על דעת המקום: גְּלוּיוֹת וּטְמוּנוֹת בנחל עַכְבְּרָה

פרופסור יעקב ורמן בספרייתו המפורסמת (צילום: רון שפיר, נובמבר 2003)

מאת יהודה זיו
                                                                                                              

לזכר פרופסור יעקב ורמן (2005-1924), 
אוהב ארץ ישראל ויודעה לפרטי-פרטיה.

יעקב נפטר בערב שבועות, ה' בסיון תשס"ה (12 ביוני 2005)

א. הקיוסק העברי הראשון

בן ציון רוּחִימוֹבִיץ (Ruchimowitz), מן העיר רוֹסְטוֹב שבמזרח אוקראינה, עלה ארצה בשנת 1904 עם אשתו בּוּנְיָה (ברכה) והתיישב ביפו. מדריך 'כל ארץ ישראל' (Palestine Directory & Handbook), שהוציא ישעיהו פֶּבְזְנֶר בשנת 1926 – כעין 'דפי זהב' של היום – מונה במדור של יפו, ערך 'חמרי בנין' (עמ' נח, III-58), את השותפות 'רוחימוביץ ב. את מִירֶנְבּוּרְג' (ללא ציון כתובת מדויקת). בנוסף על חלקו בחנות לחומרי בנין, היה רוחימוביץ אף בעל הוצאה לאור של 'גלויות ממראות ארץ ישראל', שנשאה את השם העברי 'פלשתינה החדישה' ואת השם הצרפתי La Palesine Moderne. 

בארכיון העירוני של תל אביב שמור מכתב שכתב רוחימוביץ, בעודו תושב יפו, על נייר המכתבים של הוצאת הגלויות, ביום כ"ט טבת [א'] תתמ"א [1841 לחורבן בית המקדש השני, 10 בינואר 1910] אל 'ועד אחוזת בית ביפו'. הייתה זו תזכורת על בקשה קודמת, ששלח רוחימוביץ מיד עם ייסוד השכונה העברית החדשה מצפון ליפו (3 באוגוסט 1909) – היא לימים תל אביב: 'על דבר מכירת או להשכיר לי מקום שני מטרים מרובעים, באחת מקרנות 'ברחוב הרצל' ורחוב השדרות לבנין 'קיאסק' [קיוסק] בשביל מכירת גאזאז ומי זאדע [גזוז ומי סודה] ... אשר ביופי בִּנְיָנוֹ בודאי יתאים למקומו'.

מכתבו הראשון של רוחימוביץ המבקש לקנות מקום בו יוכל 'לבנות קיוסק למכירת מי זלצר וגז[ו]ז'

'רחוב השדרות' היה אז שמו העממי של מה שבתוכנית הבנייה הראשונה של אחוזת בית נקרא תחילה 'רחוב אחד העם' (זאב וילנאי, אנציקלופדיה אריאל, עם עובד, 1980, עמ' 8088), ורק לאחר זמן הוענק לו – ולא בחינם – השם 'שדרות רוטשילד', כדי לנסות ולזכות בתמיכתו של הנדיב הידוע.

הקיוסק בשדרות רוטשילד פינת הרצל. משמאל – פנס הרחוב הראשון; מאחור – מגדל המים (ארכיון קק"ל) 

אך לא רוחימוביץ הוא אשר הקים את הקיוסק הראשון בתל אביב. שמואל יוסף קִיסִילוֹב – שאומנם הגיע לכאן עם משפחתו רק בשנת 1909, אך היה מראשוני אחוזת בית – הוא אשר זכה להגשים את חזון הקיוסק העברי, ממש באותו מקום, סמוך לגימנסיה 'הרצליה' ולא הרחק מן הבית אשר בנה לעצמו ברחוב יצחק אלחנן, ממערב לגימנסיה. 'הקיוסק של קיסילוב', שאותו ניהלה אלישבע בתו, סיפק לתלמידי הגימנסיה ספרים, מחברות וצרכי כתיבה, ואף שימש בית קפה שבו ישבו מורים וסופרים (עוד על קיסילוב ראו דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, יט, תשל"א, עמ' 5693-5692). 

