יום שישי, 29 בספטמבר 2023

יחי אדוננו, מורנו ורבינו: מנהגי חג בחצרות חסידים (א)

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

לפני שנים רבות, כשהייתי חלק מעולם הפרסום, אנשי השיווק התהדרו במילה חדשה: פוזישיונינג (Positioning) – כיום קוראים לזה בעברית מִיצוּב, ויש המהדרים וקוראים לזה מִיתוּג (branding) או בִּידוּל. אם למוצר שלך אין שום יתרון בולט על המתחרים, תמציא משהו שיבדל אותו מהם: סניקרס צהובים, משקפיים מרובעים או בננות בטעם צנון. כך תוכל לפרסם ולהבליט את לקוחותיך.

ומה שנכון בענייני חולין, נכון לא פחות גם בעולמות הקודש.

אחרי השואה הגיעו לארץ טיפין טיפין שרידי עדוֹת חסידיות שונות ממזרח אירופה וממרכזה. אודים מוצלים מאש, שחיפשו בארץ ישראל בית חדש שבו יוכלו לשקם את עצמם ולחדש את חיי הקהילות כפי שזכרו והכירו קודם לחורבן. כמה אדמו"רים הגיעו לארץ עוד קודם לשואה, מקצתם הצליחו לשרוד במחנות הריכוז והמוות ובגטאות וניצלו בדרך נס, הם מצאו את חסידיהם הישנים ואת החסידים שניצלו ויחד ניסו לחדש את החצר החסידית הישנה שחרבה. 

מכל הערים שבארץ, דווקא תל אביב הייתה 'עיר החסידות'  לא בני ברק ולא ירושלים. בתל אביב של שנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת היו עשרות רבות של בתי תפילה חסידיים (שטיבלך) ודירות מגורים של אדמו"רים שהפכו ל'חצרות' חסידיות צנועות. אלה ליד אלה גרו בתל אביב דאז חילוניים, מסורתיים, דתיים-לאומיים וחרדים, בדו-קיום מכבד וביחסי שכנות טובה.

ממש לאחרונה ראה אור ספר מרתק בהוצאת מרכז זלמן שזר, פרי עטה של ד"ר מיכל גלטר, שנקרא בשם המאתגר: שטריימל בדיזנגוף: חצרות חסידיות והמרחב הדתי בתל אביב, 1965-1940. דווקא בימים מתוחים אלה, העיון בספר יפתיע את כל מי שחשב שתל אביב נולדה מן הים, ללא היסטוריה, ללא מורכבות וללא רבגוניות דתית. גלטר פורשת מפה  תרתי משמע  של כל בתי התפילה והחצרות הללו, שרובם פעלו באזורים הכי מגניבים של תל אביב דהיום: שדרות רוטשילד, שינקין, אחד העם ועוד.

כל זה נחלת ההיסטוריה. הכל השתנה למן אמצע שנות השישים, כאשר רבים מהחרדים עזבו לבני ברק ורבים מבני הציבור הדתי-לאומי עברו לפרברים (פתח תקוה, רעננה, כפר סבא, גבעת שמואל, ועוד) ובהמשך להתנחלויות מעבר לקו הירוק. עדיין נותרו לא מעט שרידים חסידיים בתל אביב, אבל ה'סצנה' החסידית כבר לא שם, והיום הם מעין 'שמורות טבע' בלב העיר החילונית התוססת, שחיים בשלום וללא פרובוקציות עם סביבת הרוב החילונית. אבל זה כבר נושא לכתבה אחרת.

העולם החסידי המתחדש בארץ זכה להצלחה מדהימה, ואת זה לא צריך להוכיח  כל מי שחי כאן יודע זאת היטב.

