הפרק בתהלים מדבר על שלמה המלך (אף כי בסופו, בפסוק 20, כתוב 'כָּלּוּ תְפִלּוֹת דָּוִד בֶּן יִשָׁי'), ואילו כאן, הכתוב מדבר בחללי מערכות ישראל בכלל, ולכן 'ינון שמם' ברבים. זה דבר נאה ומתקבל.
כרגיל, מה שפחות מוצלח הוא הניקוד. המילה 'שֶׁמֶשׁ' על האנדרטה נוקדה בצורה שגויה (ואולי – כך אומרים מלמדי הסנגוריה – נוקדה כראוי ובחלוף השנים נשרה הנקודה התחתונה).
לא רק בחיפה. גם ב'גן הגיבורים' בנס ציונה, באנדרטה לחללי מערכות ישראל שנבנתה ב-1962, השתמשו בכתובת זו: 'לפני שמש ינון שמם' (כאן נמנעו מלנקד).
מילה זו מופיעה בתנ"ך פעם אחת בלבד (בפסוק דלעיל) אך בצורת פֹּעַל. מקובל לפרש פֹּעַל זה כ'יתמיד' או 'יתקיים' (מילון אבן שושן, ערך 'נין'), ויש הגורסים 'ימשול ויגדל' (רש"י) או 'ייזכר', 'יתקיים' (רד"ק).
במסורת חז"ל ינון הוא גם אחד משמותיו של המשיח:
דבי רבי ינאי אמרי: ינון שמו, שנאמר 'יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו' (סנהדרין, צח ע"ב)
אולי אין זה מפתיע שכך סברו תלמידיו של האמורא הארץ-ישראלי רבי ינאי ('דבי רבי ינאי'), שכן השם ינאי והפועל ינון קרובים זה לזה.
ב. ינון שמו: משהו על דוֹדִי יעקב ינון
אני (בערך בן 17) ודודי יעקב ינון, תל אביב, כנראה 1972
דּוֹדִי האהוב יעקב בלומברג (2002-1914), אחי-אמי רחל, העמיד את עצמו כל חייו הבוגרים לשירות העם, הציונות והמדינה. הוא נולד בוורשה, למד בבית הספר 'תחכמוני' בכיתה אחת עם אבי משה קרונה, וכמותו היה פעיל בתנועת 'השומר הדתי'.
יעקב עלה לארץ ב-1933, ראשון מבני המשפחה. בירושלים למד משפטים והוסמך כעורך דין, ואחר כך עבד במחלקת הכספים של הסוכנות ופעל כעורך דין פרטי. לימים, בראשית שנות השישים, מונה לשגריר ישראל בקולומביה ואחר כך גם באורוגוואי. עם שובו מונה למנכ"ל משרד הדתות. ב-1971 חזר לעולם המשפט ומונה לשופט בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, ואחרי כן קודם לתפקידי שופט בבית הדין הארצי לעבודה ושופט בבית המשפט המחוזי בתל אביב. ב-1984 פרש לגמלאות.
כיוון שאחיותיי ואני גדלנו – כמו רבים מחברינו ובני דורנו – ללא סבא וסבתא וכמעט ללא קרובים, היה 'דוֹד יעקב' – הדוד היחיד שהיה לנו – מעין תחליף סבא. שתי המשפחות גרו בתל אביב לא הרחק זו מזו (הם ברחוב חדרה ואנחנו בשדרות סמאטס), וככל שאני זוכר כמעט בכל שבת בבוקר נהג דוד יעקב להתפלל באותו בית כנסת בשדרות סמאטס שבו התפלל גם אבי המנוח משה קרונה. אחר כך סר דוד יעקב לדירתנו לקידוש וללימוד דף גמרא שבועי עם אבא ועם חבר נוסף (הסופר וחוקר החסידות מאיר אידלבוים), ואני, הילד, הסתובבתי להם בין הרגליים ונהניתי מדברי החידוד והרכילות ששמעתי כפי הבנתי.
בשנת 1963, ואני בן שבע, התמנה דודי לשגריר ישראל בקולומביה (משם, אגב, הקפיד לשלוח לי בולים מקסימים שכמותם לא ראו אז בארץ, והם שמורים אצלי עד היום באלבומי הבולים שטיפחתי). כמקובל באותם ימי תום, טרם צאתו לחו"ל הוא התבקש (או נדרש) לְעַבְרֵת את שמו – ראש הממשלה אז היה דוד בן-גוריון ושרת החוץ הייתה גולדה מאיר. במקום לתרגם מילולית ('בלומברג' פירושו הר פורח) או צלילית, בחר לקרוא לעצמו (ועמו יחד גם לרעייתו דבורה ולשני בניהם יואל ומיכה) בשם חדש לגמרי: 'ינון'.
הוא לא היה הראשון שקרא לעצמו בשם זה. בסוף שנות השבעים, כשלמדתי לתואר הראשון באוניברסיטה העברית והייתי צריך ללמוד שפה זרה שנייה (!), בחרתי בערבית והשתתפתי בקורס שלימד המורה המיתולוגי (כבר אז) אברהם ינון. לא הצלחתי למצוא מידע עליו פרט לרשימת פרסומיו ומהם עולה כי כבר ב-1958 הוא נקרא בשם זה.
את הבחירה בשם ינון הסביר דוֹדי, בהומור אופייני, בסופו של ריאיון שערך איתו מ' בן-שלמה (הוא העיתונאי משה אישון, לימים עורך עיתון הצופה). הריאיון התפרסם בהצופה ב-15 במארס 1963 (מוסף שבת, עמ' 3), זמן מה לפני שיצא לשליחותו בבוגוטה בירת קולומביה.
וכך הסתיים הריאיון:
הצופה, 15 במארס 1963
ובכן, פוסק ינון בבת צחוק דיפלומאטי, מי עוד כשגריר זקוק שברכה זאת תתקיים בו: 'כל גויים יאשרוהו'...
ועוד משהו לסיום, שסיפר לי ד"ר דרור ינון (בנו של מיכה) על סבו.
כשהיה יעקב ינון שגריר באורוגוואי, הוא זכה לקבל את פניו של דוד בן-גוריון, שבחודש מאי 1969 נסע לחו"ל וביקר בקהילות יהודיות שונות. יעקב ורעייתו דבורה אירחו, כמתבקש, את בן-גוריון, שכבר לא היה בעל תפקיד רשמי אך עדיין דמות נערצת בקרב יהודי התפוצות (על ביקורו במונטווידאו ועל הרושם שהשאיר שם על יהודי העיר, ראו כאן). הם הופתעו לגלות שלא הוזמן עבורו מלון, ובן-גוריון התארח אפוא בדירתם וישן על הספה בחדר האורחים...
צאו וראו מה בין אז להיום. מישהו יכול לתאר לעצמו שר משרי ישראל, שלא לדבר על ראש הממשלה ורעייתו, ישנים על ספה בבית השגריר?
זאת הספה בבית השגריר שעליה ישן בן-גוריון בלי לעשות עניין (באמצע דודתי דבורה ינון)
ג. משהו על בן-דוֹדִי יואל ינון
ולסיום, משהו על בן-דודי הבכור יואל ינון, שהיה פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן, משכיל רחב אופקים, עילוי מוזיקלי, קורא נלהב של בלוג עונ"ש, ובאופן כללי איש יוצא מן הכלל.
רק לאחר מותו, לפני חודשיים וחצי, התגלה לי הסרטון המרתק הזה שבו סיפר על ילדותו בירושלים בשנת תש"ח.
בדיוק לפני חודש, בי"ב בשבט (22 בינואר), התרחש אסון קריסת המבנים ברצועת עזה (אסון אל מע'אזי) שבו מצאו את מותם 21 לוחמים ממיטב בנינו. ביניהם בלט בייחודו רס"ל סדריק גֶּרִין מתל אביב, בן לקהילת מהגרי העבודה הפיליפינים. בן 23 היה במותו. החיים לא האירו מבטם לסדריק שנאלץ להתמודד עם כל הרע, כפיות הטובה והגזענות שהחברה הישראלית יודעת לתת בשפע בימי שגרה. הוא התגלגל לחיי פשע ובמאמצים עילאיים חילץ עצמו משם, התגייס לצבא והצטיין.
