יום ראשון, 26 ביוני 2011

בן-ציון דינור מדבר בכנסת על הרמב"ם

היו ימים, וכמה רחוקים הם, שבראש משרד החינוך והתרבות עמד איש רוח דגול כמו ההיסטוריון פרופסור בן-ציון דינור (דינבורג), ובכנסת ישראל עסקו גם בדברים של רוח ולא רק בהצעות חוק הזויות וגזעניות.

לפני שלושים ושמונה שנים (8 ביולי 1973) נפטר דינור, חבר הכנסת הראשונה (מטעם מפא"י) ושר החינוך השלישי של מדינת ישראל (1955-1951). הוא היה פרופסור באוניברסיטה העברית, חתן פרס ישראל (פעמיים!) וממכונני מקצוע ההיסטוריה של עם ישראל ומה שמכונה 'האסכולה הירושלמית'.

היום שמו אינו מוכר עוד לרבים מחוץ לחוג העוסקים בהיסטוריה יהודית, ואם הוא מוזכר מדי פעם הרי זה בידי פוסט-ציונים ובּוּרים אחרים שמאשימים אותו בהמצאת תודעה לאומית ונרטיב היסטורי שתפקידו כביכול להצדיק את הציונות.


בן-ציון דינור (1973-1884)

אין ערוך לזכויותיו של דינור כהיסטוריון (עשרות מאמרים וספרים בכל התחומים, קבצי תעודות ומקורות, 'ישראל בגולה', ועוד ועוד), וכיזם של מפעלי מחקר ותרבות (ייסוד כתב העת 'ציון', 'החברה ההיסטורית הישראלית', 'האיגוד העולמי למדעי היהדות', חוק יד ושם, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, ועוד ועוד). בלתי אפשרי לרשום אותן, ואפילו בקיצור. אגב, דינור גם היה אחד מראשי המתנגדים להקמתה של האוניברסיטה הדתית 'בר-אילן'.


לא הכרתי את דינור – כשנפטר ב-1973 סיימתי את התיכון – אבל מפיו של ההיסטוריון יעקב כ"ץ, שהכירו היטב, שמעתי: 'דינור היה מה שקוראים בעולם הישיבות 'עילוי'. אבל אמיתי...'

עד כמה היה עילוי אפשר ללמוד מזיכרונותיו היפים, 'בעולם ששקע: זכרונות ורשומות מדרך חיים (תרמ"ד-תרע"ד)'. בזיכרונות אלה סיפר דינור על חייו ודרכו מאז ילדותו בבית חסידי-חב"די בעיירה חורול שבאוקראינה. הוא סיפר על נעוריו, שאותם עשה כתלמיד בישיבות הומל וקרמנצ'וק ומאוחר יותר גם בישיבה הידועה בטלז שבליטא, ועל חייו כסטודנט שואף השכלה וכציוני מושבע, באודסה, בקייב ובברלין, ועד עלייתו לארץ ישראל בשנת 1921. בין היתר סיפר איך עבר בילדותו את 'מבחן המחט' המפורסם:

בן-ציון דינור, בעולם ששקע, ירושלים תשי"ח, עמ' 27

דינור היה גם מורה דגול ואיש נלבב, כך מעידים אלה שהכירוהו. ס' יזהר, למשל, שהיה תלמידו, פרסם עליו רשימה יפה בעיתון 'דבר', ואם אאתר אותה אפרסמה כאן. הסופר מאיר שלו, שגדל כילד בשכונת קרית משה בה גר גם דינור, סיפר בזמנו ברשימה יפה פרי עטו ב'ידיעות אחרונות', על דינור הצנוע, מאיר הפנים ואוהב הילדים, שביקש מהנהג שלו לעשות סיבובים לכל ילדי השכונה...

דינור בביקור בבית הספר לקציני ים בעכו, 1955 (לשמאלו רב חובל אנריקו לוי, מנהל בית הספר)

והנה הפתעה.

בארכיון הסרטים היהודיים על שם סטיבן שפילברג באוניברסיטה העברית בירושלים השתמר סרט משנת 1968 ובו מספרים מורים וסטודנטים על ימי הראשית של האוניברסיטה העברית. בין המספרים – הפרופסורים שאול אדלר (שמאמר יפה על הקשר שלו לרומן 'שירה' של עגנון פרסם שלשום דן לאור בעיתון הארץ), הוגו ברגמן ובן-ציון דינור (בתזמון: 06:50 ועד 08:50). 