הרבי מפרמישלאן דורש לפני צאן מרעיתו בטקס התשליך

ככלל, העולם החרדי האשכנזי מתחלק לשניים: המתנגדים ('ליטאים', 'פרושים') והחסידים. החסידים מתחלקים ל'חצרות' או עדוֹת, ובראש כל קבוצה כזו עומד אדמו"ר (אדוננו, מורנו ורבנו), המכונה בפי החסידים: רבי (בלשון הדיבור: רֶבֶּה) ובלשון החוקרים: צדיק. הרבי הוא בן לשושלת ארוכה ומיוחסת, ובפועל החסידים מגדירים את עצמם כנאמניה של שושלת זו: פרידמן בסדיגורה, טברסקי בצ'רנוביל, רוקח בבלז, טייטלבוים בסאטמאר, הלברשטם בצאנז, שניאורסון בחב"ד וכו' וכו'.

יש עשרות חצרות כאלה, המכונות לרוב על שם עיירת מוצאן שבגולה, מהן זעירות ומהן גדולות, אימפריות של ממש. לכל חצר מנהגים המיוחדים לה, צורות לבוש מיוחדות, מנגינות חסידיות ייחודיות ועוד ועוד ענייני הווי וסגנון חיים. 

כבר שנים שאני מצלם חצרות חסידיות. אני מודה כי העולם החסידי לא רק מעניין אותי אלא גם מצטלם יפה... בעיקר מעניינת אותי רוח ההמצאה וחידוש העבר ושילובה בתוך המסגרת השמרנית הישנה. אני סקרן להבין את סוד הצלחתם של האדמו"רים למצב את עצמם ואת חסידותם וליצור את ה'אספרי דה-קור', מעין רוח יחידה. במרוצת השנים הם גם המציאו מנהגים חדשים, ייחודיים להם, שאינם כתובים בתורה ואפילו אינם מדרכי אבות, אבל הם וחסידיהם מאמינים שמנהגים אלו ניתנו למשה רבינו בהר סיני.

ולקוראי רשימה זו אני פונה בבקשה: בלי 'פוליטיקה'. אני לא שופט ולא מחלק ציוּנים, רק מציג כמה ממנהגי החגים שנהוגים בקרבם של אלה שחיים איתנו ולידינו. כמובן שלא התיימרתי לכסות את הכול, זהו רק מבחר קטן וכל אחת מקבוצות הללו ראויה ליותר מכמה שורות. מן הסתם גם טעיתי בהבנה או בפירוש של כמה דברים, וכרגיל אשמח אם הקוראים יתקנו אותי. 

השתדלתי לסדר את התמונות לפי לוח השנה היהודי, אבל לא תמיד הצלחתי. הפוסט קצת ארוך ולכן חילקנו אותו לשניים. נתחיל... (שימו לב, הקלקה על תמונה תגדיל אותה).

*

חסידות סדיגורה 

תשליך עושים בראש השנה, אך יש חצרות חסידיות העושות את הטקס העתיק הזה בין ראש השנה ליום כיפור. את החטאים משליכים כביכול למקווה מים שיש בו דגים. בבני ברק אין ים ואין אגם או נהר. מה עושים? חסידי סדיגורה עורכים את הטקס בחצר מרכז החסידות, אל מול בריכת ילדים מפלסטיק ולתוכה מכניסים כמה דגים אמיתיים קטנים.

חסידות פרמישלאן 

חסידות פרמישלאן היא חסידות קטנה שמרכזה בבני ברק. את טקס התשליך עורכים החסידים על שפת נהר אמיתי, ליד שפך הירקון לים. 

לחסידות זו יש כמה מנהגים מיוחדים, וכך למשל ב'הקפות שניות' שבמוצאי שמחת תורה רק האדמו"ר רוקד עם ספר תורה. שאר החסידים רוקדים סביב הדוכן שעליו מונחים ספרי תורה נוספים. 

בחנוכה נוהג האדמו"ר לנגן עלי כינור להנאת חסידיו. למדרגת יהודי מנוחין הוא עדיין לא הגיע, אבל יהודי הוא במאה אחוז. 

חסידות קרעטשניף 

קְרֶצ'ניף היא חסידות קטנה שמקורה ברומניה ומרכזה הישראלי הוא ברחובות. את טקס התשליך הם עורכים בחוף הים הפרטי של קיבוץ פלמחים. 