מטבע הדברים, עקר אף רוחימוביץ לימים מיפו ועבר להתגורר עם משפחתו בעיר העברית הצעירה, כשנפטרה אשתו בּוּנְיָה, בכ"ה באלול תרפ"ה (1925), היא הובאה למנוחות בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור, ועל מצבתה נכתב: 'היית נאמנה לעמך / אהבת את ארצך / עד שמצאת מנוחה בה / ... קבלי את המתנה האחרונה הזאת / מבעלך ובתך' (צבי קרול וצדוק לינמן, ספר בית הקברות הישן בתל אביב, ת"ש, עמ' שלג). 

ב. הבה נדבר גלויות

דייויד פֶּרְלמָן, איש לונדון, ובעל אוסף גדול של גלויות ארץ ישראל ('Postcards of Palestine'), ביקש בשעתו (1992) מן הפרופסור הירושלמי לגנטיקה יעקב וַרְמַן לסייע לו בזיהוי שתי גלויות נוף מתוך סדרת הגלויות של רוחימוביץ, שיצאו לאור ביפו לפני יותר ממאה שנה. ורמן – ששמה של ספריית 'ארץ ישראל' הפרטית שלו, בביתו שברחוב דב קמחי, זכה בפרסום עולמי – ליקט למען פרלמן את כל החומר על רוחימוביץ שהוזכר לעיל, וכיוון שלא הצליח לזהות את אחת הגלויות שבאוסף כיבד אותי באתגר הזיהוי.

מהדורת 'גלויות ממראות ארץ ישראל' של רוחימוביץ כללה שלוש סדרות משנה: הראשונה (שסימנה A) כללה גלויות צבעוניות, שמעברן השני כיתוב בצרפתית, כמו Carte Postale (גלוית דואר), ICI EN ALLEMAND (עתה בגרמנית), ICI EN RUSSE (עתה ברוסית); השנייה (שסימנה B) כללה גלויות צבעוניות, שעליהן הדפס רכב של כתב יד בעברית; השלישית הייתה מהדורה של גלויות בשחור-לבן, שמוספרה בסדרה בת חמש ספרות.

רובן המכריע של הגלויות הוקדש לתצלומי הַ'קּוֹלוֹנְיוֹת', הן המושבות העבריות החדשות בארץ, ובעיקר אלה היושבות בגליל. לדברי אספן הגלויות החיפני ירמיהו רימון, הסדרה כללה 84 גלויות, מהן 56 צבעוניות. יש לזכור כי בשנת 1909, שנת הוצאת הגלויות לאור, עדיין היה מספר הקולוניות כחמישים בלבד. לבד מן הקולוניות כללה הסדרה גם תמונות מנופי הארץ, כמו 'יפו, רחוב בּוּסטְרוּס' (הוא רחוב דוד רזיאל של ימינו), או 'גבעת נפוליאון', כינויו העממי של תל גְּרִיסָה (גַ'רִישֶׁה), שבמפגש הירקון ונחל איילון.

ג. נחל עַכְבְּרָה וחורבת סלע

סלע יוחנן ליד צפת (גלויה A49 בסדרת 'פלשתינה החדשה')

בגלויה הצבעונית ששלח אלי דייויד פרלמן נראה נחל עַכְבְּרָה, שכמקובל על הערבים הוא נושא בפיהם שמות אחדים – ואדי רֵיחָאן (הדס), וכן ואדי כִּחָאלֶה (כָּחָל, פּוּךְ). נחל זה יורד מצפת דרומה לעבר נחל עמוד, ובמרכז עמקו מצוי עין אֶ-צַּחְ'רָא (היום עין סלע). ליד המעין, בתחתית הגלויה, מוליכה משמאל דרך אל ח'רבת אל-חִקָאבּ (היום חורבת סלע) – מקום יישוב קדום ובו שרידי חומות הרוסות, מערות וגלי אבנים. 