הקהילה הפיליפינית בארץ היא מהוותיקות שבמהגרי העבודה. מאות אלפי משפחות ישראליות אסירות תודה לנשות הקהילה המקסימות, שהפכו את התואר 'פיליפינית' למושג הזהה עם אנושיות ולבביות, עם טיפול מסור בקשישים, בנכים ובחולים סיעודיים. אך לא כולן נהנות משוויון זכויות אזרחי, ורבות מהן נאבקות על עצם שהייתן בארץ, שלהן ושל ילדיהן, שמקצתם נולדו כאן ורואים את עצמם ישראלים לכל דבר, לחובות כמו גם לזכויות. נפילתו של סדריק בשליחות האומה שפכה אור על קהילה זו שרבים מבניה מצפים לתיקון מצדנו. בני משפחתו של סדריק זכו לביקור של שר הפנים משה ארבל, שהבטיח להם כי יקבלו אזרחות ישראלית, אך מה עם כל האחרים? שוב ושוב אנו רואים כי את הזכות להיות ישראלי צריכים לקנות בדם ולא על פי קריטריונים שוויוניים.
רבים אינם יודעים כי לקשרים בין ישראל לפיליפינים יש שורשים היסטוריים מסועפים.
טל סגל כתב לי:
נפילתו של סדריק גרין היא הזדמנות טובה להזכיר את תרומתו של נשיא הפיליפינים מנואל קזון (1944-1878) להצלת יהודי אירופה בראשית מלחמת העולם השנייה ולפני הכיבוש היפני. קזון הציע ויזה לפיליפינים ל-10,000 יהודים. כ-1,300 נענו להצעה והגיעו לפיליפינים. הוא תרם בין היתר בית אכסנייה לשכן בו את
הפליטים, ובחנוכת הבית, ב-23 באפריל 1940, אמר: 'זאת תקוותי, כמו כן ציפייתי, שבעתיד לעם
הפיליפיני תהיה סיבה טובה לשמוח. כאשר צו השעה דרש זאת, ארצם הייתה מוכנה
להושיט יד המברכת לשלום'.
לזכרו ולזכר פועלו נחנכה בשנת 2007 בגן הזיכרון בראשון לציון אנדרטת 'דלתות
פתוחות' שנעשתה על ידי האמן הפיליפיני הנודע לואיס יי ג'וניור (Luis E. Yee, Jr), שמוכר בכינויו Junyee.המשולשים של הדלתות הפתוחות מסמלים את שילוב המשולשים בדגל
הפיליפיני והמגן דוד, סמל ליחסים הידידותיים בין שתי המדינות.
האור מסמל את השמש שהביאה תקווה והכנסת אורחים חמה ליהודים
בשנת האופל 1939; הדלתות צבועות בצבע חום המסמל את הגזע המלאִי לו שייכים
הפיליפינים. לפני כל אחת משלוש הדלתות נמצאת טביעת כף רגל: האחת, של ג'ורג' לווינשטיין, אחד הניצולים שלימים היגר
לארה"ב; השנייה, של מקס וייסלר, שהגיע לפיליפינים בגיל 11 כפליט, גדל
שם ולימים עלה לישראל; השלישית, של דוריליז גופר, אז ילדה פיליפינית-ישראלית בת עשר. היא נולדה בפיליפינים כנכדתם של
ניצולי שואה וטביעת כף רגלה מייצגת את המשך הידידות בין העמים.
צילום: טל סגל
האם מצאו הפליטים את השלווה בפיליפינים? הטרור של הכיבוש
היפני השיג אותם שם, אבל לעומת גורל היהודים בארופה אין ספק ששפר גורלם. לפני
כעשור, עוד חיו שם כארבעים פליטים. אחד מהם הוא פרנק אפרים,
שהגיע למנילה בגיל שמונה. הוא שחזר את חוויותיו באוטוביוגרפיה באנגלית הבריחה למנילה: מעריצות נאצית לטרור יפני (University of Illinois Press, 2003).
כאמור, האנדרטה נחנכה בשנת 2007, עת ציינו שתי המדינות חמישים שנים
לכינון היחסים הדיפלומטיים. לפני כשנתיים, חתמה עירית ראשון
לציון ברית ערים תאומות עם העיר קזון סיטי שבפיליפינים הקרויה על שמו של חסיד אומות עולם זה.
מהסרטון הזה (באנגלית, ללא כיתוביות) אפשר ללמוד משהו על החוב הגדול של העם היהודי לפיליפינים.
ב. בן-גוריון והיוֹנים
בשדרות דוד בן-גוריון (לשעבר שדרות קק"ל) נמצא כידוע 'בית בן-גוריון', ביתם הפרטי של דוד ופולה ששימש אותם עד שירדו להתיישב בשדה בוקר. זהו אתר מרתק ומומלץ לביקור, שמזכיר ימים אחרים לגמרי של מנהיגות בישראל.
לפני כמה שבועות נחנך מול הבית פסל ברונזה חדש ונחמד, מעשה ידיה של הפסלת שירה זלוור. עיניה של פולה נשואות כלפי מעלה, דוד מסתכל כדרכו ישר קדימה. היונים שלמרגלות בני הזוג, אינן אמיתיות אלא חלק מהפסל.
צילום: איתמר לויתן
ג. גן גדולי ישראל
בבאר שבע יש כנראה מחסור בגינות, ולכן לקחו גן אחד וכיבדו בו את כל גדולי ישראל מאז ומתמיד באשר הם.
כל חוכמולוג מטעם עצמו יכול לראות את עצמו כאילו הגן נעשה לכבודו...
צילום: רמי נוידרפר
ד. מה ישראלי בעיניך? השירותים בחומוס
מצד אחד, כתובת כזאת אי אפשר להמציא; מצד שני, רק בישראל...
ספרי התנ"ך שבהם השתמשתי ונמצאים בביתי אינם נדירים: הם לא נדפסו בוונציה במאה ה-16 ולא נכתבו בעט סופר. רובם ככולם נדפסו בדפוס אחיד שכמותו תמצאו במיליוני בתים בישראל. מקצתם קיבלתי, כמו כל חבריי, בבית הספר היסודי או התיכון, בצבא ובתחנות שונות בחיי, אחרים קניתים בְּמוֹ כספי, וכולם שירתוני נאמנה למרות פשטותם.
נהוג לומר על פלוני או אלמוני כי 'התנ"ך שלו' הוא ספר פלמוני. גם אני נשאל לא פעם: מהו התנ"ך שלך? ותשובתי היא: התנ"ך שלי
הוא התנ"ך, ספר הספרים. זהו יסוד קיומנו כעם, תשתית חובותינו בין אדם למקום ובין
אדם לחברו, ועולם הערכים המוסריים שצריכים להנחות אותנו תדיר.
גדלתי בבית חדור תנ"ך.
ספרי תנ"ך ופירושיהם היו בארון הספרים, ואמי עליה השלום קראה כל ימיה בכל ערב
שלושה פרקים בתנ"ך. לימים, בהיותה על ערש דווי, הדבר היחיד שהרגיע את ייסוריה
היה האזנה לפרקים בתנ"ך שאחי ואני קראנו באוזניה. אבי המנוח, כדרכם של גוברין יהודאין מאז ומעולם, התמקד בפרשת השבוע, ועליה דרש באירועי בר-מצווה, בבית הכנסת שהקים בבית הספר 'אמונים' שבו למדנו (בית הכנסת, ברחוב צה"ל 7, קרוי כיום על שמו 'אמוני מרדכי'). כילד
קטן הצטרפתי להוריי בכל שבת בדרכם להרצאות בתנ"ך שארגנה מועצת גבעתיים, העיר בה גרנו. המאזינים באו מכל קצות הקשת הציבורית, רובם לא-דתיים, כפי שהיתה גבעתיים הקטנה אז, וגם המרצים
ברובם היו חילונים (ומהם אזכור במיוחד את ד"ר מנחם נאור).
עוד מזכרונות ילדותי היא
ההאזנה הקשובה לחידוני התנ"ך שיזם ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שבהם זכו אנשים כעמוס חכם או הרב יחיא אלשיך. אף אני – מותר היום לגלות – השתתפתי בחידון תנ"ך לנוער. אומנם זכיתי במחוז תל אביב, אך לא צלחה דרכי בתחרות הארצית.