חסידות לֶלוֹב

בערב יום כיפור נוהג האדמו"ר מללוב  לבוש בקִיטְל (חלוק לבן שמדמה תכריכים)  לחלק פרוסות של עוגת 'לֶייקָח' לחסידיו. למה לייקח דווקא? יש הדורשים מנהג זה על סמך הפסוק במשלי 'כי לקח טוב נתתי לכם', ויש המסבירים זאת שכך מתברכים החסידים שלא יזדקקו בשנה זו לידי מתנת בשר ודם.

אחרי קבלת העוגה זוכים החסידים לקבל מלקות מהשמש, זכר לל"ט המלקות  עונש שנהגו בו בתי הדין בתקופת המשנה. לא מדובר חלילה במלקות אמיתיות, אלא במגע רך של רצועה. המנהג הזה עתיק מאוד ורווח גם בחוגים לא-חסידיים.  

חסידות פינסק-קרלין 

את שמחת בית השואבה חוגגים החרדים בלילות חול המועד סוכות. בחצרו הירושלמית נוהג האדמו"ר של פינסק-קרלין (פיצול של חסידות קרלין-סטולין) לרקוד עם שתי אבוקות. לידו  גם הוא מניף שתי אבוקות  בלבוש לא חסידי אלא מודרני (מגבעת, חליפה ועניבה) עומד אחד התומכים העשירים של החסידות (אלה מכונים בעגה החרדית 'נגידים'), שבזכות תרומותיו הוא נהנה ממעמד מיוחד.

חסידות מכנובקה-בעלז

בתפילת הושענא רבה  בבוקרו של היום האחרון של חול המועד סוכות  מתעטפים חסידי מכנובקה-בעלזא (פיצול של חסידות סקווירה ושל חסידות בלז), שמרכזם בבני ברק, ב'טורקיש טלית' (במלעיל), כלומר טלית טורקית. מדובר בטלית עבה וקטנה מהרגיל שפסיה צבועים בכחול כהה. חלק מהתפילה המיוחדת כולל גם 'הקפות' עם ארבעת המינים, והאדמו"ר (במרכז התמונה) מוביל את המתפללים. 

רוב החסידים חובשים בשבתות ובחגים שטריימל. האדמו"רים חובשים שטריימל מפרווה משובחת במיוחד, המכונה קולפק או צוֹיְבֶל (צובל הוא יונק בעל פרווה). צאצאי אדמו"רים בחסידויות שמקורן ברומניה או גליציה חובשים גם הם קולפק. כך גם בחסידות מכנובקה, נכדיו של האדמו"ר חובשים קולפק. כאן ב'הקפות שניות'.

חסידות ויז'ניץ

כך נראה אולם בית הכנסת הגדול של חצר ויז'ניץ בבני ברק בבוקר יום הושענא רבה. 

הגברים הנשואים בולטים בטליתות לבנות, והבחורים הרווקים  בשחור וללא טלית  עומדים על הפַארֶנצֶ'ס (טריבונות) וכולם מחזיקים בידיהם את ארבעת המינים. על הבימה שבמרכז האולם עומדים האדמו"ר ושמשיו. אחרי 'נטילת לולב' לוקחים כולם צרור של חמישה ענפי ערבה וחובטים אותם ברצפה במלוא הרצינות. 

שמחת תורה הוא גם יום שמחת הילדים. כמו בכל בתי הכנסת האחרים בחסידות ויז'ניץ נוהגים להעלות לתורה גם ילדים שעדיין לא הגיעו לגיל בר-מצווה. בכמה פינות עורכים קריאת ברכה משותפת לילדים שעדיין לא למדו לקרוא. מרימים עבורם מעין חופת טליתות, וילד אחד, שמכונה 'חתן כל הנערים', קורא את הברכה עבור כולם. 

חסידות בֶּעלְז 

במוצאי שמחת תורה עורכים בבתי כנסת רבים עבור הילדים טקס 'צאן קדושים' (ובלשון הדיבור: קדויישים). בחצר בעלז המנהג הפך להצגה שלמה. אחד החסידים מתחפש לרועה ומוליך אחריו טור ארוך של ילדים. הם עוברים על פני האדמו"ר המברך אותם, מקבלים שקית ממתקים, ולסיום הרועה שופך עליהם מים וזורק עליהם סוכריות (לטקס זה הקדשנו רשימה מיוחדת בבלוג). 

