'אהבת ארץ מולדת': פרץ סמולנסקין ושיר המולדת הראשון

מנשה קדישמן, נוף מולדתי (באדיבות גלריית בידרמן פרייבט ארט קולקשן בע"מ, כפר שמריהו)

מאת אליהו הכהן

שיר עברי אחד, שנכתב באקראי בשנת 1868 בווינה, תחת הכותרת 'אהבת ארץ מולדת', הדהד בתפוצה היהודית במזרח אירופה יותר מאלף מאמרים ומנשרים. זה היה שיר פורץ דרך, שהתפרסם שנים לפני שנטבע המושג 'ציונות', ואף קדם לשירת חיבת ציון. אפשר לראותו כמעין קְדִימוֹן של שירת ההתעוררות הלאומית היהודית. 

את השיר חיבר פרץ סמולנסקין, אז סופר בראשית דרכו, שהיה בן עשרים ושש בסך הכול. סמולנסקין הבליע את זהותו כשחתם על השיר באות ס'.

פרץ סמולנסקין, 1885-1842 (מקור: הספרייה הלאומית; אוסף שבדרון)

עשר שנים לפני ייסוד פתח תקווה ושנתיים לפני הקמת מקווה ישראל, ארבע-עשר שנים לפני פרסום 'אוטואמנציפציה' של פינסקר, וכימי דור לפני שפרסם הרצל את מחברתו 'מדינת היהודים', טבע סמולנסקין את הצירוף  'אהבת ארץ מולדת' בשירה העברית. רק כעבור עשרות שנים החלה להשתבץ בשירה העברית הלאומית המילה 'מולדת' שלימים התכנסו שיריה תחת ההגדרה 'שירי מולדת'. סוגה זו נפתחת בשירו של אהרן ליבושיצקי 'הוי ערש מולדת, אַת ארץ נחמדת' (1903), ושיאה בשנות השלושים, כאשר התפרסמו שיריהם של שאול טשרניחובסקי 'הוי, ארצי! מולדתי!' (1933) ושל נתן אלתרמן 'שיר בוקר' (או 'שיר מולדת'), ובו השורות הידועות 'אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת / בְּשִׂמְחָה, בְּשִׁיר וּבְעָמָל' (1934).

את כתב העת 'השחר' יסד סמולנסקין בווינה בשנת 1868 כדי להפיץ באמצעותו את רעיונותיו ואת חיבוריו. עד מהרה הפך 'השחר' לבמה הספרותית החשובה ביותר של יהודי אירופה, והשתתפו בו טובי הסופרים, המשוררים, הוגי הדעות והחוקרים של התקופה. סמולנסקין עצמו פרסם שם את יצירותיו החשובות ביותר והוא גם זה שנשא, לבדו, בעול העריכה וההוצאה לאור. שנים-עשר כרכים עבים נדפסו בעריכתו, ועם מותו, ב-1885, פסק 'השחר' מלהופיע.

השיר 'אהבת ארץ מולדת' נדפס בפתח החוברת הראשונה של השחר (תשרי תרכ"ט, עמ' 4-3), ובוודאי אין זה מקרה שדווקא בו בחר העורך לפתוח את חוברת הביכורים.

במיוחד השפיעו על הקוראים שני הבתים האחרונים של השיר:

בשני בתים אלה מיצה סמולנסקין את השאיפה שבאה אחר כך לידי ביטוי בכתבי היסוד של הציונות: להיות עם ככל העמים היושב על אדמתו בארץ מולדתו. בעת שכתב סמולנסקין את השיר, נראתה שאיפה זו כמשאת נפש רחוקה ממימוש, אך תוך שנים ספורות היא החלה לצאת אל הפועל, עם הקמת המושבות הראשונות בארץ ישראל.

על פי עדותו בשורות המקדימות את השיר, הוא כתב אותו בעקבות ביקור שערך בגן ה'פְּרָאטֶר' (Prater) – הריאה הירוקה של וינה, שהייתה פארק ציבורי כבר בסוף המאה ה-18. זה היה ביום שנאספו בפארק אלפי אנשים לחגיגת 'מוֹעֵד הרובים' (Schützenfest), תחרות צלפים עממית שהייתה (ועדיין) מקובלת במרחב התרבות הגרמני. נסער ונרגש צפה סמולנסקין בהמון החוגג. מכל עבר נשמעו שירים עליזים בגרמנית, שהציתו אש בעצמותיו והעלו על זיכרונו את ירושלים החרבה. 'אז עלה זכרון ירושלים בעת מועדיה על לבי ואשיר את השיר הזה'.