'נער שמנמן, נמוך קומה במכנסיים קצרים וחבוש כיפה' (על המשמר, 12 בדצמבר 1958)
ברשותי תנ"ך בכריכה
מוכספת שעליו הצהרתי אמונים עם התמנותי לבית המשפט העליון, ובו הקדשה של אמי
הנושאת את התאריך 11 באוגוסט 1966, יום גיוסי לצה"ל. שם נאמר, בשמה ובשם אבי ואחי:
גאים ומאושרים על שזכית וזכינו שתשרת בצבא עמך, ועל אדמת
מולדתך, אשר כל שעל בה רווי בדם בָּניה, מימי אבותינו ועד ימינו. מי יתן תזכה ונזכה,
עוד בזמן שירותך, לחלום הנכסף, השלום! ולקיום דברי ישעיהו 'לא ישא עוד גוי אל
גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה'. הננו מלוים צעדיך בתפילה ובתקוה שתחזור
ללימודים, כשמשימתך העליונה שירות העם והמדינה!
ההקדשה שרשמה האם לבנה אלילי (אליקים) על ספר התנ"ך עם כריכתו המוכספת
בהשראת אמי בחרתי בשירות
הציבורי. על מצבתה חרתנו את מה שחרתה היא על מצבת אמהּ, סבתי: פסוק בישעיהו (נח 7), שאנו קוראים בהפטרת יום הכיפורים ואותו קיימה בכל מאודה: 'הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת. כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם'.
מצבת קבורתה של שפרה רובינשטיין בבית הקברות נחלת יצחק בגבעתיים (GRAVEZ)
התנ"ך מצוי ליד תיק
הטלית שלי. הוא נמצא גם ליד שולחן עבודתי בבית המשפט ולצדו אף קונקורדנציה, לעת
מצוא, אף כי כיום גם הטלפון הנייד מכיל הכל מכל כל. בין אם בכתיבת פסקי דין ובין אם בנסיעות בארץ או בחו"ל – תמיד נמצא עמדי ספר תנ"ך. רעייתי מרים ואנוכי משתתפים דרך קבע בימי העיון לתנ"ך שנערכים בישיבת הר עציון באלון שבות.
הייתי בצעירותי עוזרו של שר החוץ משה
דיין. אחד מספריו הבולטים היה לחיות עם התנ"ך (הוצאת עידנים, 1978). דיין ידע
תנ"ך היטב וגם אהב תנ"ך, כמותו כדוד בן-גוריון, שחוג התנ"ך בביתו (וגם
בבתי נשיאים וראשי ממשלה אחרים שהלכו בדרכו) היה פורום יוקרתי ונכבד. בשיחותיי עם דיין עלה התנ"ך לא אחת, וניכר היה שספר זה היה יסוד חיבתו לארץ וזיקתו לה. בעת היותי עוזרו של דיין זכיתי מספר פעמים להיות מוזמן לביתו של ראש הממשלה מנחם בגין לתה מנחה של שבת אחר הצהריים. בפגישות אלה, שבהן השתתפו גם רעיותינו, שוחחנו בענייני תנ"ך ולא בענייני דיומא.
סיפר לי בזמנו ידידי
הקרוב חיים ישראלי, שפעם נאם בן-גוריון וציטט את הפסוק מן הנביא צפניה (ג 16): 'בַּיּוֹם הַהוּא יֵאָמֵר לִירוּשָׁלִַם אַל תִּירָאִי צִיּוֹן אַל יִרְפּוּ יָדָיִךְ'.
העיתון דבר תיקן את הנאום והדפיס 'ציון אל תרפינה ידיך'.
כתב להם בן-גוריון: את ראש הממשלה אפשר לתקן אבל לא את הנביא צפניה...
ואם חשבתי שסיפור משעשע זה היה מנת חלקי בלבד, בא עורך הבלוג דוד אסף ומצא לו מקרא מפורש:
דבר, 16 בדצמבר 1949
חוג תנ"ך בביתו של בן-גוריון בשדה בוקר, 1966 (צילום: פריץ כהן, אוסף התצלומים הלאומי)
את ידידי שלמה ארגוב,
שגרירנו המרשים בלונדון, שחייו הפעילים נקטעו בשנת 1982 בכדור מחבל, הייתי מרגיע במקצת בתוך
ייסוריו הקשים בקריאת פרקי תנ"ך באוזניו.
חיבת התנ"ך נתנה פירותיה
בשנים בהן עסקתי במגעים עם מדינות חוץ. הנסיך הירדני חסן בן טלאל, שלמד עברית מקראית
באוניברסיטה באנגליה, התייעץ עמי – הייתי אז ראש משלחת ישראל למשא-ומתן לשלום עם
ירדן – כשכתב את נאומו בפתיחת מעבר ערבה (היום מעבר יצחק רבין) בקיץ 1994. הוא השתמש בפסוק מספר הושע (ב 17): 'וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה', ובאמצעותו ביקש
לבטא את תקוותו לשגשוג העתידי בערבה. בדומה השתמשתי אני באותו קיץ בפתיחת שיחות השלום עם
ירדן בערבה בפסוקים מישעיהו (לה 1, 6) 'יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת ...כִּי נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם וּנְחָלִים בָּעֲרָבָה'.
באותה הזדמנות העניק לי הנסיך חסן עותק מספרו על הנצרות בעולם הערבי וצירף הקדשה שבראשיתה ציטט באותיות עבריות את הפסוק מישעיהו (נז 19): 'שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר יְהוָה וּרְפָאתִיו'.
במהלך 'ועידת קמפ דייויד' שנערכה ביולי 2000 עמדה סוגיית הר הבית על הפרק. הפלסטינאים כפרו בזיקת העם היהודי ומדינת ישראל
אליו, והנשיא דאז ביל קלינטון ביקשני לציידו בפסוקי תנ"ך שעניינם הר הבית. מכומר
הכנסיה במקום, קצין בחיל הים, קיבלתי תנ"ך באנגלית ומצאתי בו בקלות שפע של פסוקים שאותם
מסרתי לנשיא. כפי שהבינותי, הוא השתמש בהם כדי לדבר בתקיפות אל יאסר ערפאת באשר להר הבית
וזיקתו לדת היהודית.
ג'ון אשקרופט, התובע הכללי (שר המשפטים) של
ארה"ב בימי הנשיא ג'ורג' בוש (הבן), נודע בהיותו חובב תנ"ך מושבע.
זכורני כיצד במפגש עמו, בראשית שנות האלפיים, בעת כהונתי כיועץ המשפטי לממשלה, 'התחרינו' בציטוט מפרקי תהלים – הוא באנגלית ואני בעברית. למותר לציין
שהייתה לכך השפעה לטובה על התקשורת בינינו.
העיקר הוא התוכן. התנ"ך
הוא שטר הקניין של עמנו לארצו. הוא ערש ריבונותנו, וככתוב במגילת העצמאות
מתש"ח: 'בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית
והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים
הנצחי'. 'מדינת ישראל', על פי ההכרזה, 'תהא
מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל'. עותק ממגילת העצמאות אני נושא עמי תדיר, לצד משניות.
תפילות ישראל עמוסות בפסוקי ובפרקי תנ"ך; בצד שבח לבורא העולם ופנייה אליו היא גדושה בתובנות
מקראיות של ערכי צדק ומוסר. גם בלימוד היומיומי של
הגמרא יש פיתוח המחויבות למשפט צדק, גם לחברה וגם ליחידיה, הן בתחום דיני ממונות, הן
בתחום דיני העונשין, הן בתחום הציבורי והן במידות הטובות – והיסוד הוא כמובן בתנ"ך. וכשיצאתי עם רעייתי וחברים במסע רגלי ב'שביל
ישראל' חלפנו על פני נופים מקראיים, ולא אחת פתחנו את ספר התנ"ך והתחברנו
לאירועיו.
בספרייתי הפרטית עומדים ספרי תנ"ך
רבים, בין בפירושיהם המסורתיים שראשיתם ב'מקראות גדולות', ובין פירושים מודרניים כגון 'דעת
מקרא' או 'מקרא לישראל'. לצדם עומדים מיטב ספריהם של תלמידי חכמים ושל חוקרים מהאקדמיה, כמו אמנון בזק, בני לאו, יואל
בן-נון, יונתן גרוסמן, יאיר זקוביץ וישראל רוזנסון, וגם ספריהם של משפטנים שעסקו בתנ"ך כנקודת בוחן לעקרונות שיפוטיים, כגון ספריהם של דניאל פרידמן ושל חברתי השופטת דפנה
ברק-ארז.
