מאת אסא כשר
כל ספר מבוייש מדבר אל לבי. ההקדשה שהוא נושא, שכתב אדם אחד לכבודו של
אדם אחר, דומה בעיניי למסך שמצוירים בו שלושה חלונות. בחלון אחד, מימין, נראית
צלליתו של כותב ההקדשה, בחלון אחר, משמאל, נראית צלליתו של מקבל הספר, ובחלון
שלישי, ביניהם, מופיעה במלואה ההקדשה, הקושרת את הסיפור שמעבר לצללית האחת אל
הסיפור שמעבר לצללית האחרת.
לפעמים, הצללית האחת מושכת את לבי בניצוצות המשובצים בה. שמו של אדם
יכול לנצנץ בצללית שלו. תוארו של אדם יכול לנצנץ בצללית כזו. שורת השמות של אדם
יכולה להאיר את הצללית באור יקרות, להביא את הספר כולו אל מדפי הספרייה של הספרים
המבויישים.
*
שם האישה החתומה על ההקדשה בספר שבידיי נרשם בקיצור כפול: Lydia M. Von F. Mountford. התואר המיוחס 'פון' מעורר כמובן סקרנות טבעית, מה גם ששמה המפותל והכמעט מלא גם נרשם בעמוד שממול: Lydia M. Von Finkelstein Mountford (גברת לידיה מ'[ארי אוליב ממראוף] פון פינקלשטיין
מָאוּנטפוֹרד). ככלות הכול, זהו ספר פרי עטה של כותבת ההקדשה, אוסף הרצאותיה שהוקדשו למשיח ישוע במולדתו. הספר נדפס בסינסינטי שבארצות הברית בשנת 1911.
בספריית הקונגרס האמריקני שמור עותק מספר זה,
שגם סרוק ונגיש במרשתת, ועליו מופיעה אותה הקדשה בדיוק. ככל הנראה מדובר בהקדשה סטנדרטית, שהמחברת רשמה על עותקים רבים:
התחלתי לחקור אודות אישה זו. שני הפרטים הראשונים עליה הגיעו האחד משנותיה הראשונות
והשני משנותיה המאוחרות יותר. הפרט הראשון: לידיה נולדה בירושלים בשנת 1855 למשפחה שהגיעה לארץ ישראל מרוסיה במהלך המאה ה-19. ירושלים דאז הייתה עיר מעורבת ולידיה חייתה בה בקרב נוצרים מסוגים שונים, יהודים ומוסלמים עד שנת 1881, ואז נסעה אל אחד
מאחיה שגר בארצות הברית. היה מי ששיער שהיא נולדה יהודייה. האמנם? נחזור לשאלה זו
בהמשך פענוח שמותיה.
הפרט השני: היה לאישה זו – כאמור, בת ירושלים, אולי ממוצא יהודי – קשר מתמשך, קרוב
ומיוחד לנשיא המורמונים באותה עת, 'הנביא' וילפורד ווּדְרָאף (Wilford Woodruff). וודראף (1898-1807), היה הנשיא הרביעי בתולדות הזרם הנוצרי המיוחד הזה, אחרי ג'וזף סמית, בריגהם יאנג וג'ון טיילור. באותן שנים,
האחרונות לחייו, וודראף היה נשוי לאישה אחת, שכן משנת 1890 ואילך נאסרו 'נישואים פלוראליים' (פוליגמיה) לא רק לפי החוק האמריקני אלא גם על פי ההלכה המורמונית, וזאת
בעקבות 'התגלות' שהייתה לוודראף עצמו. האם וודראף נשא את לידיה לאישה, חרף שני האיסורים? נחזור בהמשך גם לשאלה זו.
הסיפור, מסביבת הפרט הראשון ועד סביבת הפרט השני, נראה לי מסקרן ומזמין
הרחבה ופענוח.
נתחיל בקורותיה של הילדה הירושלמית לידיה. המקור המעניין ביותר
לסיפור ילדותה הוא ספרון שכתבה על חייה, The Life Sketch of Lydia Mamreoff Von Finkelstein (Madame Mountford (סקיצה של חיי
לידיה ממראוף פון פינקלשטיין [מאדאם מאונטפורד]), שראה אור בניו יורק בשנת
1908. זהו ספרון נדיר ביותר ומצאתיו רק בספרייה אחת וגם בה לא מרשים לסרוק אותו. הנה
צילום השער שנעשה במצלמת אייפון.
לידיה הרחיבה בספרה זה את הדיבור על מקורות השם המורכב של משפחתה. 'ממראוף' הוא צירוף של השם 'מַמְרֵא', המוכר
לנו מן התורה, והסיומת הסלאבית '–אוף'. לדבריה, אביה היה אחרון
הנושאים שם זה ברוסיה. 'פון פינקלשטיין' הוא שם שאביה העניק לעצמו, 'מטעמיו שלו', בתקופת מגוריו באוסטריה. תחילה קרא לעצמו פינקלשטיין, ולימים הוסיף לעצמו את ביטוי הכבוד 'פון'.
מצד אמהּ היא מתייחסת למלכיצדק ולבית דוד ומצד אביה לאנשי ממרא
ולבני אפרים – לא פחות. נוכח מערכת יוחסין כזו אפשר היה לצפות שנמצא בתיאוריה של לידיה זיקה ברורה
לעם היהודי, אבל אין בהם מאומה. ייתכן שרמז דק מן הדק נחבא בין
השורות של המרת הדת המשפחתית: אביה הצטרף לכנסייה האנגלית האפיסקופלית,
שהייתה אז הכנסייה הפרוטסטנטית היחידה בירושלים, וכל חמשת ילדיו הוטבלו ואושרו. מה
הייתה דתם לפני שהצטרפו לכנסייה – יהודים, נוצרים אורתודוקסים, חסרי דת?
לידיה רצתה בילדותה
להיות כומר בכנסייה שלה, שהרי היטיבה לדרוש
ולהציג. משעה שהתברר לה שלא תוכל לכהן בקודש, היא הקדישה את כישרונותיה ומרצה כדי להציג בפני מאמיני ישוע את החיים בארץ
הקודש בזמנו. היא עשתה זאת באמצעות שחקנים, בגדים וחפצים שלהבנתה התאימו לאותם ימים. הצלחתה
הרבה הביאה אותה לארה"ב, ולאחר מכן לארצות רבות נוספות, ביניהן
אוסטרליה, בה נישאה למר מאונטפורד. כל ימיה עברו עליה במסעות של הרצאות והצגות.
כך הגיעה גם למחוזותיהם של בני כנסיית 'המשיח של קדושי אחרית
הימים', הלא הם המורמונים, והכירה אחדים מראשי הכנסייה, ביניהם וילפורד וודראף. האם נישאה
לו? התשובה היא גם 'כן' וגם 'ככל הנראה, לא'. כדי להגיע
לתשובה הזאת ולהבין אותה, דרושה לנו עזרתם של היסטוריונים שיש להם גישה ליומנים
אישיים ולמסמכים רשמיים של ראשי המורמונים באותן שנים. היסטוריון כזה הוא תומאס ג' אלכסנדר, שצילום כריכת הביוגרפיה שחיבר על וודראף (1993) הובא לעיל, ובממצאיו
אני משתמש כאן, להנאתי.
ביום 23 בנובמבר 1920, אנטון לונד, נשיא כנסיית סולט לייק, קיים טקס
חתימת נישואין של מר וודראף עם מרת מאונטפורד, ומכאן התשובה החיובית לשאלה אם השניים נישאו זו לזה. אלא שהייתה כאן בעיה 'קטנה': מרת מאונטפורד מתה שלוש וחצי שנים קודם לכן, ביום 22 במארס 1917, ואילו מר וודראף מת כבר בשנת 1898. הטקס המוזר נערך בנוכחות 'באי כוח'. ג'יימס ג'קסון וודראף
היה 'בא כוחו' של אביו המנוח, וסוזה [Susa] יאנג גייטס הייתה 'באת
כוח' של ידידתה המנוחה, בת ירושלים. מנקודת מבטם של המורמונים לא היה זה טקס מוזר כלל ועיקר, שכן בין מנהגיהם מקובלים היו גם נישואין וגם הטבלה 'בדיעבד' לאחר המוות. מכאן העניין המיוחד של המורמונים באיסוף
מסמכי יוחסין, כולל של יהודים, אך לא נאריך בזה כאן והמבין יבין.
