יום רביעי, 29 ביוני 2016

פה ושם בארץ ישראל: גרשון שלום; גינת צמח-חיסין; שירת הסטיקר

א. גרשון שלום

זה השלט שמקדם את פניהם של הבאים לגימנסיה הרצליה ברחוב ז'בוטינסקי בתל אביב.

צילום: גיא מירון

מילא העברית המקושקשת ('על רקע שלהי המאה ה-19') והמליצות הנבובות ('התפרצות וולקנית של גניוס יהודי יוצר ... ייסודה של הגימנסיה היה כאבן בזלת שנזרקה משרידי הלבה הזאת'. לא פחות!), לפחות תדעו על מה אתם מדברים.



גרשון שלום, גרשם שלום  מה כבר ההבדל?

ובכלל, גרשם שלום נולד בסוף 1897, ועם כל הכבוד לו  לקשור אותו ל'התפרצות הוולקנית' שאירעה במפנה המאות 20-19 זה הבל גמור.

ב. גינה לי, גינה לי: אחת לצמח, אחת לחיסין

ועוד מתל אביב. כתבה לי יעל בר:
האגף לשיפור פני העיר (שפ"ע) בעיריית תל אביב לא שיפר פה הרבה. לא החליטו אם המקום גן או גינה ועל שם מי הוא נקרא. לא מגיעה גינה נפרדת (או גן) לכל אחד מהאישים הללו? 
נחום צמח (1939-1887) לא שבע נחת מחבריו בתיאטרון 'הבימה', שהתכחשו לפועלו כמייסד התיאטרון. רק אחרי מותו סלחו לו... חיים חיסין (1932-1865) הגיע לארץ עם קבוצת הביל"ויים ולימים נמנה עם מייסדי תל אביב והיה רופא רב פעלים.


על השילוט המחופף של אגף שפ"ע בתל אביב כבר עמדנו ברשימה קודמת, שעסקה בגינה אחרת: גינת דבורה בארון, שגם היא נמסרה לדמות אחרת (אמנם פיקטיבית).


ג. שירת הסטיקר

בכניסה לקמפוס הר הצופים, של האוניברסיטה העברית בירושלים יש שילוט שלא היה עובר בחיים את מפתן החוג לאנגלית.

סטיקר, כלומר דִִּבְקִית, כותבים כך: Sticker

צילום: הלל אסף

ואם בשגיאות כתיב עסקינן, הנה משהו מהשכונה הירושלמית שלי.

רחוב ראובן, ירושלים (צילום: דוד אסף)

יום שני, 27 ביוני 2016

ילדי תימן, 2016: מחירון פתח תקווה

הקלקה על הצילום תגדיל אותו.

כולם דיברו בשבוע שעבר על ילדי תימן, וגם אנחנו לא נתעלם מעדה חשובה זו.

ובכן, הודעה לבני המגזר התימני ולמשפחות מעורבות: עיריית פתח תקווה השיגה תנאים יוצאים מן הכלל לתימניאדה הקרובה, שתחול בסוף חודש אוגוסט 2016.

אומנם המחירון מאוד מסובך, וגם צריך לקבל החלטות קשות ('סוויטה דלאקס אולימפית' או אולי תרצו דווקא 'מלון ספורט' או חדר  ב'לגונה'?), אבל אם תתעמקו במחירון התלמודי הזה תגלו שזה ממש שווה.

מעניין מה עושים באירועים האתניים הללו חוץ מלאכול ולשחות בבריכה האולימפית. מעלים זיכרונות מהימים ההם? שרים פיוטים וזמירות מבית אבא? מחליפים מתכונים של ג'חנון וגת? מארגנים שידוכים בתוך העדה?

ההגבלה על מספר הילדים (מקסימום שלושה, ועד גיל תשע) נראית לי גזירה 'אשכנזית' מדי, שתימנים אותנטיים ייתקשו לעמוד בה. זה בטח משקף נישואי תערובת שמאיימים על שלמות העדה. וגם אהבתי את הניסוח התמציתי וההחלטי: 'תינוק עד גיל שנתיים  תוספת 120 ש"ח לחבילה'. ואחר כך מדברים על 'חטיפת ילדים'...

מעניין איזה שיר נתן אלתרמן היה כותב בעקבות המודעה הזו. בטח היה צריך לשנות את הפזמון של 'מרים בת נסים' (1947) ולהפחית את מספר הילדים לשלושה:

זֶה הָיָה בְּעַדֶן לִפְנֵי יֶרַח,
רוּחַ עַל תֵּימָן בַּלֵּיל בָּכָה.
הִתְפַּלַּלְנוּ אֶת תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ
וְיָצָאנוּ כָּל הַמִּשְׁפָּחָה.

אֶת הַפִּתָּה בַּתַּרְמִיל צָרַרְנוּ
וְשָׁאַבְנוּ מַיִם מִן הַבְּאֵר,
וּבְשׁוּרָה כֻּלָּנוּ הִסְתַּדַּרְנוּ
וּבַדֶּרֶךְ זֶה אֶת זֶה סָפַרְנוּ,
אִם כֻּלָּנוּ יֵשׁ 
 וּמִי חָסֵר.

יֵשׁ אַבָּא מוֹרִי נִסִּים, יְרַחֵם הַשֵּׁם,
וְיֵשׁ נִסִּימָה הָאֵם, יְרַחֵם הַשֵּׁם,
וְיֵשׁ נְחֶמְיָה,
גְּדַלְיָה,
זְכַרְיָה
וְעַזַּנְיָה 

סַלִּים,
סְעַדְיָה,
מִיכָאֵל,
חָנָן-חֲנַנְיָה.

יָא, יְרֹחַם וְרַחֲמִים,
בָּרוּךְ הַשֵּׁם, תְּאוֹמִים,
וְהַתִּינוֹק שָׁלוֹם
הַצּוֹחֵק בַּחֲלוֹם,
וַאֲנִי אֲחוֹתוֹ מִרְיָם,
וְהַחֲמוֹר הַקָּטָן בִּלְעָם,
וְהַחֲמוֹר הַקָּטָן בִּלְעָם.


הנה השיר הנהדר של אלתרמן, שהלחין משה וילנסקי, בביצועה של שושנה דמארי:



בעלי התוספות


שאול רזניק (בתגובות) הוסיף לרשימת האירועים האתניים גם את הבוכריאדה, שהתקיימה בחודש  אפריל האחרון, ואפשר גם להתרשם מהתכנים שלה.



יום שישי, 24 ביוני 2016

הוצאת 'מִנֶּגֶד' יוצאת לאור: זהב תרשיש וחדרים מלאים ספרים



שבוע הספר העברי, תשע"ו

א. כי מנגד תראה

רק אוהבי ספרים מושבעים נותנים דעתם לשמות דפוסים או הוצאות ספרים, מוקסמים מהם ומשתעשעים בהם. במכתב האוטוביוגרפי הנפלא, ששלח בשנת 1903 חיים נחמן ביאליק, בן השלושים, אל יוסף קלויזנר, הוא כתב בין השאר:

פישל לחובר (עורך), אגרות ח"נ ביאליק, א, עמ' קס-קסא

בדעתי עולים שמות יוצאי דופן נוספים של בתי דפוס, שאותם ביאליק לא זכה להכיר. למשל 'אַליינעניו' (לבדי), השם שבחר איציק מאנגר להוצאת הספרים הפרטית שלו, שאותה ייסד בוורשה בפרוטותיו האחרונות כדי להוציא את מחזור שיריו 'חומש-לידער' (1935) ו'מגילה-לידער' (1936), ומאוחר יותר שני ספרים נוספים משיריו; או ההוצאה הפיקטיבית 'אם אין לי מי לי', שהמציא מדמיונו חוקר שירי העם מאיר נוי, כדי להוציא את ספרו המשוכפל 'מַעַיְנֵי הַזֶמֶר' (1996). לאחרונה נתקלתי בשם מבדח במיוחד, שבחר לעצמו מספר הסיפורים הירושלמי הוותיק דוד מונשיין: את ספרו האחרון, 'היה היתה פעם ירושלים', הוא פרסם ב'חושך  הוצאה לאור'...