חיים וִיטָאל, מתלמידי האר"י, רשם מפי רבו בשנת של"ה (1575) את רשימת 'מקום קברות הצדיקים', שבין היתר צוין בה כי 'בכפר חוקאב יש לצד דרומו הר גדול, חצוב ביושר [בקו ישר], כמו כותל אחד', ובוודאי התכוון לצוק סלע עכברה. 

שער הגלגולים, ירושלים תרכ"ג, עמ' עה

חיים הלוי הוֹרוֹוִיץ מצפת, הביא בספרו בשנת תר"ד (1844) את דברי ויטאל והוסיף עליהם: 'ונאמר לי שבמערב צפת"ו, בשטח אשר שם הנהר שטוחנין החיטים [טחנות קמח, שהופעלו במימי נחל עכברה], יש עתה כפר קטן, כמו ד' בתים, ונקרא עקחאב [שיבוש 'אל-חקאב'] וכנראה שזהו הכפר הנז'[כר]' (חִבַּת ירושלים, מהדורת צבי מושקוביץ, תשכ"ד, עמ' צח).

חורבת סלע יושבת על אֵם 'נתיב הפרדות' הישן, אשר קישר בשעתו את טבריה עם צפת והיה בשימוש גם בראשית המאה ה-20. בח'אן ג'וּבּ-יוּסוּף (סמוך לקיבוץ עמיעד של היום) פנה נתיב זה מ'דרך דמשק' הבינלאומית לעבר נחל עכברה שבמערב. ההליכה מן הח'אן ועד עין כָּחָל (כִּחָאלֶה) – הנובע במורד ערוצו של נחל עכברה, כקילומטר מתחת לעין סלע וחורבת סלע – נמשכת כשעה ומשהו, כעדותו של ויקטור גֶרַן, שעבר בנתיב זה ב-11 ביולי 1873 (תיאור גיאוגרפי, היסטורי וארכיאולוגי של ארץ ישראל, ו: הגליל [א], יד בן צבי, תשמ"ח, עמ' 237-235). מעין כחל נמשך הנתיב, בצד נחל עכברה, אל עין סלע ואל עין ינאי (עין א-טַבְּל, כלומר התוף), עלה לעבר כפר עכברה ומשם אל העיר צפת.

חורבת סלע היום (צילם: יהודה זיו, 2003)

בספטמבר 1914 היה סרן אנדרסון, איש ה-RE, חיל ההנדסה הבריטי (Royal Engineers), אחד האחרונים שעברו בנתיב זה כדי לעדכן את מפת הסקר הבריטית (PEF, 1878). הוא ירד ברכיבה מצפת, דרך ח'אן ג'וב-יוסוף, אל טַבְּעָ'ה, היא עין שבע (על פי דו"ח מודיעין בריטי Handbook on Northern Palestine and Southern Syria, 1st Provisional Edition, Cairo, 1918, p. 213). רק בשלהי 1915, בפקודת ג'מאל פחה, נסלל כביש מדמשק אל טבריה, לצורכי צבאות טורקיה וגרמניה, שעבר דרך גשר בנות יעקב וראש פינה. מאז 1910 כבר הוליכה מראש פינה דרך עגלות סלולה לצפת, במעלה ואדי פִרְעַם (נחל פְּאֵרְעַם) והר כנען (ראו בצילום המפה). אגב אורחא, הכביש, המוליך היום מראש פינה לצפת נסלל רק בשנת 1931, בידי מחלקת העבודות הציבוריות של ממשלת המנדט (יהודה זיו, 'אבן הייתה לראש פינה', המועצה המקומית ראש פינה ו'אריאל', ירושלים, 2003, עמ' 17, 35).