חנוכה הוא החג האהוב על חסידי בעלז. אלפי חסידים מכל רחבי הארץ, וגם רבים מחו"ל, באים לחלות את פני האדמו"ר ולחזות כיצד הוא מדליק את הנרות. הצעירים על הטריבונות, הזקנים סביב השולחן והילדים מתחת לשולחן. אחרי ההדלקה האדמו"ר נושא דרשה ועם סיומה שרים החסידים ממיטב שירי בעלז, כשמלווה אותם מקהלת ילדים ומקהלת גברים. השירה מלהיבה וזו חוויה מוזיקלית נהדרת. 

החלק השני של הכתבה פורסם כאן 
_______________________________

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il

יום רביעי, 27 בספטמבר 2023

מפה ומשם: כניסה מסביב, צפת, ראש הנקרא, חלב, גרנדמייזר, טיפשות חיים

א. כניסה ויציאה

במגרש החניה ברחוב המגדל בטבעון, ליד הספרייה ומרכז ההנצחה, מוצב שלט ובו כתוב, באותיות של קידוש לבנה כניסה.

מאחוריו, מבוייש, יש שלט קטן ועליו כתוב שבעצם 'הכניסה מסביב'...

צילום: אלון ריבק

וזו הזדמנות להזכיר את ספרו המצוין והחד-פעמי של ידידי איתמר וכסלר, הכניסה מסביב (כתר, 2001). פעם, כשהוא היה פחות עסוק, איתמר גם כתב את המדור 'שלטים מקומיים' בבלוג עונ"ש.

מכל מקום, אם יש כניסה, יש, בדרך כלל, גם יציאה.

בפסטיבל הכלייזמרים בצפת בלטו השלטים 'יציאה', ובמיוחד 'יציאת חרום', על רקע מבני השירותים הניידים שברקע.

צילום: שמוליק שדה

ועוד יציאה, יותר נכון 'מוצא', או 'מוֹצָאוֹת', והפעם עם הזמנה מפורשת ל'נוחיות' (פעם קראנו לבית שימוש 'נוחיות', אבל זה היה מזמן):

צילום: טובה הרצל


ב. צפת בשבע טעויות

ואם אנחנו כבר בצפת, איך בדיוק כותבים את שמה של עיר זו בלועזית? לא תאמינו כמה אפשרויות יש.

באנגלית זה כמובן, Safed או Tzfat, אבל למה להיצמד לאנגלית נכונה אם אפשר לשבש אותה?

הנה כמה דוגמאות. יש עוד אפשרויות, ואידך זיל גמור.

ZEFAT
SAFED
SAFED או SAFAD
TSFAT
ZEFAT
צילומים מיכל יעקבי

ג. ראש הנקרא

השיבושים של צפת, הם כאין ואפס לעומת ראש הנקרה.

איזה כיף לבלות בלגונה הכחולה. 

איפה נמצאת הלגונה הזו? תלוי את מי שואלים. אם תשאלו את המפות של גוגל תגלו שהיא נמצאת ממש ליד ראש הנקרא!

תודה לאלון ריבק

אגב, גם הגשר היפה שנמצא בראש הנקרה קרוי בפי חברת ההנדסה א.מ.ח.ז שבנתה אותו 'גשר ראש הנקרא':

א.מ.ח.ז. - מהנדסים


ד. מידע חשוב אך לא נחוץ

שימו לב למידע המאוד חשוב ואף מפתיע שמובא על גבי קרטון החלב של תנובה: 

מידע על אלרגנים: מכיל חלב 

צילום: דוד אסף (תודה לפיני גורליק)

אתם מבינים? קרטון החלב מכיל... חלב. איזו הפתעה!

באנגלית קוראים לזה TMI, ראשי תיבות של too much information – מידע מביך, מיותר ולא נחוץ. בעברית קוראים לזה כסת"ח – שלא יבוא איזה נודניק ממשרד הבריאות ויגיד משהו.


ה. משולחנה של הגרנדמייזר

מחנחים יקרים...

