יום שישי, 31 במאי 2013

מסע מן הכורסא: בעקבות 'לילה, לילה'


א. המילים

השיר 'לילה לילה', שאת מילותיו כתב נתן אלתרמן ואת צליליו מרדכי זעירא, הוא אחד משירי הזמר העבריים האהובים ביותר, וכפי שנראה בהמשך הוא ממשיך להזין את התרבות הישראלית עד ימינו ממש.

ואכן, מי לא שר אותו בציבור או בטיול השנתי, כשהלילה רב, הצללים ניטשו ורק חרמש הירח האיר על המדורה, ואחרי ששרו, תמיד גם היה מישהו ששאל איך מיישנים ילדים בשיר ערש שמילותיו מפחידות כל כך? ובכל זאת, דורות של ישראלים המשיכו וממשיכים לשיר את הבלדה הכמו ימי-ביניימית הזו בדבקוּת שאין למעלה ממנה, ואינם חוששים לנפשות הרכות שתיבהלנה משני הפרשים שנהרגו בטרף ובחרב (והשלישי? מה קרה לו? – 'הדרך ריקה' כתב המשורר. סתם ולא פירש).

דן אלמגור סיפר לי בשמו של חיים גורי, ששר פעם את השיר לבתו הקטנה. היא לא בכתה ב'אחד היה טרף', וגם לא ב'שני מת בחרב', אבל הזדעזעה מ'את שמך לא זכר'... 

שלושה פרשים חמושים (תחריט של אלברכט דירר, ראשית המאה ה-16)

את השיר כתב אלתרמן לתכנית הארבע-עשרה של תיאטרון 'לי לה לו', שנקראה 'רק למבוגרים' והצגת הבכורה שלה הייתה ב-4 בפברואר 1948, אך כפי שנראה בהמשך, השיר נכתב כמה שנים קודם לכן, לכל המאוחר ב-1946.

היו אלה ימי מלחמת העצמאות ובזיכרונותיו סיפר משה ואלין, המפיק האגדי של תאטרון 'לי לה לו', כי הצגת הבכורה, שהתקיימה באולם 'יאשה חפץ', התנהלה לקול יריות שהגיעו מכיוון השכונות הדרומיות של תל-אביב שגבלו ביפו (ימים של חול וכוכבים, 1998, עמ' 166). מי שביצעה את השיר בהופעה המקורית הייתה שושנה דמארי, אז בת עשרים וחמש בסך הכל.

דבר, 4 בפברואר 1948

תחילה הנה המילים, שלכאורה מוכרות לכולם. ובכל זאת... (שימו לב במיוחד לבית הרביעי, שאותו 'נהוג' להשמיט בשירה בציבור).

נתן אלתרמן, פזמונים ושירי זמר, ב, הקיבוץ המאוחד, תשל"ט, עמ' 137

כמעט כל מי שהתייחס לשיר, עמד על הפער הבלתי נתפס בין המוסכמה ששיר ערש אמור להרגיע את הילד המנמנם, לבין התוכן האלים והמפחיד של השיר עצמו: שלושה פרשים חמושים העושים דרכם אל הילדה ההולכת לישון. אחד היה טרף, שני מת בחרב, והשלישי, ששרד, כלל אינו זוכר את שמה של הילדה שאליה הוא רוכב. פתרונות של ממש לא ניתנו, והשיר היה ונותר חידתי.

כשקראתי אותו שוב, שמתי לב להדהוד של כמה מטבעות לשון מתפילת 'ונתנה תוקף' של יום הכיפורים ('מי בחרב ומי בחיה ... מי ישקט ומי יטרף... כצל עובר וכענן כלה וכרוח נושבת'). ספק אם יש לכך משמעות פרשנית כלשהי, אבל מי יודע...

לא פחות מעניין הוא מגוון האלתורים שנעשו על השורה הראשונה. אלתרמן כתב בבית הראשון 'לַיְלָה, לַיְלָה, הָרוּחַ עוֹבֶרֶת', ובבית האחרון 'הָרוּחַ גוֹבֶרֶת', אבל האמנים ששרו (ובינינו, גם רבים מאתנו) הרשו לעצמם לשנות ככל העולה על רוחם.

כך למשל, כפי שניווכח לשמוע בפרק הבא, שושנה דמארי (המבצעת המקורית של השיר!), בנות שלישיית שוקולד, מנטה מסטיק ואפרת גוש משבשות ל'הרוח נושבת' (וכך גם נרשם לדראון באתר שירונט, שממנו מרבים לצטט); אסתר עופרים, ריקה זראי ועירית סנדנר משלישיית המעפיל שרות 'הרוח גוברת' וכמותם גם שמעון ישראלי; ורק צדיקים כמו הארי בלפונטה, הדודאים, אריק אינשטיין ויהורם גאון שרים כמו שצריך 'הרוח עוברת'.

אמנם, בדיקת תווי השיר שרשם זעירא בכתב ידו מראה שהנוסח שהוא החזיק בידיו לבית הראשון היה דווקא 'הרוח גוברת', וייתכן שרצה להתאים בין שתי השורות הראשונות של הבית הראשון לבין שתי השורות של הבית האחרון.


אך מצד שני, יש גם טיוטה אחרת של זעירא (שאותה המציא לי אליהו הכהן), ובה גם בבית הראשון הרוח עוברת ולא גוברת...


ב. מתי נכתב השיר?