מתוך מפת PEF (נובמבר 1917), גיליון IV

בגלויה שלמעלה רואים בחורבת סלע שבערוץ הנחל את קירותיהם הלבנים וגגות רעפי החרס האדומים של שישה מבנים מודרניים. היישוב, הבולט בלובנו, מצביע, אולי בדיעבד, על אחת המשמעויות של שם החורבה בערבית – אל-חִקָאבּ, שהוא 'הכתם הלבן' בתחתית כל ציפורן באצבעות ידינו ורגלינו...  משמעות זו אכן נרשמה ביומן הסקר של משלחת הקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל (E.H. Palmer, Survey of Western Palestine, Arabic & English Name Lists,  PEF, London 1881, Sheet IV/Pf, p. 83), ומלבדה מנה שם פַּלְמֶר, עורך הסקר, גם משמעויות נוספות, כמו 'חגורה צבעונית למותני אשה', ואולי אף שיבוש של השם 'אל-עִקָאבּ', שפירושו צוק סלע, והוא 'סלע עכברה' המתנשא מעל החורבה. יש לציין, כי הארכאולוג וחוקר צפת עמנואל דַּמָּתִי, ראה בשיבוש זה את ריבוי השם 'עַקַבָּה', כלומר 'מעלה הררי תלול' ('נפוליאון בעקבות אוצר המקדש', טבע וארץ, 248 [1992], עמ' 22-19).

בראש הגלויה, מעל קבוצת הבתים, מתנשאת בצפון כֶּתֶף צוקי רָזִים (אל-מֻעֵ'יתֶ'ה, דהיינו הגשומה), אשר בדרום-מערבו של הר עכברה (637 מטר מעל פני הים). לרגליה יושב בעמק, אף כי אינו נראה בגלויה, כפר עַכְּבָּרָה, הנושא את שמה של העיר הגלילית הקדומה עַכְבָּרֵי (גם עַכְבּוֹרֵי), שפירושו בארמית 'עכברים'. נראה, כי שם זה בא לה מ'סלע עַכְבְּרָא' (מלחמות היהודים, ב, פרק כ, ו), המתנשא ממול ובראשו טורי מערות, כעין חורי עכברים, שנתנו לו את שמו. 'חורים' כאלה מוכרים לנו גם ממקומות אחרים. כך הן מערות נזירים מתבודדים, החפורות בצלעות הוואדי שבמעלה הדרך לעבר הר סיני (גַ'בַּל מוּסָא) ומנזר סנטה קתרינה, שהולידו בפי הבדווים את הכינוי 'ואדי פִאְרָאן' (נחל העכברים). הוא הדין בנחל חֶמְדַּת, היורד במזרח השומרון אל ערבות הירדן, ובשל שורת מערות, המלווה אותו בחלקו התיכון, נושא אף הוא שם ערבי דומה.

סלע עכברה (2006)

עכברֵי הגלילית ידועה מימי המשנה והתלמוד ואילך. יוסף בן מתתיהו ביצר אותה (חיי יוסף, לז), וכמה חכמים – ובהם רבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי, ורבי ינאי – גרו בה. ואף שאֶבְסֶבִּיוּס לא מנה את שמה ב'אוֹנוֹמַסְטִיקוֹן' (ספר שמות המקומות) שלו, מן המאה ה-4, עדיין צוין שמה בתעתיקו ליוונית 'עַגְבָּרָ[ה]', בקטע שנותר מחלקה הצפוני של מפת מידבא מן המאה ה-6 (מיכאל אבי-יונה, 'מפת מידבא', ארץ ישראל, ב [תשי"ג], מס' 146, עמ' 155).

ד. מהו 'סלע יוחנן'?

השאלה המעניינת היא, אם יש קשר בין קבוצת הבתים הלבנים שבגלויה בראשונה לבין סדרת הגלויות, אשר רובה ככולה צילומי המושבות העבריות הראשונות. האמנם גם בסלע עכברה הייתה קולוניה? לתשובה (השלילית) נגיע בהמשך.

כותרת הגלויה היא .Vue d'un Pic à Johannan près Saffed. Galileé (בצרפתית: מראה סלע יוחנן ליד צפת. גליל). על גבי אחד משני עותקיה (B49) נוספה לימים בהדפסת רכב גם כתובת הסבר עברית, בכתב יד ובדיו אדומה: 'סלע יוחנן בין טבריה וצפת'. מה פשר השם 'סלע יוחנן'? האם הוא בא לציין את צוק סלע עכברה, המתנשא בצד ימין של הגלויות, או שמא אותה 'קולוניה' שבחורבת סלע נשאה בשעתה שם זה?