פנינה להב, שנברה ב'דברי הכנסת', העבירה לי השבוע את דבריו של דינור, שנשמעו בישיבה שקיימה הכנסת בינואר 1955 במלאת 750 שנה לפטירתו של 'הנשר הגדול':




דינור העריץ את הרמב"ם. עוד בשנת תרצ"ה (1935) הדפיס ספר מקורות ותעודות ושמו: רבנו משה בן מימון: חייו וספריו, פעולותיו והשקפותיו (אפשר להוריד אותו כאן). ומתוכו הנה קטע יפה:



כאמור, דינור גדל בבית של חסידי חב"ד ובזיכרונותיו הוא מספר הרבה על חסידות זו ועל דמויות שעמן נפגש במהלך חייו (הוא גם שהה בליובאוויץ' חמישה חודשים בשנת 1902 ומתאר תקופה זו בהרחבה).

מעניין לראות את הערך עליו במיזם 'חב"דפדיה' – מין ויקיפדיה של חסידי חב"ד.



ואם כבר נגענו בזיקתו של דינור לחב"ד, הרי שב'אגרות קודש' של האדמו"ר החב"די האחרון, ר' מנחם מנדל שניאורסון, נדפסו שני מכתבים מעניינים שהרבי כתב לכבוד 'מר בן ציון המכונה ד"ר דינור'.

הראשון  (אגרות קודש, יא, קיץ תשט"ו, עמ' יט-כ) הוא איגרת תודה על קבלת ספרו 'במפנה הדורות':


השני (אגרות קודש, יז, קיץ תשי"ח,עמ' רעט-רפא) נכתב בתגובה לקבלת תדפיס של אחד ממאמרי דינור:



(תודה למשה זלמן קמינצקי)

חב"ד אכן 'גייסה' את דינור לשורותיה. בספרו של רפאל נחמן הכהן, ליובאוויטש וחייליה, שראה אור בברוקלין 1983, נרשמו שמותיהם של כל התלמידים שלמדו בישיבת 'תומכי תמימים' בעיירה לובאוויץ'. בעמ' 253 נמצא רישום זה, ורק מומחה יכול לשער ש'הרב התמים' אינו אלא בן-ציון דינור:


(תודה ליהושע מונדשיין)

בשנת 2002 הוציא דואר ישראל בול לזכרו של דינור:


2 comments:

  1. נפלא. בעוד שטשרניחובסקי קבע שהאדם ניצוק בתבנית נוף מולדתו, הרי שהרשומה הזו מראה שצורתו של אדם נקבעת מתוך דעתם של כותבי קורותיו.