כאמור, השיר הועלה לראשונה על הבמה ב-4 בפברואר 1948, אבל פתק שרשם מרדכי זעירא בכתב ידו, ותוארך לשנת 1946, מספר סיפור מורכב יותר, שמקדים בכמה שנים את יצירת השיר. הפתק השתמר בארכיונו של זעירא, וזו הזדמנות להודות לבנו יובל, ששיתף אותי במכמניו:


כדי להבין טוב יותר את פשר העדוּת הזו פניתי לאליהו הכהן, שבטוּבוֹ השיבני כך (25 במאי 2013):
אמנם השיר 'לילה, לילה' פרץ את גבולות הארץ והוקלט בפי זמרים רבים ברחבי העולם, ובעיני רבים הוא הלהיט הגדול של זעירא, אך זו לא הייתה דעתו של יוצר הלחן. הוא לא העניק לו חשיבות מיוחדת במניין יצירותיו. זעירא לא הלחין את 'לילה, לילה' מתוך התלהבות או השראה מיוחדת אלא מתוך אילוץ.  
וזה היה מהלך הדברים: 
אלתרמן, כידוע, הרבה לשבת בבתי קפה תל-אביביים. בדרך כלל ישב ושתק. נכון יותר – ישב, שתה ושתק. מפעם לפעם היה מזמזם ניגונים. כשנחה עליו הרוח, חיבר מילים למנגינות שזמזם מתוך זיכרונו. כך עשה בשיר 'איזה פלא', כך גם נהג בשיר 'הוא והיא על הגג' ('מעפולה באנו הנה יחד'), וכך ניסה לעשות גם ב'לילה, לילה'.  
בפגישותיו עם זעירא היה אלתרמן מזמזם את השיר במנגינה שספק אילתר בעצמו ספק דלה מזיכרונו. מנגינה שנשמעה כיללה. היה זה זמזום מעצבן וטורד, כי אלתרמן לא היה מזמזם אלא מהמהם. כשם שהיה משהו גמלוני בהילוכו, הייתה גם 'גמלוניות' בהמהומו. וגרוע מכל – הוא לא חדל להמהם את השיר שוב ושוב בכל פגישה, עד שהוציא את זעירא משלוותו, כי לא יכול היה לשאת עוד את ההמהום הטורדני הזה. 'עד מתי תמשיך לענות אותי עם המנגינה העלובה הזאת?' – שאל את אלתרמן בכעס. ואלתרמן השיב לו בניחותא: 'עד שתכתוב אתה מנגינה טובה יותר'.  
ואז, כדי להשתחרר מהסיוט הזה, החליט זעירא לשרבט מן השרוול, בלי להשקיע מאמצים מיוחדים, מנגינה שתפטור אותו אחת ולתמיד מהזמזום הטורדני הזה.  
בעצם, זה היה מארב מתוכנן של אלתרמן כדי להשיג מזעירא לחן לשיר.  
כך, בלחץ הנסיבות, נולד לחן 'לילה, לילה'.  
זעירא רצה לשנות קצת את מילות השיר לצרכי התאמה ללחן, אך אלתרמן, כידוע, לא התיר לשנות אפילו קוצו של יו"ד בשיריו. לבסוף התיר לזעירא לחזור בפזמון פעמיים על המילים 'לילה, לילה, נומי, נומי, כבי את הנר'.  
אינני משוכנע שזעירא ירד לסוף כוונותיו הנסתרות של אלתרמן בשיר הזה. אני גם מסופק כמה מאתנו, השרים את השיר, מבינים בדיוק את משמעותו. אלתרמן עצמו אף פעם לא הסביר את פשר השיר האימתני הזה, שבו מרדימים ילדה לפני השינה בסיפור מפחיד על שלושה פרשים חמושים הדוהרים אליה, ועד מהרה אחד היה טרף, שני מת בחרב והשלישי שנותר לא זכר את שמה. חלומות נעימים כבר לא יהיו לה לילדה המורדמת בשיר הזה...  
אף על פי כן, זה לא הפריע לרבים מאתנו להתרפק על השיר, נדמה לי בזכות המנגינה הרוגעת של זעירא.  
למרות ש'לילה, לילה' היה לאחד השירים המפורסמים והמושמעים ביותר של זעירא, המלחין עצמו לא התפעל ממנו. 'אני לא רואה בלחן הזה שום תרומה סגנונית לבניין הזמר העברי' – אמר לי בראיון רדיו. הוא רצה להיות מזוהה עם סגנון ארץ ישראלי חדש ושורשי, שיישען על המקורות המוזיקליים העבריים העתיקים. כך למשל, ראה זעירא תרומה ראויה מפרי עטו לזמרת הארץ בשירו לט"ו בשבט, 'ברחבי כרמי מולדת', שבחלקו נשען על הניגון המסורתי של תפילות ראש השנה, שכן ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות.
שלוש תשובות נוספות לי למכתבך אליי:  
1. כתב היד בפתק שהבאת מן הארכיון הוא בהחלט כתב ידו של זעירא. הדיבור על עצמו בגוף שלישי, היה סגנון די מקובל אצלו.  
2. התאריך 1946 על הפתק אינו מוטעה אלא מדויק. אמנם השיר הושמע בתוכנית הארבעה-עשר של תיאטרון 'לי לה לו'  'רק למבוגרים', שהצגת הבכורה שלה הייתה ב-4.2.1948, אך השיר נכתב בשנת 1946. זעירא היה מרותק למיטתו משנת 1947 ועד אמצע שנת 1948, לאחר שלקה בהתקף לב קשה מאד שהשבית את פעילותו לשנה תמימה. בן 42 היה אז. זה היה הראשון מתוך שישה התקפי הלב שתקפו אותו, עד שהאחרון בהם הכריע אותו בשנת 1968 והוא בן 63.  
3. שני הנוסחים: 'הרוח עוברת' ו'הרוח גוברת' הם נכונים. הנוסח הראשון הוא של הבית הראשון, והנוסח השני הוא של הבית האחרון. הנוסח 'הרוח נושבת' אינו לעניין. אלתרמן לעולם לא היה חורז 'נושבת' עם 'צמרת'...  בשנת 1960 כינס זעירא לראשונה את מבחר יצירותיו, 111 במספר, בספר שיצא בהוצאת המרכז לתרבות של הוועד הפועל של ההסתדרות. בעמוד 85 של אסופתו זו מופיע השיר 'לילה, לילה' ובו הרוח 'עוברת' גם מתחת לתווים וגם במילות השיר. את הטקסט המודפס הזה שזפו עיניו של אלתרמן, כי זעירא שלח לו את הספר מיד עם הדפסתו בליווי הקדשה חמה. לוּ הייתה זו טעות, קרוב לוודאי שאלתרמן היה מעיר לו על כך, או לפחות זעירא עצמו היה מציין בעותק הספר שברשותו הערה לתיקון במהדורה הבאה. לעצם העניין, אין רבותא בכך אם הרוח גוברת או עוברת.

111 שירים ותווים של מרדכי זעירא (עריכה: שלמה קפלן, מבוא: מנשה רבינא), תש"ך

'לילה לילה', אסופה של 87 משיריו של זעירא, ראתה אור בשנת 1988 בעריכת גיל אלדמע ובצרוף מבוא נרחב של אליהו הכהן

ג. הביצועים

עשרות רבות של ביצועים והקלטות יש לשיר, מה שמעיד על מעמדו הבלתי מעורער כאחת מאבני היסוד של הזמר הישראלי. כמעט כל האמנים הגדולים שלנו שרו אותו וכאן נביא כמובן רק מבחר קטן, כזוטו של ים. אם תצטיידו בסבלנות ותגיעו לסוף הרשימה תגלו בדרך גם את הארי בלפונטה, תרגומים לפינית ולאספרנטו ואפילו סרטון אנימציה יפהפה שנעשה על פי השיר.

נצא למסע הלילי. הדרך מלאה...

1. מקהלת בית היתומות וינגרטן

ההקלטה המוקדמת ביותר שמצאתי ב'אוצר הזמר העברי' של קול ישראל היא מיוני 1952 של זמרת הסופרן סלינה אלפנדרי. אבל הביצוע שמשך את תשומת לבי הוקלט זמן קצר לאחר מכן, בפברואר 1953: זוהי 'מקהלת בית היתומות וינגרטן', בניצוחו של צבי טלמון.

בית היתומות, שנוסד בשנת 1902 על ידי הרב החרדי דוד וינגרטן, פעל ברחוב החבשים בירושלים ואחר כך בבית ספר 'אליאנס' ברחוב יפו, ובשנת 1956 עבר למשכנו הנוכחי בשכונת קרית משה (קראו על תולדותיו בכתבה המעניינת של דוד רפ, שפורסמה ב'הארץ'). לא ידעתי מאומה על המקהלה שפעלה שם, ואני מוכרח להודות שיש משהו מקאברי בביצוע השיר המסוים הזה על ידי נערות יתומות דווקא...



בארכיונו של זעירא נמצאו התווים על פי העיבוד של צבי טלמון (זהו כתב ידו של המלחין והמנצח הירושלמי טלמון, שאגב נפטר לפני חצי שנה, בדצמבר 2012, בגיל 90):


2. אסתר עופרים

נמשיך בביצוע ה'קלאסי' של אסתר עופרים. הנה היא בקליפ נדיר, כנראה מראשית שנות השישים, מלווה בידי בעלה דאז אבי עופרים.



3. שושנה דמארי

עוד ביצוע 'קלאסי' הוא של שושנה דמארי, שהייתה, כאמור, הראשונה לשיר אותו ב-1948:



4. הארי בלפונטה

הזמר השחור הארי בלפונטה, שכידוע אינו מבני ברית, תרם אולי יותר מכל זמר אחר לתפוצתו העולמית של השיר, כששר אותו בעברית. בלפונטה הקליט את השיר בשנת 1962 והוא נכלל בתקליטו: The Many Moods of Balafonte


הנה השיר:


5. ריקה זראי

ריקה זראי, שכבר עשרות שנים גרה מחוץ לישראל, הקליטה את השיר לראשונה ב-1955 בתקליטה 'זכרונות...'.


וכאן היא שרה אותו בצרפת בהופעה בשנת 1973:


6. שמעון ישראלי

מועד ההקלטה אינו ידוע, כנראה בראשית שנות השישים, אבל קול הבס החם של שמעון ישראלי הופך כל שיר בביצועו למיוחד.



7. הדודאים

'הדודאים', בני אמדורסקי וישראל גוריון, הקליטו גם הם את השיר בהרמוניה הנפלאה שלהם. מועד ההקלטה אינו ידוע לי.



8. אריק איינשטיין

אריק איינשטיין בתכנית 'לול', בראשית שנות השבעים. השיר נכלל באוסף 'ארץ ישראל הישנה והטובה', שראה אור בשנת 1973:



9. יהורם גאון



10. שלישיית המעפיל

עירית סנדנר (הסולנית), אהוד שחם ודן שרון. ההקלטה משנת 1975.



11. שלישיית שוקולד, מנטה, מסטיק

ירדנה ארזי, רותי הולצמן ולאה לופטין בהקלטה מ-1976:



12. 'לילה, לילה' כאופרה

הנה, למשל, זמרת הסופרן נעה ביזנסקי:



כאן זמר הבריטון הירושלמי ינאי גונצ'רובסקי:



וכאן מקהלת גברים יהודים ממוסקבה בניצוחו של אלכסנדר צליוק:



13. מחלקת הביזאר: תרגומים לשפת עם לועז

כפי שראינו לעיל, כשהארי בלפונטה רצה לשיר את 'לילה לילה' הוא לא חיפש תרגום לאנגלית, אלא למד את המקור ושר בעברית. בכל זאת, מתברר שהשיר תורגם לשפות שונות, ובעיקר משונות.

בשנת 1967 הקליטו יָארְקוֹ ולַאוּרָה (Jarkko Ja Laura), צמד זמרי פופ ידועים מפינלנד, את השיר בתרגום לפינית! השיר נקרא Syyssunnuntai, שאם הבנתי נכון, בפינית זה 'לילה'. 



פרשים חמושים בפינלנד  יארקו ולאורה

אבל התרגום המשונה ביותר הוא ל... אספרנטו. אין לי מושג מי אחראי לו ומי מעוניין בו, אבל עובדה שעד לכתיבת שורות אלה כבר היו 28 צפיות בסרטון (מהן לפחות אחת שלי).



ד. 'לילה, לילה': הסרט

בפסטיבל הבינלאומי ה-13 לסרטי סטודנטים, שהתקיים באוניברסיטת תל אביב בחודש יוני 2010, הציג דותן גולדווסר, תלמיד 'בצלאל' בן קיבוץ גזית, סרטון אנימציה קצר בשם 'דרך ארץ'. בסרט מוצג עימות לילי בין חלוצים יהודיים ביישוב דמוי 'חומה ומגדל' לבין שכניהם הערביים, על רקע השיר 'לילה, לילה' שמקבל פירוש חדשני ורב-משמעי.