'אין לימודי ליבה אין דאגות', כתב לי טל סגל שצילם את השלט הזה בפתח החנות 'מדף הספר' שברחוב היהודים בעיר העתיקה של ירושלים.

גם אנגלית זה לא ממש בקטע שלהם (לפחות לא בהבחנה בין though ל-through).

צילום: טל סגל

גם השלט המעורבב הזה, שצולם בקרית הממשלה בירושלים, מראה את כל הטוב שיש באי-לימודי ליבה. 

צילום: איתי שוורץ

ו. טיפשות חיים

כששירתתי בצבא (מזמן) היה נהוג לומר בחדר האוכל כי מי שרוצה לאכול לחם מהיום שיבוא מחר. 

השלט הזה, בפתח סופרמרקט פרטי באשדוד, הזכיר לי אמרת כנף נושנה זו.

צילום: יצחק לב


יום שישי, 22 בספטמבר 2023

שדות שפוכים במצפה חרובים: משהו על 'החיטה צומחת שוב'

דורית צמרת במצפור זאב, 2014 (באדיבות בתה נעה ארנברג; Xנט)

דורית צמרת-ארנברג (2023-1943), חברת קיבוץ בית השיטה, עורכת ופעילת שלום ותיקה, שהלכה השנה לעולמה והיא בת שמונים, כתבה ארבעה שירים שהולחנו, אך רק אחד פרסם את שמה בכל הארץ – 'החיטה צומחת שוב'. מאז הולחן נכנס שיר מרגש זה לכותל המזרח של הזמר העברי בכלל, ולסוּגת שירי הזיכרון לנופלים במלחמות ישראל בפרט.

במצפה חרובים, הנמצא בתחומי ההרחבה של קיבוץ בית השיטה וצופה על עמק חרוד ועל הרי הגלבוע, נקבעה אבן זיכרון עוד בחייה של דורית צמרת, ועליה צוטט הבית הראשון של השיר, שבו כמובן נזכרים ה'חרובים'. אפשר להניח שהשיר הוא שנתן למקום את שמו ולא ההפך.

את השיר חיברה צמרת בשנת 1974 בהשפעת נפילתם של 11 מבני הקיבוץ בקרבות מלחמת יום כיפור.

המילים המקוריות של השיר בכתב ידה של דורית צמרת
 (אתר בית השיטה)

לא קלה הייתה דרכו של השיר עד שהולחן. ארבע שנים המתין. תחילה נמסר לחיים אהוביה מבית השיטה, אך הוא לא הצליח להלחינו והעבירו לנעמי שמר. גם דרכה של שמר לא צלחה והיא העבירה אותו לחיים ברקני (2001-1923) מקיבוץ שער הגולן ('ביתי אל מול גולן' ועוד שירים יפים רבים מִסְפוֹר), שהלחין אותו, לדבריו, בתוך חצי שעה. זה היה ב-1978. 

כאן, בהקלטה מ-1989, סיפר חיים ברקני על דרכו בהלחנת השיר: 

 

מועד ההלחנה התאים לחגיגת היובל לייסוד הקיבוץ (בכ"ה בתשרי תרפ"ט / 9 באוקטובר 1928, התגבש הגרעין המייסד כפלוגת עבודה ששהתה בחדרה במשך שנתיים) – אירוע המצוין בבית השיטה בכל שנה. השיר בוצע אפוא בפעם הראשונה באותה חגיגת יובל, שבאותה שנה הוקדמה לאלול תשל"ח / ספטמבר 1978 (ראו אהרן מגד, 'חבלי שלום', דבר, 2 בספטמבר 1978, עמ' 15; תודה לד"ר דותן גורן). 

במת מופע היובל של בית השיטה, ספטמבר 1978 (בית השיטה: מורשת בתמונות)

את השיר השמיעה חבורת הזמר 'האשקולית של בית השיטה', שהוקמה ב-1975 והורכבה ברובה מחברי הקיבוץ. סולנית השיר הייתה תמי כוכבא ובין בני החבורה היה גם חנוך אלבלק, חבר הקיבוץ וסולן 'הגבעטרון', שהתפרסם ב-1990 בשירת הפיוט 'ונתנה תוקף' בלחנו של יאיר רוזנבלום, שהולחן גם כן לזכר 11 בני הקיבוץ שנפלו במלחמת יום כיפור. 