ייתכן, כי מקור הטעות במה שכתב נפתלי הירץ בכרך מפרנקפורט בשנת 1648: ואלו הן משקלי הכסף הגנוזים בעין כתל (!) על ידי ברוך [בן נריה] וצדקיה' (עמק המלך, אמשטרדם ת"ח, יד ע"ב, י). בכרך, ששהה בצפת והביא משם מסורות מקומיות, תיאר בהקדמתו לספרו זה – שאותה הכתיר בשם 'מסכת כלים' – את אוצרות בית המקדש האבודים. הוא כינה את עין סלע בשם 'עין כֹּתֶל', ככל הנראה בעקבות חיים ויטאל, שכתב על סלע עכברה: 'חצוב ביושר, כמו כותל אחד' (לעיל). ואף חיים הורוויץ תיאר אותו לימים כך: 'סלע א'[חד] גבוה ונראה כעין כותל אחד' (חבת ירושלים, עמ' צז). אפשר, שהכתיב החסר והבלתי מנוקד של השם – גם בעקבות שמה הערבי של עין כִּחָאלֶה הסמוכה – הוא שגרם לקריאה שגויה של דברי בכרך ('כַּחַל' תחת 'כֹּתֶל'), אשר הולידה לימים את השם העברי הנוכחי, עין כַּחַל.

בתיאורי מסעות מאוחרים יותר כבר אין מבחינים בין שני המקומות, ועין כחל וסלע עכברה היו לאחד. כך במסעו משנת 1824 של דוד דבית הִלֵּל מווילנה: 'במרחק שתי שעות, לפני שאתה מגיע [מטבריה] לצפת, נמצא עין אל-כחל [עין סלע?], מעין שמימיו מצוינים. סמוך לו הר גבוה מאד, שהוא זקוף כחומה מרגליו ועד ראשו, לצד עין אל-כחל. מסורת בפי העם, שבהר זה גנוזים מקצת מכלי הקודש של הבית השני, ומסורת זו יש לה יסוד בספרים הקדמונים' (אברהם יערי, מסעות ארץ ישראל, מסדה, 1976, עמ' 514). וכך אף כתב משה ריישר בשנת 1860: 'מלך צרפת (נאפולעאן), זה כחמשים שנה, שהיה בארץ ישראל, וגם אצלו היה ידוע על ידי ספרי דברי הימים, ששם בהר (עין כחל) הכלים גנוזים. וחפר את ההר כמעט עד חציו. אך לריק היה יגיעו ולשוא היה עמלו, כי לא ידע שלא יוכלו להתגלות אליו ולא לאחר, עד שיבוא משיח בן דוד צדקנו' (שערי ירושלים, ירושלים תרכ"ז, שער ה', שבחי הארץ [עמ' 53]).

על כן, גם מנחם מנדל ראַבִּין, שביקר בגליל בשנת 1888, קרא למקום זה  בשם עין כַּחַל: 

בשעה הרביעית על היום עזבתי את ארץ הקדושה טבריא ... דרך שער הצפוני שער צפת ת"ו [תיבנה ותיכונן], אשר מצד ים כינרת ... אחר עבור שתי שעות נטה המנהיג את הפרדה מני דרך ים, ונלך על משעול ההרים הגדולים המלאים סלעים ואבני נגף. כשעה שמינית באנו אל כפר עין כחל [חורבת סלע?], גם שם נראו חורבות בתים וחצרות גלים [גלי אבנים, tumuli, הנראים גם היום בחורבת סלע ואינם מצויים כלל בעין כחל) מונחים על תלמי השדה. עֵין מַעֲיָן נחמד יוצא משם [עין סלע?] ... שם [לרגלי סלע עכברה] נראה חפירת חצי ההר, אשר חפר נאפאלען באניפרטע [נַפּוֹלֵיאוֹן בּוֹנָפַּרְטֶה], בדמיון כזב למצוא את כלי המקדש הטמונים שם, כנודע על פי הקבלה כי שם הם ספונים. אבל חפר ויגע ומאומה לא מצא (מסע מירון, מהדורת בצלאל לנדוי, תשכ"ו, עמ' כג).