    השבמחק
  2. הרי פתח הרשימה:
    ב"דבר" (20.10) פנה מיכאל בהט, בין שאר דברים שיש לו אלי בעד ונגד, בשאלה צנועה אחת, אם לא היו לי מורים ש"נכנסו לי לעצמות", לא במובן האלים אלא להיפך, במובן המפנים, מורה ש"שינה את המבט", שפקח את האדם, שהפגישה איתו הניפה ועוררה תנועה מרחיבת עולם.
    כן. היה לי. שמו היה בן ציון דינבורג. לימים דינור, לימים שר החינוך והתרבות, לימים פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה, מחברם של הרבה ספרים ידועים, ואזי אדון דינבורג, והשנה 1933. הוא לקח אותי, דרדק דל ממושבה שקטה אחת, שעולמו היה צר אם לא כשל נמלה הרי כשל יושב על תל של נמלים עמלניות, לקח ונפנף, לקח ופתח את ראשו, לקח והרחיב את גבולות שכלו, לקח וריגש את לבו, והכה אותו וטלטל אותו, וצעק על בורותו, וניער אותו מנבערותו, מגסות מגעו, מסרבולו הקרתני, מקהות הבחנותיו, ולא הניח אלא האיץ לרוץ אחריו, לאסוף מה שהוא משליך אליו בדרך, קצת מכל ידיעותיו שלא היה להן קצה או סוף, כולן ערניות כאלה ומתגרות ומגרות, התנפל עליו, על הבחור מן המושבה, והראה שיש עולם גדול, ושאסור שלא לראות ולא להירדם על המעט שהיה לך במקרה, קום בחור וצא בוא ותראה מה שכמעט הפסדת.
    ופתאום יש לך עולם נפתח של רעיונות, חוויות, גילויים, מאבקים, ואופקים נפתחים, אלוהים, איך לא ידעתי שיש כזה יפה. השיעורים שלו היו אי הסדר הגמור, היו הבלבול הסוער. הוא לימד היסטוריה, וספרות ותנ"ך ותולדות החינוך ותולדות הציונות, ומעולם לא ידע איזה מכולם הוא מלמד עכשיו. הם היו כולם שם תמיד, בכל שיעור היו כל השיעורים, ומעולם לא ידע איש מה לומדים כעת.
    היה נכנס מלא אש, נושא עמו ערמת ניירות גולשת מידיו וגם מתפזרת לבסוף בלי שהדבר יעשה עליו רושם, הרבה ניירות גדולים ומגובבים שנכתבו כנראה בסערה כל הלילה והטיחם בשולחן וכבר שכח, ועיניו כבר יוקדות מעבר למשקפיו, עיניים שנראן ערומות ללא ריסים וללא גבות וגם פוזלות משהו אבל אש בהן, עיניים שקראו יותר מדי, באור ובחושך בספריות ובנדודים וגם במאסר, לא היה בו שום דבר של יפה תואר, עד שנכנס לזירה שלו, ואז, התחיל להרצות, ופניו קרנו, רוק ניתז לפעמים, ידיו היו מתלהבות לכל הצדדים והוא כבר
    באמצע, במרכז העניין שהלך לעסוק בו, ומיד במשפט הראשון כבר הוא פותח ב"בית", כשמעולם לא היה שום "אלף" וגם לא שום "גימל", תמיד היה ב"בית" הכרחי ועשיר ומדליק אור, תמיד מנה כנדרש את כל סעיפי הרצאתו, אבל תמיד נשאר ב"בית" שלו, מראשית השיעור ועד סופו היה מונה "בית" אחר "בית" מותזת ומשכנעת, ולא היה לו "אלף" כי זה כבר נאמר אי-פעם, וכבר לא מעניין, וכבר סוכם והוסכם, ולא היה "גימל" או "דלת" מפני שאין כאלה או אולי יהיו באיזה עתיד שלא מן העניין כעת, וגם הניח מן הסתם מפני שאת כל אלה למדנו פעם מפני שהלא אי-אפשר שאנחנו באמת בורים ונבערים כפי שאמנם היינו. ומי שלא יודע או לא מדביק שילך וילמד, זה לא עסקו. הוא רק זורע ואינו הגנן המגדל והמטפח. הוא רק הפותח והמראה מה אפשר לראות, וכל השאר מוטל על השומעים, שכעת אינם אלא רק נדהמים ואין בהם רוח לנשום.
    הוא ידע הכל על הכל. ובאיזה דף ובאיזה שנה. הוא היה בפנים המחזה, בין אם אלה החשמונאים ובין אם אלה צירי ועידת קטוביץ. הוא עמד במקום שאך זה התחילו לסלול בו דרך, והוא עמד במקום שאך זה התחילו לסלול בו דרך, והוא עמד במקום שעוד הקדמונים ניסחו אותו. הוא היה מסעיר את את שומעיו אל הויכוחים הגדולים של הדור, הוא הריץ אותם אל החפירות הארכיאולוגיות באחד התלים שאך זה נחפר, הוא פירש להם את התנ"ך במעוף, וידע להשוות עם מחקרי ארצות הקשת הפוריה, הוא הוליך את תלמידיו עם האוטופיסטים של המאה הקודמת והוליך אותם אל הוויכוחים בין זרמי הציונות, הוא להם תעודות מכתבי האורתודוכסים וגילה להם את גינזי "יווא" ופועלי ציון. פינסקר בא והיה אצלו, והרמח"ל ושד"ל וגם שפינוזה לא נמנעו מבוא, פסטלוצי התווכח אצלנו עם ז'אן ז'אק רוסו על מהות החינוך, והיינו בקונגרס בבזל , וחזרנו אל ירמיהו המקלל מן הבור ומנבא חורבן, וביאליק בא וקראנו בקצב הנכון את דומם נעו האלות דומם שחו אלי.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.