הוצאת ספרים חדשה, שנולדה בשנה שעברה, ולפי שעה רק שלושה כותרים באמתחתה, היא 'מִנֶּגֶד'.

'למה נבחר שם לעומתי כזה?  שאלתי את המו"ל מֵרוֹן אֵרֵן, מבעלי בית המכירות הפומביות 'קדם' – האם התכוונת לרמוז ל"נֶגֶד!", הפואמה הפרולטרית המפורסמת של אלכסנדר פן ("הוא היה אדם פשוט"'), אן שמא אתה מבקש לשדר בספריך מעין עמידה מהצד?'.

'לא ולא', השיב מרון, 'זה פשוט לקוח מן הפסוק "כי מנגד תראה את הארץ", שנאמר למשה, וכמובן זו מחווה ל"מנגד", שירה האהוב של רחל'.

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד / שָׁמָּה – אֵין בָּא,
אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ / עַל אֶרֶץ רַבָּה.

כך או כך, בהוצאה חדשה זו הופיעו לאחרונה, כמעט במחתרת, שני ספרים מרשימים: אחד גדול (מאוד) ואחד קטן, ושניהם עשויים למופת, הן הקנקן הן מה שבתוכו. נלך מן הגדול אל הקטן.

א. זהב תרשיש 

אריאל ורדי, עדה ורדי, מרון ארן (עורכים), ספר שפיצר: פרקי חיים וספרי תרשיש, הוצאת מנגד, ירושלים-תל אביב, 2015-2009, 355 עמ'.


את 'ספר שפיצר', שראשיתו במיזם מימון המונים, של מעצבת הספרים עדה ורדי, אביה אריאל ורדי (גם הוא מעצב וטיפוגרף) והמו"ל מרון ארן, לא תמצאו בקלות בחנות הספרים הסמוכה לביתכם. לא רק שמו – הבלתי-סקסי בעליל  ולא רק מידותיו הגדולות מן הרגיל הופכות אותו ל'חיה מוזרה'. בעידן שבו הולכת ויורדת קרנו של הספר המודפס, ומול"ים עושים ככל יכולתם כדי לשרוד בשוק טורפני ועל כן מקמצים וחוסכים בהוצאותיהם, נדיר למצוא מו"ל שידפיס ספר חדש שהוא לא רק מעניין וחשוב אלא גם אסתטי ויפה ומושקע עד לתג האחרון.

משמח לגלות שעוד יש כאלה שעבורם ספר אינו רק ערימת דפים מודפסים שנכרכו, אלא גם חפץ שתענוג להתבונן בו, להחזיקו, למששו ולדפדף בין עליו. ספר שפיצר ידבר ללבם של אותו קומץ מביני עניין  ביבליופילים וטיפוגרפים, חובבי הספר העברי והאות העברית  שהשם 'תרשיש' אומר להם משהו, מרעיד בלבם מיתר סמוי ומרגש אותם. אך מי כמו יוצרי הספר יודע כמה בודדים הם אותם 'משוגעים לדבר', וזו כנראה הסיבה שהספר נדפס בחמש מאות עותקים בלבד, ועוד שמונה-עשרה עותקים ממוספרים. אם אתם שייכים לאותה עדת משוגעים, הספר נמצא למכירה במשרדי 'קדם' וכן בחנויות ספרים עצמאיות בירושלים ('אדרבא' ברחוב בן מימון או 'תמיר') ובתל אביב.

ספר שפיצר מוקדש כמובן למפעל חייו של משה שפיצר (1982-1900), יליד בוסקוביץ שבמורביה, שהיה מנהל הוצאת 'שוקן' בגרמניה, עלה לארץ בשנת 1939 ומאז ועד מותו גר ופעל בירושלים (בה גרים גם שני בניו המוכרים לי, דניאל ואמיתי). עם עלייתו ארצה ייסד שפיצר את הוצאת 'תרשיש'  הוצאה של איש אחד  שבמסגרתה ראו אור עשרות ספרים איכותיים ומוקפדים, שהיו לשם דבר ולמשאת נפש של אספנים. שמו ושם ספריו הפכו מילה נרדפת לטעם טוב.

פנימיותו של ספר שפיצר עומדת בניגוד לעטיפה הלבנה והנזירית, שעליה הוטבע סמל הוצאת תרשיש. ואכן, הספר שופע צבעים ומאיר פנים.

הספר חולק לשלושה: החלק הראשון, 'משה שפיצר: פרקי חיים', שאותו כתבה עדה ורדי, הוא ביוגרפיה קצרה, שסוקרת את חייו של שפיצר, מילדותו ובחרותו ועד פטירתו. הפרק ששינה את חייו היה תקופת שהותו בברלין וקשריו עם שלמה זלמן שוקן (שלבניו נתן שפיצר שיעורים פרטיים). תחילה גויס שפיצר – אז כבר דוקטור שהתמחה בלשון סנקסריט  כעוזרו של מרטין בובר במפעל התרגום של התנ"ך לגרמנית. אחר כך החל לעבוד בהוצאת שוקן, ויחד עם למברט שניידר ערך, עיצב וניהל, עמד בקשר עם המחברים ודאג לכל ההיבטים הלוגיסטיים של ההדפסה. הוא עשה כן עד שההוצאה נסגרה ב-1937, לאחר שהועברה, כמו כל הוצאות הספרים היהודיות, להשגחת משרד התעמולה הנאצי.

משה שפיצר. תמונה משנות השלושים (באדיבות המשפחה)

ב-1940, שנה אחרי עלייתו ארצה, הוא ייסד בירושלים את 'תרשיש'. הוא עשה זאת לא רק כדי לפרנס את עצמו ואת בני משפחתו, אלא גם כדי לקדם באמצעותה חזון של הוצאת ספרים איכותיים בעברית וברמה העיצובית הגבוהה ביותר. הספר הראשון  'בשר ודם: שישה סיפורים של יצחק שנברג' – ראה אור בסוף אותה שנה (תש"א) ועל העטיפה התנוסס סמליל האונייה הנושאת זהב לתרשיש, שילווה מכאן ואילך את כל ספרי ההוצאה (הסמליל עבר במרוצת השנים שינויים ומתיחות פנים, שמפורטות בספר).


שפיצר התמנה ב-1945 למנהל הוצאת הספרים של הסוכנות היהודית, ואת מרצו וכשרונו השקיע בעיקר בהוצאת ספרי מוסד ביאליק. רבים מספרי ההוצאה סודרו במסדרה שהקים ב-1941 בשכונת בקעה בירושלים, ובה עבדו מומחים שסידרו ביד את הספרים. מסדרה זו פעלה עד 1947 ואחר כך עברה, על ציודה וצוותה, ל'מרכז ברנדס'. בהמשך הקים שפיצר בית יציקה לאותיות ובו עיצב ויצר אותיות ייחודיות שבהן נדפסו ספרי תרשיש. 'מפעליו ופועליו החלוציים והמהפכניים', כתב בשעתו מלאכי בית אריה, שהיה מנהל הספרייה הלאומית (והוציא ספר משיריו בהוצאת תרשיש) 'מקנים לו מקום נכבד בין גדולי המדפיסים העבריים'.


119 ספרים ראו אור ב'תרשיש', והם רשומים בקטלוג שבחלקו השלישי של הספר (ועוד כחמישים ספרים שהוציא שפיצר במקומות אחרים). בחלק השני והעיקרי ('ספרי תרשיש') נסקרים הספרים כמעט אחד לאחד. כל ספר מקבל את הכבוד המגיע לו: תיאור ביבליוגרפי מפורט, צילומי השערים ודפים לדוגמה, ומה שחינני ומקורי במיוחד: שורה של מלומדים, אנשי רוח ומומחים (ובהם דרור בורשטיין, אריאל הירשפלד, אריאל ורדי, שמעון זנדבק, יונתן מאיר), מספרים על הספר ומחווים את דעתם על איכויותיו הספרותיות והעיצוביות.