בעיני זה סרט יפהפה והפרשנות  מבריקה.

Derech Eretz (Way of the land) דרך ארץ from Dotan Goldwaser on Vimeo.


ה. אפילוג: לי, לה, לא עלינו...


בימים אלה עלה על במת 'צוותא' מופע סאטירי אקטואלי, 'לי, לה, לא עלינו', שחיבר אפרים סידון וביימה דניאלה מיכאלי. המופע בנוי מן השירים הקלאסיים שהושרו בתכניות 'לי-לה-לו', ועליהם נוסף 'טוויסט' אקטואלי. וכך, לשיר 'לילה, לילה' הוסיף סידון שני בתים חדשים העוסקים באלימות הרצחנית שבתוכנו. הנה הם, באדיבותו, ואתם מוזמנים לזמזם...

לילה, לילה, סכין כבר נשלפת, 
לילה, לילה, עוד נרצח על מדרכת. 
לילה, לילה, קטטת שיכורים,
נומי, נומי, עוד כמה בחורים,
נומי, נומי, אל ביתם לא חוזרים...

לילה, לילה, אישה שוב צורחת,
לילה, לילה, אישה שוב נרצחת. 
לילה, לילה, בן זוג, או חבר,
לילה, לילה, עצבני מסתער 
לילה, לילה, יורה או דוקר...

לילה, לילה,
נומי, נומי, לא תקומי יותר.

השטר החדש הנושא את דמותו של נתן אלתרמן יצא לארנקים באפריל 2013

_______________________________________________

תודה לדן אלמגור, אליהו הכהן ויובל זעירא.

בעלי התוספות

יובל חבצלת, האקורדיוניסט המהולל של להקת הנח"ל, הפנה את תשומת לבי לביצוע ייחודי של 'לילה לילה', שבאמת שונה מכל האחרים, בהיותו עיבוד ג'ז קצבי במיוחד. המעבד הוא יובל עצמו, שכתב לי כך:
'לילה לילה' הוא, לדעתי, אחד השירים היפים והמדהימים ביותר שנכתבו פה. חשוב לציין כי מכל הביצועים יש רק ביצוע קצבי ושונה אחד. יצחק סדאי, גדול המורים בקומפוזיציה, נפל מהכיסא כששמע עיבוד זה וביקש ממני עותק להשמיע לתלמידיו באקדמיה. אם תתעלם מהווידיאו, שמלווה את השיר, תיהנה מהעיבוד והביצוע של 'חפצי-ביט-אלפא להקה מחברי הקיבוצים בית אלפא וחפציבה עם הסולנית חנה'לה משגב. בין חברי התזמורת המלווה: אהר'לה קמינסקי, דני סנדרסון ומרטין מוסקוביץ. ההקלטה נעשתה ב-1971.



יובל הוא בנו של זאב חבצלת, איש בית אלפא, שייסד את להקת הנח"ל וחיבר והלחין כמה משירי ארץ אהבתנו (כמו 'נאחז בכל משלט', אשכולית', 'לאן נושבת הרוח' ועוד). זאב חבצלת נספה בתאונת טרקטור בשדות בית אלפא לפני חמישים ואחד שנה.


יום רביעי, 29 במאי 2013

על דעת המקום: מחברת הסיפורים של נסים אלוני


במלאת 65 שנה לקרב על לטרון,
בליל 30-29 במאי 1948
מאת יהודה זיו

לגיליון יום העצמאות תשס"ב של 'ידיעות אחרונות' צורף בשעתו גם 'מגזין עצמאות' ובו כתבה שכותרתה הייתה 'היום בו ראיתי את המוות מול העיניים'. זה היה ריאיון עם הסופר רם אורן, שבאותה עת ראה אור ספרו 'לטרון' (קשת, 2002). כמו כל ספריו של אורן גם ספר זה נמכר היטב וזכה בביקורות נלהבות. באותה שנה אף הוענק למחברו 'ציון מיוחד' על ידי ועדת השופטים של הפרס לספרות צבאית על שם יצחק שדה. כיוון שבמלחמת העצמאות נטלתי חלק, בשלהי מאי 1948, במערכת לטרון ואף חוויתי שם חוויה דומה לכותרתה הצעקנית של אותה כתבה, קראתי בה בעניין רב; ובעקבות התמיהות שעוררה בי מיהרתי גם לרכוש את הספר עצמו. או אז החריפה תמיהה זו פי כמה... 

גולת הכותרת של אותה כתבה היה מעשה אודות מי שיוכר לימים כמחזאי המבריק נסים אלוני (1998-1926), ואילו באותם ימים עדיין נקרא נסים לוי, שהיה סמל מחלקה בגדוד 52 של גבעתי. המעשה הובא בכתבה כלשונו מתוך הספר החדש והפך לשיחה בפי כל: 

רם אורן, לטרון, עמ' 157

בהמשך סיפר אורן על נועם לַאוּנֶר, מפקד פלוגה בגדוד 52, שארגן את אנשיו בעמדות הגנה בראש 'רכס התותחים' שמעל הכפרים יָאלוּ ובֵּית-נוּבָּא. באותה שעה נפתחה לעבר הפלוגה שלו במפתיע אש רובים ומקלעים, ולפנות בוקר קיבל לאונר את פקודת הנסיגה:


רם אורן, לטרון, עמ' 293-292

אכן, סיפור מתח מעשה מחשבת!