בעקבות כל אלה הציע עמנואל דמתי (במאמרו הנזכר) לזהות את 'עין כחל' עם 'עין סלע'.

ה. מיהו יוחנן? 

סלע יוחנן, הוא סלע עכברה (מגלויות רוחימוביץ)

גלויה אחרת מאוסף רוחימוביץ מוכתרת בשתי לשונות: ברוסית מופיעה על גביה הכותרת 'סְקָאלָה יֶחוֹנָאן' (צוק יוחנן), וגם בצרפתית חוזר בה הצירוף Le pic Iehonaan (הסלע של יוחנן) בכתיב משובש, אולי בהשפעת הכיתוב הרוסי אשר למעלה. מכל מקום: מיהו יוחנן זה?

סלע עכברה היום (צילם: יהודה זיו, 2003)

אפשר ששמו קשור ברבי ינאי מעכבוריי, כלומר איש עכברה, אמורא ארץ ישראלי מן המאה ה-3, אשר עמד בראש ישיבה בכפר זה ונזכר בתלמודים ובמדרשים עשרות פעמים. כבר התלמוד הבבלי מציין, כי 'ר' ינאי הֲוָה בֵּי עַכְבּוֹרֵי (היה בן עכברה)' (עבודה זרה, ל ע"א), ובעל החיבור 'תוצאות ארץ ישראל' (1272) מנה בעכברה גם את 'מערת רבי ינאי ובניו בתוך הגנות, והמים עוברים ביניהם'. מכאן ואילך ציינו עולי רגל יהודיים את קברו של רבי ינאי ליד כפר עכברה ועין א-צָאלֶח הסמוכה. ברשימון הסקר הבריטי שנזכר לעיל (עמ' 65) תורגם השם עין א-צאלח ל'עין הצדיק', ואולי זה היה שמו המקורי של המעין, אף כי בערבית קברו של צדיק יהודי מכונה לרוב 'א-צַדִּיק'. עם זאת, ועדת השמות הממשלתית החליטה לקרוא בשם העברי 'עין ינאי' דווקא לעין א-טַבְּל (התוֹף), הנמצאת דרומה מכאן ואף היא מוזכרת באותו רשימון (שם), אך לא צוינה במפה עצמה. לדעת עמנואל דמתי, מקור שמה הוא מיתקן ההרמה העגול בצדה, בנוי אבן ודומה לתוף, שהיום שוב איננו פועל.

אמנם, ינאי הריהו צורתו המיוּוֶנֶת של השם 'יונתן', אך הַהֶחְבֵּר (אסוציאציה) אל 'יוחנן' הוא בגדר טעות מאוחרת ומתקבלת על הדעת. באותה מידה אפשר לומר כך, אמנם יותר בדוחק, גם על רבי חנניא בר עכברי הנזכר בתלמוד הירושלמי (שבת, ב א, דף טו ע"ב), שהרי אותן אותיות נמצאות בשני השמות 'יוחנן' ו'חנניה'.

א"מ לונץ זיהה לא הרחק מכאן, בדרומה של צפת, את קברו של יוסי בן יוחנן איש ירושלים, שנזכר בפרקי אבות כאחד מחכמי 'הזוגות' (מורה דרך בארץ ישראל וסוריה, ירושלים תרנ"א, עמ' 249), אך זו מסורת בלתי מבוססת וספק רב אם יש קשר.

נשוב אל הגלויות. בעוד הכותרת בלשון הצרפתית ייעדה את הגלויות לתיירים, הכותרת ברוסית כיוונה לצליינים. באותה עת, קודם למלחמת העולם הראשונה ולמהפכה ברוסיה, גלויות כאלה היו מזכרת מבוקשת בקרב עולי הרגל הפרבוסלבים הרבים שביקרו במקומות הקדושים של ארץ ישראל. לאור זאת, שמא מדובר כאן ביוחנן המטביל? איש מן המומחים הרבים שעמם שוחחתי לא הצליח לזכור מסורת נוצרית כלשהי המקשרת את יוחנן המטביל לצפת או לעכברה, מה גם ששמו של זה ברוסית נכתב בצורה שונה לגמרי. זאת ועוד, הכיתוב הצרפתי מלמד כי אין לקשור את המקום לא ליוחנן המטביל (שמכונה בצרפתית St. Jean Baptiste) ואף לא בשליח יוחנן בן זַבְדִּי, שהוא ואחיו היו מתלמידו של ישוע, שהרי על הגלויות נכתב שמו של יוחנן ללא התואר 'קדוש'.