קשה לבחור, ולמען האמת קשה גם לסרוק את הדפים הגדולים באיכות שלא תבייש את הספר, אז הנה כמה דוגמאות מקריות של שערי ספרים שראו אור בתרשיש, דוגמה אחת לכל עשור.

האנתולוגיה שערך א"מ הברמן נדפסה בשנת 1946
שישה מסיפוריו של ס. יזהר, מאוירים על ידי רעייתו נעמי, נדפסו בשנת 1959
ספרו של ברכט, בתרגום ט. כרמי ועם רישומים של יגאל תומרקין, נדפס בשנת 1962
המהדורה האנגלית של הספר נדפסה בשנת 1959 ובשנת 1970 ראתה אור המהדורה העברית 

ב. ספרים, רבותי

חיים באר, חדרים מלאים ספרים: 'רפובליקת הספר' בעד הנה בין בדיה למציאות, הוצאת מנגד, ירושלים, תשע"ו, 118 עמ'.


את קסמו של הספר השני בהוצאת 'מנגד', שגם קושר אותו עם 'ספר שפיצר' שנסקר לעיל, ראוי להתחיל בעמודו האחרון:


מי מוציא היום ספרים כאלה, שבהם מהדהדים קולות קדומים של מחברים, סדרים ומגיהים בבתי הדפוס העבריים של ונציה, אמסטרדם או למברג? ועוד זאת, זהו ספר שנוצר כולו שלא על מנת לקבל פרס  ש"י עותקים, שחולקו כ'מנחת שי' לידידיו של המחבר (גילוי נאות: אני אחד מהם) ולידידי בית המכירות הפומביות 'קדם' ביום פטירתו של גיבור הספר  ש"י עגנון.

אין זה מקרה, כמובן, שהמעצבת עדה ורדי (הזכורה לטוב מספר שפיצר) בחרה להשתמש דווקא באותיות העבריות הקלאסיות 'פרנק-ריהל' ו'דרוגולין', ששתיהן נוצרו על אדמת גרמניה ולפיכך קשורות במישרין לתוכנו של הספר.

הספר  קטן וצנוע במידותיו אך חשוב בערכו  הוא פרי עטו של הסופר חיים באר. כידוע ליודעים, פנים כפולות יש לו לבאר והן משתלבות בטבעיות בכתיבתו, לעיתים בלי הבחנה ולעיתים הן מובחנות היטב: פני הסופר ופני החוקר. בפרוזה שלו לעולם יציץ מן החרכים החוקר הידען והסקרן, ובכתיבתו הדוקומנטרית (שראשיתה בעיתונות, במדור המיתולוגי 'זיכרונותיה של תולעת ספרים') משתתף גם הסופר שבו, זה שלשונו הצחה היא אמנותו ודמיונו היצירתי הוא כלי עבודתו.

וכך בספר שלפנינו, שבו מתגלה באר גם כחוקר חריף, השולט ללא מצרים במקורותיו ובספרות המחקר ומחדש חידושים ומעלה תובנות מקוריות ומפתיעות, וגם כמי שמלביש את חידושיו ופרשנויותיו בלשון סופרים קולחת ועריבה לחיך שמרתקת את קוראיה. 'חדרים מלאים ספרים' הוא פרי עיון בייצוגיו של עולם הספר העברי (אישית אני מעדיף את 'עולם הספר' על פני המונח שקנה לו שביתה, וגם באר משתמש בו, 'רפובליקת הספר'  אבל זה עניין של טעם), שפרח ונבל בגרמניה קודם למלחמת העולם הראשונה וגם בתקופת ויימאר, כפי שהוא משתקף בחיבוריו 'הגרמניים' של עגנון, ובראשם 'עד הנה' ו'בחנותו של מר לובלין', שהם מן הפחות נחקרים ונדרשים בכלל יצירתו.

הפרק הגרמני בחיי עגנון נמשך כשתים-עשרה שנים  ראשיתו ב'ירידה' מן הארץ של סופר צעיר ורווק הנוטה אהלו בברלין, וסופו בעלייה מחודשת ארצה, כסופר בעל מוניטין ובעל משפחה, שנואש מחיי הגולה לאחר השריפה הנוראה שכילתה את ספריית ביתו בבאד-הומבורג. תקופת גרמניה הייתה מעין חוליית ביניים בחייו של עגנון, הצלע הגאוגרפית-התרבותית השלישית, שסימנה את קווי המתאר הביוגרפיים שלו: ילדות ונעורים בגליציה המזרח-אירופית (1908-1887); ארץ ישראל של ימי העלייה השנייה (1912-1908); תקופת גרמניה (1924-1912); והשיבה לארץ ישראל, לתמיד (1970-1924). על חייו של עגנון בגרמניה נכתב הרבה, אך באר בחר להתמקד בזווית אחת, שלדעתו היא מפתח 'המאסטר' שבכוחו לפתוח את מנעולי החדרים של יצירתו: זוהי חווית 'הספר', שהיא כלשונו של באר 'אבן שתייה', שעליה מושתתים חלקים ניכרים מספריו ומסיפוריו של עגנון, ולא רק בתקופה 'הגרמנית' (האנתולוגיה 'ספר, סופר וסיפור', היא אולי הביטוי המועצם לכך).

שבעה פרקים בספר (לא כולל פתח דבר ואחרית דבר) ועיקרם מרוכז בסיפור 'עד הנה', שראה אור לראשונה ב-1952, בקובץ סיפורים הנושא את אותו שם. בסיפור, בן חמישה-עשר הפרקים, תוארו שני מסעות סיבוביים שערך המספר (בן דמותו של עגנון): האחד, מברלין ללייפציג ולעיר הקטנה גרימה (Grimma), שנמצאת כ-25 ק"מ מדרום-מזרח לליפציג; והשני  מברלין לליפציג ובחזרה.

גלויה מגרימה, 1913 (מקור: akpool)

חוט השני העובר במסעות אלה הוא לכאורה חיפושו של המספר אחרי 'חדר', ממשי וסמלי, שאותו הוא לא מצליח להשיג, כמו גם משיכה ארוטית חסרת תוחלת לאישה נוכרייה. לדעת באר מסעות אלה הם עקרים, וממילא זניחים, בעוד שהמסע העיקרי הוא אחר לגמרי: זהו נסיונו הנואש של המספר להציל ספרייה עברית יוצאת דופן, שמילאה שני חדרים והייתה שייכת לפלוני ושמו דוקטור לוי, שנפטר בגרימה, ועתה אלמנתו מבקשת 'להיפטר' ממנה. כידוע, עגנון עצמו גר גם בברלין וגם בלייפציג, ולצד פעילותו הספרותית פעל בלי הרף גם בשליחות פטרונו ש"ז שוקן ורכש עבורו ספרים עבריים נדירים וכתבי יד.

ולפי שבאר גורס כי יצירתו של עגנון שייכת לסוגת 'הבדיון התיעודי' הוא מגייס את כל ידיעותיו וחושיו הבלשיים כדי לנסות ולזהות את גיבורי הסיפור. דוקטור לוי, למשל, אינו סתם דמות פיקטיבית. זהו, לדעת באר, הרב והחוקר ד"ר נתן פּוֹרְגֶס (1924-1848), שהיה ביבליופיל מושבע ואספן ספרים ידוע, שבנה לעצמו ספרייה מפוארת. קווי הדמיון אינם מושלמים כמובן (רעייתו של פורגס נפטרה לפניו ושניהם קבורים בלייפציג; ספרייתו נמכרה לבית מסחר הספרים הידוע 'אוטו הָרָסוֹביץ' שבלייפציג; הוא לא קשור כלל לגרימה). עגנון, שהכיר אישית את פורגס ואת הרסוביץ, וכמובן גם את הקטלוגים המפורטים שהוציא בית מסחר זה (הוא מזכירם בספרו 'בחנותו של מר לובלין'), נטל מהם את שנזקק לו ומחומרים אלה רקח את סיפורו.