נסים אלוני (מקור: לע"מ)

כאיש ה'רֶזֶרְבָה' (כינוי מחתרת ליחידת המילואים) הירושלמית של הפלמ"ח, נמניתי באותה עת עם פלוגת ה'פוּרְמָנִים' – 'שם הקוד' של מלווי השיירות מן הגדוד השישי של חטיבת פלמ"ח-'הראל' (חטיבה 10). עם הקמת 'החטיבה החדשה' (כינויה הראשון של חטיבה 7), שנועדה לפרוץ את הדרך לעבר ירושלים, צורפנו אל גדוד חֶמֶ"ש [חיל משורינים] א' – הגדוד המשוריין הראשון של צה"ל, שנשא לימים את המספר 'גדוד 73'. דוד בן-גוריון החליט אז למנוע את הפיקוד על גדוד זה ממפקד הגדוד השישי עצמו, הפלמ"ח'ניק צביקה זמיר, והעדיף עליו את חיים לסקוב, אך בראש פלוגת ה'פורמאנים' הוסיף לעמוד מפקדה לשעבר, יַקִי (יעקב) וֶג, ואילו אני נמניתי עם יחידת הסיור החטיבתית, בפיקודו של דוד בן-חוּר (לימים ממקימיה של סיירת 'שקד').

לא קל היה לפלמ"ח'ניקים שכמותנו לתת את צווארינו בעולו של 'פיקוד בריטי'. סגל המפקדים בחטיבה 'שבע' (כך כתבו אז את שמה, וכינויה היה 'החטיבה החדשה'), ובראשם המח"ט שלמה רבינוביץ – שבהוראת בן-גוריון עִבְרֵת את שם משפחתו ובחר בשם שמיר (ראשי תיבות שמותיהם של בני המשפחה: שלמה, מינה ויעל רבינוביץ), אך הכל המשיכו לכנותו 'הפיסטוק' – היו כולם משוחררי צבא בריטניה. לאחר ההתקפה הכושלת על משטרת לטרון (בליל 30-29 במאי 1948), בימי 'ההפוגה הראשונה', ישב גדוד חמ"ש א' במחנה עין שמר, ואנו ניצלנו את ההזדמנות וערקנו אל מחנה 80 הסמוך, שם הקים צביקה זמיר מחדש את 'כור מחצבתנו', הגדוד השישי של הפלמ"ח.

על המשמר, 1 ביוני 1948

כתום התארגנות הגדוד חזרנו ללחום בהרי ירושלים, כשאנו חונים ב'משאבות העליונות'  תחנת הדחיסה השלישית במעלה צינור המים מימי המנדט הבריטי, שהוליך מראש העין לעבר ירושלים  ליד הכפר סָארִיס לשעבר. תחנה זו חידשה אז את פעילותה, משהושלם 'קו השילוח'  צינור המים, שהונח בחשאי בצד 'דרך בורמה' והושיע את ירושלים כבימי חזקיהו  ומכאן כינויו ואף שמו של מושב שׁוֹאֵבָה, שקם לימים בצד המשאבות העליונות (על 'קו השילוח' ועל 'דרך בורמה' כתבתי ברשימה הראשונה פרי עטי שהתפרסמה במדור 'על דעת המקום').

בליל 16 ביולי 1948 תקפו לוחמי הגדוד השישי של חטיבת פלמ"ח-'הראל' את מוצבי הלגיון הערבי על 'רכס התותחים'. בשובם הביאו עמם תרמיל צד שמצאו בשטח, ובו מחברת עבה, כתובה בצפיפות, הכוללת יומן אישי וסיפורי בוסר. היום כבר אינני זוכר בדיוק, על מה ולמה הופקד תרמיל זה דווקא בידי, אולי מפני שבהיותי 'בן המנהל' של בית הספר ברעננה נחשבתי בעיני חברי 'טֶלֶגְנָאט' (נוסח הפלמ"ח ל'אינטליגנט') האמור להבין גם בענייני סִפְרוּת; ואולי, פשוט, מפני שבאותה עת הייתי סַמָּל רכב, ו'משרד התחבורה' של הגדוד, ששכן בצד הכביש הראשי, שימש מקום מפגש לכל היוצאים לקרב ולשבים ממנו. אם כך ואם כך, משנמסר לי התרמיל ראיתי לעצמי חובה לשמור על המחברת ולאתר את בעליה.

כדי לברר את זהותו של בעל המחברת נאלצתי תחילה, באין בְּרֵרָה, לעבור על 'חרם דרבנו גרשום'. דפדפתי במחברת ומתוכן היומן אשר בה למדתי כי הכותב הוא איש גדוד 52 בשם ניסים לוי. מטעמי צנעת הפרט לא סיפרתי אז לאיש את אשר קראתי ביומן: על עוגמת הנפש, שגרם לו צירוף 'מזרחי' כפול ומכופל זה שבשמו – גם 'נסים' וגם 'לוי'; על המרירות, בה ציין ביומנו כי 'השם הפרענקי [הספרדי] שלו' הוא אשר גרם לכך שנערת חלומותיו ניערה את חוצנה ממנו... גם משנסתבר לי, כי בעל המחברת נמנה עם לוחמי גבעתי, שנטלו חלק בניסיון קודם לכבוש את 'רכס התותחים', עדיין לא יכולתי לדעת אם נפל בקרב או נותר בחיים ורק איבד שם את תרמילו. בעבור ימים אחדים נמצאה הדרך להעביר את התרמיל, על כל אשר בו, אל יחידתו של 'נסים לוי', באמצעות משרד השלישות הגדודי שלנו. כך שָׁבה מחברת הסיפורים לידי בעליה עוד בשלהי אותו חודש (יולי 1948).

אגב: באותם ימים ממש נתגלגלה לידי מחברת נוספת של יצירות בוסר: מיד עם שובנו אל 'המשאבות העליונות' בסאריס  מקומו הנוכחי של מושב שואבה  מיהרתי אל קיבוץ קריית ענבים, ששימש לנו עד אז בסיס האימונים והמגורים. ביקשתי לבדוק מה עלה בגורלה של חבילת הכביסה שלי, שהותרתי מאחרי, וכמובן שלא הופתעתי לגלות כי חברינו, שנשארו שם בתקופת העדרותנו, השתמשו גם בבגדינו. בין הבגדים הפזורים התגלגלה גם מחברת ובה יצירות הבוסר הראשונות של אוריאל פּוֹפיק (לימים סופר הילדים והחוקר אוריאל אופק), שהיה אף הוא איש הגדוד השישי, ממחלקת הפלמ"ח הסדירה בקריית ענבים, שנשבה בגוש עציון. בהיותי מאנשי 'הרזרבה' הוותיקים, לא שמעתי מעודי את שמו, אך לכשהצצתי באותה מחברת וראיתי מה היא מכילה, שמרתי גם אותה אצלי עד שובו של אורי ממחנה השבויים מַפְרַק שבעבר הירדן, ואז הבאתי לו אותה במפתיע. אורי, שאחזה בו התרגשות גדולה, סיפר לי כי בימי השבי לא האמין שעוד ישוב לראות את מחברתו... 

