותמות. לאחר שנספגה הדיו בג'לטין הניח קיפניס על המשטח דפים לבנים בזה אחר זה והם קלטו את התווים מן הג'לטין. בשיטה זו ניתן היה לשכפל מספר מצומצם של עותקים, שכן הדפים המשוכפלים נשאו גוון סגול, והם כהו וניטשטשו עם כל שיכפול, מה שהצריך חזרה שוב ושוב על התהליך כולו. דפי התווים צורפו מדי שבוע לכל עותק של גיליונות לגננות שראו אור בשנים 1920-1919 ואת כל התהליך הזה עשה קיפניס במו ידיו.

דוגמה לתווים שנדפסו ב'גליונות לגננות' בהדפסת הקטוגרף

קיפניס אחראי גם למפנה הבא שהתחולל בארץ בתחום הדפסת תווים בסְדָר-דפוס. בשנת 1920 החל בהכנות להוציא לאור את  15 הגיליונות של שירים לבית הספר, שנדפסו בעריכתו בשנת 1921, אך הפעם עמד על כך שהתווים יצאו בדפוס. כשריאיינתי אותו שישים שנה לאחר מכן, בשנת 1981, הוא סיפר לי כי הגיעה לאוזניו שמועה שבבית הדפוס של הפרנציסקנים, בעיר העתיקה בירושלים, עומדים להדפיס סידור תפילה נוצרי עם תווים. הוא מיד פנה אליהם וביקש את עזרתם, והם נאותו למכור לו במחיר סמלי את סימני התווים לסידור בדפוס. לדבריו, הוא גם היה זה שהכין את סְדָר התווים לשירון כנור ציון, על פי התווים בכתב יד שמסר לו אידלסון. סידור התווים לדפוס היה מורכב ומסובך. הוא קיבל מהפרנציסקנים שברי תווים, וסידור כל תו הצריך צירוף של חלקים אחדים. נוסף על כך, השיטה 'הציונית' של כתיבת התווים שהנהיג אידלסון (מימין לשמאל) לא הקלה על המלאכה. אף על פי כן, הוא ראה בכך מיזם תרבותי ומוזיקלי חלוצי: לראשונה מודפסים תווים בסדר-דפוס בשירון עברי בארץ.

ג. אוסף שירים לילדים

תרומתו של לונץ לתולדות הזמר העברי אינה מסתכמת רק בשירון כנור ציון. הוא היה המו"ל של הספר הראשון של שירי ילדים שיצא לאור בארץ: אוסף שירים לילדים, שראה אור בירושלים בשנת תרס"ה (1905). הספר סרוק במאגרי הספרייה הלאומית ונגיש לצפייה כאן.

אוסף אליהו הכהן

במקרה זה היוזמה לא הייתה של לונץ אלא של המורה והעסקן הירושלמי דוד יֶלין. ילין ורעיו ישעיהו פְּרֵס ואפרים כהן-רייס – שלושתם מורים בבית הספר לֶמֶל – ייסדו בשנת 1903 את גן הילדים העברי הראשון בירושלים. ילין, שחש בחסרונו של ספר שירי ילדים, צירף אליו את המורה חיים לייב (אריה) זוטא, שהוזמן גם הוא ללמד ב'למל', ושניהם ליקטו שירי ילדים מתוך גיליונות עיתון הילדים עולם קָטָן, בעריכת של"ג ובן אביגדור (ורשה 1904-1901) ומתוך הקובץ הזמיר, שערך נח פינס (אודסה 1903). את המבחר – 27 שירים ומשלים – הוציאו בדפוסו של לונץ.

הקדמת ילין וזוטא ל'אוסף שירי ילדים'

והנה תוכן העניינים של האוסף:

רק שבעה מתוך השירים הנדפסים היו שירי זמר שהושרו בארץ, ונזכיר חמישה משיריו של נח פינס: 'הבוקר' ('עורו,ישנים, עורו, / אתא בוקר בהיר'; יוחס בטעות לשאול טשרניחובסקי), 'לוּ הייתי ציפור כנף', 'אל הסוס' ('מַהֵרָה, דַּהֵרָה, סוסי הנעים'), 'שיר הֵלֶךְ' ('הילקוט על השכם / ומטה עבה ביד') ו'בבציר'. שיר זמר אחר שנדפס באוסף הוא 'יש ביערים' של אפרים דוב ליפשיץ, שעליו כתבנו זה לא מכבר. שמות המלחינים לא נזכרו וגם לא נדפסו תווים. 

ילין וזוטא היו בראש ובראשונה מחנכים, ועל כן לא התאפקו ולצד תרגומי יל"ג ממשלי קרילוב שילבו בסוף השירון גם שלושה עמודי פתגמים על אורחות חיים, התנהגות נאותה ונימוסים יפים, שתוקפם לא פג וליחם לא נס גם בימינו. 