קטלוג ספרים עבריים ורבניים מספריותיהם של אפרים פינצ'ובר ונתן פורגס (הוצאת אוטו הרסוביץ, לייפציג, 1931)

אך 'דוקטור לוי' אינו יחיד. ב'עד הנה' מתוארים ומוזכרים אוהבי ספרים וסוחרי ספרים, ספריות וחנויות ספרים, ובאר  בעצמו ביבליופיל ובעל חוש ריח של 'תולעת ספרים'  מפענח את מסתרי האישים והמקומות. כך למשל יצחק מיטל, 'איש הספר האולטימטיבי המאכלס את דפי עד הנה', שהוא בן עיירה חסידית קטנה בפולין, שהיגר ללייפציג והפך לידידו הקרוב של המספר, מזוהה על ידי באר עם  הביבליוגרף ויליאם (זאב) צייטלין (בערך 18501921). חייו של צייטלין, מלומד עצום שהיה בן למשפחה הידועה, היו טרגדיה גדולה. הוא חי בריחוק מהקהילה היהודית בלייפציג ומת גלמוד וערירי. צייטלין התגורר בגרימה בשנותיו האחרונות, ועובדה טריוויאלית זו  כך סבור באר  פותרת שתי תמיהות גם יחד: מניין הכיר עגנון כל כך מקרוב את העיר הקטנה גרימה, ומדוע בחר לשכן דווקא בה את ספרייתו של דוקטור לוי.

באר ממשיך לזהות דמויות נוספות מחיי חובבי הספרים העבריים בגרמניה: אנו נפגשים בבית המסחר לספרים של קרל הירזמן, שגם שם, כמו בבית המסחר של אוטו הרסוביץ, הייתה מחלקה שהתמחתה בספרים עבריים; והנה מצטיירת דמותו הטרגית של המלומד ישראל איסר כּהַן, יליד נוברדוק שהתגלגל ללייפציג וגם הוא סבל מניכור וקיפוח מצד אחיו היהודים. את ארבעת 'הבטלנים', שרוצים 'לעשות קופה' על חשבון ספרייתו של דוקטור לוי, מזהה באר עם מתפללי בית הכנסת 'הינדנבורג' בלייפציג (שנקרא כך על שום שתמונתו של הפלדמרשל הדגול נתלתה על אחד מקירותיו. לימים שינה בית הכנסת את שמו ל'פיר און צוונציג' [24], על פי מספר הבית שבו מוקם בשדרות הוּמבוֹלדט). 'נחום בעריש הדיין', שעגנון נמנע מלנקוב בשמו כאשר פירט את שמותיהם של רבני לייפציג, הוא כנראה הרב אברהם יהודה שמוקלר, שעגנון בז לו וראה בו בּוּר מתנשא. ולבסוף, דמותו של הטיפוגרף 'מר קניג', שעוצבה, לדעת באר, על פי מידותיו של רפאל פרנק (1920-1867). פרנק חי אז בלייפציג והוא שהמציא את הגופנים העבריים החדשים 'פרנק-ריהל' ו'מרים', שלא נס ליחם והם מלווים אותנו עד היום (השותף, אוטו ריהל, היה האחראי על שיווק האות החדשה).

רפאל פרנק, מעצב האות 'פרנק-ריהל'

ב'עד הנה' יש כמובן הרבה יותר מזה. זהו סיפור מסע ונדודים, שמתרחש על רקע זוועות המלחמה העולמית הראשונה ועל רקע דעיכתה של יהדות גרמניה המודרנית שהתהוותה במאה ה-19. מקרבה של יהדות זו יצאו מלומדים דגולים, שהתוו במפעלם המדעי את דרכו של אותו זרם שנקרא 'חכמת ישראל', שהביא לעולם למדנות מופלאה אך עקרה, שביקשה (כמאמרו המפורסם של מוריץ שטיינשניידר) לערוך למדעי היהדות קבורה מכובדת. דרך הבלטת עולם הספר העברי  שיש בו היבטים סמליים רבים המייצגים את גורלה ההיסטורי של יהדות גרמניה, נוכח הציונות מכאן וההתבוללות המואצת מכאן  טווה עגנון את עלילת סיפורו, וחיים באר מושך מתוך הפקעת הזו חוט אחד של משי.

המהדורה הראשונה, 'הפרטית', של ספר זה חולקה עד אחרון ש"י העותקים. הספר יראה אור בקרוב במהדורה שנייה ואז היא תגיע גם לחנויות הספרים.

חיים באר (צילום: דוד אסף)

יום רביעי, 22 ביוני 2016

על דעת המקום: סֶכֶר לִבְרָכָה ולחורבן

מאת יהודה זיו

בימי השרב שאנו נמצאים בעיצומם, מה טוב מאשר להשתכשך במים צוננים, ולוּ גם וירטואליים, ולהם נקדיש את רשימתנו.

בשל מיקומה הגיאוגרפי של ארצנו, שורר בצפונה, ואף במרכזה, אקלים ים-תיכוני, צחיח למחצה. אקלים זה הפתיע את עולי גרמניה ('הייקים') בבואם הנה בשנות השלושים. שלא כמו האקלים הנוח שאליו הורגלו בארץ מולדתם, נתעורר בהם כאן הצורך ב'שנת צהריים', ה'שְׁלַאפשְׁטוּנְדֶה' (שעת שינה) המפורסמת. כינוי זה, שזוהה עם ה'ייקים', הונחל לדורות של ישראלים, אך הלשונאי רוביק רוזנטל כבר עמד על כך, שצירוף לשון זה אינו קיים כלל בלשון הגרמנית והריהו, כנראה, 'תוצרת הארץ' למהדרין (מילון הסלנג המקיף, כתר, 2005, עמ' 371).

מסע פרסום של חברת 'זוגלובק', 2009 (צילום: נדב בלוך; עין הוד)

לא לחינם מכונה דרומה של ישראל בשם נֶגֶב (לשון נָגוּב, יבש). אין פלא אפוא כי חלום 'כיבוש השממה' – ייבוש ביצות, אגירת מי שטפונות והולכת מקורות המים השופעים מן הצפון והמרכז דרומה, באמצעות 'המוביל הארצי' ו'קו ירקון-נגב' – ליווה את ההתיישבות היהודית החדשה מאז ימיה הראשונים.

גם התואר 'מהנדס מים' היה פעם מושא הערצה וכבוד (על מהנדס המים ראו את דבר החידוד שהבאנו בשמו של חיימ'קה לֶבָקוֹב ברשימה 'האמת על הצ'יזבאת', עונג שבת, 23 בינואר 2014). את יצחק רבין, למשל, נהגו לשבח על שמנעוריו חלם להיות מהנדס מים, ואף על פי כן ויתר על 'קריירה', התגייס לפלמ"ח, ולימים היה רמטכ"ל, שר וראש ממשלה.

לעומתו, דב קוּבְּלָנוֹב (1975-1897) היה מהנדס מים לכל דבר. קובלנוב, שהתמחה בבעיות ניקוז, היה איש חברת 'מקורות', אשר שמה מעיד על ייעודה: טיפוח מקורות מים קיימים ויצירת מקורות מים נוספים. קובלנוב היה שותף לשורה ארוכה של מפעלי פיתוח מים. סיפר עליו חוקר תולדות ארץ ישראל שמואל אביצור (במאמרו 'ביצות כבארה ודוב קובלנוב  מדבירן', אריאל, 56-55 [תשמ"ח], עמ' 60-51:

דב קובלנוב על רקע ביצות כבארה (מקור: אביצור, שם, עמ' 57)

קובלנוב קנה לו שֵׁם בעקבות הקמת סכר רביבים והמאגר שבצידו (אוקטובר 1944). תחילה היה עליו להתמודד עם סדרת פרצי גשם פתאומיים ובעקבותיהם שטפונות עזים בנחל רביבים (ואדי עַסְלוּג'), אשר שבו ופרצו את המאגר ואף הרסו את הסכר. בסופו של דבר, לאחר עיבוי הסכר ודיפון המאגר ביריעות אטומות, עמדו שניהם אף בשטפונות פתע עזים ביותר.

וכך מסופר באתר המורשת של קיבוץ רביבים על בניית הסכר ומקומו של קובלנוב במיזם זה:


בדרך זו אף נתפרש ונתממש בדרך ציורית מקור השם 'רביבים'.

גבולות, רביבים ובית אשל, שנוסדו ב-1943, נועדו לשמש 'מִצְפִּים' ראשונים בצפון הנגב, ולפיכך הועידה תחילה ועדת שמות היישובים שעל יד הקרן הקיימת לישראל את השם 'תֵּל צוֹפִים' לקיבוץ שלימים ייקרא רביבים. אך המתיישבים הצעירים דחו שם זה בכל תוקף, ועל פי בדיחה שנפוצה באותם ימים, טענו כי הם נמנים עם חברי 'הנוער העובד' ואינם רוצים שום קשר עם 'הצופים'... 

ברל כצנלסון הוא אשר מצא את הפיתרון הגואל והציע את השם 'רביבים', שהזכיר לא רק את כתב העת הספרותי 'רביבים' שערך יוסף חיים ברנר (לבוב-יפו, 1919-1908), אלא גם את הפסוק 'תְּלָמֶיהָ רַוֵּה, נַחֵת גְּדוּדֶיהָ, בִּרְבִיבִים תְּמֹגְגֶנָּה, צִמְחָהּ תְּבָרֵךְ' (תהלים, סה 11), כלומר: אדמתה תרווה ותתרכך מטיפות המטר העז. המילה רביבים היא משורש רב"ב (ממנו נגזר אף 'רובה'). וכך התקבל על דעת כולם השם 'רביבים', היאה כל-כך לאקלימו ההפכפך של צפון-הנגב

סכר רביבים (מקור: אתר קיבוץ רביבים)

לעומת הצלחתו של סכר רביבים, סיפורם של סכרי איילון ובית זית שונה לגמרי. בסוף שנת 1952 החלו עבודות ההקמה של 'קו ירקון-נגב', תחילה בין מעיינות הירקון אשר בראש העין לקיבוץ מגן. משהושלמה המלאכה נתבקשה גם העשרת ספיקתו באמצעות אצירתם של מי נֶגֶר עילי. בשנת 1955 הקימה לשם כך חברת 'מקורות' שני סכרים: 'סכר איילון', שלרגלי מושב משמר איילון, במפגש נחל איילון (אשר אגן הניקוז שלו הוא הגדול ביובלי הירקון) עם נחל נחשון; ו'סכר בית זית', בעמקו של נחל שורק, שעל קו פרשת המים הארצית ממערב לירושלים.

אך משהופעל 'מאגר בית זית' התברר כי ציר הַקֶּמֶר של הרי יהודה מצוי דווקא במערבו, ולפיכך, מי נֶגֶר הנעצרים בו מאחורי הסכר ומחלחלים בקרקעיתו, אינם מפעפעים בשיפוע אַקְוַת (Aquifer) התשתית מערבה  לעבר אגן ניקוזו של הירקון ולהעשרת 'קו ירקון-נגב', כמתוכנן – אלא מזרחה, אל אגנו התת-קרקעי של נחל קדרון, המשתפל לעבר ים המלח... סכר בית זית אינו משמש אפוא למטרתו המקורית, אך נותר על מכונו והיום הוא אתר תיירות המושך אליו מטיילים רבים, במיוחד לאחר שטפונות החורף.


על שפת מאגר בית זית (מקור: ויקיפדיה)

גם ב'סכר איילון' התגלו תקלות, ועם הפעלתו התברר כי שכבות הסלע הסדוקות של תשתיתו אינן מאפשרות אגירת מים. במכרז של חברת 'מקורות' זכתה חברה בריטית, אשר שמה – Cementation (מילוּט, מלשון מֶלֶט)  העיד על מיומנותה בתחום הזרקת בטון ואטימת תשתיות. אך הבטון הנוזלי נבלע בתשתית הסדוקה של המאגר ולא נודע כי בא אל קרבו... המאגר אינו פעיל עוד והוא מתמלא רק בעקבות שטפונות עונתיים.

מאגר איילון (צילום: יעקב שקולניק)

יום שני, 20 ביוני 2016

פרנסות של חרדים: טנק מרכבה; הפורץ המבורך; גרפולוגיה יהודית; פרוטה חמורה

יונתן ק', שליח עונ"ש בחצרות החרדים, שלח לי את שלל הפרנסות האלה.

א. מרכבות האלים

מה תגידו על רכב השרד הזה? לימוזינה חרדית ששמה הוא – לא פחות ולא יותר – מרכבות ה'.



על החלון האחורי משורטט הפסוק 'עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף רְפִידָתוֹ זָהָב מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן' (שיר השירים, ג 10). והמתבונן הספקן ישאל: האם מקרה הוא שסופו של הפסוק  תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם  הושמט?



פרופ' רפי מן שלח לי תוספת חיננית לסעיף זה, שאותה צילם בק"ק פסגת זאב בירושלים. מיועד לכל מי שאינו רוצה לנסוע בדרכים העקלקלות של החיים:


ב. תודה לאל, מתפרנסים

גם אם אתה פורץ מוסמך...


ג. צייר לי עץ ואומר לך מי אתה


זה הזכיר לי כמובן את הקטע הנפלא מ'הנסיך הקטן'. מתברר ש'צייר לי כבשה' – אאוט...


ד. חפש את המטמון

'פרוטה חמורה' – מישהו יודע מה זה? ואם אתם כבר יודעים מה זה, התדעו איפה זה?

רמז דק: זה בימין מזרח בבית המדרש הגדול, או אצל משפחת קפלן. ונא לדייק!


כדי שלא תישארו באפלה, הנה הפתרון – היישר מבית מדרשם של 'רבני בית ההוראה':


אם הצלחתם להבין את הטקסט הזה – אשריכם. אבל קחו בחשבון שפתרון זה הוא על פי דברי החזון איש ובהחלט אפשר להציע פתרונות אחרים.

יום שישי, 17 ביוני 2016

'עֲלֵי קֶבֶר קְדוּמִים תֶּאֱבַל מַצֶּבֶת': בעקבות קברו של פרץ סמולנסקין

פרץ סמולנסקין (מקור: הספרייה הלאומית; אוסף שבדרון)

רשימתו של אליהו הכהן, שהתפרסמה כאן בשבוע שעבר ועסקה בשיר 'אהבת ארץ מולדת' של פרץ סמולנסקין (1885-1842), הביאה אותי להתחקות אחר גלגולי קבורותיו. 'קבורותיו' בלשון רבים, כי סמולנסקין נקבר פעמיים: לראשונה ב-1885, במקום מותו, בעיירת המרפא היפה מֶרָאנוֹ (מֶרָאן) שבדרום טירול (היום בצפון איטליה), ובשנית ב-1952, בירושלים, שבה מעולם לא היה בחייו.

א. הקבורה במֶרָאנוֹ, 1885

נוף פנורמי של העיירה מראנו (מקור: ויקיפדיה)

בט"ז בשבט תרמ"ה (1 בפברואר 1885) מת סמולנסקין במֶרָאנוֹ. בודד, עני וחסר כל, הרחק מביתו שבווינה ומבני משפחתו. הוא הגיע לשם כשלושה וחצי חודשים קודם לכן, בהוראת רופאיו-ידידיו, שאף אספו למענו סכום כסף שבעזרתו יוכל לכלכל את עצמו שם. לוויתו הייתה מעוטת משתתפים, ורק אחיו ליאון וידידו הסופר זליגמן הֶלֶר הגיעו מווינה. איש מאלפי מעריציו ברוסיה לא ידע על מותו וממילא איש מהם גם לא השתתף בלוויה.