אוריאל אופק (1987-1926). בשנים 1976-1951 היה אופק מעורכי 'דבר לילדים' (מקור: חנות הספרים של איתמר)

נחזור למחברת של נסים אלוני ונשאל: מניין צץ אותו צִ'יזְבָּאט רומנטי ומרתק על חייל הלגיון, ששמר במשך שנים על סיפוריו הראשונים של נסים לוי-אלוני, עד אשר נמצאו בביתו בכפר קַטַנֶה (זה שמו – בהטעמת ההברה הראשונה!  ולא 'קַטָאנֶה', ככתוב בספרו של אורן), שנכבש במלחמת ששת הימים? ובעיקר, באיזו דרך נתגלגל סיפור דמיוני זה אל הספר 'לטרון'?

על תמיהתי זו השיב לי רם אורן: 'בכתיבת סְפָרַי אני נוהג להסתייע בתחקירנים, וזה מה שהביאה לי אחת מהם!' לטענתו, בשנות השמונים רשם האלוף (מיל') שלמה שמיר את הסיפור, מפי נסים אלוני עצמו, שעה שערך תחקיר כהכנה לכתיבת ספרו שלו על קרבות לטרון, '... בכל מחיר – לירושלים: המערכה בלטרון  הכרעה בדרך 7' (מערכות, 1994). ואכן, באותה עת טרח שמיר ובא גם אל ביתי, כדי לתחקר אף אותי באשר לדרך בה התייחסו בשעתם אנשי הפלמ"ח לכך שהפיקוד בחטיבה 7 נמסר ליוצאי הצבא הבריטי. 

אלוף שלמה שמיר (2009-1915) (מקור: יד לשריון)

ומניין שאב שלמה שמיר את הסיפור הדמיוני על המחברת? הרי לא ייתכן שאלוני לא יָדָע את האמת. לא הייתי צריך להרחיק לכת כדי לבדוק את העניין, ועל נקלה מצאתי בספרו של שמיר (בעמ' 372) את שני הסיפורים האישיים הבאים: 
מוטקה להב [מ"מ בפלוגה ב' של גדוד 52]: התברר שחסר מישהו. התחלתי לברר מי חסר, והתברר שנסים אלוני חסר ... ולבסוף מצאנו אותו הולך לבד. הסמלים, כמו אלוני, היו אז די חדשים בפלוגה, שאלתי אותו: 'נסים, מה קרה?' אז הוא אומר: 'לא מצאתי  את התרמיל  שלי, חיפשתי אותו'. 'מה  היה  בתרמיל, שאתה כל כך חיפשת?'. הוא אמר: 'מחברת הסיפורים'. כמובן, שבלילה אתה לא מתחיל לברר מה היה כתוב בהם. אחר כך שאלתי אותו: 'מה, אתה לא יכול לכתוב את הסיפורים האלה מהתחלה?'. 'לא. מה שכתוב, זהו זה!' אחר כך, עד כמה שידוע לי, אחרי ששת הימים, מצאו את המחברת המפורסמת. זה היה באחד הכפרים, בקַטַנֶה.
ומוסיף נסים אלוני:  ... אני זוכר יפה מאוד את הפקודות לסגת, מפני שצעקו; מישהו צעק. הייתי נבוך מאוד מפני שחשבתי על היומן שלי, ולא ידעתי מה אני עושה.
את מוטקה להב (באותה עת: לנדסמן), לשעבר מפקד מחלקתו של נסים אלוני, איתרתי בביתו ברחובות. לדבריו, הוא אכן זה שמסר לשלמה שמיר את הסיפור בדבר מציאת היומן בקטנה. אך הוא עצמו הודה בספק הגדול, המלווה את הסיפור אשר היה בפיו: אומנם פגש את נסים פעמים אחדות לאחר מלחמת העצמאות, אך לא מפיו שמע את המעשה! וכיון שעניין זה הוסיף להטרידו גם לאחר הריאיון עם שלמה שמיר, ביקש בשעתו מבנו של חבר – המתגורר היום ביישוב הקהילתי נָטָף, שם העסיקו פועלים רבים בני הכפר הסמוך, קַטַנֶה לבדוק ולחקור בעניין זה את פועליו; אך לא נמצא בהם איש אשר יוכל לאשר את המעשה, שככל שהוא מרתק ומוסיף נופך של מתח לספרו של אורן יש לו חסרון 'קטן' אחד לא היה ולא נברא!

לבד מצ'יזבאת זה מכיל ספרו של רם אורן עוד חטאים לאמת בתיאורי אותה התקפה כושלת ורבת חללים על משטרת לטרון (מבצע בן-נון א' ו-ב'), ואולי עוד אמצא הזדמנות לעסוק בהם

מבט ממשלט 26 אל עבר לטרון, 1948 (מקור: ארכיון הפלמ"ח)

יום שני, 27 במאי 2013

אוקראינה בארץ ישראל: רחוב כי טוב, חומוס ברדיצ'ב ואומן 17

מצבת קבורתו של ר' משה אב"ד קיטֶב (נפטר 1738), הראשון שהכיר בגדולתו של הבעש"ט (צילום: דוד אסף, 2012)

א. פעמיים כי טוב

בשכונת תל ארזה שבירושלים יש רחוב ושמו 'כי טוב'. על שם מי או על שם מה קרוי רחוב זה?

עו"ד יפעת רווה, שהעירה בפוסט קודם על קיומו של הרחוב, הפנתה לאתר הרחובות של עיריית ירושלים, שם מוסבר כי הרחוב קרוי על שמו של הרב אברהם גרשון מקיטוב, גיסו של הבעל שם טוב, שחי באוקראינה בראשית המאה ה-18, עלה לארץ ישראל ב-1747, נפטר בירושלים בשנת 1761 ונטמן בהר הזיתים.