ד. משהו על אברהם משה לונץ

אברהם משה לונץ היה לאגדה עוד בימי חייו. איש אשכולות הראוי לתואר 'גיבור התרבות הראשון של היישוב': סופר, עיתונאי, מורה, עורך, מדפיס, מו"ל, חבר ועד הלשון, ומעל לכל חוקר ומתעד, שיזם וטיפח את חקירת הארץ ותולדותיה.

הוא נולד ב-1854 בקובנה שבליטא, ובשנת 1869, והוא בן 15, עלה לארץ עם הוריו, כעשור לפני שהתחילה העלייה הראשונה. הוא למד בישיבת עץ חיים בירושלים ורכש בכוחות עצמו השכלה בגאוגרפיה ובהיסטוריה של ארץ ישראל ושכנותיה. הוא החל לפרסם מאמרים בכתבי העת של התקופה, ובשנת תרל"ו (1876) פרסם את ספרו הראשון נתיבות ציון וירושלים, שהיה מדריך הטיולים העברי הראשון של העיר ירושלים. לונץ לא הסתפק בכתיבה, אלא גם הוביל אנשים בשבילי הארץ בכלל וירושלים בפרט, ומבחינה זו היה חלוץ מדריכי ידיעת הארץ. המפליא מכל הוא שנשא תואר זה אף שהיה סומא בשתי עיניו. גם בעיוורונו המשיך להוביל מבקרים וטיילים, ניצב על ראש גבעה הצופה אל העיר וסביבותיה, ובהשראת המראות שקלט בצעירותו הושיט את ידו והצביע לעבר האתרים שנשקפו בנוף.

בהיותו בן 23 הסתבר לו שעיניו הולכות ונחלשות. הוא נסע לבתי חולים בווינה ובפריז כדי להירפא, אך הרופאים לא הצליחו להציל את מאור עיניו. הוא שהה במחלקת העיניים של בית החולים 'רוטשילד' שבפריז בשנת 1880, ומששמע על כך אליעזר בן יהודה, שהיה אז סטודנט לרפואה בפריז, הוא מיהר לבקרו ולסעוד אותו. שבועיים ישב בן יהודה ליד מיטתו וממנו שמע תיאורים מפורטים על מצב היישוב החדש והישן בארץ בכלל ובירושלים בפרט, והכל בדיבור עברי בהטעמה ספרדית, כפי שנהג אז בארץ. בן יהודה, שהכיר רק את העברית המלעילית במבטאה האשכנזי, הופתע והחליט שזו תהיה ההטעמה שבה ידבר מכאן ואילך ובה יחדש את הדיבור העברי כשיגיע ארצה.

לונץ העיוור שב לארץ והמשיך במפעל חייו: כינוס הספרות הנוגעת לחקר הארץ ותולדותיה. יבול מפעליו היה ללא תקדים ונמנה כמה מהם: 

• הוא ערך והוציא לאור את השנתון ירושלים, שבו פורסמו מחקרים בהיסטוריה, בגאוגרפיה, בארכאולוגיה, בלשון ובפולקלור. הכרך הראשון, שהיה תלת-לשוני (עברית, אנגלית וגרמנית), נדפס בווינה בשנת 1882 בהשגחת פרץ סמולנסקין, שאף חיבר לו הקדמה. 13 כרכים של מאסף זה יצאו לאור.

• במשך עשרים שנה, מ-1895 ואילך (תרנ"ה-תרע"ה), ערך והדפיס שנתון נוסף ושמו לוח ארץ ישראל. בכל אחד מ-21 הכרכים שהוציא, הביא לצד החלק השימושי, גם שירים, סיפורים ותיאורי טיולים ברחבי הארץ ודיווח מרוכז על האירועים שהתרחשו בארץ באותה שנה בכל מושבה ומושבה, וכן מדור ושמו 'מזמרת הארץ' ובו פירט את שמות החוברות והספרים שנדפסו בארץ באותה שנה. 

• מיזם נוסף שלו היה הוצאת שלשה כרכים של המעמר, שבהם כינס את כל מה שנכתב בעברית על ארץ ישראל במאת השנים האחרונות. הכרך השלישי יצא בשנת תר"פ (1920), לאחר מותו של לונץ.

• ועוד הוציא לונץ, בשנת תרנ"א (1890), את המדריך העברי הראשון של כל הארץ מורה דרך בארץ ישראל וסוריה. עם מדריך זה ביד, שנערך על פי הדגם של מדריכי בֶּדֶקֶר הידועים, קל ונוח היה לטייל בארץ. יש בו פירוט מלא של כל מה שיהודי המגיע לארץ צריך לדעת. החל באוצר מילים בסיסי בערבית ועד שערי כל המטבעות שהיו הילך חוקי בארץ ישראל העות'מנית, שבה שרר משטר הקפיטולציות רב-המטבעות: בישליק, פרנק, שילינג, רובל, עבור בבתי הדואר שפעלו אז (רוסי, אוסטרי, טורקי, צרפתי), וכלה במידות ובמשקלות המגוונים – אמה ומטר, אוקיה ורוטל. בחלק השימושי של כל לוח פירט לונץ אפילו את סוגי הירקות והפירות הזמינים בארץ ומחיריהם.

לימינו של לונץ עמדה כל חייה אשתו דבורה, שהייתה לו לעיניים תרתי משמע. אחרי מותה, מילאה את מקומה בתם חנה (ילידת 1892), שעזרה לאביה עוד בימי נעוריה. אחרי שהלך לעולמו המשיכה חנה להוציא את כרכי ירושלים וכן שתי מהדורות של כנור ציון. לכרך יג של ירושלים (תרע"ט), שראה אור אחרי מותו של העורך והמייסד, הוסיפה חנה פרק עדות מרגש ומלא הערכה על אביה ('חיי אבי').

לונץ ורעייתו דבורה

ה. בגלל כנורי

סבל רב, עוגמת נפש ונזק כלכלי נפלו בחלקו של לונץ בעטיו של כנור ציון. על כך יש בידינו עדויות ממקור ראשון בזיכרונותיהן של בתו חנה לונץ-בולוטין ושל רחל ינאית בן צבי. פרשה זו תוארה כבר במאמר קודם שלי ('שובו, שובו ממרחקים: גלגוליו של השיר: שאו ציונה נס ודגל" [ב]', בלוג עונג שבת, 1 במאי 2020), וכאן נסכם אותה בקיצור.

המהדורה הרביעית של 'כנור ציון', ירושלים 1914.
זו המהדורה שהוחרמה על ידי השלטון הטורקי (אוסף אליהו הכהן)

בשנת 1915, עוד לפי שקרבות מלחמת העולם הראשונה הגיעו לשערי הארץ, הוזמן לונץ לחקירה על ידי נציגי השלטון העות'מני בארץ בעוון הסתה לאומית. הוא הואשם, בעקבות הלשנה, כי בשירון כנור ציון, שיצא בהוצאתו ובעריכתו, נדפסו שירים המטיפים למרד בשלטון.

תשע שעות רצופות נמשכה חקירתו, שבה נדרש להסביר את משמעותם של פסוקים וחרוזים שהופיעו בשירון. לפני החוקרים היה מונח הנוסח המתורגם לטורקית של השירים 'התקווה' ו'שאו ציונה נס ודגל'.

'מה יש לכם בלב פנימה?' – שאל החוקר את לונץ, ו'איזה דגל אתה קורא להניף ב"שאו ציונה נס ודגל"?'. לונץ השיב בסבלנות ורחל ינאית, המתורגמנית, ניסתה ללא הצלחה לרכך את לב החוקרים. שמונה חודשים נמשך משפטו ובסופו הוטל עליו קנס כספי, כל עותקי השירון הוחרמו, ובית דפוסו נסגר.

לונץ ובתו חנה, 1917-1916 (ישראל נגלית לעין)

לאחר שחרור ירושלים על ידי בנות הברית בפיקודו של אלנבי, סיפר לונץ לבתו על כוונתו לגולל את פרטי המשפט ברשימה שתיקרא 'בגלל כנורי'. הוא ייעד אותה לפרסום כמבוא למהדורה הבאה של כנור ציון, אך כעבור שבוע הלך לעולמו והוא בן 63 שנים.

מודעה על טקס אזכרה ללונץ במלאת שנה למותו, 1919 (הספרייה הלאומית) 

בורא מיני מזונות: קווה קווה, דג שמח, דואט, ממלכת הג'וקר, גזרות

א. שעשועי ויקיפדיה: קווה קווה דה לה אומה

קשה לתאר את חיינו בלי ויקיפדיה. עם כל הבעיות המוכרות, היא הפכה להיות חלק יומיומי כמעט אצל כל אחד ואחת מאתנו. אבל ויקיפדיה היא לא רק דרך מהירה לבירור של תאריכים, ביוגרפיה או אירוע, אלא גם מקור לשעשועים אין קץ. צריך פשוט לדעת לחפש אותם...

לשיר הילדים (שהוא גם סוג של משחק) 'קווה קווה דה לה אומה' נחשפתי לראשונה בשנות התשעים בירושלים, דרך ילדיי שהביאו אותו מגני הילדים. השיר, על נוסחיו השונים ומנגינתו הקבועה, עבר מפה לאוזן ומגננת לסייעת, ואיש לא ידע להסביר את מילותיו ומקורותיו. שום דבר לא היה הגיוני ולא התחבר לכלום, פרט למשפט שהחמיא להורים: 'אבא שלך קופיקו, אמא שלך היפופוטם'. אבל השיר הושר בעליצות רבה וכדרך שירי רחוב מוצלחים עבר מדור לדור.

הילדים גדלו, הנכדים עוד לא למדו, והשיר נשכח, עד שהגיעה אליי תמונת בקבוק בירה קוודרופל בלגית, תוצרת מבשלת הבירה הירושלמית Hatch Brewery, שסניף יש לה ברחוב האגוז בשוק מחנה יהודה.

צילום: גונן זיק

על התווית נדפסו מילות הפתיחה של השיר האלמותי. מה הקשר בינן לבין בירה? ככל הנראה שום קשר. אבל כשהקלדתי לתיבת החיפוש של גוגל את המילים הללו כדי להיזכר בהן קיבלתי מיד הפניה לערך ויקיפדיה בשם זה 'קווה קווה דה לה אומה', שכמותו קיים רק בעברית ובאנגלית.

הקריאה בערך הזה, מהנה ומשעשעת ככל שהיא, מראה עד כמה אנחנו כמעט לא יודעים כלום על צמיחתם וגלגוליהם של שירי רחוב אינפנטילים.

ב. דג שמח

על מה הדגים המתים האלה כל כך שמחים? שבני אדם אוכלים אותם?

מסעדת הפי פיש ממוקמת במלון ממילא בירושלים.

צילום: טובה הרצל

ג. דואט ירושלמי

צילום: טובה הרצל

חברת תכל'ס מפתיעה את לקוחותיה במוצר מגניב: קוגל דואט. קוגל בשתי שכבות: ירושלמי ותפוחי אדמה.

שואלת הצלמת: מעבר לשאלות טכניות (אופים שכבה ואחר כך מוסיפים את השנייה, ושוב אופים? מכניסים את הכול לתנור בבת אחת? האם המתוק של האחד מתערבב בטעמי השני?), התמיהה העיקרית היא, מה הפואנטה?

ד. 'מלכותי בעד סוס'

שטחה הריבוני של ממלכת הפלאפל והבאגט אינו גדול והוא ממוקם ברחוב עליאש בירושלים. הפתיחה ממש בקרוב.

צילום: ארי הולצברג

ועוד בענייני פלאפל.

מה הקשר בין קלף הג'וקר לבין בונה עולם, 'ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר' (תהלים, כג 1)?

'המקום הקטן' הזה נמצא ברחוב טרומפלדור 5 ברמת השרון.

צילום: גדעון פליישמן

ה. גזירות ליברמן

צילום: אבי בלדי

לגזרות פרעה ולגזרות ת"ח ות"ט מצטרפות גזרות חדשות: גזרות ליברמן.

כמובן ששר האוצר אביגדור ליברמן אחראי באופן אישי על כך שמחיר התה, חביתת הירק והביצה הקשה עלה בשקל.

צולם באחת הפיצוציות בתחנת האוטובוסים המרכזית של ירושלים.

יומן קריאה: שרלוק הולמס, ז'בוטינסקי וראשיתה של הספרות הבלשית בעברית

חדר העבודה ה'משוחזר' של שרלוק הולמס ב'דירתו' שברחוב בייקר 221B (צילום: דוד אסף)

מאת יעקב שביט 

המפגש הראשון שלי עם הספרות הבלשית היה כשקראתי את הרצח המסתורי בסטאייל (styles) של אגאתה כריסטי, שראה אור בהוצאת מ. מזרחי ב-1960. בספר זה הופיעה לראשונה דמותו של הבלש הבלגי הרקול פוארו. אהבתי לספרות זו נמשכה לא מעט שנים בהן גמעתי את כל ספרי הבלשים וה'מסתורין' שהופיעו בהוצאת מ. מזרחי. לשרלוק הולמס היה אז רק מעמד משני ברשימת הקריאה שלי (להוציא את כלבם של בני בסקרוויל). 

לימים נתקלתי בשם שרלוק הולמס כאשר עסקתי בעולמו הספרותי של זאב ז'בוטינסקי. ארתור קונאן דויל היה אחד הסופרים שהוא המליץ על תרגומם, כחלק מהשקפתו שספרות פופולרית אינה רק אמצעי בידור אלא גם כלי חשוב בהפצת הלשון העברית ולפיכך עליה להתאים את עצמה לצרכים התרבותיים של כל שכבות החברה. 

ב-1911 כתב ז'בוטינסקי במאמר 'ספרות':

כמובן יתכן  שהפועלת תעדיף תמונה מלאת רגש, המראה חתן עם הכלה ומלאך האהבה ביניהם. והשליח, אולי, יסתפק ברומן עם שפיכות דמים הנדפס בהמשכים בעיתון בפרוטה. אבל, זו תהיה אשמתם בלבד. הרי אין  אפשרות לכפות את התרבות על ההמונים בכוח. דיינו אם ייפתחו לפניהם השערים (תרגם מרוסית: משה אטר; פרויקט בן-יהודה).

כשכתב ז'בוטינסקי על 'הספריה הכללית' ברוסיה, שהוציאה לאור גם ספרות 'לא-קאנונית' בכריכה רכה, הוא ראה בה ביטוי לדמוקרטיזציה של התרבות. ב-1919, כשהציע תכנית לייסוד הוצאת ספרים לאומית, הוא כלל בה ספרות פופולרית לנוער, שבה יופיעו סיפורים של היינריך הופמן, תומאס מיין ריד, ז'ול וורן, הנרי ריידר הגרד, ארתור קונאן דויל, קיצורים מיצירותיהם של וולטר סקוט, צ'רלס דיקנס ועוד ועוד. מנקודת מבטו, הקריטריון היחידי הוא שהספר יהיה 'מעניין':

הספר צריך להיות מעניין. לא 'לאומי', כי אם מעניין; לא 'מפתח', כי אם מעניין; לא אמנותי, כי אם מעניין. כמובן, אפשר למצוא ספרים שיהיו גם 'לאומיים' וגם מפתחים וגם פרי-עט אמן ויחד עם זה מעניינים. אבל, קודם כל נחוץ לו לנער ספר מעניין; שאם לא כן – לא יקרא. ושנית, צריכים הספרים האלה להיות כתובים בשפה קלה ומובנה גם למתחיל. דרוש ספר מעניין אשר אפשר לתתו בידי ילד ארץ-ישראלי או גלותי מיד לאחר שרכש לו את אלף המילים הראשונות. באופן זה ובשפה כזאת צריכים אנו לתרגם ולהדפיס את כתבי ידידי הופמן, את מיין-ריד, ז’וּל וורן, ריידר הגארד, קונן דוֹיל, ז’אקליוּ, בוּסנאר, קצורים מוַלטר סקוֹט ודיקנס, דומא האב וכו' וכו' – כל אותם ספרים ש'בולע' אותם עלם גלותי מבן עשר עד חמש-עשרה. כמובן, הגיל הזה אינו חטיבה אחת. יש בו מדרגות שונות של התפתחות וידיעת הלשון. ולמדרגות האלה צריך להתאים גם את סגנון התרגומים. את דיקנס צריך לתרגם בשפה יותר עשירה מאשר את 'שרלוק הולמס'. אבל, בעיקר יש להביט על כל החוג הזה כעל ספר שימושי, ורק מנקודת מבט זו לקבוע צורתו ('ספרים'; פרויקט בן-יהודה).

את כל אלה ראה ז'בוטינסקי כספרים המיועדים לבני הנעורים (בני 15-10), ובכך טשטש את הגבול בין אוליבר טוויסט של דיקנס לבין פרש בלי ראש של תומאס מיין ריד. לבד מכך שזו עדות לגבול המטושטש בין ספרות קאנונית לבין זו הלא-קאנונית, ראוי לציין שקונאן דויל היה רק אחד ברשימה ארוכה ולהזכיר שז'ול ורן ראה אור בתרגום ליידיש כבר בשנות השמונים של המאה ה-19 (דער לופֿטבאַלאָן, ז'יטומיר 1868) ובתרגום לעברית בוורשה 1894, ובשנים הבאות ראו שם אור עוד רבים מספריו. זאת ועוד, התכנית של ז'בוטינסקי נותרה על הנייר, והוא, והתנועה הרוויזיוניסטית בארץ ישראל, לא הצליחו לייסד בארץ ישראל הוצאת ספרים שתוציא לפועל את התכנית.

בספרו החדש של ד"ר ראובן גפני לעברת את שרלוק הולמס (יד יצחק בן-צבי, 2022), ז'בוטינסקי והתרגומים לעברית של עלילות שרלוק הולמס הם נקודת מוצא לדיון בהופעת הספרות המכונה 'פופולרית' או 'לא-קנונית' ובבעיית השתלבותה בספרות העברית החדשה, הקאנונית או 'הגבוהה'. גפני בחר לעסוק בשרלוק הולמס כ'פרשייה ספרותית-אידיאולוגית מתקופת המנדט' (כותרת המשנה של הספר), בשל יחסו החיובי של ז'בוטינסקי לספרות פופולרית בכלל, ובשל העובדה שבשנת 1924 יצא לאור ביוזמתו, בהוצאת 'הספר' שבפריז, תרגום ספרו של קונאן-דויל חקירה בשני (יחד עם ספרו של אנתוני הופ, השבוי מזנדה). 

חקירה בשני, תרגום: משה דור, מעריב, 1960

לכך יש להוסיף, שהסנגוריה על 'ספרות נחותה' באה מעטו של מנהיג ציוני חשוב, שהגותו, סיפוריו ותרגומיו נחשבים דווקא ל'אליטיסטיים'. ז'בוטינסקי לא חשש לכלול בעולמו הספרותי הרב-גוני, כקורא וכמתרגם, אהדה לספרות עלילתית (בלשונו, ספרות של 'פעולה' ולא ספרות של 'הסתכלות'). בעיניו ספריו של הנריק סנקביץ', כמו באש ובחרב, עדיפים על פני ספריו של דוסטוייבסקי.

גפני עשה עבודה בלשית חרוצה ונבר ואיתר כל פיסת מידע על הנוכחות של שרלוק הולמס בתרבות העברית הארץ-ישראלית, ועם זאת, לדעתי, הוא מפריז בהשפעה שהוא מייחס לז'בוטינסקי על הופעתה של ספרות פופולרית בעברית ועל ה'עִבְרוּת' של שרלוק הולמס. מי שאחראי לכך יותר מז'בוטינסקי הוא שרלוק הולמס עצמו והפופולריות הגדולה של עלילותיו, שתורגמו לרוב הספרויות האירופיות. אגב, הסיפור הראשון של קונאן דויל שתורגם לרוסית התפרסם בדצמבר 1893 בכתב העת זבזדה (הכוכב), כשלוש שנים אחרי שהתפרסם באנגלית, ולא ב-1905 כפי שכותב גפני. הסיפור הראשון של שרלוק הולמס שתורגם ליידיש (1907) וזכה לפופולריות רבה היה 'שערוריה בבוהמיה', שהיה גם הסיפור השרלוקי הראשון שכתב קונאן דויל, וגם הראשון שתורגם לרוסית.

שערוריה בבוהמיה, תרגום: יצחק לבנון, אל המעין, 1953

בפרק הראשון סקר גפני בקצרה את חייו של קונאן דויל, את תולדות הופעתם של הסיפורים והספרים על עלילות שרלוק הולמס ואת התרגומים לשפות אירופיות רבות, וכאמור, גם ליידיש (על כך ראו בהרחבה בפרק 'חדש על המדף: סיפורי פשע ובלשים' בספרו של נתן כהן, יידיש בסימן קריאה: מלשון דיבור לשפת תרבות, מרכז זלמן שזר, תש"ף, עמ'  288-264).

לא אדע לומר מתי לראשונה קרא ז'בוטינסקי את סיפורי שרלוק הולמס, ובאיזו שפה, אך יד המקרה היא שהביאה עותק של קובץ סיפורים לכלא עכו, שם נאסרו, בחודשים אפריל-יולי 1920, ז'בוטינסקי וכמה מחבריו. לא נדע גם מה היה המניע להחלטתם לתרגם כמה סיפורי שרלוק לעברית. האם הרעיון נולד בגלל שז'בוטינסקי היה, כעדותו, 'להוט אחרי רומאנים בלשיים', או שהם תורגמו משום שמדובר בסיפורים קצרים שהתאימו לשגרת יומם של אסירים משועממים (ומוכר מקרה דומה, של ארבעה טייסי צה"ל, שנשבו במצרים בימי מלחמת ההתשה ותרגמו בבית הכלא לעברית את ספרו של גר"ר טולקין הוביט).

ז'בוטינסקי בתאו בכלא עכו, 1920 (פיקיוויקי)

למרות החשיבות שגפני מייחס למפעלו של ז'בוטינסקי, הנה גם מתיאורו שלו משתמע שהתרגומים הבאים של סיפורי שרלוק הולמס לא הושפעו מתרגומם של אסירי כלא עכו. לאמתו של דבר, השפעה כזאת כלל לא התבקשה – סיפורי הולמס התפרסמו בכל העולם, דיברו בעד עצמם ולא היה צורך ב'מליצי יושר' על מנת לשוב ולתרגמם.

הראשון שתרגם לעברית והוציא לאור קובץ של שישה מסיפורי הולמס היה המורה, הסופר והמתרגם ישראל אליהו הנדלזלץ (1942-1879; סבו של העיתונאי מיכאל הנדלזלץ, שאף הוא פרסם ספר העוסק בנושא שרלוק הולמס: תעלומת הבלש בן האלמוות, מפה, 2006). התרגום, שראה אור לראשונה בוורשה בשנים 1923-1921, היה מוצלח ונדפס בארץ עד שנות החמישים. במאמר שפרסם הנדלזלץ הסבא בשנת 1919 הוא כתב: 'הבה לנו ספרות בשביל הקטנים! הבה לנו תרגומים מיצירותיהם של ז'ול ורן, מין ריד וכו'. עת לעשות" ('לשאלת ספרי קריאה עברים לבני הנעורים'). קונאן דויל לא נזכר, גם לא קרלו קולודי, שאת הפרקים הראשונים של ספרו פינוקיו הספיק הנדלזלץ לתרגם לעברית ולפרסם בצפרירים, עיתון הילדים שערך. 

המתרגם ישראל אליהו הנדלזלץ (במרכז) בצילום משפחתי (בלוג הספרנים)

לחברה עברית מכובדת נכנס קונאן דויל בשנת 1929, כשספרו כלבם של בני בסקרוויל הופיע בהוצאת 'אמנות' בתרגומו של  אוריאל הלפרין, הלא הוא יונתן רטוש. בחברה זו נמצאו גם יצירותיהם המתורגמות של פנימור קופר, רודיארד קיפלינג, ז'ול ורן ורבים אחרים. הוצאת 'אמנות' הגשימה במידה רבה את תכניתו של ז'בוטינסקי, אבל שיקולי הבחירה בספרים של ההוצאה היו שונים משלו. לא הלפרין בחר לתרגם את הספר, ולפיכך לתרגומו אין קשר להזדהותו עם ז'בוטינסקי. דברי גפני, שזו הייתה כניסתו הראשונה של שרלוק הולמס לזרם המרכזי של הספרות הארץ-ישראלית, ולו בשל הכללתו ברשימת הפרסומים של הוצאת 'אמנות', הם לדעתי מרחיקי לכת.

הופעתם של תרגומים עבריים מהספרות הפופולרית האירופית עוררה את זעמם של מבקרים, שראו בה ספרות 'נחותה' וחששו שמא תבוא במקום הספרות העברית. הדעה הרווחת הייתה, שמה שמתאים ליידיש, שפת ההמון ושפת הגולה, אינו מתאים לעברית, שהיא שפת התחייה הלאומית. לכך יש להוסיף, שהמתרגמים באו ברובם מחוגי הימין והציבור 'האזרחי' ונדפסו על ידי מו"לים פרטיים. ביקורת זו הביאה מצדה לתגובות אפולוגטיות, למשל שספרות בלשית מחנכת לערנות לאומית, וגם – כפי שכתב אביגדור המאירי ב-1931 – עשויה לעודד את המעבר מעברית ספרותית לעברית קלה יותר, קרובה ללשון הדיבור, ותהיה גורם מדרבן לפיתוחו של יסוד העלילה בספרות העברית החדשה. 

בשנת 1931 עודד אביגדור המאירי את יוזמתו של שלמה בן ישראל (1989-1908) – עיתונאי שפרסם סיפורים רבים בהמשכים בעיתון היידיש היינט, שראה אור בוורשה – להקים את 'ספריית הבלש'. זו הייתה סדרה של חוברות שגיבורן הוא בעל משרד החקירות (האמיתי) דוד תדהר, שנתן את שמו ותמונתו לאותו בלש ספרותי (מאוחר יותר, כשפרש תדהר מהסדרה, הועברו עלילותיו לעוזרו דוד אלמוג).

במכתב ששלח לי בן ישראל בשנת 1983, סיפר כי יום אחד ראה ברחוב לוינסקי קיוסק שמכר שבועונים וספרים זולים מן הסוג הסנסציוני שיובא מיוון. יום אחד נצנץ בו הרעיון לספק לנוער הארץ-ישראלי חומר קריאה דומה. 'את תום סוייר או ז'ול וורן השארתי למו"לים ולמחנכים', כתב. וכך, ישב לילה אחד וכתב סיפור בלשי בשם 'הרצח המסתורי'. הסדרה זכתה להצלחה ולתמיכה, ואף הקימה חקיינים, אך גם עוררה ביקורת נוקבת על שהיא 'מרעילה את נפש ילדינו'. אך רשימות הביקורת בעיתונות לא היה בכוחן למנוע את פריחתה ותפוצתה של הספרות הלא-קאנונית – מתורגמת ומקורית – לא בתקופת היישוב וכמובן גם לא אחריה, בימי המדינה. המבקש לעמוד על היקפה של ספרות זו יוכל לעיין ברשימת הסדרות הללו שהובאה בנספח למאמרה של זהר שביט, 'התפתחות הספרות הלא-קאנונית', תולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז העלייה הראשונה: בנייתה של תרבות עברית, א, 1998, עמ'  491-484. סקירה מקיפה של ספרות זו לסוגיה ולתת-סוגיה יש בספרו של אלי אשד, מטרזן ועד זבנג: הסיפור של הספרות הפופולרית העברית, בבל, 2002.

כרזת פרסומת לספריית 'הבלש', תל אביב 1932 (קדם)

את המשך עלילותיו של שרלוק הולמס בעברית, ולא רק בספרות, אשאיר לקוראי ספרו המוצלח של גפני, רק אציין שבתקופה המנדטורית הופיעו גם סדרות של רומנים רומנטיים, שהיה להם קהל קוראים גדול, וגם ספרי בלשים כמו אמיל והבלשים של אריך קסטנר (שתורגם לעברית כבר ב-1935).

'הבלש הדגול': פסל ארד של שרלוק הולמס, ברחוב Marylebone בלונדון. הפסל הוצב ב-1999 (צילום: דוד אסף)

לא 'אידיאולוגיה' עודדה אפוא את הופעתה של הספרות הלא-קאנונית. זו הייתה התפתחות 'טבעית'. אמנם, ספרו של גפני עוסק רק בספרות הבלשית, אבל לא צריך זכוכית מגדלת של בלש כדי להבחין שהוא רלוונטי לנושאים חשובים ועקרוניים הנוגעים לסוגות אחרות של הספרות הלא-קאנונית: מי (או מה) קובע את 'גבולות הגזרה' של הקאנוניות, ומתי (ולמה) ספרים 'קלאסיים', שנכתבו למבוגרים, הופכים לספרים שמיועדים כביכול רק לבני הנעורים? 

בספרו הקריא והמרתק של גפני לא מוטלות גופות שנרצחו בדרך מסתורית ובסופו לא נמצא פושע נאלח, אך הוא מוסיף נדבך מקורי להיסטוריה של הספרות העברית בכלל ולתרבות העברית הפופולרית שהתהוותה בארץ ישראל המנדטורית בפרט. 

---

יעקב שביט הוא פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב. shavit.yaacov44@gmail.com

סיפורי רחובות: לשונות התרבות, חכמי ישראל, עין הלל, אפרים ומנשה

א. לשונות התרבות

כך בחרו לתאר ברחוב הזה שברמת אביב את פרסומו הרב של הנס כריסטיאן אנדרסן. 

צילום: איתמר וכסלר

מה הן 'לשונות התרבות'?

ובמילים אחרות, האם שפות שלא תרגמו אליהן את אגדות אנדרסן (נניח ארמית, אמהרית, ערבית, אוקראינית, בלרוסית או בורמזית), אינן שפות של בני תרבות? 

לא עדיף לכתוב (אם בכלל צריך לכתוב) 'ספריו תורגמו לשפות רבות'?

מבחר תרגומי אנדרסן לכמה מלשונות התרבות

ב. ראייה מוסרית

מידה דומה של התנשאות יהודית אירופוצנטרית והתבשמות עצמית יש גם בהסבר שניתן ל'שדרות חכמי ישראל', שמחברת בין שכונת התקווה לשכונת שפירא בתל אביב:

'הראייה המוסרית המאפיינת עד היום את העולם היהודי-נוצרי ואת תרבות המערב'.

כן, זה העולם המופלא שבו התחוללו מסעי הצלב, הפוגרומים והשואה...

ואכן בבית מספר 5 ברחוב זה מצאנו דוגמה נאה לאותם ערכים סובלניים נשגבים:

צילומים: איתמר לויתן

ג. תגיד עין

המשורר והסופר ע. הלל זכה, ובצדק, לרחוב על שמו בשכונת נוה זמר ברעננה, שרחובותיה נושאים שמות זמרים, פזמונאים ומלחינים.

כידוע, שמו האמיתי של ע. הלל הוא הלל עומר, אך אין ספק שהדרך הראויה להנציחו היא בשמו הספרותי המוכר לאוהביו. אבל איך כותבים את זה בלטינית, יותר נכון איך כותבים את הקיצור עין, שאינו אלא אות עברית?

השם המקובל של ע. הלל באנגלית הוא: Ayin Hillel, בטח שלא Aiyn...

צילום: אורי שרון

ד. אפרים ומנשה

בשכונת בקעה בירושלים יש שני רחובות הסמוכים זה לזה, ובצדק: אפרים ומנשה. השניים הם אחים, בניו של יוסף ונכדיו של יעקב.

אם זה נורא חשוב לציין שאפרים הוא 'בנו השני של יוסף הצדיק' (ובלי לרמוז לברכת יעקב, שבה העדיף הסבא את אפרים הצעיר על פני מנשה הבכור), למה 'בנו הראשון', מנשה, לא זוכה לאזכור דומה?

ומה בדבר התעתיק הלועזי המוזר לאפרים? הנכון הוא: Ephraim או Efrayim.

צילומים: טובה הרצל