ועדיין, האם לידיה מאונטפורד ו'הנביא' וילפורד וודראף נישאו גם בימי חייהם? בראשית דרכם
ראו את עצמם המורמונים חייבים לנהוג על פי 'העיקרון של אברהם', שהיו גם 'עקרונותיהם' של יעקב ודוד, ונשאו נשים רבות; אך בד בבד עם איסור הפוליגמיה בחוקי ארה"ב התפתח גם בקרב המורמונים איסור מקביל. וודראף עצמו חווה 'התגלות' שבעקבותיה חיבר ופרסם בשנת 1890 מנשר שאסר על נישואים פלוראליים בכל מקום שבו החוק אוסר זאת. מכאן השתמע גם ההפך: אונייה החונה מחוץ לנמל של סן פרנסיסקו
אינה בשטח ארה"ב ולכן האיסור לא חל בה. שמועה עקשנית התהלכה בין המורמונים,
והגיעה גם להיסטוריונים שלהם, שוודראף נשא בחשאי את מאונטפורד לאישה על סיפון אנייה כזו. אולם אין שום ראיה שתהפוך את השמועה הזאת לעדות ממשית. נניח אפוא שלאחר מותם
אכן נישאו השניים, אבל ספק אם כך היה גם בחייהם.
אישיותו של ווילפורד וודראף מעניינת אותי לא רק בשל נישואיו עם בת ירושלים, אלא גם מסיבה נוספת. בחודש אפריל של שנת 1846 פתחה ארצות הברית במלחמה נגד מקסיקו, שעילתה הייתה מחלוקת בדבר הגבול בין שתי המדינות. כמעט שנתיים נמשכה המלחמה ובסיומה נחלה ארצות הברית ניצחון וסיפחה לגבולותיה את שטחי קליפורניה, יוטה, אריזונה, נבדה וחלקים ממדינות אחרות.
ביולי 1846, מעט לאחר פרוץ המלחמה, התנדבו כ-500 מורמונים לצבא האמריקני, וכך נוצר 'הגדוד המורמוני' (Mormon Battalion). והנה, לא רק שחיילי הגדוד נמנו רובם ככולם על בני אותה כנסייה, אלא שנשיא המורמונים באותה עת, בריגהאם יאנג, היה זה שמינה את מפקדי הפלוגות ועיצב את רוחו של הגדוד (יאנג, אגב, היה נשוי ל-55 נשים!).
אחד מן הנוכחים בטקס כינון הגדוד, ביום 16 ביולי 1846, היה מיודענו ווילפורד
וודראף, שבאותה שעה נשא בתואר 'שליח', כלומר כהן דת בכיר. כך תיאר וודראף ביומנו את המחזה שנגלה לעיניו (Army of Israel: Mormon Battalion Narratives, Utah State University Press, 2000, p. 52):
Considered I was viewing the first battalion of the Army of Israel engaged in the United States service for one year And going to lay the foundation of a far greater work even preparing the way for the building of Zion
(ראיתי את הגדוד הראשון של צבא ישראל מגויס בשירות ארצות הברית למשך
שנה, והוא בדרכו להניח את היסודות למפעל גדול הרבה יותר, אפילו לסלול את הדרך לבניין
ציון)
ואכן, הגדוד המורמוני עשה היסטוריה. במהלך המלחמה הם צעדו את המרחק הגדול ביותר שאי פעם עשתה יחידה צבאית אמריקנית – מאַיוֹוָה ועד סן דייגו, מרחק של יותר מאלפיים מייל.
 |
| לוח זיכרון בשטח הכינוס של הגדוד המורמוני במדינת איווה, משם החל המסע שהסתיים בסן דייגו (Waymarking) |
יומיים לאחר מכן נאם הנשיא בריגהאם יאנג בפני הקצינים והנגדים של הגדוד, ומדבריו אביא רק משפט אחד (Army of Israel, p. 53):
Should the battalion engage with the enemy and be successful, treat prisoners with the greatest civility, and never take life if it can be avoided
(אם הגדוד
יילחם באויב ויצליח [הווה אומר, ינצח], עליכם לנהוג בשבויים במירב האדיבות, ולעולם אל תיטלו חיים אם אפשר להימנע
מכך.)
הגדוד המורמוני לא השתתף בקרבות ולא הייתה למפקדיו וחייליו הזדמנות לנהוג
כך, כראוי, אבל מוצא חן בעיניי שכך היה אמור לנהוג גדוד הנקרא 'צבא ישראל'.