דבריה נענו על ידי מגיב, שגרס כי טעות בידה ובידי העירייה, והרחוב נקרא על שמו של אליהו כי טוב (מוקוטובסקי), סופר חרדי פורה, שבין ספריו הידועים 'ספר התודעה', 'איש וביתו' ועוד. הוא שלח אותה לרחוב כדי להיווכח בכך במו עיניה.

יפעת לא התעצלה. היא נסעה לרחוב כי טוב (היוצא משדרות בר-אילן) וצילמה את השילוט, כולל מדבקות אנטי-ציוניות נגד ההשתתפות ב'בחירות הטמאות'.



אמנם הספק הותר, אבל עדיין נשאלת השאלה מיהו בעל מדרש המקומות קיטוב = כי טוב?

העיירה עצמה נקראת קוטי (Kuty), ובמקורות העבריים היא נקראת 'קיטעוו' (קיטֶב) או 'קוטעוו' (קוּטֶב), ואף פעם לא 'כי טוב'. למיטב ידיעתי, הראשון שהמציא את המדרש הזה היה מחבר חרדי ושמו יעקב שלום גפנר, שבשנת תשכ"ח, לאחר גילוי קברו של הצדיק בהר הזיתים, פרסם ספר ושמו 'אור כי טוב'.



השם 'רחוב כי טוב' הוא נחמד וראוי, ויכול לעמוד גם בזכות עצמו. ככלות הכל, הוא מזכיר את מעשה הבריאה, שכל יום שבו הסתיים בקריאה: 'וירא אלהים, כי-טוב'. אז למה צריך לתלות אותו במדרש מקומות מאוחר ועקום כל כך?

אגב, להפתעתי הגדולה התברר לי כי עוד איש חשוב נולד בקיטב, והוא חבר הכנסת לשעבר הרב חיים דרוקמן...

ב. חומוס ברדיצ'ב

ואם כבר אנחנו באזור חיוג אוקראינה ועוסקים בעולם החסידות, הנה תמונה שצילם יונתן לרנר במרכז חורב בחיפה:


למרות שקשה לדמיין, אני בטוח שאת החומוס הזה, הכשר למהדרין, אפילו רבי לוי יצחק מברדיצ'ב היה אוכל.


ג. אומן 17

ולסיום, את התמונה של קופת הצדקה הנחנחית הזו שלח לי בן לנדאו, שצילם אותה בחנות למזון מהיר בירושלים. את הספרה 17, הרומזת למועדון הלילה הירושלמי המפורסם, הוסיף, כנראה מישהו אחר (לפי הצבע השונה של הדיו), עם חוש הומור.


יום ראשון, 26 במאי 2013

פרנסות של יהודים: דרושים נביאים

א. חידוש הנבואה בצפת

בתלמוד הבבלי נכתב 'הנח להן לישראל, אם אין נביאים הן בני נביאים הן' (פסחים, סו ע"א), ואכן, בי"ב בסיון תשע"ג (21 במאי למניינם של אומות העולם) התבשרנו בעיתון יתד נאמן על חידוש הנבואה בעיר המקובלים:


כבר מזמן לא קראתי ידיעה עילגת כל כך. מכל מקום, כדאי שהציבור יידע: תקופת ההשאלה של הנביאים הסתיימה, ובבית המדרש 'נחלת נפתלי' צריכים דחוף נביאים חדשים...

ואחרי הצחוק, הפירוש האמתי הוא זה: בבתי כנסת 'ליטאיים' נוהגים לקרוא את ההפטרה (שהיא מספרי הנביאים) מתוך מגילת קלף דווקא, ולא מתוך ספר מודפס כמקובל ברוב בתי הכנסת.

(תודה לנחמה בראון)


ב.  מתן בסתר

יְהוּדִים רַחֲמוּ, רַחֵמוּ!
הֵן לִבְּכֶם יָשָׁר עָדִין

(אברהם גולדפאדן, תרגם: אברהם לוינסון)



מדור זה נועד, מראשיתו, להזכיר לקוראים כי לא הרבה השתנה בקרבנו מאז לעג מנדלי מוכר ספרים לפרנסותיהם של יהודי כסלון ודלפונה. אמנם כן, יש מדינה ליהודים, יישבנו את הארץ, כבשנו את השטחים, הפרחנו את רוב השממה והלבשנוה שלמת בטון ומלט, יש היי-טק ולואו-טק, ובכל זאת, בבסיס, נשארנו חברת קומבינה קהילתית של 'צאו והתפרנסו זה מזה'.

על פי רוב, התמונות שאני מפרסם במדור זה נועדו לעורר חיוך מבויש על פני הקוראים: ראו, כאלה אנחנו וזה פרצופנו. אבל התמונה הזו, שצולמה בשבוע שעבר מעל גבי לוח מודעות של בית כנסת בצפת, לא עוררה בי צחוק אלא חמלה ואף זעם.

יש משהו דפוק בחברה שבה צריך אברך / בחור ישיבה לבקש 'מתן בסתר', כדי שיוכל לשלם חשבון חשמל.

אפשר להתנחם בכך שהוא לא ביקש עזרה בתשלום חשבון הטלפון הסלולרי שיש לו, ותמיד הוא יכול להציע את עצמו בתור נביא בבית המדרש הסמוך.

יום שישי, 24 במאי 2013

מי האיש ומי האשה? חידה מצולמת

א. מי הוא החייל חבוש הכובע, והיכן צולמה התמונה (בשנת 1944)? 




ב. ומי זו הנערה בת השבע-עשרה עם הגרמושקה?



אין קשר בין האיש ובין האשה. 

הפתרון המלא יובא כאן מאוחר יותר.
_______________________________

והנה הפיתרון. כבוד למרים אהרוני מקיבוץ יפעת שהייתה הראשונה לזהות את רות דיין, ולאסתרקה לין מקיבוץ כינרת שזיהתה את מרדכי זעירא.