בעבודתי השיפוטית הרביתי
לצטט ולהסתמך על פסוקי מקרא, בצד דברים מן המשפט העברי בהתפתחותו הבתר-מקראית. לא בכדי
נאמרו בקום המדינה, עם כינונה של מערכת המשפט הישראלית, מילות הנצח של הנביא ישעיהו (א 27): 'צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה'. צדקה כביטוי לצדק, וצדקה כאחד הפנים
של גמילות חסדים – משתלבים במילה אחת. בעבורי התנ"ך מסמל במישור הערכי גם את
האמונה, המצפון והתקוה – ראשי תיבות: אמ"ת.
שם ספרי שופטי
ארץ (שוקן, 1980), על בית המשפט העליון בראשיתו, יסודו בפסוק בתהלים (קמח 11):'שָׂרִים וְכָל שֹׁפְטֵי אָרֶץ'; את ספרי
נתיבי ממשל ומשפט (משרד הביטחון, 2003) הקדשתי לרעייתי מרים, באזכור הפסוק מירמיהו (ב 2): 'זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ'.
אסיים בדברים שאמרתי ביוני 2017, ביום פרישתי מכהונתי כשופט בבית המשפט העליון:
אחד הפסוקים החביבים עלי מאוד
הוא 'הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ' (מיכה, ו 8). פסוק זה, בתמצית, כולל את כל התורה כולה על רגל אחת; ודרשו חכמים (בבלי, מסכת סוכה מט, ע"ב) מפי רבי אלעזר: 'עשות משפט – זה הדין, ואהבת חסד – זו גמילות חסדים, והצנע לכת עם אלהיך – זו הוצאת המת והכנסת כלה לחופה'. אהבת חסד (ורשה 1896) הוא גם שם ספרו החשוב של החפץ חיים בדיני מידת החסד,
ובהקדמתו הוא מזכיר את הפסוק מספר משלי (כא 21) 'רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד'. ולוואי ומעשיי – ומעשינו – יהיו
ראויים לאלה.
שנתו של הכותב נודדת עליו (גלובס, 6 בינואר 2023)
_____________________________________
השופט (בדימוס) אליקים רובינשטיין היה שופט בבית המשפט העליון וכיהן כמשנה לנשיאה
'חדר פועלת'... יש משהו קסום בחזרה למונחים לא מעודכנים, כאלה שחשבנו שככר נפרדנו מהם לעולמים.
הנה, לא הכל 'כח אדם', ועדיין יש בקרבנו פועלים ופועלות. לפחות במחלקת ה-MRI בבית החולים אסף הרופא...
צילום: פיני גורליק
ב. BG-PC
בן גוריון (כמו איינשטיין) הוא כבר מזמן מותג שבאמצעותו ניתן לקדם כמעט כל דבר.
הנה חנות לציוד מחשבים בבאר שבע, ליד אוניברסיטת בן גוריון בנגב, שעושה שימוש נחמד ומאופק בדמותו של הזקן.
צילום: רן בר-יעקב
ג. אספרסו קצר בשירותים
בשירותים באוניברסיטת חיפה, מול הקפיטריה, מזכירים לך כי זו דרכו של בן אנוש: מי שמערה נוזלים לגופו סופו שיוציאם, וכאן הוא המקום שבו הם נפגשים.
אז נכון שבעולמנו הקפיטליסטי כל מקום, כולל עמדות השתנה, ראוי לשמש הזדמנות לפרסום, אבל מה עם קצת טעם טוב?
צילום: זאב קינן
ד. תמונה להמחשת הטעם
בתיאור מתן תורה בהר סיני העיד המספר המקראי 'וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן' (שמות, כ 14).
איך אפשר לראות קולות? שואלים מפרשים רבים, ומשיבים איש על פי דרכו.
בחברת עלית לקחו קדימה את האפשרות לְאַחֵד שני חושים – חידוש מדעי שכמותו עדיין לא נשמע –והם עושים זאת בקלילות ובפשטות אמצעות אריזת מסטיק בטעם מנטה. שימו לב לכתובת בצד שמאל למעלה, 'תמונה להמחשת הטעם'. אם אפשר לראות קולות, מן הסתם אפשר לראות גם טעמים...
צילום: אלון ריבק
ה. תמונתם מול עיניי
כל עיר וגיבורי התרבות שלה.
ברחוב ויינברג בני ברק למשל צייר אמן אלמוני את דמותו המשוערת של 'החפץ חיים' על תריס החניון של מכוניתו, ומעליה הוסיף את הביטוי הרווח (יותר על גבי דִּבְקִיוֹת מאשר בחיים עצמם): 'לשון הרע לא מדבר אלי!'.
צילום: יוחנן פלוטקין
הרב ישראל מאיר הכהן מראדין (1933-1838) – המכונה 'החפץ חיים' על פי הפסוק 'מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב' (תהלים, לד 13), וכמובן על פי ספרו שנקרא בשם זה (1873) – מזוהה עם החובה לשמור על שפה נקייה, הודות לספרו הנפוץ שמירת הלשון, שהוא מעין השלמה לספר הראשון.
בגבעתיים הסמוכה עושים כבוד למנהיג תנועת הפועלים ברל כצנלסון, שזכה להנצחה צבעונית על גבי ארון סעף ברחוב כצנלסון ליד מספר 148.
צילום: גדעון פליישמן
ובתל אביב? כאן חולקים כבוד לסטלנות...
בבית נטוש ברחוב ברנר 10 צויירה דמות של בודהה, ושתי ססמאות מנצחות 'אַ ביסלע כיף' מכאן ו'תירגע' מכאן...
צילום: איתמר לויתן
ו. על החשבון
צילום: אריק ברחן (תודה לצבי פיש)
השלט הזה ניצב בכניסה לחניון תת-קרקעי, במע"ר מודיעין (רחוב דם המכבים): 'החונה יצולם ויקנס על חשבונו'.
ראינו כבר שילוט כגון 'יגרר על חשבונו' אבל מה המשמעות של 'ייקנס על חשבונו' לעומת סתם 'יקנס'. האם יש בכלל אפשרות אחרת (ייקנס על חשבונם של אנשים אחרים)?
בנימין (בֶּנִי) מלמד, לימים דורן (2021-1946), היה
חבר בגרעין 'דגן' של תנועת הצופים (בו גם אני הייתי חבר), ובמסגרתו הגיע בתום השירות הצבאי בנח"ל
לקיבוץ חצרים. בשנת 1970 נשלח מטעם הקיבוץ להדרכה בשבט 'הכרמל' של תנועת הצופים, הפועל מאז 1937 בסניף 'אחוזה' של בית הספר הריאלי העברי בחיפה. באותה שנה, בדרכם
הביתה בתום אחת הפעולות, חלפו גדעון טרן (לימים אל"מ בצה"ל ואיש חינוך מוערך) ודוד לבנוני, שני תלמידי כיתה י"ב, על פני ערמת אשפה ברחוב קרית ספר הסמוך. את עינם צד פנקס משרדי גדול (22.5X36 ס"מ), שפּוּנה עם שרידים נוספים מתכולת דירה
שנשרפה. כשדפדפו בפנקס גילו שהודבקו בו עשרות תצלומים, רובם באיכות גבוהה, ולצדם מספרים סידוריים.
הפנקס המשרדי בו הודבקו התצלומים משמאל לימין: שער שמאלי, עמוד ראשון, עמוד אחרון וסדרן אלפביתי
בין התצלומים זיהו השניים
אישי ציבור ידועים, כגון חיים ויצמן, משה שרת ודוד בן גוריון, ולכן הניחו שמדובר
באוסף בעל ערך היסטורי. כיאה לחניכים בוגרים וערכיים בתנועת הצופים, הם הפגינו אזרחות טובה ומסרו את הפנקס-האלבום למשמרת בידיו של בֶּנִי המדריך, בתקווה שיידע
מה לעשות בו. אכן, גם הוא הכיר בערכו של 'האוצר', אך לא עשה עמו מאומה. הוא שמר אותו
ברשותו במשך כחמישים שנה והקפיד לקחת אותו בנדודיו מדירה לדירה.