הנה הביצוע המקורי:

  

אך לביצוע המקורי של 'האשקולית' לא היה הד מחוץ לגבולות הקיבוץ. 

הוא התגלגל לידיה של חוה אלברשטיין, שהקליטה אותו לאלבומה 'נמל בית' (1983). הביצוע המופתי שלה הפך את השיר לנחלת הכלל, והשאר הוא היסטוריה.

   

כאמור, במצפה חרובים הונח סלע בזלת מקומי ועליו נחקקו שורות הבית הראשון:

צילום: אילן שריף

הבעיה היא שהשורה הראשונה שגויה...

בשיר המקורי כתבה צמרת 'שדות שפוכים', וכאן נעשתה – בכוונת מכוון או מבלי משים – היפר-קורקציה, כלומר תיקון יֶתֶר והשפוכים הוחלף בפרושים.

אילן שריף, שהבחין בטעות, סיפר לי כי לפני כמה שנים הפנה לכך את תשומת לבה של דורית צמרת, והיא השיבה לו כי היא שמחה על הציטוט והטעות אינה חשובה כלל, במיוחד כשעומדים מול הנוף היפה ביותר בעולם...

מכל מקום, האם שדות נשפכים? האם זו לא טעות לשונית?

שאלתי את רונית גדיש מהאקדמיה ללשון העברית והיא השיבה:

אני מדמיינת לעצמי את המראה של אזור רמות יששכר הנצפה מבית השיטה. זהו שטח רחב יריעה הנראה כמֹורָד. אם כן, אולי בדמיונה של המשוררת זה נראה כאילו השדות נשפכים ממרומי רמות יששכר אל העמק. הצורה 'שפוך' עצמה משמשת לציון דבר מה שמתפשט, כמו 'חיוך שפוך על פניו' (וראו בערך 'שפוך' במילון אבן־שושן, משמעות 2).

אני משער שמי ש'תיקן' את השיר הושפע גם באופן לא מודע משירו של דודו ברק 'ביכורים' (2008; לחן טוני הלפמן), שם נמצאת השורה הזו: 

ראה ימים באים, ימי השמש. / שטיחי שדות פרושים הרחק לנגדך.

שורות מהשיר 'החיטה צומחת שוב' צוטטו בעוד מקום על מפת הארץ: במצפור זאב, ליד היישוב תמרת, שגם הוא צופה על נופי עמק יזרעאל (התמונה בראש הפוסט צולמה שם). המצפור קרוי על שמו של קצין השריון זאב שגב שנפל בסיני במלחמת יום כיפור והוא בן 29.

הציטוט הוא של הפזמון החוזר:

אתר יזכור

גם כאן סטו מעצבי אבן הזיכרון מן הנוסח המקורי, שבו נכתב:  

זֶה לא אוֹתוֹ הָעֵמֶק, זֶה לא אוֹתוֹ הַבַּיִת,  
אַתֶּם אֵינְכֶם, וְלא תּוּכְלוּ לָשׁוּב,  
הַשְּׁבִיל עִם הַשְּׂדֵרָה, וּבַשָּׁמַיִם עַיִט 
אַךְ הַחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב.

לשון הרבים הפכה בכתובת זו ללשון יחיד: אתה אינך, ולא תוכל לשוב...

ולב מי לא יבין או יזדהה עם ה'שיבוש'-תיקון הזה, שהפך את השורה המכלילה על 11 נופלי בית השיטה לשירה פרטית, קינה על יחיד שנפל. 