הפראטר, 1794 (מקור: ויקיפדיה)

הגם שהשיר מעולם לא הולחן, מילותיו ליוו את ראשיתה של התנועה הציונית ועוררו את הלבבות כצליליו של שיר זמר כובש לב, המפכים לאורך ימים ושנים.

כאמור, שבע-עשרה שנים התמיד סמולנסקין לשאת בעול עריכת 'השחר'. בכתב העת הזה נדפסו מאמרים מכוננים גם בתולדות המהפכה הציונית, ביניהם מאמרו הראשון, מפלס הדרך, של אליעזר בן יהודה 'שאלה נכבדה' (1879). ועל אף שרחובות רבים בארץ קרויים על שמו של פרץ סמולנסקין, דומני כי תרומתו ללבלוב הרעיון הציוני לא הובלטה דיה. 

כך, למשל, נשכחה העובדה שהוא שימש זרז להתאגדותם של סטודנטים יהודים ברוסיה, שבעקבותיה קמה תנועת ביל"ו. 'הרוח הלאומי אשר הטיף לנו סמולנסקין בכל חוברות "השחר", עשה את שלו' – העיד מרדכי בן הלל הכהן (1936-1856), שנמנה עם פעילי חיבת ציון באותה עת (לוח אחיאסף, ח, תרס"א, עמ' 149).

בביקור שערך סמולנסקין ב-1880 באוניברסיטאות של פטרבורג ושל מוסקבה, כדי לקבץ מנויים לעיתונו 'השחר', הקיפו אותו סטודנטים יהודים בהתרגשות ובהתלהבות ונשאו אותו על כפיים. לאות הוקרה העניקו לו הסטודנטים במוסקבה שי – עט יקר מצופה זהב שעליו חרטו: 'וּפְדוּיֵי יְהוָה יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה' (ישעיהו, נא 11), פסוק שהלם את המסר שהפיץ סמולנסקין בנאומיו ובכתיבתו. הוא עצמו סיפר על כך בהערה למאמרו 'נחפשה דרכינו', שהתפרסם באותה שנה (השחר, י, 1880): 

הכבוד הגדול אשר פזרו לי במלא הפנים בפעטערסבורג ומאסקוי, כבוד אשר לא נעשה עוד לשום סופר עברי, ידעתי גם ידעתי כי לא לי הוא כי אם להדעה אשר אחזו בה, כאשר השמיעו בפומבי התלמידים מהאוניווערזיטאֶט אשר הריעו לקראתי הידד וישאוני על כפים לבית התפלה, וכאשר השמיעו מדברותיהם בעת הארוחה אשר הכינו לכבודי בפעטערסבורג נכבדי העדה ומשכיליה ... והאחרון הגדיל הלא הוא המשורר הנפלא ה' ש"ז לוריא, אשר דיבר בדברים חוצבים להבות אש, ויאמר כי כל הכבוד אשר יפזרו לכותב הדברים האלה הוא יען כי הוא סלל מסלה להרעיון כי עַם אנחנו ויען כי הראה אומץ לבו להדיח את בן-מנחם [מנדלסון] משאתו ועל זאת עלינו לרוממו – וכל השומעים קראו 'הידד', והתלמידים בבית-מדרש החכמות במאסקיי, יותר מארבעים, אשר קדמו פני בבואי הקריבו לי אשכר: עט זהב מעש אמן נפלא, חרתו עליה לאות את הפסוק 'ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה'. 

מאה שנה ויותר לאחר מכן, בשנת 1992, הגיש מנחם מיכלסון ב'קול ישראל' תכנית בשם 'כמעט שבת', שהוקדשה לפרץ סמולנסקין. הוא סיפר עליו, קרא מיצירותיו, ובין היתר סיפר על עט הזהב שקיבל כשי. תוך כדי שידור התקשרה לאולפן אשה נרגשת ואמרה: 'ברגע זה אני מחזיקה בידי את העט'... האשה סירבה להזדהות, אך אמרה שאיננה קרובת משפחה של סמולנסקין. בעלה – כך סיפרה – הוא בן העיר מֶרָאנוֹ (מֶרָאן) שבדרום טירול (היום בצפון איטליה), בה שהה סמולנסקין בימיו האחרונים ובה גם נקבר. רכושו הדל של סמולנסקין, שנותר אחריו, נמסר כנראה לקהילה היהודית המקומית, וכך הגיע העט אל סבו של בעלה, שהוריש אותו לצאצאיו. האם ידוע למישהו מקוראינו היכן נמצא היום פריט סמלי זה מימי הערש של הציונות?

