חוטאים וחטאים בירושלים: מי היו גנבי הפשטידות?

מאת איל דודסון

אין זמן ראוי יותר מחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, לעיון בספר חוטאים וחטאים בארץ ישראל, שנדפס בירושלים בשנת 1924 (מהדורה מתורגמת לאנגלית ראתה אור באותה שנה בכותרת: Crime and Criminals in Palestine). המחבר, דוד תדהר, לא מצא שם מעוּדָן יותר לספרו, שאינו אלא יומן זיכרונותיו של מפקח משטרת ירושלים בראשית תקופת המנדט הבריטי, שמסכם שנתיים (1924-1922) של חקירות פליליות. ובהתאם, גם המוטו של הספר, שנדפס על דף השער, הוא 'וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ' (דברים, יג 6).

קצין המשטרה תדהר (1970-1897), יליד שכונת נווה שלום שביפו, צבר בעבודתו ניסיון רב בחקירות, ובשנת 1926, לאחר שפרש מהמשטרה, הקים בתל אביב (ברחוב אחד העם 30) משרד חקירות פרטי.

תדהר לא הסתפק בחקירות אמיתיות ובשנת 1932 נתן את שמו ליצירת 'הבלש העברי הראשון': סדרה של 28 חוברות, שנקראו ספריית 'הבלש', ובהם נפרשו בפני הקוראים סיפורי חקירות ובילוש בדיוניים שגיבורם היה הוא עצמו. יחד עם שני עוזריו הנאמנים, ירמיהו וסעדיה התימני, פענחו בני החבורה תעלומות פשע חובקות עולם, חיפשו אוצרות זהב ואיתרו צוואות אבודות. הם יצאו למשימות נועזות בלונדון ובפריז, בהרי השומרון, במערות ים המלח ובתל אביב, והפילו בפח את 'התליין מקורפו', 'הערפד' ופושעים מטילי אימה אחרים. סדרת החוברות זכתה להצלחה מרובה בתוך זמן קצר וקוראים בני כל הגילאים גמאו בשקיקה כל חוברת חדשה.

כריכת החוברת הראשונה של 'הבלש' עם תצלום פניו של דוד תדהר

בכל זה לא היה די לאישיותו הפורה וההיפר-אקטיבית של תדהר. הוא המשיך בפעילות ספורטיבית, תחביבו עוד מהימים ששיחק בקבוצת הכדורגל של מכבי תל אביב בשנת 1913, ועסק בפעילות ציבורית נמרצת לעידוד הספורט העברי. נשאר לו גם זמן לתחביב אחר שהפך למפעל חיים. באמצעות שאלונים מפורטים, חושים בלשיים וידע אישי רב ליקט תדהר וערך ביוגרפיות קצרות של כ-6,000 מחלוצי ההתיישבות בארץ ישראל, בוניה ועסקניה. את החומר העצום, שלא היה מבייש שום מסד נתונים מודרני, ערך תדהר בתשעה-עשר כרכים של אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו. אנציקלופדיה זו, שכל כרכיה זמינים במרשתת, נחשבת עד ימינו מקור ביוגרפי ראשון במעלה, לעתים מקור יחידי, של מאות רבות של אישים שתדהר הציל משר השכחה. 

דוד תדהר עם עשרת הכרכים הראשונים של ה'אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו'

אפשר להמשיך ולספר עוד ועוד על דמותו הססגונית של דוד תדהר, אך אנו נתמקד בספר 'החוטאים והחטאים' שלו, שהזכרנו לעיל. רגע לפני שנקרא את אחד הסיפורים, נשים לב להקדשת התודה בפתיחת הספר, 'לקצין המשטרה בחיפה, מר ב. שיתרית'.

בכור-שלום שטרית (1967-1895), יליד טבריה, היה עמיתו הגלילי של תדהר בראשית ימי המנדט הבריטי. הוא פיקד על משטרת טבריה ושימש קצין חקירות. לימים היה שטרית ה'צבר' היחידי בין חותמי מגילת העצמאות ושר המשטרה הראשון בממשלות ישראל שהתמיד בתפקידו זה – שהיום נחשב לבית קברות פוליטי – במשך 18 שנה (!).

שר המשטרה בכור-שלום שטרית (משמאל) בבית הספר לשוטרים בתל מונד, יוני 1948
(צילום: זולטן קלוגר; אוסף התצלומים הלאומי)

בפרק 'גנבים ל... שבת' (עמ' 35-34) מגולל תדהר בלשון היתולית ודרמטית (ובמטבעות לשון מקראיות) את עלילות גנבי הפשטידות בלילות שבת. אירוע פלילי חמור שמתרחש מדי שבת בשבתו בחצרות שכונת הבוכרים שבעיר הקודש:

גם אלה מאתנו שהצליחו להתגבר על ניבים כמו 'צִיקֵי הקדרה' (התבשיל שנדבק לדפנות הסיר), 'תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה' (אבל כבד) או 'קִבְּצוּ פָארוּר' (שחורים כשולי הקדירה), ספק אם יבינו את הסיפור ללא הכרת הרקע שלו: הכנת החלות, העוגות או הפשטידות לשבת הייתה מלאכה נשית מייגעת. תנור לא היה מצוי בבתים הפרטיים, אפילו לא בבתי אמידים, ותהלוכות תבניות הבצק הקלוע בדרך אל התנור, וניחוחות המאפים בדרך חזרה משם לקראת כניסת השבת, היו חלק בלתי נפרד מהווי החיים בירושלים (ראו גם ברשימתו של דנצ'ו ארנון, 'התנור שמאחורי הדלת הירוקה', שפורסמה לא מכבר בבלוג עונג שבת).