הלצה ידועה, שפרץ סמולנסקין עצמו הכירה עוד בחייו, קיבלה עתה משמעות מקאברית:

מרדכי ליפסון, מדור דור, א, תל אביב 1929, עמ' 77, מס' 194

מיד לאחר היוודע דבר מותו פשט האבל בתפוצות ישראל. יוסף קלוזנר העיד: 'ידועים לי כמה מחובבי ציון, שישבו "שבעה" עליו, לאחר שנודעה להם פטירתו, כעל אב או אח שמת' (היסטוריה של הספרות העברית החדשה, ה, תש"ט, עמ' 199). בד בבד החל מבצע איסוף כספים לתמיכה באלמנתו ובחמשת ילדיו ולהדפסה מחודשת של כתביו. במבצע זה השתתפו פשוטי-עם לצד פילנטרופים יהודיים ידועים, כמו לזר פוליאקוב וקלונימוס זאב ויסוצקי (ראו למשל: 'אות זכרון', המליץ, 20 במרס 1885; 'לתמיכת בית סמאלענסקין', המגיד, 26 במרס 1885).

ככל הנראה, בשל ריחוק המקום ובשל העדר אמצעים כספיים לא היה מי שידאג להקים מצבה ראויה לשמה על הקבר. תשע שנים לאחר מות סמולנסקין חיבר יוסף קלוזנר הצעיר (אז בדיוק בן עשרים) מאמר מקיף לזכרו ובו מחה על כך:
פה אמצא לנכון להזכיר עוד הפעם את יום מלאת יובל שנים להולדת סמולנסקין ... גם להעיר כי עד היום אין עוד אף מצבת אבן להעברי הגדול במיראן, ששם גוע הרחק מקרוביו ואוהביו בתור קרבן הלאום – מצבה, אשר גם הקל שבקלים בעמנו יזכה לה. 
('עוד על דבר סמולנסקין' , המליץ, 29 במרס 1894, עמ' 2-1. קלוזנר גרס כי סמולנסקין נולד ב-1840, ראו בספרו היסטוריה של הספרות העברית החדשה, ה, תש"ט, עמ' 22-20)
האם אכן לא הוקמה מצבה על הקבר? 

בליל י"ז בשבט תרנ"ה (1895) נערכה באודסה אספה לזכרו של סמולנסקין, במלאת עשור למותו (המרצה הראשי היה יוסף קלוזנר, שידו הייתה כנראה בכל), ושוב נשמעה התביעה להקים מצבה על קברו של הסופר הנערץ. ממכתב ששלח לאסיפה העיתונאי הגליצאי גרשם באדר נודע לנאספים כי יש מצבה על הקבר, אך 'הכתובת שעל גבה קטנה', ואחראית לה אלמנתו (לאונורה), שדחתה תרומות להקמת מצבה מכובדת יותר.

הצפירה, 17 במרס 1895, עמ' 2

הסופר ראובן בריינין (1939-1862), גדול מעריציו של סמולנסקין ומחבר הביוגרפיה הראשונה עליו, טרח גם הוא להזים את דברי קלוזנר. בספרו פרץ בן משה סמולנסקין: חייו וספריו, שראה אור לראשונה ב-1896, סיפר בריינין כי על הקבר נקבעה מצבה פשוטה, 'קטנה ושפלה'. האֶפִּיטָף חובר על ידי אחיו הבכור של הסופר, יהודה לייב (ליאון) סמולנסקין (1928-1836):


ראובן בריינין, פרץ בן משה סמולנסקין: חייו וספריו, ורשה: תושיה, תרנ"ו, עמ' 160

אולם כדאי לשים לב למילה 'עתה' ('על קברו של פ"ס ניצבה עתה מצבת אבן'), שמרמזת כי ייתכן שקלוזנר צדק, והנחת המצבה על הקבר נעשתה זמן רב לאחר מותו של סמולנסקין, ואולי אף בעקבות מאמרו. לבריינין היה חשוב להפריך את השמועה, שכנראה עשתה לה כנפיים, ועל כן ביקש משמואל אבא הורודצקי (1957-1871) – אז צעיר בן 25 ולימים חוקר ידוע של החסידות  שביקר אז במראנו (ראו: ש"א הורודצקי, 'מכתבי סופרינו', הצפירה, 13 בנובמבר 1896, עמ' 1166), שיזמין צלם מקצועי כדי להנציח את המצבה. הורודצקי עשה כך, שלח לבריינין את התמונה וזה הדפיסה בספרו:

צילום המצבה מתוך ספרו של בריינין

בשנת 1896 פרסם בריינין, בחוברת ג' של כתב העת הספרותי שערך, 'ממזרח וממערב', שיר של משורר צעיר ולא ידוע מאודסה ושמו יהושע דוידוביץ (1896-1868).  בשירו דמיין המשורר את מסע הלוויה של סמולנסקין, בן הארבעים שמת משחפת.

ממזרח וממערב, ג (1896), עמ' 8 (תודה לפרופסור אבנר הולצמן)

מיטב השיר – כזבו. כפי שראינו בלוויתו של סמולנסקין לא השתתפו לא אשתו ולא ילדיו... מה שטרגי יותר הוא שאותו דוידוביץ מת בעצמו באותה שנה, בן 28 בלבד, וספק אם ראה את שירו בדפוס.

עשר שנים לאחר מכן, בשנת 1905, הגשים בריינין את חלומו ונסע לראשונה בחייו למראנו המושלגת, כדי לעלות על קברו של האדם שכה העריץ. את חוויותיו הוא תיאר ברשימה יפה, 'על קברו של פרץ סמולנסקין', שאותה פרסם בעיתון הווילנאי 'הזמן' (25 בינואר 1905) לקראת יום השנה העשרים למות סמולנסקין. הנה קטעים קצרים ממנה:
מרגע הראשון לבואי מרנה לא מצאתי מנוחה בנפשי. נכספתי ללכת אל קברו של פרץ בן משה סמולנסקין, לראות בעיני את גל העפר, שבו שמורים שרידי הגוף של סופרנו הגדול. דמותו הרוחנית התיצבה לגגד עיני, והטרגדיה הנוראה של גסיסתו במקום הזה לא משה מזכרוני. עיף ויגע מעמל דרך רחוקה עליתי על מטתי, אולם שנתי נדדה. מחשבות 'שחורות' נקרו כעורבים את מוחי: מי יודע אם לא בחדר הזה שאני שוכב התאבק סמולנסקין עם מר המות ... מדוע לא הכירו את גדלו של סמולנסקין בחייו ולא הקימו לו מצבה אחרי מותו 
בתום ארוחת הבוקר בקשתי את אחדים מבני שולחני, י‬הודים צעירים בני רוסיא, ללכת אתי אל קברו של סמולנסקין. רוב בני השלחן לא ידעו מי הוא סמולנסקין, ‬ובפעם הראשונה שמעו את שמו ... יצאתי בעצמי לבקש את בית העלמין העברי.
בדרכו לבית העלמין פגש בריינין חולים רבים שטיילו על שפת הנהר פָּאסֶר ובתוכם גם קבוצה של יהודים שהכיר וביניהם גם 'קוראים נכבדים'. בריינין הציע להם להתלוות אליו, ושוב נכזבה תקוותו. איש מהם לא התעניין בכך. הם העדיפו לטייל לאתרי טבע או לבית הקפה, 'ורק שתי נשים צעירות "קוראות עבריות". נלוו אלי'.

הטיילת על שפת נהר פָּאסֶר במראנו (מקור: ויקיפדיה)

וממשיך בריינין:
כעבור עשרה רגעים כבר היינו בבית העלמין. השער היה סגור, אך השוער, נוצרי, מיהר לפתוח לפנינו את בית המועד לכל חי, בתקותו לקבל 'כסף השתיה'.‬ לא רחוק מן השער מצאנו את קברו של סמולנסקין בתוך שורות של קברות יהודי רוסיא, אורחים שמתו במרן. על קברו של סופרנו הגדול עומדת מצבה קטנה ודלה, אבן פשוטה ובלי כל גדר ועליה חרותים חרוזים עוד יותר דלים ... בהיותי נער וקראתי את 'התועה [בדרכי החיים]', כמעט הסיפור הראשון שקראתי בימי חיי, נולד בלבי החפץ לראות את פני יוצרו. חפצי זה לא נתמלא. סמולנסקין מת, ואנכי כתבתי תולדותיו ואת פניו לא ראיתי בחייו. 
עתה עמדתי על יד קברו, כעבור י"ט שנה אחרי מותו. זהו אמנם ביקור מאוחר מעט, אבל ברגע ההוא הרגשתי כי אחד מצרכי נפשי נתמלא. בעיני 'הקוראות העבריות' שעמדו על יד גל העפר הקטן של הסופר הגדול נראו דמעות, מלבן התפרצו גם אנחות. ואנוכי לא נאנחתי, וגם לא בכיתי. קפוא הייתי על מקומי ... כמה עמדתי על יד קברו של סמולנסקין לא אדע, אבל יודע אנכי כי באותו המעמד הרגשתי בנפשי יסורים ומכאובים של דור שלם, טרגדיה של אלפים שנה.
ראובן בריינין (מקור: הספרייה הלאומית;  אוסף שבדרון)

עוד פרטים מעניינים על ימיו האחרונים של פרץ במראנו התפרסמו בעיתון הצפירה בשנת 1928 על ידי כותב שהסתתר תחת השם ש. ר-ן (לחיצה על האיור תגדיל אותו):

הצפירה, 13 באפריל 1928, עמ' 2

על פרשת המצבה במראנו ועל מקצת גלגוליה כתב גם א"ר מלאכי, 'על מצבת סמולנסקין', חרות, 2 באפריל 1965, עמ' 5.

ב. ארונו הגיע: הקבורה בירושלים, 1952

ברחוב סמולנסקין בירושלים נמצאת הכניסה לבית ראש הממשלה (שבטעות מכונה בתקשורת הישראלית, 'הבית ברחוב בלפור', על שם הרחוב הסמוך). שנת הולדתו של סמולנסקין שנרשמה על השלט (ת"ר / 1840) היא על פי שיטת קלוזנר (צילום: דוד אסף).

בול סמולנסקין שהנפיקה הקק"ל בשנת 1952 (מקור: סלקק"ל)

בשנת 1952, ארבע שנים לאחר הקמת המדינה, פרעה מדינת ישראל את חובה לסמולנסקין. ביזמתם של המשורר דוד שמעוני (אז ראש אגודת הסופרים), יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק, ושר החינוך והתרבות, ההיסטוריון פרופסור בן-ציון דינור (דינבורג), הועלו עצמותיו של סמולנסקין ארצה לקבורה מחודשת. 

ב-25 במאי 1952 עגנה בנמל חיפה האונייה 'קדמה' ועליה ארונו של סמולנסקין, שבמהלך כל הנסיעה היה על גשר הפיקוד מוקף במשמר כבוד של מלחים וקצינים.

שלושה ימים אחר כך, בד' בסיון תשי"ב (28 במאי 1952), נערך טקס הקבורה בהר המנוחות בירושלים (השם המדויק הוא 'הר מנוחות', אך שבשתא כיוון דעל – על), במתחם שתוכנן להיות 'פנתיאון גדולי האומה'. כשנה מאוחר יותר, בח' באייר תשי"ג (23 באפריל 1953), ייקבר לא הרחק משם נפתלי הרץ אימבר (1909-1856), מחבר 'התקווה', שעצמותיו הועלו מניו-יורק; שמונה חודשים אחר כך, בי"ט בטבת תשי"ד (25 בדצמבר 1953), ייקבר ליד סמולנסקין, צבי הרמן שפירא (1898-1840), הוגה רעיון הקרן הקיימת לישראל, שעצמותיו הועלו מקלן שבגרמניה. 

מסע הלוויה של סמולנסקין התחיל בנמל חיפה, לשם הובא ארונו. לאחר טקס קצר בעיריית חיפה נסע הארון לעיריית תל אביב, שם הספידוהו ראש העיר ישראל רוקח והמשורר שמעוני, ואחר הצהריים הגיע הארון לירושלים, שם תוכננו לו שלוש תחנות: במשרד החינוך והתרבות, ברחבת המוסדות הלאומיים ובהר המנוחות.

מודעה המפרטת את סדרי הלוויה (מקור: הספרייה הלאומית; אוסף האפמרה)

מודעה הקוראת לתושבי ירושלים להשתתף בלוויה (מקור: הספרייה הלאומית; אוסף האפמרה)

מבצע העלאת העצמות, הקבורה המחודשת והסרת הלוט, שנה וחצי לאחר מכן, לוו בשמועות ושערוריות. אליהו הכהן כתב לי, כי במו אוזניו שמע מדב סדן שעצמות סמולנסקין אבדו בדרכן ארצה בנסיבות מסתוריות, וגופתו של אדם אחר הונחה בקברו. טענה זו לא אומתה אף פעם והמקור לשמועה זו קשור, כנראה, למעשה שהיה: כאשר הגיעו למראנו נציגיה הרשמיים של ישראל, בראשות המשורר ש. שלום, התברר להם כי עצמות סמולנסקין כבר הוצאו מקברו בלי פיקוח. 

יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק מספיד את סמולנסקין בחצר המוסדות הלאומיים, 28 במאי 1952 (מקור: הארכיון הציוני המרכזי)
על המשמר, 21 בינואר 1954

שנה וחצי אחר כך, ב-20 בינואר 1954, נערך טקס קצר (בשל מזג האוויר הסוער) של הסרת הלוט מעל המצבה המקורית שהובאה מאיטליה. 

עיתון 'על המשמר' דיווח למחרת, כי אנשי חברה קדישא בירושלים ניסו למנוע את הקמת המצבה בנימוקי שוא, וכך ביקשו לנקום בסמולנסקין את עלבון אבות אבותיהם, שתוארו על ידו באכזריות נוקבת ברומן 'קבורת חמור': 

עוד על קבורתו מחדש של פרץ סמולנסקין ראו בספרו החדש של דורון בר, אידאולוגיה ונוף סמלי: קבורתם בשנית של אנשי שם יהודים באדמת ארץ ישראל, 1967-1904, מאגנס, תשע"ה, עמ' 86-64.


ג. אחרי מות, 2016 

מהפנתיאון יש נוף נפלא של הרי ירושלים 
(הכותב ובתו נטע, יוני 2016; כל הצילומים בהמשך הם שלי; הקלקה על התמונות תגדיל אותן)

בשבוע שעבר ביקרתי בהר המנוחות כדי להשתתף בטקס האזכרה השנתי לאבי, משה קרונה ז"ל, שנטמן שם לפני 23 שנים. ניצלתי את ההזדמנות וגררתי את ילדיי נטע והלל כדי לנסות ולאתר את מקום קבורתו של סמולנסקין. 

לא קל היה למצוא את המקום. מאז החלו לקבור בהר המנוחות, מיד לאחר הקמת המדינה, הפך ההר לנקרופוליס ענקית במימדים שקשה בכלל לתאר. למרבית הצער, חברה קדישא של ירושלים, על מגוון עדותיה ופלגיה, עדיין תקועה עמוק בימי הביניים והמידע העצום על הנקברים במקום לא ממוחשב ואיננו זמין. באינטרנט לא תמצאו מיפוי של בית הקברות ושל החלקות השונות שבו, ואין שום דרך לאתר את הקבורים שם באמצעות שמותיהם. זהו מחדל בלתי רגיל ואפשר היה לצפות מהמשרד לשירותי דת שייכפה זאת על הנהלות החברה קדישא, שמפעילות את בית הקברות וממון אינו חסר להן.