פרץ סמולנסקין בסדרת גלויות סופרים, הוצאת' התחייה' (א' רובינזון, סטניסלבוב), ראשית המאה ה-20

בדור שקדם להרצל, נחשב סמולנסקין לחוזה. הסופר והעיתונאי שמואל לייב ציטרון (1930-1860), מפעילי חיבת ציון בראשיתה, כינה אותו 'נביא התחייה הראשון' ('קטעים', האשכול, ה, תרס"ה, עמ' 89; ושם גם התייחסות לשירו 'אהבת ארץ מולדת'). דברים דומים כתב עליו ביידיש הסופר הגליצאי גרשם באדר: 'סמולנסקין היה בעיניי הנביא הגדול בכל תקופת חיי ... [מאמרו] "עם עולם" הניח את אבן הפינה הראשונה בתודעת הלאומיות היהודית שלי והיה אבן יסוד באמונתי בנצחיות העם היהודי' (מײַנע זכרונות, בואנוס איירס, תשי"ד, עמ' 255). סמולנסקין היה גם מחברו של 'נקם ברית' (השחר, 1883), שנכתב בעקבות הפרעות בדרום רוסיה, ומקובל לראות בו את הסיפור הציוני הראשון.

שער הגיליון הראשון של 'השחר'. כתב העת נדפס בדפוס שלוסברג ולא בדפוס בְּרֶג בו עבד סמולנסקין.

את רשימותיו ל'השחר' חיבר סמולנסקין בעת ששימש מנהל המחלקה העברית בבית הדפוס הנודע של גיאורג בְּרֶג בוינה. הוא כתב אותן בחטף, תוך כדי עבודתו המייגעת שהעסיקה אותו מבוקר עד ערב, ומסרן ישר להדפסה ללא תיקונים. כך גם לגבי יצירותיו הספרותיות, כמו 'התועה בדרכי החיים', 'קבורת חמור', 'גְּמוּל ישרים' או 'הירושה', שרובן נכתבו בהינף יד, ללא טיוטות מקדימות, ועל כן סבלו מהעדר עריכה וממבנה מסורבל שהכביד על קריאתן.

על אף שבראשית צעדיו פקפק סמולנסקין בסיכוייה של הלשון העברית לקום לתחייה, הוא לא רק כתב בעברית (ולא ביידיש), אלא גם דיבר עברית שוטפת – דבר נדיר לפני שהתעוררה התנועה להחייאת הדיבור העברי. לדברי ראובן בריינין, שבשנת 1896 פרסם את הביוגרפיה הראשונה של סמולנסקין (פרץ בן משה סמולנסקין: חייו וספריו, ורשה: תושיה, תרנ"ו), כבר בשנת 1867, בעת טיוליו בטבע עם המשכיל הגליצאי אברהם קרוכמל (בנו של רנ"ק), שוחחו שני המלומדים בעברית בלבד.

סמולנסקין גם עמד בקשר רצוף עם חוקר ארץ ישראל הירושלמי, אברהם משה לונץ. בשנת 1882 ראה אור בבית הדפוס שניהל סמולנסקין בווינה, הכרך הראשון בסדרת השנתונים 'ירושלים' – מפעלו החלוצי של לונץ, שהיה ראשון מסוגו בשפה העברית (שנים-עשר הכרכים הנוספים כבר נדפסו בירושלים, בבית הדפוס שיסד לונץ). מאמצים עילאיים השקיע סמולנסקין בהדפסת כרך זה, ובמיוחד בהכנת מפה עברית מעודכנת של ארץ ישראל, שהייתה אמורה להיכלל בו, ולבסוף, בגלל קשיים טכניים, הוא נאלץ לוותר על הדפסתה.

שער הכרך הראשון של ירושלים, תרמ"ב. למטה: 'בדפוס של געאָרג בראֶג (המנהל פ. סמאָלענסקין)'

בהקדמה לכרך הראשון כתב סמולנסקין:

הספר הזה אשר אקריב לפניך כיום, קורא יקר, יהיה הראשון לאחיו אשר יבואו אחריו, ואשר מטרתם להאיר על דרכי ארץ הקודש, מצבה ומה העם היושב בה ... אם כי גלינו מארץ חמדה זאת והננו נודדים בגויים, בכל זאת אין לנו לבוש בצור מחצבתנו זה, בהביטנו לאחור אל ערש ילדותנו. ואף כי היום, אשר עיני רבים נשואות לשוב ולרשת את הארץ, עתה עלינו החובה להפיץ אור נאמן על כל אורחות הארץ.

משפטים אלה נכתבו ערב ייסודן של המושבות ראשון לציון, ראש פינה וזיכרון יעקב.

איש חמודות יפה תואר, כריזמטי, אהוב ונערץ היה סמולנסקין. ראובן בריינין תיאר אותו כאיש רעים להתרועע, חובב שירה וזמר, 'מבקר תמיד בבתי שיר וזמרה אשר אהב עד מאד' (התורן, ד).

דיוקנו של סמולנסקין (כנסת ישראל, א, תרמ"ז, עמ' 252-251)

סמולנסקין מת ממחלת השחפת בטרם עת, בט"ז בשבט תרמ"ה (1 בפברואר 1885), כאשר היה בן 43 בסך הכל, והובא למנוחות, כאמור לעיל, בעיירת המרפא האוסטרית (לשעבר) מֶרָאן בה נפטר. זה היה טקס עגום ומְעוּט משתתפים. פחות ממניין אנשים ליווהו בדרכו האחרונה ואיש לא נשא הספד על קברו. פרשת הקמת המצבה על קברו במראן וקבורתו המחודשת בירושלים בשנת 1952 אינה עניין לכאן והיא תידון ברשימה נפרדת של דוד אסף, שתתפרסם בבלוג בשבוע הבא.

סמולנסקין מת עני ואביון וככל הנראה לא הותיר אחריו מאומה. הרב והמחזאי יהודה לייב לנדא כתב בספרו, כי 'במותו לא השאיר למשפחתו אפילו מזון סעודה אחת, והפרופסורים דוד צבי מילר וזליגמן הילר נאלצו לקבץ נדבות בשבילה בפומבי ובקולי קולות' (וידויים: מכתבים על דבר היהדות והיהודים בזמן הזה, וינה, [1930], עמ' 41). עם מותו הקיץ הקץ גם על מפעל חייו – 'השחר'. המשורר מנחם מנדל דוליצקי (מחבר 'ציון תמתי'), שבעצמו הספיק לפרסם מפרי עטו ב'השחר', קונן על סמולנסקין מרחוק (הוא גר אז במוסקבה), כאשר הגיעה אליו השמועה על מותו. הנה קטע קצר מהשיר:

המליץ, 20 בפברואר 1885, עמ' 175-173

גרשם באדר רשם בזיכרונותיו, כי כאשר הגיעה אליו הידיעה על מות סמולנסקין הוא פרץ בבכי מר. 'מעולם לא בכיתי כך', כתב באדר, 'לא לפני כן ולא אחרי כן. לא כשמת אבי ולא כשמת בני'. רעייתו וילדיו של סמולנסקין לא היו בלוויתו ובאדר הרגיש שהוא בוכה במקומם (מײַנע זכרונות, עמ' 254-253). 

גם יהודה ליב גורדון (יל"ג), 'אביר סופרי ההשכלה', הקדיש לסמולנסקין שיר אֵבֶל מליצי: 'לְנִשְׁמַת עֹשֵׂה הַשַּׁחַר' (נדפס לראשונה בספר השנה 'כנסת ישראל' שבעריכת שפ"ר, א, ורשה, תרמ"ז, עמ' 288-287). בין היתר התייחס יל"ג לקנאת ציון של פרץ סמולנסקין, שכמשה רבינו ראה את הארץ מנגד ואליה לא בא:

כנסת ישראל, א, תרמ"ז, עמ' 288

שירו של יל"ג הולחן בידי דוד קבונובסקי ונדפס בדפרון מיוחד עם תווים שיצא ביקטרינוסלב בשנת 1892 (שער ברוסית, מילות השיר בעברית ותווים). קבונובסקי היה מלחין יהודי-רוסי שהלחין והקליט שירים עבריים אחדים בתקופת חיבת ציון. האם גם שרו את השיר הזה? ואם כן, מי, מתי והיכן? לפי שעה לא נדע. אך עצם ההלחנה והדפסת הדפרון מעידים על חשיבותו של השיר בעיני המלחין. 

תוספת לאחר הפרסום: רק שאלנו אם גם שרו שיר זה, והנה מצא דוד אסף עדות מעניינת, שהתפרסמה בעיתון הצפירה בשנת 1895. מן העדות עולה כי בהתכנסות שהייתה באודסה לרגל יום השנה העשירי למות סמולנסקין שר קבונובסקי את השיר בפני באי האספה, ואחריו שיר חדש נוסף בשם 'בנשף בערב', שאותו הלחין מתוך הרומן 'התועה בדרכי החיים' של סמולנסקין. עיננו הרואות, אפוא, כי השיר הושר גם הושר.

הצפירה, 17 במרס 1895, עמ' 238

'לנשמת עושה השחר' נמנה עם שירי הזמר העבריים המקוריים (מילים וגם לחן) הראשונים של תקופת העלייה הראשונה. הדפרון עם השיר נשלח ארצה על ידי המלחין לחבריו שהיו בין מקימי רחובות, בתקווה שישירו את השיר. אבל זה לא קרה ולהערכתי השיר מעולם לא הושר ולא הוקלט בארץ, למעט הקלטה פרטית יחידה של הלחן שנעשתה לפני כשלושים שנה. ומעשה שהיה כך היה: הפסנתרן, המלחין, המנצח והמעבד שמעון כהן ביקר אותי בביתי, ואז שמתי לפניו ערימת לחנים מתקופת חיבת ציון, שמעולם לא הוקלטו בארץ, וביקשתיו שינגן אותם בצורה ספונטנית. שמעון נעתר לבקשתי ואני הקלטתי את נגינתו על סלילי הקלטה של פעם.

הנה אפוא, בהשמעת בכורה, היצירה 'לנשמת עושה השחר' של דוד קבונובסקי, כ-125 שנים לאחר הלחנתה. אמנם רק כארבעים שניות, אך בהחלט ניתן לעמוד על יופיה:



מעניין כי לצד שם המחבר (יל"ג) ושם המלחין (קבונובסקי) נרשם בדפרון גם שמו של המעבד א' דונָיֶיבסקי. לא מדובר כמובן באיסאק דונייבסקי המפורסם, המוכר לנו מעשרות שירים (ביניהם 'רינה'), שעדיין לא בא לאוויר העולם, אלא במוזיקאי אחר, איש המאה ה-19, שעיבד וכינס שירים ביידיש ויצירות ליטורגיות. קרבתו לדונייבסקי המפורסם אינה ברורה, אבל אפשר להניח שמדובר באותו גזע משפחה.

דפרון 'לנשמת עושה השחר', יקטרינוסלב 1892 (אוסף אליהו הכהן)

ולסיום נעיר כי סמולנסקין אמנם היה הראשון שהשתמש בצירוף 'אהבת ארץ מולדת' בשירה הלאומית, אך בעצם השימוש בצירוף זה קדם לו לא אחר מאשר הרב יהודה חי אלקלעי (1878-1798), רבה של קהילת זֶמְלִין הסמוכה לבלגרד (היום סרביה). 

אלקלעי, שנחשב אחד ממבשרי הציונות, נולד בסרייבו, אך מגיל 11 גדל והתחנך בירושלים העתיקה. בערוב ימיו הוא שב ועלה ארצה (1874), התגורר תחילה ביפו, אחר כך בירושלים, ונקבר בהר הזיתים. 

בחוברת צנומה בשם 'קול מבשר', שראתה אור בלייפציג שבגרמניה בשנת 1852, כתב אלקלעי בעמוד השער, מתחת לכותרת הספר, את כותרת המשנה: 'על אהבת ארץ מולדת'. מעט עותקים נותרו מחוברת זו – לדעת החוקר א"מ הברמן, הוא בּוּעַר בשל חרם שהטילו עליו ראשי האורתודוקסיה היהודית בגרמניה, שהאשימו את אלקלעי בעילויו של הסולטן הטורקי עבדול מג'יד לדרגת משיח צדקנו – ובכולם, כנראה, חסר דף השער. ועם זאת, נוסחה של כותרת המשנה השתמר בבירור ברישומי קטלוג הספרים העבריים של יצחק אייזיק בן-יעקב:

יצחק אייזיק בן-יעקב, אוצר הספרים, וילנה 1880, עמ' 521, מס' 143

הרב יהודה אלקלעי ורעייתו