לפיכך, אפשר לשער שמדובר בקנאי המפורסם יוחנן בן לוי מגוש חלב, שלדברי אויבו המוצהר יוסף בן מתתיהו, היה 'ערום ונוכל מכל אנשי הבליעל, אשר קנו להם שֵׁם במעשי נבלה' (מלחמת היהודים, ב, כא א). גוש חלב, שעל מקומה יושב היום הכפר גִ'ישׁ ושומר על קידומת שמה הקדום, נמצאת כ-12 קילומטר בקו אוויר צפונית-מערבית לצפת. ואכן, בשלהי שנת 1884 דווח על חברת התיישבות יהודית שעמדה לרכוש את 'חצי הכפר גוש חלב'. תכנית זו לא יצאה לבסוף אל הפועל, ואנשיה, ככל הנראה בני צפת וחברי אגודת 'בני יהודה', רכשו בסופו של דבר חלק מאדמות הכפר רַמְתַ'נִיֶה שבגולן והקימו עליהן את 'גולן בבשן', המושבה היהודית הראשונה בימינו ממזרח לירדן. 

קניית 'חצי הכפר גוש חלב' (הצבי, 12 בדצמבר 1884)

ו. האם הייתה 'קולוניה' בחורבת סלע?

בית האחוזה בחורבת סלע (צילם: יהודה זיו, 2003)

עמנואל דמתי קבע כי המבנים הלבנים הנראים בחורבת סלע בגלויית רוחימוביץ אינם אלא בית האחוזה של בעל הקרקעות הערבי. שרידיו של בית זה ניכרים עד היום: מבנה מלבני דמוי ח'אן, שנבנה על חצר רחבת ידיים ועטורת חדרים משלושת עבריה, ונראה כי גם שער סגר עליה בשעתו במקום הפרצה הנוכחית במערב החצר. מי עין סלע, שבוקעים בסמוך, זורמים בצינור ונקווים בבריכה שממנה משקים היום את בְּקַר הכפר עכברה. 

בית האחוזה (רישום: עמנואל דמתי)

ואכן, דברי דמתי מתקבלים על הדעת, שכן לא נמצאה עדות על מושבה יהודית שנוסדה אי פעם במקום זה, ואף לא על ניסיון לרכוש את המקום. אמנם, בית האחוזה והמבנים שלידו, על קירותיהם הלבנים וגגות הרעפים האדומים, נראים בגלויה כקולוניה לכל דבר, אך יש לזכור כי הצילום שבגלויה איננו תמונת צבע מקורית, כמקובל היום, אלא תמונה צבועה ביד שהודפסה. מסתבר, שהמושך במכחול נטל לעצמו חרות יתר, ואת קבוצת הבתים שליד בית האחוזה ראה מהרהורי לבו.

לבקשתי שב דמתי ובדק את החורבה, אך לא מצא בה סימן לשברים של רעפי 'מַרְסֵי', הרעפים המשתלבים שיובאו לארץ מצרפת ביזמת הברון רוטשילד (ומקצתם יוצרו בבית חרושת במוצא שליד ירושלים – הוא 'הבית האדום' – ואף על פי כן המשיכו להיקרא 'רעפי מרסיי'), ואפיינו את גגות בתיהן של המושבות הראשונות.

רעף 'מרסיי'

גלויה זו גם לא נועדה בהכרח להיות חלק מסדרת המושבות היהודיות החדשות. אפשר להניח שהייתה אחת מתמונות הנוף אשר שובצו בסדרה ושיוו לה את אווירתה המיוחדת.

ז. מה מקור הטעות?

פתרון אפשרי למקורו של השם 'יוחנן', שנכתב על גבי הגלויה, קשור למפה המפורסמת של משלחת הסקר של הקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל (PEF), שנערכה לראשונה בשנת 1878, זמן לא רב קודם צילום הגלויה. מהדורה מאוחרת ומעודכנת של מפה זו הופקה בשנת 1917 ושימשה את צבא בריטניה במסעו לכיבושה של ארץ ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה.

בגיליון IV של מפת 1917 (שצילום קטע ממנה הובא למעלה) כבר צוין מיקומה של ראש פינה – שנוסדה ב-1882 על מקומה של גֵּיא אוֹנִי (1878) – וייחודה כמושבה יהודית צוין בסוגריים (Jewish Colony), ואילו חִ'רְבַּת אַל-חִקָאבּ (חורבת סלע) מופיעה במהדורה זו בשמה הערבי בלבד.

מפת PEF היא, כדברי הגאוגרף דוד עמירן, 'המפה הראשונה של ארץ ישראל המיוסדת כולה על מדידות, שנעשו על פי שיטות המדידה החדישות' ('מפות טופוגראפיות של ארץ ישראל מימי מלחמת העולם הראשונה', ארץ ישראל, ב [תשי"ג], עמ' 34-33). לא לחינם הודפסו גיליונותיה במהדורות מעודכנות, ואלה שימשו, בימי מלחמת העולם הראשונה, את שני הצדדים, הבריטים והגרמנים. מטבע הדברים הפכה המפה, מיד עם צאתה לאור, לכלי עזר חשוב בידי חוקרי ארץ ישראל והמטיילים בה, וחשיבותה נשמרה במשך יובל שנים עד שהופיעו מפותיה הראשונות של מחלקת המדידות המנדטורית. העובדה שמפת PEF הופיעה לראשונה בשנת 1878 – שנת ייסודה של 'אם המושבות' פתח תקווה – מייחדת אותה גם כ'תצלום', שמנציח את פני הארץ בטרם התחוללו בנופיה השינויים המפליגים בעקבות ההתיישבות העברית החדשה, ומכאן חשיבותה למחקר גם בימינו. 

אפשר להניח כי מפה זו עמדה גם מול עיניהם של מפיקי סדרת הגלויות 'פלשתינה החדישה'. רוחימוביץ בעצמו, או מי משליחיו, שיצא עם מצלמתו לגליל, עיין כנראה בגיליון IV של המפה. חוסר ניסיונו של הצלם בשימוש במפה טופוגרפית גרם לכך שהזיהוי של אתר הצילום לא עלה יפה. הצלם העדיף, משום מה, את חַקְל גִ'נָּאן (Hakel Jenan, בערבית שְׁדֵה גַּנִים) – הסמוך לכפר עכברה, מהלך יותר מקילומטר צפונה – על פני ח'רבת אל-חקאב ועין אַ-צַּחְ'רָא (עין סלע), אשר סימן ההיכר שלהם הוא סלע עכברה. ה'כותל', הוא צוק עכברה הזקוף – מקור הקידומת לשם 'סלע יוחנן' שהמציא רוחימוביץ עצמו – מזדקר בשתיים מגלויותיו, ולימים אף הוענקו בזכותו השמות העבריים 'חורבת סלע' ו'עין סלע'. זאת ועוד, בעל הזיהוי טעה בהבנת הנקרא, וכאן אולי נמצא פתרון החידה. פרופ' צפריר קולת הפנה את תשומת לבי לכך, ששביל היורד בצד הכפר עכברה לעבר ח'רבת אל-חקאב, ומסומן במפה בקו מרוסק, חוצה את האות e, שבמילה Jenan, וגורם לכך, שאם אין מעיינים במפה מקרוב נראה השם כ-Hakel Jonan. אם רוחימוביץ  אכן עשה שימוש במפת PEF, אולי זה מה שהוליד את 'יוחנן' ואת השמות המשובשים בצרפתית, ברוסית ובעברית.

קטע מוגדל ממפת PEF