א. מרדכי זעירא

ובכן, האיש המצולם על גדות תעלת סואץ ב-1944 אינו אלא המלחין מרדכי זעירא (1968-1905), ממייסדי קיבוץ אפיקים, שהיה אז חבר בלהקת 'מעין זה', להקת הזמר של מתנדבי הצבא הבריטי, ויחד אתה הגיע גם להופעות במצרים.

מרדכי זעירא -ציור של משה וילנסקי, 1963

לאחר שזעירא עזב את הקיבוץ הוא עבר להתגורר בתל-אביב, שם עבד בחברת החשמל, בין היתר עסק בניהול חשבונות ובקריאת מונים...  כשחשבתי על צילום מתאים לחידה, התלבטתי בין זה לבין אחד משני הצילומים הבאים, שמראים את זעירא הקטן-הגדול קורא מוני חשמל מעל גבי סולם. היו ימים.

הנה שתי תמונות של זעירא קורא מונים בשנת 1953 (ותודה לבנו, יובל זעירא):



 בספרו הנהדר 'הביתה' (עמ' 150), תיאר אסף ענברי את מיטיה (דמיטרי) גְּרֶבֶּן, הלא הוא זעירא, כשכבר גר בתל-אביב:


לזכרו של זעירא הנה 'שיר החלוץ', אחד משיריו הראשונים, שאותו חיבר ב-1925 (יחד עם דודיק וורטמן ולוי מלינובסקי), וחידש לאחרונה אמוץ ברונטמן, בן אפיקים:



ב. רות דיין

המצולמת עם הגרמושקה היא רות דיין, ילידת 1917, שלאחרונה ציינה את יום הולדתה התשעים ושש, והיא ערנית ותוססת כבת שבע-עשרה.

התמונה נלקחה מאלבום תמונות משפחתי שהשתמר אצל זהר בצר מנהלל, נכדתם של דבורה ושמואל דייןופרסם אותה לראשונה נדב מן מארכיון ביתמונה. התמונה צולמה בנהלל, אליה עברה רות שוורץ מירושלים בשנת 1934, כדי ללמוד בבית הספר החקלאי לבנות. שם היא הכירה את בן המשק משה דיין ונישאה לו, והשאר היסטוריה.

תמונה זו העניקה השראה לציירת חיה גרץ-רן, מקרית טבעון, שבימים אלה מציגה כמה מציוריה בתערוכה 'תחנה בזמן', שנפתחה באתר רכבת העמק בכפר יהושע (התערוכה פתוחה בחודשים מאי-יוני). חיה בחרה לצייר את רות דיין על רקע פסלו המפורסם של אלכסנדר זייד. לציור היא קראה 'רות ואלכסנדר', ולדבריה:
רות (דיין) בת העמק (נהלל) מייצגת עבורי את המיתוס הנשי. במפעל חייה (משכית) ובדרך שפילסה (ומפלסת גם כיום) עבור נשים אחרות שסומנו כ'חלשות' מבחינה חברתית, היא יצקה תוכן ומשמעות לחייהן. עבורי, תולדות חייה – תמצית ההוויה הישראלית במיטבה. רות דיין משמיעה את 'הקול הנשי' הנעדר בהתייחס למיתוסים גבריים עליהם גדלנו (טרומפלדור, אלכסנדר זייד). 
רות דיין וחיה גרץ-רן בפתיחת התערוכה

(תודה לדן אלמגור)

יום חמישי, 23 במאי 2013

סיפורי רחובות: בחולון כותבים מחדש את התנ"ך וביפו לא יודעים לספור

א. מה יודעים בחולון על ביל"ו 

עוד טרם יבש הדיו הדיגיטלי על הרשימה אודות 'רחוב דניאל' בתל אביב, מיהר פרופסור חיים כהן מאוניברסיטת תל אביב ושלח לי צילום של שלט רחוב מביך במיוחד מרחוב ביל"ו בחולון.

חבורת הצעירים הציונית מחרקוב שברוסיה, שכינתה את עצמה (בשנת 1882) בשם ביל"ו, הסתמכה, כידוע, על הפסוק בישעיהו, ב 5: 'בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה'. אגב, זה היה השם השני שלהם, לאחר שהראשון  דאבי"ו  נפסל. דאבי"ו היה ראשי תבות של הפסוק 'דַּבֵּר אֶל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ' (שמות, יד 15). כבר אז היה ברור שקל יותר להגיד בילויי"ם מאשר דאבויי"ם...

תקנות ביל"ו. כתב יד בצרפתית, קושטא 1882 (מקור: ויקיפדיה).

בערים רבות בארץ יש רחוב ביל"ו. יש גם בית ספר ביל"ו וכפר ביל"ו וצומת ביל"ו. יש מקומות שבהם כבר נפלו ראשי התיבות ונותר סתם 'בילו', כמילה עצמאית (למשל, 'בילו סנטר' העילג שבעיר רחובות), אבל רק בחולון טרחו להמציא פסוק חדש שלא היה ולא נברא – בית ישראל לכו ונלכה  ועוד במרכאות.


ב. סְפָרוֹת ערביות באנגלית

אם בחולון המציאו מחדש את התנ"ך, ביפו, לעומתם, המציאו מחדש את תורת המִספרים.

כידוע, בלא מעט יישובים ערביים  וכמתברר גם בלא מעט ערים – יש עדיין רחובות נטולי שם, שמזוהים על ידי מספרים. למה זה קורה? הזנחה, טפשות ורשעות, ועל פי רוב בשל חילוקי דעות על השם שבו ייקרא רחוב שרוב הגרים בו הם ערבים, אבל המחליטים, בוועדת השמות העירונית, הם יהודים.

הנה שלט רחוב ביפו, סמוך לשוק הפשפשים (ליד דוקטור שקשוקה), שצילם אלון גלעדי לפני כמה חודשים. אז למי להאמין? ליד ימין (רחוב 3341 בעברית ובערבית) או ליד שמאל (רחוב 1433 באנגלית)?

התשובה הנכונה: רחוב 3341. אבל לך ספר את זה לתיירים שקוראים אנגלית.