בני היה יוצר, כותב, משורר, מלחין, מורה לאזרחות ולמדעי החברה ויועץ חינוכי. הוא נפטר בכ"ז בתשרי
תשפ"ב (3 באוקטובר 2021)ושבועות אחדים קודם לכן, כשחש
שכוחותיו אוזלים וקיצו קרב, מסר את האלבום לידידת המשפחה, רבקה צביאלי
מהמושבה כנרת, וביקשה למצוא לו אכסניה ראויה. זמן קצר לאחר פטירתו
הועבר האלבום לידיי בתמורה להבטחתי שאתחקה אחר סיפורם של התצלומים ואדאג להפקדתו
בארכיון הצילומים של יד יצחק בן-צבי.רשימה זו מוקדשת לזכרו של בני דורן.
*
כבר
בהצצה ראשונית באלבום בלטה התמונה המפורסמת של יצחק שדה חובק בזרועותיו את
שני חניכיו בפלוגות השדה (פו"ש), יגאל אלון ומשה דיין (אז עדיין עם שתי עיניים). התצלום הזה (אף כי חתוך בקצוותיו) מוכר
מפרסומים רבים על העלייה לחניתה ב-21 במארס 1938, במסגרת מבצעי 'חומה ומגדל'. זהותו של הצלם או הצלמת הייתה עלומה
לחלוטין ואף לא במקור אחד צוין השם.
התצלום המקורי של יצחק שדה חובק את יגאל אלון ומשה דיין, חניתה, 28 במארס 1938 (ארכיון הצילומים, יד יצחק בן-צבי)
בדרכי לפענוח התעלומה פניתי ל'מוזיאון חניתה לחומה ומגדל', ומשם הגיעה התשובה: 'לגבי הצלם – אין אזכור של שם באף אחד
מהארכיונים'. במקביל, שאלתי ב'גנזך ויצמן' ברחובות, האם תצלומיו של ויצמן
בחניתה מוכרים להם, ובתגובה נעניתי: 'מצאתי כמה תמונות מאותו ביקור בחניתה של
בני הזוג ויצמן ... על חלק מהתמונות מצאתי את השם ש.ג. מאיר'. שם זה לא היה
מוכר לעובדי הגנזך.
חברי 'קבוצת הכיבוש' עם חיים ויצמן ורעייתו ורה, חניתה, 28 במארס 1938 (גנזך ויצמן)
מידע זה היה קצה
החוט לו נזקקתי, שכן מאחורי ראשי התיבות הסתתרו הצלמות החיפאיות האחיות שרלוטה וגרדה מאיר (Charlotte & Gerda Meyer), שכבר היו מוכרות לי
מעבודות פענוח קודמות.
מי היו אחיות-צלמות אלה?
שרלוטה (1978-1911) וגרדה
(1993-1913) נולדו בקרונהKrone) ) שבגרמניה (היום Koronowo בפולין). בשנת 1921 עברו בני המשפחה לברלין ושם רכשו לימים האחיות ידע בסיסי בצילום. שרלוטה עלתה לארץ ב-1934, ושנה לאחר מכן ייסדה בחיפה את הסטודיו
שלה בבניין הכרמליתים (דרך המלכים 60, פינת רחוב אליהו). בשנת 1937 עלתה גרדה לארץ ויחד
עבדו האחיות תחת השם המסחרי: 'ש. ג. מאיר'. התפוצצות שאירעה בבניין הכרמליתים ב-1939
אילצה אותן להעביר את הסטודיו לבניין משרדים לא הרחק משם, בדרך המלכים 63.
האחיות שרלוטה (מימין) וגרדה מאיר (קדם בית מכירות פומביות)
בתחילת דרכן המקצועית בארץ עבדו השתיים בשירותם של
המוסדות הלאומיים, ונראה שעבודתן זו הביאה אותן לחניתה ולמחנה הגודרים בגבול הצפון, שם הנציחו את בן-גוריון (פרטים בהמשך). אולם, בשנים הבאות הן עבדו בעיקר
בצורה עצמאית ובלתי ממסדית. יתרה מזאת, במרבית המקרים הן סירבו להזמנות
שהגיעו מהמוסדות הלאומיים, בשל מה שהגדירו תנאי עבודה בלתי סבירים (כגון שכר או
זכויות יוצרים). הן התפרסמו בזכות תצלומים של מבני תעשייה, אך גם
בזכות תצלומי דיוקנאות, ילדים, אירועים בעיר מגוריהן חיפה ובסביבתה, תצלומי אופנה ותצלומי
מוצרים מסחריים. בשנות החמישים הן הפסיקו לעבוד בצילום ועזבו את הארץ: גרדה
ב-1953 למונטריאול ושרלוטה ב-1957 ללונדון.
אלבומים מיצירותיהן נמצאים ברשותם של ארכיונים
ומוסדות שונים, כגון גנזך ויצמן, ארכיון חומה ומגדל בקיבוץ חניתה, הארכיון ההיסטורי של
שיכון ובינוי, חמי טבריה, בתי הזיקוק במפרץ חיפה, עיריית חיפה, חברת אבן וסיד (ראו עוד: רונה סלע, 'צלמות במרחב הפרטי / צלמות במרחב הציבורי', רות מרקוס [עורכת], נשים יוצרות בישראל, 1970-1920, הקיבוץ המאוחד 2008, עמ' 138-99).
עתה, כשזהותן של הצלמות התבררה, נותרו שתי תעלומות:מה הייתה התכלית לשמה הוכן האלבום דווקא
בפנקס משרדי? מי החזיק בו לפני שהושלך לאשפה? את התשובות האפשריות נדחה לסוף
הרשימה, ובינתיים נתאר את הנסיבות ההיסטוריות מאחורי כמה מן התצלומים המעניינים שבאלבום.
ב. עם המתיישבים בחניתה
התצלום של יצחק שדה עם חניכיו הוא אחד
מ-19 תצלומים, בהם תיעדו האחיות מאיר את ביקורם של חיים ויצמן, משה
שרת (אז שרתוק) ופמליותיהם בחניתה. בגנזך ויצמן הכירו את מקצת התמונות, אך לא ידעו
מתי התקיים הביקור. את התאריך גיליתי ב'לוח ימי הכיבוש', שהתפרסם במלאת ארבעים שנה לעלייה לחניתה (יצחק הינברגר, חניתה – יישוב חומה ומגדל, חיפה 1978, עמ' 93). בלוח נרשם תיאור קצרצר ומתומצת של האירועים בימים הראשונים לעלייה על הקרקע. יום הביקור של ויצמן נזכר כך:
יום ב. כ"ה אדר ב' [28 במארס
1938] – מכשירים חלקה זעירה לגינת-ירק. מסדרים ממטרות. מובילים חצץ לחומה. מובאים
מוטור ודינמו לחשמל. מבקרים ח. ויצמן ומשה שרתוק.
בהערת אגב נציין, כי המונח 'כיבוש' באותם ימים לא שימש במשמעותו הצבאית-הפוליטית העכשווית, אלא ציין חתירה ומאמץ להישג ערכי, כגון כיבוש השפה, כיבוש השמירה או כיבוש העבודה.
מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (המרד
הערבי, 1939-1936) והגבלות השלטון הבריטי על עליית יהודים לארץ ועל הקמת יישובים
יהודיים חדשים הובילו למבצעי 'חומה ומגדל'. המוסדות הלאומיים יזמו הקמה מהירה של
יישובים חדשים, שהוקמו בלילה אחד ובמהלכו נבנו מגדל שמירה
וחומת מגן. אחד המבצעים הגדולים של 'חומה
ומגדל' היה הקמת קיבוץ חניתה. בבוקרו של ה-21 במארס 1938 הגיעו למקום כ-400 אנשים, ביניהם
יותר ממאה אנשי פלוגות השדה ונוטרים. מפקד יום העלייה היה יצחק שדה, מפקד הפוש"ים, שנסתייע בשני סגנים צעירים, משה דיין ויגאל פייקוביץ' (אלון).
מרבית האנשים עסקו בהובלת הציוד והאספקה מנקודת הפריקה על ה'כביש הצבאי' (כביש הצפון) ועד מעלה הגבעה, שם החלו בהקמת החומה והמגדל.
לקראת ערב נשארו במחנה כמאה אנשי 'פלוגת הכיבוש' (חברי 'הגנה' שגויסו מכל פינות
הארץ, ונועדו להחזיק במקום עד שיוחלט למסרו לידי הגוף ההתיישבותי המתאים) ואנשי אבטחה. חניתה הוקמה בלב אזור ערבי, והקמתה הייתה כרוכה בסיכון רב, ואכן, כבר באותו לילה
תקפו ערבים את המתיישבים, והמשיכו בכך גם בימים הבאים.
הנה סרטון תעמולה מרגש, שהפיקו ב-1938 הקרן הקיימת לישראל ו'כרמל-פילם', בבימויו של נתן אקסלרוד, ובו תיעוד העלייה לקרקע של חניתה וימיה הראשונים (כולל הכנסת ספר תורה ואברהם הרצפלד, הבלתי נמנע, שבא לעשות שמח ושר יחד עם המתיישבים). הליווי המוזיקלי, המעניין כשלעצמו, הוא של משה וילנסקי.
חניתה לא הייתה הראשונה או האחרונה
שביישובי חומה ומגדל, אך הפכה סמל מובהק להתיישבות זו. יום העלייה לקרקע של
חניתה זכה לסיקור נרחב בעיתוני התקופה כסמל של נחישות ועקשות, ושירים חוברו על גבורת המתיישבים. ב-8 באפריל הגיעו המתיישבים לנקודה בראש
ההר ('חניתה עילית'), שבה הוקם לבסוף הקיבוץ. בנובמבר 1938 סיימה 'פלוגת הכיבוש'
את תפקידה, כש'קבוצת שמרון', של בני נהלל ובוגרי הנוער העובד, הגיעה למקום והפכה
אותו ליישוב לכל דבר.
בול קק"ל לכבוד חניתה הופק בשנת 1948
בימיה הראשונים של חניתה היה שאול אביגוּר (אז מאירוב) נציג מרכז ה'הגנה' במקום. את זיכרונותיו מאותה תקופה פרסם בשתי רשימות 'עם העולים לחניתה', שנדפסו בעיתון דבר (26 בספטמבר, 3 באוקטובר 1975). בין השאר סיפר על ביקורו של ויצמן:
בשני בשבוע, 28 במארס, ביקר אותנו ד״ר
חיים ויצמן בלוויית משה שרת ואחרים ... הסברתי לד״ר ויצמן, ליד מפה
שהוצבה על כַּן, את נתוני האזור ופירשתי [את] חשיבות ההיאחזות בו מהבחינות השונות. כן
סיפרתי על ליל ההתקפה עלינו וכיצד עמדנו בה. דיברתי כשסביבי מצטופפים כובשי
המקום והפועלים שהגיעו לעזרתנו. אחר כך התיישבנו ליד שולחנות ערוכים בטעם ובצנע.
ויצמן היה נרגש ולבבי, וממרומי חניתה הריץ מברק תודה לנדבן מאיֶר – שתרומתו אפשרה
את מבצע העלייה.
אחר כך נתכנסו – כל הנוכחים במחנה – ודיברתי
לפניהם. אמרתי לד״ר ויצמן, כי הנה הוא רואה אותנו נכונים ודרוכים לכל משימה
ובוטחים שכוחנו עמנו. הארץ – שממה ומצפה לנו, והעם זקוק לגאולה, יצרף נא את מלוא
יכולתו לעזרת המשימה הגדולה, ואנו נעשה את המלאכה.
ויצמן, נרגש, קם על רגליו, ובמילים חמות
הביע את התרשמותו ואת אמונו בנו, וכן את תקוותו שבכוחות משותפים – יכול נוכל. הציבור
כולו חש בפגישה עם המנהיג המורם מעם – רגש של חג אמיתי. ויצמן נפרד מאיתנו בלבביות
ואיש איש חזר ופנה למלאכתו.
חיים ויצמן נושא דברים בחניתה. לצדו רעייתו ורה, משה וציפורה שרת, יוסף פיין, בנימין בלוך, ולטר איתן (עומד מעל ציפורה שרת, ידו נשענת על השולחן), חיליק (יחיאל) ויצמן (חבוש מגבעת, לצדו של איתן). בין העומדים בשורה העליונה: דוידקה נמרי (שני מימין), משה דיין (רביעי משמאל) (האלבום של האחיות מאיר; ארכיון הצילומים, יד יצחק בן-צבי)
התלהבותם של העושים במלאכה והקשיים
הביטחוניים שאתם נאלצו להתמודד עוררו בוויצמן רושם עז, אך גם מסקנות
אופרטיביות מידיות אותן הביע במכתבים ומזכרים אחדים. כך, למשל, במכתב ששיגר ב-31 במארס
למנחם אוסישקין, יו"ר הקרן הקיימת לישראל, כתב:
ידידי, בשובי ארצה מצאתי לחובה לבקר מיד את חניתא.
בהיותי שמה הוברר לי כי המפעל הזה עתיד להיות למעשה רב וחשוב לתנועתנו או, חלילה
וחס, אסון לאנשים הנמצאים במקום הזה. כדי להמנע מהאחרון ולחזק את הראשון אני מוצא
שיש צורך למהר ברכישת הקרקעות הסמוכות לחניתא והמוצעות לקניה, ואפילו אם המחיר
הנדרש עתה גבוה מערכן האמיתי. בשעת ההכרעה בשבילנו היום לא יכול הערך הזה לשמש
מניע[ה] מללכת קדימה בחזוק עמדתנו בצפון הארץ, ויפה שעה אחת קודם (גנזך
ויצמן, 2-2056A).
שבוע ימים מאוחר יותר (7 באפריל) כתב ויצמן
לשר המושבות הבריטי, ויליאם אורמסבי-גור (Ormsby-Gore), שהיה גם ידידו האישי וגם אוהד של התנועה
הציונית:
ביקורי הראשון, לאחר שהגעתי לחיפה,
היה ביישוב כזה [חניתה], שהוקם באחרונה והתנחל בהרי הגליל. תוך ימים ספורים צץ יישוב
חדש לחלוטין בחלק שומם של צלע הר מסולעת – נסלל כביש, הונחו צינורות מים, הוקמו
צריפים ונבנתה גדר אבנים. יישוב זה מורכב מ-170 בחורים וכתריסר נשים, ולאמיתו של
דבר כמוהו כמחנה צבאי המאורגן על פי קווים מעשיים ומפוכחים מאוד; הם מהווים מוצב
קדמי ביותר, אך הם שמחים לשרת ולהחזיק בחלק זה של הארץ (גנזך ויצמן, 4-2059; המקור באנגלית).
בזיכרונותיו, שהוזכרו לעיל, נדרש שאול אביגור לאנקדוטה משעשעת מאותו ביקור:
לפמלייתו של ד״ר ויצמן נלוותה מטרוניתא כבודה ולבושה הדר. עברית לא שמעה, ובעצם הייתה זרה לכל התכונה הרבה על גבעת חניתה. הצמדנו אליה את יצחק שדה והם שוחחו רוסית, כשהוא מנסה להסביר לה את המתרחש ולהשיב לשאלותיה. לאחר מעשה סיפר יצחק, שהיא הציקה לו בעיקר בשאלה אחת: 'היכן הוא, בסופו של דבר, התותח שברשותכם?' ... כל מאמציו של יצחק לשכנע את הגברת הכבודה, שאין כלל תותח ברשותנו, לא הועילו. היא בשלה. אחר כך סיפר יצחק שדה, תוך הנאה רבה וחיוך מאוזן לאוזן ולצחוקם של רבים, את סיפור 'החקירה', שבה היה עליו לעמוד ב'פרשת התותח'.
בחינת התצלומים מן הביקור אינה מותירה ספק, כי אביגור בחר לתאר את האורחת הסקרנית, לבושת ההדר ודוברת הרוסית, מבלי לנקוב בשמה, מפאת כבודה של ורה ויצמן...
ויצמן מבקר בעמדת קשר. מימין לשמאל: ורה ויצמן, מעליה יצחק שדה, משה שרת (גבו למצלמה), שאול אביגור, חיים ויצמן, יחזקאל סהר (האלבום של האחיות מאיר; ארכיון הצילומים, יד יצחק בן-צבי)
למרות התיאור הלגלגני, מתברר כי הביקור בחניתה הותיר על ורה ויצמן רושם
עז, וכך כתבה ביומנה ב-28 במארס:
סוף סוף אנו מגיעים –
מחנה צבאי עם חפירות, שקי חול,
טלפונים, אמצעי איתות, אוהלים ...אנו מובלים משוחה לשוחה שכולן מקושרות זו לזו
באמצעות טלפון. טלפון קבוע עדיין לא קיים, אךהם יכולים לאותת לחיפה. האחראית לטלפון היא נערה
חביבה במכנסי חאקי ומטפחת צבעוניתלראשה. עברנו ליד קבר קטן עם עץ ... הבחור הראשון שנפל ביום הראשון להגעתם, הםנתקלו בהתקפה כבדה של הערבים ... אנו עוצרים
קודרים. אני מניחה על הקבר שני פרחי בר לבנים שקטפתי בדרך. אלה הם חיים פשוטים,
ברצינות נוגעת ללב ובאומץ. אלה הם החיים בסְפר, כפי שמעולם לא ראיתי ... אני
חושבת שזה הדבר המרשים ביותר שראיתי אי פעם בפ.[פלשתינה] (גנזך ויצמן, VD-8).
יומנה של ורה ויצמן מיום 28 במארס 1938, ובו תיאור חוויותיה מהביקור בחניתה (גנזך ויצמן)
מי היה הנופל הראשון ומהו הקבר הקטן עם העץ שעליו הניחה ורה ויצמן את פרחי הבר שקטפה?
בהתקפה שנערכה על חניתה כבר בלילה הראשון נפצע יהודה ברנר, בן 22, שנפטר מפצעיו בבית החולים בחיפה והובא לקבורה למחרת בבית העלמין בעפולה עירו. ב'לוח ימי הכיבוש' נכתב בקיצור: 'כ"א אדר ב' [24 במארס 1938] יום ה'. שני רגעי דום לחברים שנפלו. הכל מסביב נאלם בדומיית אבל. ברוש ניטע על שם יהודה ברנר במקום שנפל'. לפיכך, נראה שוורה ויצמן טעתה לחשוב כי עץ הברוש הרך, שניטע ארבעה ימים לפני ביקורה שם, מציין את קברו הממשי של הנופל.
אלבום התצלומים של שרלוטה וגרדה מאיר מגלה
לנו, שבהמשך יום הביקור בחניתה עשו חיים ויצמן, משה שרת ומלווים נוספים חניית ביניים גם במפעל 'תמציץ' (Frutarom Palestine Ltd.), ששכן במפרץ חיפה. מה הביא את ויצמן לשלב בלוח הזמנים הצפוף שלו גם ביקור כזה?
משה שרת, חיים ויצמן ויהודה ארטן מתבוננים בחצי תפוז במהלך הביקור במפעל 'תמציץ' (האלבום של האחיות מאיר; ארכיון הצילומים, יד יצחק בן-צבי)
מפעל 'תמציץ', שהוקם ב-1934
ביוזמתו של יהודה ארטן, התמחה בייצור
תמציות מצמחים ומפירות, והללו שימשו חומרי גלם לתעשיות המזון והתמרוקים. עיקר
התוצרת יועד לייצוא לאירופה, אך חלקה הופנה גם לארצות השכנות. ארטן,
שהיה מהנדס כימיה, רכש את השכלתו ואת ניסיונו התעשייתי בהולנד. לאור העובדה שעיקר תהילתו המדעית של ויצמן
נבעה מגילויו של תהליך ביוכימי יעיל לייצור אצטון אגב תסיסה של חומרי גלם צמחיים, אין זה מפתיע שהוא היה בין המשקיעים שגייס ארטן להקמת מפעל 'תמציץ'. אפשר להניח
שוויצמן התעניין לא רק בגורל השקעתו במפעל, אלא גם בתהליכי הייצור המתקיימים בו.
יתרה מזאת, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הציע ויצמן ללורד אדוארד הַליפָקס, שר החוץ
הבריטי, לנצל את כוח הייצור של המפעל ולגייסו למאמץ המלחמתי. ההצעה התקבלה ובין השאר סיפק
המפעל לבריטניה תרכיז של ויטמין C
וסירופ מתוק שהופק מחרובים כתחליף לסוכר. ב-1956 עבר המפעל למפרץ עכו ושמו שונה ל'פרוטרום'.
פרסומת של בית החרושת 'תמציץ' (הארץ, 30 ביולי 1936)
חלקו האחרון והגדול של אוסף התצלומים מוקדש
לביקורו של דוד בן-גוריון במחנה הגודרים שמוקם בכפר הערבי אל-בָּאסָה (על אדמותיו נמצא היום היישוב שלומי), לא הרחק מחניתה,
ימים אחדים קודם להשלמת כל תוואי גדר הצפון.
עם התגברות הפעילות הערבית העוינת במהלך
המרד הערבי (1939-1936) גייסו הבריטים את צ'ארלס טגארט, קצין משטרה בגמלאות, שרכש
מומחיות במלחמה בפשיטות טרור בהודו, כיועץ מיוחד למלחמה בטרור. תכניתו המפורטת
כללה בניית גדר לאורך גבול הצפון למניעת
הסתננות של גורמים עוינים והכנסה של נשק ואמצעי חבלה מהארצות השכנות. תנאי
להקמת הגדר והפעלתה היה סלילתה של דרך לאורך התוואי המתוכנן ('הכביש הצבאי',
שלימים יכונה 'כביש הצפון').
ב-21 באפריל
1938 נחתם חוזה עם חברת 'סולל בונה', שהתחייבה לבנות את הגדר בתוך שלושה חודשים. בשל האבטלה ששררה אז בארץ לא התקשתה החברה
לגייס כאלף עובדים למלאכת הגידור. הממשל הבריטי קיבל על עצמו לספק הגנה ונשק לגודרים.
הגדר עצמה הורכבה משלושה קטעים, באורך כולל של 75 ק"מ: הקטע הפשוט ביותר השתרע בין שפך נהר הירמוך לצמח; השני נמתח
לאורך הכביש מחוף הכנרת בטבחה ועד למטולה; ואילו המורכב ביותר, 'כביש הצפון', התפתל מנבי יושע (לימים מצודת כ"ח) ועד לראש הנקרה.
עם
התקדמות העבודה עבר מחנה הגודרים מאיילת השחר לבסיס סמוך לכפר מלכיה (לימים קיבוץ מלכיה), ובהמשך הוקם
ליד סעסע (לימים קיבוץ סאסא). בשלב האחרון של העבודה שכן המחנה ליד הכפר באסה.
קטע מוגדל ממפת אזור חיפה (קנה מידה: 1:100,000), 1935 (הספרייה הלאומית)
הגדר הושלמה בזמן, אך תפקודה הבטחוני לא הועמד במבחן של ממש, שכן זמן
קצר לאחר בנייתה דעך המרד הערבי. כעבור פחות משנה הפכה הגדר למטרד שאין
בו צורך.
ב-2 באוגוסט 1938, ימים ספורים לאחר תום עבודות הגידור, פרסם עיתון דבר ידיעה תחת הכותרת 'חגיגת סיום הגדר בצפון':
לפני כמה ימים נסתיימה עבודת הגדר על
גבול הצפון. כידוע, העסיקה העבודה הזאת כ-800 פועלים ונוטרים במשך שלשה חדשים.
העבודה נגמרה במועד הקבוע. עם סיום המפעל נתכנסו הפועלים, הנוטרים ובאי כוח
ההסתדרות וד. בן-גוריון שנזדמן בסביבה – לאספת סיום. ב.[רל] רפטור, ד.[וד] הכהן וחבר ועד פועלי
המקום אמרו דברי הערכה לדרכי העבודה במקום ולביצועה. החברים עמדו על ההבנה ההדדית
ששררה בין כל המשתתפים, פועלים, נוטרים, מנהלי עבודה ומארגני הבטחון, מפקחי הרפואה
ומספקי המזון.
אף כי העבודה נעשתה בתנאי מקום וזמן יוצאים מן הכלל, ידעו החברים לעמוד על נפשם. נפלו שני קרבנות יקרים, החברים [אליהו] אבטיחי ו[אלימלך] רזניק. מנהלת 'סולל בונה' הודיעה שהחליטה להגיש לחברים מזכרת הימים האלה – חוברת, שבה יעלו החברים מחוויותיהם במקום הזה, ואלבום של תמונות. המסיבה נסתיימה בדברי בן-גוריון על ערכה הפוליטי-היישובי של העבודה הזאת ועל ההתגוננות של היישוב בשעה זו.
כמעט כל פרט בידיעה זו ניתן לאימות באלבום הצילומים של האחיות מאיר:
פולה ודוד בן-גוריון בביקור ליד הגדר לקראת סיום העבודות, 28 ביולי 1938 (האלבום של האחיות מאיר; ארכיון הצילומים, יד יצחק בן-צבי)
ביקור במאהל הגודרים. מימין לשמאל: אדם לא מזוהה, פולה ודוד בן-גוריון, ברל רפטור, אדם לא מזוהה, דוד הכהן (האלבום של האחיות מאיר; ארכיון הצילומים, יד יצחק בן-צבי)
דוד בן-גוריון ליד המצבה לזכרו של הגודר אליהו אבטיחי, שנפל סמוך לכפר סעסע. הכתובת: פה נרצח אליהו אבטיחי, כ"ב אייר תרצ"ח (האלבום של האחיות מאיר; ארכיון הצילומים, יד יצחק בן-צבי)
דיווח על נפילת אליהו אבטיחי (הבוקר, 24 במאי 1938) הוא נקבר בבית הקברות הישן בתל אביב ברחוב טרומפלדור
אירועי ה-28 ביולי 1938,
כולל הביקור אצל הגודרים, לא נרשמו ביומנו של בן-גוריון וגם לא בכתָבָיו האחרים.
יחד עם זאת, חברת 'סולל בונה' אכן עמדה בהבטחתה ובשנת תרצ"ט
הוצא לאור על ידי 'המרכז לנוער של הסתדרות העובדים בארץ-ישראל' הספר הגודרים
בצפון, בעריכת ברכה חבס, וגם בו מופיע
תצלום של ביקור בן-גוריון בבאסה.
שער הספר 'הגודרים בצפון' בעריכת ברכה חבס
לסיום נציין כי גדר הצפון הוסרה ב-1942 והיום לא נותר ממנה זכר, למעט 'פילבוקסים' שנבנו לאורכה, מקצתם שמורים היטב ומקצתם מוזנחים. באשר לגלעד לזכרו של אליהו אבטיחי, שלידו הצטלם בן-גוריון, לא הצלחתי לברר אם הוא השתמר והיכן מקומו, ואשמח אם מישהו מקוראי המאמר יוכל לשפוך אור על גורלו.
ה. לשם מה הוכן אלבום התצלומים?
לאיזה צורך הוכן אלבום התצלומים?
לכאורה, הדבקת תצלומים ביומן משרדי משדרת העדר חדוות יצירה ולכל הפחות חסכנות תמוהה. אולם סריקה קפדנית גילתה כי בעמוד
הראשון נוספה רשימה ממוסגרת של מחירים להדפסת עותקים בגדלים שונים. נראה אפוא
שהאלבום שימש לתצוגת התצלומים עבור רוכשים פוטנציאליים, כדי שיוכלו לסמן את מספרי
התמונות המבוקשות. אכן, תחת האות F, שבסדרן האלפביתי בסוף הפנקס, נמצא כרטיס ביקור ורשימת
התמונות שהזמין בן פלר מהמשרד החיפאי של העיתון 'פלסטיין פוסט'.
התעריף להזמנת עותקים (למעלה) ודף מן הסדרן ובו כרטיס הביקור ורשימת ההזמנות של בן פלר (האלבום של האחיות מאיר; ארכיון הצילומים, יד יצחק בן-צבי)
תצוגה כזו של מבחר תצלומים, המכונה כיום
פורטפוליו, הייתה פרקטיקה מקובלת אצל האחיות מאיר. בארכיון ההיסטורי של חברת 'שיכון
ובינוי' נמצא פנקס משרדי אחר ובו תצלומים רבים שלהן מתחילת שנות החמישים, שהוכנו
בהזמנת חברת 'סולל בונה' (שם הוא מכונה 'ספר פוזיטיבים'), וכן רשימת העותקים
המוזמנים להדפסה נוספת.
שער 'ספר הפוזיטיבים' של סולל בונה (משמאל) ודף לדוגמה עם מספרי התצלומים המוזמנים (הארכיון ההיסטורי של 'שיכון ובינוי')
ו. בעקבות האלבום
שאלה נוספת שטרדה את מנוחתי
הייתה מי החזיק באלבום לפני שהושלך לאשפה ברחוב קרית ספר על הכרמל?
כאמור, גרדה עזבה את הארץ ב-1953 ושרלוטה ב-1957, 13 שנים קודם למציאת האלבום. הנחתי שהאחרונה שהחזיקה בו הייתה שרלוטה וניסיתי לברר היכן היה מקום מגוריה האחרון. החיפוש באתר 'עיתונות יהודית היסטורית' העלה כי שתי האחיות לבית מאיר נישאו במחצית השנייה של שנות הארבעים ושינו את שם משפחתן: שרלוטה שטיינר וגרדה שור.
מודעות בפלסטיין פוסט על הולדת בנה של שרלוטה שטיינר ובתה של גרדה שור
חיפוש פרטים עליהן במנוע החיפוש גוגל, תוך
שימוש בשמותיהן החדשים בעברית, לא העלה דבר. אולם שמה של Charlotte Steinerנמצא באילן יוחסין שנבנה בעזרת האתר הגנאולוגי Geni. מהפרופיל האישי שלה באתר זה למדתי שהייתה גם אחות נוספת ושמה מרגרטה, שנספתה
בשואה, ואח ושמו הנס חנוך.
הכניסה לפרופיל של האח חשפה
בפניי את העובדה שהוא נפטר בחיפה בשנת 1991. בשלב זה עבר מרכז הכובד של חיפושיי לאיתור כתובתו של הנס חנוך מאיר.
למעלה, מסך החיפוש של גוגל ובו קישור לאתר Geni; למטה, הפרופיל של שרלוטה שטיינר באתר Geni
בהמשך מצאתי באתרBilion Graves את תצלום
קברו של ד"ר הנס-חנוך מאיר בבית הקברות בחיפה. על מצבתו צוין שהיה 'היסטוריון, רב ומורה
בישראל'. אולם למרות שמדובר באינטלקטואל שגם זכה בהכרה
אקדמית, אין לו זכר במרשתת בעברית.
מימין, הפרופיל של הנס-חנוך מאיר באתר Geni; משמאל ציון קברו בחיפה באתר Bilion Graves
והנה, כתיבת שמו באותיות לטיניות, Hans Chanoch Meyer,
העלתה כי האיש חיבר ספר באנגלית אודות משפחתו, ושמו A Short Family Story. מכאן הייתה הדרך קצרה לאיתור המהדורה העברית, שראתה אור בחיפה בשנת 1984 בהוצאה עצמית: פנקס משפחה זוטא.
בספר עצמו – שעותק ממנו נמצא בספרייה הלאומית בירושלים – הוסיף המחבר את
כתובתו, שדרות הנשיא 29 בחיפה, המרוחקת מהלך 3.5 ק"מ מהאתר בו התגלה האלבום.
בספר על קורות המשפחה פירט האח את הידוע לו
על גורלן של עבודות הצילום של אחיותיו:
הרבה צילומים לקחה שרלוטה אל ביתה
הפרטי שעל הכרמל, אך יצירות אלה נגנבו או הושמדו בהעדרה מן הארץ במשך השנים. האוסף
המשפחתי שלה בביתה 'בית כרמל' בלונדון, הושמד מיד אחרי מותה במרץ 1978.
לאור המידע החדש שדירתה של שרלוטה הייתה על
הכרמל, ניסיתי שוב לאתר את כתובתה המדויקת. הנס-חנוך רשם בספרו את פרטי הצאצאים של המשפחה, ביניהם של יורם, בנה של שרלוטה, ואף ציין שעלה
לארץ, התגייס לצה"ל וגר בירושלים. הצלחתי לאתר את מיכאל, בנו של הנס-חנוך, וממנו למדתי כי
יורם נפטר בשנת 2014, וכן ששרלוטה המשיכה להחזיק בכל שנות חייה בלונדון גם דירה בשדרות מוריה 12 על הכרמל, שזמן מה לאחר מותה נמכרה. דירה זו רחוקה גם היא ממקום המצאו של האלבום, ולפיכך, נותרה בעינה השאלה כיצד התגלגל האלבום לרחוב קרית ספר. ייתכן שתעלומה זו תיוותר בלתי פתורה, אלא אם כן מי מקוראי רשימה זו יוכל לשפוך אור חדש על גלגוליו של האלבום.
מפת שכונת 'אחוזה' ומרכז הכרמל
_____________________________
פרופסור (אמריטוס) עודד מיוחס היה חוקר ומורה במחלקה לביוכימיה וביולוגיה מולקולרית, בית הספר לרפואה, האוניברסיטה העברית בירושלים. בשש השנים האחרונות הוא מתנדב בארכיון הצילומים של יד יצחק בן-צבי. meyuhas@cc.huji.ac.il
.jpg)
.jpg)