ובכל זאת, מליקוט רמזים שונים התברר לי כי קברו של סמולנסקין נמצא במה שמכונה 'הפסגה'. לא הרחק מאחוזת הקבר של בני משפחת הנשיא השני יצחק בן-צבי ורעייתו רחל ינאית, ובסמוך לקברותיהם של נפתלי הרץ אימבר, צבי הרמן שפירא ופרופסור אברהם שלום יָהודה, שגם עצמותיהם הועלו מחו"ל לצורך קבורה שנייה בהר. 

נסענו אפוא אל פסגת ההר ברכבנו (המקום ענק והליכה ברגל לא באה בחשבון, בטח לא ביום חם). מהחניון המערבי ביותר של בית הקברות מטפס כביש צר שעולה לפסגת ההר בכיוון צפון (וסימנך: מימין לכביש, במפלס החניון וליד מבנה השירותים, נמצא קברו של הרב משה בן-טוב, המכונה 'צדיק המזוזות'). ברום ההר הכביש פונה שמאלה (מערבה) וב'צומת' הראשונה יש לפנות ימינה (יש שלט קטן שמכוון ל'פסגה'). כביש זה יגיע בסופו של דבר לכיכר מטופחת ומרווחת, מצוידת בסככת צל ומתקני שתייה, ובה ניתן גם לחנות. 


בכיכר זו קבורים רבים מ'יקירי ירושלים'  ראשי עיר (גרשון אגרון ומרדכי איש-שלום), שרים (בכור שטרית) ונכבדים אחרים (כמו המלחין פאול בן חיים; הגאוגרפים דוד בנבנישתי ומנשה הראל; איש הרדיו והטלוויזיה יצחק שמעוני, שעל מצבתו נחקק המשפט האלמותי שבו השתמש בתכנית 'מקבילית המוחות': 'התחלתי ולכן אסיים'; ליה ון ליר, מייסדת הסינמטק, שעל מצבתה עוצב סרט פילם). מכאן נחזור ברגל מעט אחורה על הכביש שבו נסענו, עד לפנייה שמאלה אל חלקת משפחת בן-צבי, בה קבורים גם בני משפחתו וקרוביו של הנשיא השני, ובהם אחיו, הסופר אהרן ראובני, והארכאולוג פרופסור בנימין מזר, שהיה גיסו של בן-צבי.


כשיוצאים מחלקת משפחת בן-צבי פונים ימינה ושביל קצר מוליך אל שער כניסה לחלקת 'חברה קדישא אחידה לעדת הספרדים ובני עדות המזרח'. כאן אמור היה לקום הפנתיאון לגדולי האומה, וכאן נקברו סמולנסקין, שפירא ויָהודה.


התוכנית המקורית הייתה להשאיר את פסגת ההר חשופה ולשמור אותה אך ורק לקבורת 'אנשי שם'. אך מתברר כי זמן קצר לאחר קבורתם של סמולנסקין, א"ש יָהודה ונ"ה אימבר הלך הפנתיאון לאיבוד...

על המשמר, 13 באוקטובר 1953
באוקטובר 1953 דיווח כתב העיתון 'על המשמר', כי כאשר באו אנשי הקרן הקיימת לאתר את המקום המתאים לקבורתו מחדש של צבי הרמן שפירא, הם נדהמו לגלות כי ב'פנתיאון לגדולי האומה' נכרו קברים חדשים ללא היתר.

עשרה קברים  גם אם של פשוטי עם  זה לא כל כך נורא, ואכן עצמותיו של פרופסור שפירא נקברו ממש ליד סמולנסקין, ואילו עצמות פרופסור אברהם שלום יָהודה נטמנו שתי שורות לפניהם. אך במרוצת הזמן עשרת הקברים הללו הפכו לעשרות רבות ואף למאות, וה'פנתיאון' נמחק לחלוטין.


תחילה איתרנו את מצבתו של סמולנסקין. אפשר להשוותה עם התמונה שלמעלה, שנדפסה בספרו של בריינין, ולראות שאכן על הקבר המחודש הונחה המצבה המקורית שהובאה מאיטליה. מן התמונה שצולמה בסוף המאה ה-19 קיבלתי את הרושם שמדובר באובליסק גבוה. ממש לא. המצבה קטנה מאוד ואינה מרשימה כלל.



 הכיתוב שעל המצבה, שנחקק לפני יותר ממאה ועשרים שנים, ברור וקריא; לעומת זאת הכיתוב למראשות המצבה, שנחקק ב-1953 בשם ממשלת ישראל, מטושטש לחלוטין ובלתי אפשרי לקרוא אותו.



השתמשנו בפטנט הידוע לחובבי מצבות עתיקות – שפכנו מים על האותיות השחוקות, והנה הופיעו האותיות מחדש. הצלחתי מיד לזהות שורות משירו של יל"ג 'לְנִשְׁמַת עֹשֵׂה הַשַּׁחַר', שפורסם לראשונה בשנתון 'כנסת ישראל', בשנת 1887.
כל ימיך לטובת עמך עמלת / מחוץ ומבית את ריבו רבת / לציון קנאה גדולה קנאת פרץ 
יל"ג, 'לנשמת עושה השחר', כנסת ישראל, א (תרמ"ז), עמ' 287

ובתחתית המצבה הצלחתי בקושי לקרוא את השורות האלה:
עצמותיו / ואבן מצבתו / העלו על ידי / ממשלת ישראל / ממירנו שבאיטליה / לירושלים / ביום ד' בסיון תשי"ב / ת.נ.צ.ב.ה.  

השמש הקופחת ייבשה במהירות את המים והאותיות שוב נעלמו מול עינינו... מה נאמר ומה נדבר? זהו ביזיון שכך נראית המצבה על קבר בעל חשיבות לאומית והיסטורית, שכל כך הרבה מאמצים הושקעו בהבאתה ארצה.

כאמור, ליד סמולנסקין קבור צבי הרמן שפירא:


ושתי שורות לפניהם – 'המלומד פרופסור אברהם שלום יָהודה' (1951-1877), יליד ירושלים, ש'הציל את הישוב מגירוש בימי מלחמת העולם הראשונה'. לחוקר, לפעיל הציוני ולאספן א"ש יָהוּדָה (על שמו יש רחוב בשכונת תלפיות בירושלים, וכולם קוראים לו בטעות שְׁלום יְהוּדָה) הקדשנו בשעתו רשימה בעונ"ש מאת אסא כשר ('הספרים המבויישים שלי: קום התנדב לגדוד העברי'). הוא מת במפתיע ב-13 באוגוסט 1951, שעה שביקר במעיינות המרפא של העיירה סרטוגה ספרינגס שבמדינת ניו יורק, ונקבר זמנית בניו-הייבן. עצמותיו הועלו ארצה באונייה 'אילת', שהגיעה לנמל חיפה וממנו הועברו לקבורה מחדש בהר המנוחות, ב-11 בדצמבר 1952.

אברהם שלום יהודה (מקור: הספרייה הלאומית; אוסף שבדרון)

כדי להגיע למצבתו של אימבר יש לצאת מהחלקה ולחזור לכיכר. בצדה הדרום-מזרחי של הכיכר נמצא קברו של בעל 'התקווה'.


נפתלי הרץ אימבר, 1906 (מקור:הספרייה הלאומית; אוסף שבדרון)

אימבר שוכן כבוד סמוך למצבת בזלת נטולת תארים של פרופסור יוסף קלוזנר (1958-1874), שככל הנראה זכה לכבוד זה משום שעמד בראש הוועדה שיזמה את העלאת עצמות אימבר לקבורה בירושלים.


יוסף קלוזנר, בערך 1945 (מקור: הספרייה הלאומית; אוסף שבדרון)

וכך נסגר המעגל שבו פתחנו – שראשיתו בקלוזנר הצעיר, שהתריע על כך שאין מצבה על קברו של סמולנסקין, וסיומו במצבתו של קלוזנר עצמו, לא הרחק מקבורתו המחודשת של סמולנסקין בירושלים.