ה'התכתבות' עם השיר מראה את כוחה של היצירה המקורית ואת הרלוונטיות המתמדת שלה. הנה לפנינו שיר שעשה את שליחותו מעל ומעבר, ומילותיו מדובבות שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים 

בול יום הזיכרון תשע"ה, עיצוב: רינת גלבוע (דואר ישראל)

ונסיים בביצוע מרגש של מקהלת הגליל העליון בניצוחו של רון זרחי ובליווי הפסנתרן אייל באט. הסולנית היא אפרת הכהן-ברם והעיבוד הוא של משה זורמן (הוקלט ביולי 2022, בפסטיבל 'לא בשמים'):

  

להרחבה

יובל ניב, 'מחברת "החיטה צומחת שוב": איך קורה עדיין שמלחמה פורצת שוב?', Xנט, 29 ביולי 2014.

הדר בן יהודה, 'החיטה צומחת שוב: מסע אישי בספרי הזכרון של חללי בית השיטה', הספרנים: בלוג הספרייה הלאומית, 27 באפריל 2017.

עמירם אורן, 'בית השיטה, אודות הקיבוץ במפגש בביתם של רוני ויעקב יוניש', עמירם בשבילי ישראל, 23 בספטמבר 2023.


יום שני, 18 בספטמבר 2023

הספרות והחיים: מיץ פטל, ליפא העגלון, המוחק הגדול, מודה אני

 א. מיץ פטל בהפרדה

מכל המקומות בעולם דווקא בבית הקברות הישן בחיפה יש הדהוד בלתי צפוי למיץ פטל  (עם עובד, 1970), ספרה של חיה שנהב שדורות של ילדי ישראל גדלו עליו.

וברצינות, האם מותר לנטול ידיים במיץ פטל? האם דרושה הפרדה בין נשים וגברים בעת נטילת ידיים? 

צילום: אבי בלדי

ב. ליפא העגלון

מפרסמי החנות החרדית לחומרי בניין 'שפע טוב' בבני ברק מגלים ידע בלתי צפוי בזמר העברי.

צילום: יוחנן פלוטקין

להזכירכם, מדובר בשירם של יחיאל מוהר ואריה לבנון, ששרו חברי להקת בצל ירוק בשנת 1960:

  

ג. המוחק הגדול

שירה של נורית זרחי 'המוחק הגדול' נדפס לראשונה בעיתון הארץ, 11 באפריל 2020, ואחר כך בספר של זרחי וְאַת? (אפיק, 2020).

כְּמוֹ עוֹרֵב בְּרוּחַ חָזָק הַמְּחַפֵּשׂ עָנָף לְמִשְׁעָן

כָּךְ אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת לִי לְהָנִיחַ עַצְמִי.

גַּל אַחַר גַּל מֵצִיף,

מוֹחֵק אֶת חוֹמַת הָעִגּוּל

הַמְּכַתֶּרֶת סְבִיב הָאֲנִי.

מָה הָרַעַשׁ שֶׁאֲנִי שׁוֹמַעַת?

זֶה הַמִּלּוֹן הָעִבְרִי הַכָּבֵד נִשְׁמַט עַל הַשְּׂפָתַיִם

לְהָמִיר אֶת מוּבַן הַמִּלִּים.

תֻּפֵּי הַדַּף הַלְּבָנִים מַכִּים בָּעִצּוּרִים 

וְחַיּוֹת קְדוּמוֹת יוֹצְאוֹת מִמְּחִילוֹת הַפֵּשֶׁר,

מְלַחֲכוֹת בְּגוּף הַשָּׂפָה. 

הַאִם תַּרְאֶה לִי אֶת פָּנֶיךָ שֶׁאֶזָּכֵר בְּפָנַי, 

אִם נוֹתְרוּ לִי?

על גב הבניין של גלריה גורדון ברחוב הפלך 6 בתל אביב שורטטו מילות השיר באותיות קידוש לבנה:

צילום: איתמר לויתן

ד. מודה אני

ברחוב צבי בְּרוּק 8 בתל אביב חקק אחד ממעריציו של מאיר אריאל את מילות הבית הראשון של שירו-תפילתו 'מודה אני'.

צילום: איתמר לויתן

על השיר והסיפור מאחוריו כתב שחר אריאל (הבן של), 'מודה אני לפניך: כשמאיר אריאל הפסיק להופיע בשבת', בלוג הספריה הלאומית, 27 באוגוסט 2018.

וכאן מאיר אריאל שר: