 |
| חיים גראדה ואישתו אינַה, 1974 |
לצד פנחס כהנוביץ (דער נסתּר) ויצחק בשביס-זינגר,
חיים גראדֶה היה מגדולי הסופרים שכתבו ביידיש במאה העשרים. הוא נולד בווילנה בשנת 1910 והתחנך בעולם חרדי-ישיבתי, שאותו נטש בהיותו בן 22. לאחר תלאות מלחמת העולם השנייה ובריחתו מזרחה לברית המועצות האסיאתית הוא הגיע ב-1948 לניו-יורק ושם חי (ברובע ברונקס) עד פטירתו בשנת 1982. הוא כתב רק ביידיש (לא ידוע לי על משהו מקורי שכתב בעברית), וחלקים ניכרים מיצירתו (אך לא כולה) תורגמו לעברית.
את קורותיו בתקופת מלחמת העולם השנייה תיאר גראדה בספרו המרגש 'שַׁבְּתוֹתֶיהָ של אמא'. זה גם היה ספרו הראשון שתורגם לעברית (הוצאת מסדה [תשי"ח]), והמתרגם היה שלמה שנהוד. הידועים שבספריו, שגם אותם קראתי בהנאה רבה, הם 'צמח אטלס' (ספריה לעם, תשכ"ח) ו'מלחמת היצר', שהוא החלק שני מעלילותיו של צמח אטלס (ספריה לעם, תשל"א). צמח אטלס הוא ראש ישיבת מוסר קיצונית, שמתענה בספקות ובמאבקים בלתי פוסקים עם יצריו.
הספר האהוב עלי ביותר מבין ספריו של גראדה הוא 'העגונה' (ספריה לעם, תשכ"ח). בספר זה הוא משרטט בכשרון אמנותי ופסיכולוגי, בעמקות ובעדינות, אנטומיה של מחלוקת שלא לשם שמים שהתרחשה בווילנה בין שתי מלחמות העולם והתנהלה על גבה של עגונה מסכנה. ספר זה, כמו גם 'צמח אטלס' ו'מלחמת היצר', תורגם לעברית על ידי א"ד שפיר.
בכל יצירתו תיאר גראדה את עולמם של יהודי מזרח אירופה טרם שנחרב, ובמיוחד את עולמם של תלמידי ישיבות המוסר מאסכולת נובהרדוק (ה'מוסרניקעס', כשם אחת הפואמות שחיבר). אלה שאינם שוקטים לשנייה על שמריהם, נאבקים כל העת ביצרם וספקות של כפירה מנקרים בהם, ממש כמו הספקות שניקרו אצל גראדה עצמו.
גראדה נטש את עולם התורה והמצוות עוד בימי וילנה והפנה את כל כוחותיו ליצירה אמנותית ביידיש. חיבור מיוחד במינו שלו הוא
'מײַן קריג מיט הרשל ראַסיינער' (הפולמוס שלי עם הרשל ראסיינאי), ובו מתעמת חיים ווילנער, בן דמותו של גראדה הווילנאי שכבר התפקר, עם הירש מראסיין, בוגר ישיבת נובהרדוק שממשיך להיות נאמן לדרכה. בשורה של מפגשים דנים השניים בשאלות של אמונה, כפירה וספקות, וגראדה עורך את חשבונו עם עצמו ועם עולם הישיבות הליטאי וערכיו. החיבור הזה תורגם לעברית בידי שלמה צוקר ונדפס בספר 'ישיבות ליטא: פרקי זכרונות', שערכו עמנואל אטקס ושלמה טיקוצינסקי (מרכז זלמן שזר, תשס"ד, עמ' 422-387).
כאן אפשר לשמוע את רות וייס מאוניברסיטת הרווארד דנה במוטיב הקונפליקט אצל גראדה, במיוחד בפולמוסו עם הירש מראסיין (הסרטון הזה הועלה ממש לאחרונה, ורק 25 אנשים צפו בו עד כה...)
היום שמו של גראדה כבר אינו מוכר כל כך. עשרים שנים חלפו מאז נפטר. ספריו אינם יוצאים עוד במהדורות חדשות ואת תהילת פרס נובל נטל ממנו יהודי פולני-ניו-יורקי אחר, יצחק בשביס-זינגר.
מתיחות היתה בין שני הסופרים הגדולים הללו, ומי שליבתה אותה היתה כנראה אשתו של גראדה, אִינַה, 'שומרת החותם' מטעם עצמה, שנפטרה בשנה שעברה. היא לא היססה לומר בגלוי, ובכל הזדמנות, שפרס נובל לא הגיע לבשביס אלא לבעלה...
לאחר פטירתה (במאי 2010, כנראה בגיל 85) נפתחה לראשונה האפשרות לעיין בעיזבונו.
על אינה גראדה כתב אלן נדלר לאחר פטירתה.
גם צ'סלב מילוש, המשורר הפולני הגדול, שלאחרונה צוין יום הולדתו המאה, חשב כך. באות G שבספר האלף-בית שלו (
Milosz's ABC, 2001), בערך Grade, Chaim, כתב מילוש כי רוב דוברי היידיש בניו יורק חשבו כי גראדה סופר טוב יותר, אבל היות ורק מעט ממה שכתב תורגם לאנגלית, מלומדי האקדמיה השבדית כלל לא הכירו את עבודתו (
in the opinion of the majority of (Yiddish-speaking New York Jews)…was a much better writer than Singer, but little translated into English, which is why members of the Swedish Academy had no access to his writings)
לפני שנה פרסם אלן נדלר מאמר יפה ב-Tablet ובו העלה זיכרונות מפגישתו עם גראדה. זה היה בשנת 1977 כשהסופר הדגול ביקר באוניברסיטת הרווארד בה למד נדלר. פגישתו עם גראדה, 'האפיקורוס האמיתי שעדיין מאמין שאלהים מתערב בחייו', שינתה את חייו של נדלר...
למרות שגראדה נחשב ל'אפיקורוס', בחיבוריו התעניינו
– בהיחבא כמובן
– גם למדנים חרדים, שכן בנעוריו הוא היה קרוב לרב אברהם ישעיה קרליץ ולמד יחד עמו בווילנה כשבע שנים. קרליץ, הידוע יותר בכינויו
החזון איש, הוא כידוע מדמויות המופת הנערצות על בני החברה החרדית-הליטאית ולאחרונה הכתיר אותו בני בראון בספרו המונומנטלי על החזון איש, שראה אור זה עתה בהוצאת מאגנס, בכתר משולש: הפוסק, המאמין, ומנהיג המהפכה החרדית.
עם קשר או בלעדיו, לפני כמה שבועות התפרסם באתר דיון חרדי ('אוצר החכמה') מכתב לא ידוע ולא מתוארך ששלח גראדה מווילנה לחזון איש שגר אז בבני-ברק. החזון איש עלה לארץ בשנת 1933 ומתוכנו של המכתב ברור שנשלח שנה לאחר מכן, ב-1934 (גם חותמת הדואר שעל הגלויה מעידה שנשלח ב-24 באפריל 1934).
מן המכתב עולה יחסו המעריץ של גראדה
– צעיר בן 24 בסך הכל
– לחזון איש. הוא רואה בו את רבו, מספר על עוניו המרוד ועל רצונו לברוח מווילנה, להגיע לבני-ברק ולהציל את גופו ואת רוחו הנבוכה. לא ידוע אם החזון איש השיב למכתבו של גראדה. כמובן שמפרסם המכתב מניח א-פריורי שלא ענה, 'לאחר שעמד על מצבו ומדרגתו [הרוחנית]' של גראדה שהפסיק להיות דתי.
גראדה אמנם לא הגיע לבסוף לבני-ברק ואת גופו ואת רוחו הציל בדרך שונה, אך תמיד שמר בלבו פינה חמה לרבו. לימים תיאר אותו בחיבה רבה בספריו 'צמח אטלס' ו'מלחמת היצר' והעניק לו את השם הבדוי
אברהם ישעיה מקוסוב בעל 'מחזה אברהם' (החזון איש אכן נולד בעיירה קוסובה). ה'מחזה אברהם' מתואר כדמות בשר ודם, גאון תלמודי עם חולשות אנושיות ורבות מתכונותיו האמיתיות של החזון איש הובלעו בדמותו הספרותית (למשל הבעיות שהיו לו עם אשתו). ה'מחזה אברהם' מנסה לסייע לצמח אטלס בלבטיו ולפתור את בעיותיו הרוחניות, והמכתב המובא להלן אכן מצביע על קרבת הנפש הגדולה בין גראדה לחזון איש.
הנה המכתב ותרגומו
כפי שהובאו באתר 'אוצר החכמה':
ב"ה. לכבוד אדוני מורי ורבי
אחדשה"ט. כ'שעם מיך ניט מודה צו זיין ,אז איך האב ביז איצט ניט געשריבען,וויל סאיז בפירוש ניטא אויף אקארטל .
איצט הויבט זיך אן ביי אונז די ערגסטע צייט, נאך פסח און בפרט היינטיקס יאר . פון פיש איז מיר נאך פאר אייער קארטל אנגעקומען צען זלאטי איך האב אים גארניט געענטפערט. אז איר וועט אים שרייבן דאנקט אים כווייס ניט באמת צי איך האב געהאט רעכט אויף דאס געשיקטע געלט.די מאמע האט מיר געגעבין אויף א קארטעל און מיר געהייסן שרייבן : רבי! סאיז שוין באלד א יאר ווי איר זייט אין ארץ ישראל .צי דארף איך וואס וויטער האפין אלץ מער אז איר נעמט מיר אפ אדער מיינע קליינע האפונונגען ווער-ן נאך קליינער? כ'שעם זיך, אייך צו מאטרען מיט שילדערונגען פון מיין לעבין,כוויל אוועק פארן פון דאנען און ראטעווין מיין גוף און נאך מער מיין צעשרויפטן גייסט . די ליטערארישע וילנע האט מיך א נערקענט פאר א שטארקן דיכטאר,איך האב מיך אבער נאך ניט א נער קונט פאר א מענטש . בכדי מציל צו זיין דאס וואס איז מיר נאך געבליבן פון אייער לערע מוז איך אוועק צו אייך אין בני ברק – צוליב מיר און דער עיקר אויך צוליב מיין מאמע... פאר מיר עפענט זיך דא ניט א זעלכע אויסריכטן ווי פאר שלמהן.וועמענס שולד ?- מיינע .כ'דארף זיין אין ארץ ישראל וואו איר זייט דא! כ'האב געהערט א איבער א שנדע ניייעס. דער סטייפעלער איז לעבן אייך.מיין מוטער געריסט אייער פרוי .ווארטינדיק מיט פיינליכער אן שטרענגונג אויף אייער ענטפער, פאר בלייב איך אייער שטענדיק איבער געגעבענער און בענקודער חיים גראדע
ב"ה
לכבוד אדוני מורי ורבי
אחדשה"ט.
אינני בוש להודות שלא כתבתי עד עכשיו, משום שבפירוש אין [כסף] לגלויה.
עכשיו מתחיל אצלינו הזמן הגרוע ביותר אחרי פסח ובפרט השנה הזו.
מפיש הגיעו עשר זלאטי עוד לפני הגלויה שלכם, לא עניתי לו בכלל. כשתכתבו לו תודו לו, אינני יודע אם היה לי באמת זכות על כסף זה שנשלח.
אמא שלי נתנה לי [כסף] עבור גלויה ואמרה לי לכתוב:
רבי ! זה כבר כמעט שנה אשר אתם בארץ ישראל, האם ככל שנמשך הזמן עלי לקות עוד יותר שאתם לוקחים אותי? או שתקוותי הקטנות הם מתקטנות עוד יותר?.
אני מתבייש להטריד אתכם בתיאורים מהחיים שלי, אני רוצה לנסוע מכאן ולהציל את הגוף שלי ויותר מזה את הרוח הנבוכה שלי.
ווילנא הספרותית הכירה בי את המשורר הגדול אבל עדין לא הכירה [גילתה] את האדם שבי.
בשביל להציל מה שנשאר לי עדיין מהלימודים עמכם, חייב אני לבוא אליכם לבני ברק, בשבילי ובעיקר גם עבור האמא שלי.
עבורי לא נפתחות כאן כאלה תקוות כמו לשלמה [כהן], אשמת מי? אשמתי!
אני צריך להיות בארץ ישראל במקום שאתם נמצאים.
שמעתי חדשה מרעישה, שהסטייפלער לידכם.
אמא שלי דורשת בשלום אשתך.
בציפיה למענה שלכם, אני נשאר תמיד מסור לכם ומתגעגע אליכם תמיד.
חיים גראדה
בהמשך הדיון שם נרשמו הערות מעניינות של המשתתפים, וכמו כן הובא צילום של ברכת שנה טובה ששלח הרבי מליובאוויץ' לגראדה בשנת תשכ"ו:
בכתב ידו הוסיף הרבי ליד החתימה (תרגום): 'בכבוד ובברכה ובתודה עבור העידוד לידידנו שליט"א
קודם המעשה ועוד יותר לאחר המעשה [בכפלים?] ולרפואה קרובה' (התרגום הובא בפורום שם).
<על הרקע למכתב זה ראו
כאן; 'ידידנו שליט"א' הוא הנשיא זלמן שזר, שביקורו אצל הרבי עורר ביקורת>
ומעניין לעניין באותו עניין. ידידי אליעזר, שהפנה את תשומת לבי למכתבו של גראדה לחזון איש, הפנה אותי גם לירחון החרדי 'בית יעקב', שנה עשירית (תשכ"ט), מס' 114/113, עמ' 3, שצילומו מובא להלן. מן הדברים הללו עולה כי בראשית שנת תשכ"ג (1962) ביקר גראדה בישראל ואף עלה על קברו של החזון איש בבני-ברק.
ספרי שירתו של גראדה אינם ברשותי ואינני יודע מאיזה מקום בדיוק תורגם 'שיר הווידוי המזעזע' של גראדה.
ועוד מכתב מעניין קיבלתי מאת המכונה 'אחר' והנה תוכנו:
Thank you very much for your treatment of chaim grade.attached is an elegy he wrote for vilne and himself. it was published in die goldene keyt. His poem for the murdered yiddish poets, with its memorable opening
איך באויין אייך מיט אלע אויתיות פונעם אלף בית
deserves wide circulation. I once heard him deliver a lecture at the university of chicago in yiddish. The theme was 'der motif fun shabbes in der yiddisher literatur'. He deliverd the lecture as if he was litvishe rosh-yeshive delivering a shiur on a sugye in shas, with all the cadences and expressionism of that genre. When I mentioned that to him he described a certain roshyeshive's style in teaching: er iz arein in blatt gemore vi a marshall oif'n schlachtfeld.after that lecture in a brief conversation he described himself as a שנה ופירש
surely a more fitting title that apikores. In his first marriage his wife was the daugghter of rav regensburg of Zambrow, Poland.she like him had travelled a few steps from her father's table, but only a few, into Zionism. She died or was murdered in the vilne ghetto along with a child
והנה שיר ההספד על וילנה ועל עצמו:
