על דעת המקום: סֶכֶר לִבְרָכָה ולחורבן

מאת יהודה זיו

בימי השרב שאנו נמצאים בעיצומם, מה טוב מאשר להשתכשך במים צוננים, ולוּ גם וירטואליים, ולהם נקדיש את רשימתנו.

בשל מיקומה הגיאוגרפי של ארצנו, שורר בצפונה, ואף במרכזה, אקלים ים-תיכוני, צחיח למחצה. אקלים זה הפתיע את עולי גרמניה ('הייקים') בבואם הנה בשנות השלושים. שלא כמו האקלים הנוח שאליו הורגלו בארץ מולדתם, נתעורר בהם כאן הצורך ב'שנת צהריים', ה'שְׁלַאפשְׁטוּנְדֶה' (שעת שינה) המפורסמת. כינוי זה, שזוהה עם ה'ייקים', הונחל לדורות של ישראלים, אך הלשונאי רוביק רוזנטל כבר עמד על כך, שצירוף לשון זה אינו קיים כלל בלשון הגרמנית והריהו, כנראה, 'תוצרת הארץ' למהדרין (מילון הסלנג המקיף, כתר, 2005, עמ' 371).

מסע פרסום של חברת 'זוגלובק', 2009 (צילום: נדב בלוך; עין הוד)

לא לחינם מכונה דרומה של ישראל בשם נֶגֶב (לשון נָגוּב, יבש). אין פלא אפוא כי חלום 'כיבוש השממה' – ייבוש ביצות, אגירת מי שטפונות והולכת מקורות המים השופעים מן הצפון והמרכז דרומה, באמצעות 'המוביל הארצי' ו'קו ירקון-נגב' – ליווה את ההתיישבות היהודית החדשה מאז ימיה הראשונים.

גם התואר 'מהנדס מים' היה פעם מושא הערצה וכבוד (על מהנדס המים ראו את דבר החידוד שהבאנו בשמו של חיימ'קה לֶבָקוֹב ברשימה 'האמת על הצ'יזבאת', עונג שבת, 23 בינואר 2014). את יצחק רבין, למשל, נהגו לשבח על שמנעוריו חלם להיות מהנדס מים, ואף על פי כן ויתר על 'קריירה', התגייס לפלמ"ח, ולימים היה רמטכ"ל, שר וראש ממשלה.

לעומתו, דב קוּבְּלָנוֹב (1975-1897) היה מהנדס מים לכל דבר. קובלנוב, שהתמחה בבעיות ניקוז, היה איש חברת 'מקורות', אשר שמה מעיד על ייעודה: טיפוח מקורות מים קיימים ויצירת מקורות מים נוספים. קובלנוב היה שותף לשורה ארוכה של מפעלי פיתוח מים. סיפר עליו חוקר תולדות ארץ ישראל שמואל אביצור (במאמרו 'ביצות כבארה ודוב קובלנוב – מדבירן', אריאל, 56-55 [תשמ"ח], עמ' 60-51:

דב קובלנוב על רקע ביצות כבארה (מקור: אביצור, שם, עמ' 57)

קובלנוב קנה לו שֵׁם בעקבות הקמת סכר רביבים והמאגר שבצידו (אוקטובר 1944). תחילה היה עליו להתמודד עם סדרת פרצי גשם פתאומיים ובעקבותיהם שטפונות עזים בנחל רביבים (ואדי עַסְלוּג'), אשר שבו ופרצו את המאגר ואף הרסו את הסכר. בסופו של דבר, לאחר עיבוי הסכר ודיפון המאגר ביריעות אטומות, עמדו שניהם אף בשטפונות פתע עזים ביותר.

וכך מסופר באתר המורשת של קיבוץ רביבים על בניית הסכר ומקומו של קובלנוב במיזם זה:

בדרך זו אף נתפרש ונתממש בדרך ציורית מקור השם 'רביבים'.

גבולות, רביבים ובית אשל, שנוסדו ב-1943, נועדו לשמש 'מִצְפִּים' ראשונים בצפון הנגב, ולפיכך הועידה תחילה ועדת שמות היישובים שעל יד הקרן הקיימת לישראל את השם 'תֵּל צוֹפִים' לקיבוץ שלימים ייקרא רביבים. אך המתיישבים הצעירים דחו שם זה בכל תוקף, ועל פי בדיחה שנפוצה באותם ימים, טענו כי הם נמנים עם חברי 'הנוער העובד' ואינם רוצים שום קשר עם 'הצופים'... 

ברל כצנלסון הוא אשר מצא את הפיתרון הגואל והציע את השם 'רביבים', שהזכיר לא רק את כתב העת הספרותי 'רביבים' שערך יוסף חיים ברנר (לבוב-יפו, 1919-1908), אלא גם את הפסוק 'תְּלָמֶיהָ רַוֵּה, נַחֵת גְּדוּדֶיהָ, בִּרְבִיבִים תְּמֹגְגֶנָּה, צִמְחָהּ תְּבָרֵךְ' (תהלים, סה 11), כלומר: אדמתה תרווה ותתרכך מטיפות המטר העז. המילה רביבים היא משורש רב"ב (ממנו נגזר אף 'רובה'). וכך התקבל על דעת כולם השם 'רביבים', היאה כל-כך לאקלימו ההפכפך של צפון-הנגב. 

סכר רביבים (מקור: אתר קיבוץ רביבים)

לעומת הצלחתו של סכר רביבים, סיפורם של סכרי איילון ובית זית שונה לגמרי. בסוף שנת 1952 החלו עבודות ההקמה של 'קו ירקון-נגב', תחילה בין מעיינות הירקון אשר בראש העין לקיבוץ מגן. משהושלמה המלאכה נתבקשה גם העשרת ספיקתו באמצעות אצירתם של מי נֶגֶר עילי. בשנת 1955 הקימה לשם כך חברת 'מקורות' שני סכרים: 'סכר איילון', שלרגלי מושב משמר איילון, במפגש נחל איילון (אשר אגן הניקוז שלו הוא הגדול ביובלי הירקון) עם נחל נחשון; ו'סכר בית זית', בעמקו של נחל שורק, שעל קו פרשת המים הארצית ממערב לירושלים.

אך משהופעל 'מאגר בית זית' התברר כי ציר הַקֶּמֶר של הרי יהודה מצוי דווקא במערבו, ולפיכך, מי נֶגֶר הנעצרים בו מאחורי הסכר ומחלחלים בקרקעיתו, אינם מפעפעים בשיפוע אַקְוַת (Aquifer) התשתית מערבה – לעבר אגן ניקוזו של הירקון ולהעשרת 'קו ירקון-נגב', כמתוכנן – אלא מזרחה, אל אגנו התת-קרקעי של נחל קדרון, המשתפל לעבר ים המלח... סכר בית זית אינו משמש אפוא למטרתו המקורית, אך נותר על מכונו והיום הוא אתר תיירות המושך אליו מטיילים רבים, במיוחד לאחר שטפונות החורף.

על שפת מאגר בית זית (מקור: ויקיפדיה)

גם ב'סכר איילון' התגלו תקלות, ועם הפעלתו התברר כי שכבות הסלע הסדוקות של תשתיתו אינן מאפשרות אגירת מים. במכרז של חברת 'מקורות' זכתה חברה בריטית, אשר שמה – Cementation (מילוּט, מלשון מֶלֶט) – העיד על מיומנותה בתחום הזרקת בטון ואטימת תשתיות. אך הבטון הנוזלי נבלע בתשתית הסדוקה של המאגר ולא נודע כי בא אל קרבו... המאגר אינו פעיל עוד והוא מתמלא רק בעקבות שטפונות עונתיים.

מאגר איילון (צילום: יעקב שקולניק)