צילום: ברוך גיאן |
מאת חגי שמואלי
רבות
נכתב על הבניין המפואר של
ימק"א ברחוב המלך דוד 26 בירושלים, מול מלון הפאר הידוע 'קינג
דיוויד': על תולדותיו, על אדריכלותו (תכנן אותו ארתור לומיס הרמון, האדריכל
האמריקאי של ה'אמפייר סטייט' בניו יורק), על אגפיו ואולמותיו ועל הלובי המפואר שמדיף עד היום
ניחוח קולוניאלי, על התבליטים והגילופים, על המגדל, אולמות הקונצרטים והספורט, על מגרשי הטניס וכמובן על הבריכה התת-קרקעית ועל מגרש הכדורגל האגדי (איצטדיון ימק"א, שהיה
מגרש הבית של בית"ר, ואחרי שעלו הדחפורים גם על מגרש הכדורגל בקטמון,
היה גם למגרשה של הפועל).
מגרש הכדורגל של ימק"א, 1958 (אוסף התצלומים הלאומי, ויקימדיה) |
על חרבות מגרש הכדורגל קם מרכז ספורט חדש ומתחם מגורים יוקרתי. אך חוץ מן המגרש, שנותר רק בזיכרונות ובתמונות, המבנה המקורי והשלם של ימק"א נותר על עמדו כפי שהיה. הוא עדיין אתר תיירות מרשים המזמין לבוא ולבקר בו, כולל תצפית נאה מצריח המגדל. גם בית ההארחה עדיין פועל – לא מפואר כמו המלון שממול, אבל הרבה יותר זול...
לפני כמה שנים תיאר כאן ברוך גיאן ברשימה מצולמת את חמודותיו של המקום ('למי צלצלו הפעמונים? ערב חג המולד בימק"א', 23 בדצמבר 2014), ואילו אני אספר קצת מזיכרונות ילדותי.
מה
הייתה ימק״א בשביל ילדים וילדות שנולדו וגדלו במרכז ירושלים בשנות החמישים והשישים?
ובכן, במשפט אחד: ימק"א הייתה אחד ממרכזי
הנשמה של ילדותנו, הכי קרוב לבית כנסת חילוני.
בתווך שבין חצר גימנסיה רחביה שבה למדנו, לבין המסתורין של עמק המצלבה אליו נמשכנו – ימק"א הייתה המתנ"ס שלנו. לא הכרתי מתנ"סים אחרים – ספק אם היו בכלל באותם ימים – אבל אני יכול לומר בוודאות מוחלטת של ילדים, ששלנו היה היפה מכולם. לא רק בארץ, בעולם כולו.
זה התחיל בקייטנה: שני מחזורים של שלושה שבועות
בחודשי החופש הגדול. מערכת מודפסת של פעילות שבועית צפופה. קבוצות חד-מיניות
ממוספרות מאחד עד עשר לַבָּנִים, ומאחת-עשרה ומעלה לַבָּנוֹת. בכל יום משמונה עד
חמש, עם הפסקת צהרים, שחלקנו היו הולכים בה הביתה וחוזרים אחר כך, ואחרים נשארו
לארוחת צהרים ומנוחה.
הייתה פעילות עשירה וצפופה, והיא נעשתה כולה בתוך המבנה הענק שהילך עלינו קסם והטיל עלינו כישוף. זר לא יבין זאת... קשה להסביר למי שלא חווה זאת את האסתטיקה וההשקעה האדריכלית שבתוכן גדלנו באותן שנים. הבניין הענקי על שתי כיפותיו המעוצבות והמגדל שביניהן (היו לנו, כמובן, הערות גסות במיוחד על השילוב הזה), אומנות האבן המדהימה, עיצוב הפנים האוריינטלי עוצר הנשימה, והמתקנים שכמותם לא הכירו אז בארץ: אולם הקונצרטים היפה ביותר במזרח התיכון, אולם ספורט מרשים ובריכה מקוּרה מתחתיו, שמרוצפת במוזאיקה כחולה ומפיצה ריח עז של כלור. והיו המבוכים הצוננים שהובילו אל המלתחות ואל הבריכה, וכמובן המקפצה שנועדה לעזי הנפש.
עדת ילדים במכנסיים קצרים הייתה מתרוצצת בין אולמות המלון בכניסה וחדרי העזר שעוצבו ורוהטו כמו בקינג דיויד
שממול. בין שולחן הפינג-פונג לבין מגרשי הטניס
והכדורסל, חדרי ההתעמלות ומגרש הכדורגל, שהיה אז במלוא תפארתו.
וכמובן המקלחות, שהפיקו זרם אדירים של מים רותחים שכמותו לא היה לאף אחד
בבית; חדר הסרטונים, חדרי מלאכת יד, אולם הסרטים והספרייה. מבוכי מסדרונות
מתוחכמים ואין סופיים, מעל הקרקע ומתחתיה, שכולם מעוצבים בסגנון מרהיב, מצוחצחים
ומדיפים ריח של כביסה נקייה, וקל היה ללכת לאיבוד שם וכדי לדעת היכן אתה נמצא, צריך
פשוט לחזור חזרה ולנסות שוב.
נזהרנו לא לדרוך על הקווים במבואה המרוצפת אבן מבהיקה. הבטנו ביראת כבוד על המלאך בעל שש הכנפיים המפוסל על המגדל והתמלאנו גאווה שהנוצרים הללו עשו לנו כבוד, וכתבו על הבניין באותיות עבריות 'אדוני אלהינו אדוני אחד'. התערבתי פעם עם גיורא שלא ימצא שני כרכובי אבן זהים בין מאות הכרכובים המסותתים במתחם. הוא עוד מחפש...
צילום: ברוך גיאן |
והיינו צורחים בשבילים, במדשאות ובמחבואי פינות הקסם שברחבה העליונה ומול הכניסה למגדל: מי בראש? ארבע הקדוש, מי בזנב? חמש הגנב.
והכי חשוב, למדנו לשחות: פעילות בריכה עם שיעורי שחייה בכל יום. שחינו בעירום מלא, בטבעיות מובנת מאליה, כאילו כך היה מאז ומתמיד. והייתה עלייה מתונה בסולם הדרגות: 'דג קטן', 'דג', 'דג מעופף', והכי גבוה: 'כריש'. למדנו לשחות לרוחב הלוך ושוב, וצללנו לעומק כדי להביא מנעול מן הקרקעית. שחינו בארבעה סגנונות לאורך עשרים המטרים של הבריכה הכי ארוכה בעולם שהכרנו. המצטיינים בינינו, שזכו בדרגת הכריש, הוזמנו להציג מועמדות גם לקורס מצילים... וזאב לבנטל, המתעמל ומאמן הכדורסל, שניהל את מחלקת הספורט של ימק"א, השגיח שהכול יתנהל למישרין, כמו שהוא אוהב, והחדיר בנו רוח ספורט שנשארה אצל כולנו עד היום.
בריכת ימק"א בין 1939-1934 (אוסף מטסון; ספריית הקונגרס האמריקאי) |
עשינו מחזיקי מפתחות וריקועי נחושת, ניסרנו בדיקט ובמגרש המשחקים מאחור התנדנדנו כמו משוגעים בנדנדות הירוקות, ללא שרשרת ועם מִנְעָד נדנוד מפחיד. ניסינו לשחק טניס וסקווֹאש כמו הגדולים, עלינו לראש המגדל כדי לראות מקרוב את הפעמונים וגם להציץ אל העיר המזרחית שהייתה אז חוצלארץ. היה קומזיץ מושקע וגם טיול לנצרת. ווידאד וסמרה לימדו את הבנות מחול, ופֶּנְדֶלִיס ניגן בצהריים במפוחית ולימד אותנו שירים ביוונית: יוּפִּי-יָה-יָה, יוּפִּי-יוּפִּי-יָה...
היו שיעורי ספורט באולם הגדול וסרטוני מיקי-מאוּס וסרטי טבע באולם הקטן. ובימי רביעי בכל שבוע ראינו שני סרטים ברצף, והשלמנו את השכלת כל המערבונים וסרטי הגיבורים שהיו בסביבה. היו גם סרטי מופת וסרטי ילדים נהדרים, ואפילו קונצרטים.
היינו מוקפים במדריכים שלנו, אבל בעיקר בצוות התפעול של המקום, שרובם היו בחורים צעירים, ערבים-נוצרים ממערב העיר, שמקצתם גרו במתחם ימק"א: שָפיק הרציני והמהודר שניהל את אגף הנוער, איבְּרהים עאלייאן החייכן והקשוח שהיה מדריך העל של הקייטנה, ניקולא ורוּבְּחִי שהיו אחראים על התחזוקה, פוּפוּ המסריט, פֶּנְדֶלִיס הבדרן, מוריס בבריכה וגָאסְטוֹן במלתחות, נפתלי על המקפצה וניקולא בכדורגל. ואיך נשכח את אבירי המזנון האגדי, סעיד ומוסא, שהייתה להם – כך היינו בטוחים – הגלידה הכי טובה בעיר, ועוד כל מיני חטיפים מפתים בעשרה גרוש.
הכדורגל הארצי עוד לא הגיע אז לימק״א, ולא חווינו משחקים מסעירים של בית״ר, אבל שיחקנו בעצמנו כדורגל במגרש ההוא שהפך בתוך כמה שנים למרכז עולמם של לפחות חצי מהירושלמים. זה היה נפלא, ולכן לא היה זה מפתיע שבתום ימי הקייטנה התנפלנו על ההצעה להירשם לחברוּת שנתית. מצאנו את עצמנו קשורים למתחם ארבע פעמים בשבוע לאורך כל השנה. שוחים, משחקים, 'עושים ספורט', רואים סרטים בלי סוף ומחליפים ספרים בספרייה למעלה, שהייתה מין אי של שקט ורצינות בתוך הבניין ההומה.
וכך שנה אחר שנה, מתיידדים עם חברים חדשים שבאו מכל רחבי העיר – ולאו דווקא אלה שלמדו איתנו בכיתה – והייתה לנו איתם, במובלעת המוקפת ברחובות לינקולן, הס, וושינגטון והמלך דוד, פינת ילדות מאושרת מלאה בהפתעות, שיכולה הייתה להתקיים רק בירושלים של פעם, באווירה שלא הכרנו עד אז ומאז.
באחד הימים, ואני כבר ותיק בימק"א, בערך בן שמונה, חזרתי הביתה ופגשתי את אמא במדרגות. 'מאיפה אתה חוזר רטוב כל כך?', שאלה השכנה שעמדה ודיברה עם אמא. 'משחייה בימק"א', עניתי. השכנה הביטה באימי ושאלה בטון חרד: 'בימק"א? לא מדאיג אוֹתָךְ שכל המדריכים שם ערבים?'
'לא', ענתה אמא בקיצור נמרץ.
וכשעלינו למעלה שאלתי את אמא בשקט, כדי שהשכנה למטה לא תשמע: 'מה, אִבּרהים הוא ערבי?'
בריכת ימק"א, 2008 (צילום: הרי כהן) |
בעלי התוספות
בעז קרצ'מר ממוזיאון 'מורשת צאן ברזל' שבקיבוץ צאלים שלח לי את צילומי המדליה שקיבלו בימק"א 'הקייטנים הטובים' דני כרמון (לימים דיפלומט ישראלי) ומי שתהיה רעייתו אליאורה (אלי) רמתי ז"ל, שנרצחה ב-1992 בפיגוע בבואנוס איירס. את המדליה היו עונדים בסרט על הצוואר.
המדליות הן מקיץ 1961 ומקיץ 1963.
מידד גוטליב מוסיף:
חגי כתב: 'המצטיינים בינינו, שזכו בדרגת הכריש, הוזמנו להציג מועמדות גם לקורס מצילים'.
אני הייתי ביניהם, ועד היום אני שומר את תעודת המציל החובב...
__________________________________________
עו"ד חגי שמואלי הוא שותף בכיר במשרד עורכי הדין יגאל ארנון ושות' Hagai@ArnonTL.com