כך סיפרה לימים חנה לונץ-בולוטין, בתו של חוקר ארץ ישראל הדגול אברהם משה לונץ:

עם עלות השחר התחילה עקרת הבית בעבודתה והיא – רחיצת החיטים. שמים היו אותם באגן מים ומשפשפים היטב להפיג את הטעם המר של זרעי הבר שנתערבבו בהם, אחר כך שוטחים אותם על מחצלאות בחדר או על הגג השטוח, ובזה תמו ההכנות שלפני הטחינה. מטחנת הקמח הושבו החיטים טחונים ומעורבים, ועל בעלת הבית היה לנפות ולהפריד את הסובין ואת הסולת. מן הסולת הוכנו החלות וכן איטריות לפשטידות לשבת ולמועד. 

עיקר הסבל היה באפיית הלחם – רק שלושה תנורים היו בכל העיר! התור לאפייה היה ארוך והצפיפות רבה, ולא פעם יצאו ככרות הלחם חרוכות או שלא נֵאפוּ די צורכן. מה גדול היה אז צער האֵם והרעיה העמלה! המשפחות, שהיו אמידות יותר, שכרו אדם שיוביל את הלחם לתנור ויחזירהו אפוי. אך רוב הנשים לא יכלו להרשות לעצמן נוחות זו, ונאלצו לשאת על ראשן את ככרות הלחם לתנור, כשהן מונחות על טבלת עץ. לא אחת ירדו אגלי זיעה על לחייהן, והקללה 'בזיעת אפיך תאכל לחם' נתקיימה בהן פשוטה כמשמעה (חנה לונץ-בולוטין, מאיר נתיבות ירושלים: חיי אברהם משה לונץ, ירושלים: אחיעבר תשכ"ח, עמ' 21-20).

ובנוסח דומה, סיפר גם חוקר ארץ ישראל ישעיהו פְּרֵס (1955-1874), בספרו מאה שנה בירושלים: מזכרונות איש ירושלים (ראובן מס, 1964):

ישעיהו פרס, מאה שנה בירושלים, עמ' 17-16

לא רק לאפייה שימש התנור השכונתי, אלא גם פְּלָטָה ציבורית של שבת. עם סיום האפייה בערב שבת, ולאחר שאחרונת הנשים הגיעה לקחת את תבנית המאפים המשפחתית, לא כובו הגחלים אלא כוסו בלוחות פח, ובזה אחר זה הונחו על גביהם סירי החמין. התבשילים המתובלים המבעבעים, ובתוכם ירקות, קטניות ומעט בשר, המשיכו להתבשל במשך כל הלילה והבוקר שאחריו, ולקראת סעודת שבת חזרו נציגי המשפחות אל התנור השכונתי, בירכו איש את רעהו ב'שבת שלום', שאלו מה חדש, וחזרו הביתה עם סיר ה'עונג שבת' – החמין (הספרדי), הצ'ולנט (האשכנזי), הטפינה (המרוקאית) או התְבּית (העיראקית) – משאירים מאחוריהם שובל של ניחוחות גן עדן וחתולים מכושפים.

גם בשכונת הבוכרים עמד התנור במרכז ההווי החברתי והקולינרי. כך תיאר זאת אחד מדיירי השכונה, הרב אברהם מונסה, שהיה מחכמי ישיבת 'פורת יוסף': 

בשנת פר"ת יוסף [תר"פ, 1920], בחנוכה, עלינו כל המשפחה והדודים לירושלים וגרנו בשכונת רחובות הבוכרים, בבית המנוח מו'[רנו] בנימין גול ז"ל [רחוב יחזקאל 37-35]. מול [בית] המרחץ של הבוכרים  [רחוב יחזקאל 36] ... באותם הזמנים לא היו מוכרים לחם מן המוכן בחנויות. במכולת מכרו רק קמח ובבתים היו לשים קמח ועושים עיסה ומברכים על החלה ועורכים את הלחם על מגש עץ ולוקחים לתנור ואופים את הלחם בשכונה. אחרי בית המרחץ היה תנור של יחיא התימני ... בכל יום שישי היו מכינים את החמינין (האוכל של סעודה שניה [סעודת הצהריים] של שב"ק [שבת קודש]) ולוקחים קדרות החמין לתנור והאופה טומן אותם בתנור, וביום שב"ק אחר תפלת שחרית ומוסף, בערך בשעה 10-9, כל אחד הולך לתנור ומכיר את הקדירה שלו, ולוקח אותה לביתו (א"י מונסה, פדה את אברהם, א, ירושלים תשנ"ו, עמ' תט-תי). 

הגנבים משכונת הבוכרים לא המתינו עד הבוקר כדי שישביח טעמו של התבשיל, אלא כילו את סירי החמין באישון לילה. הבלש תדהר חקר ומצא שהגנבים היו 'המהגרים הפרסים שעלו בשנה זו לא"י עם הטף אשר ברגליהם, ושכנו כבוד בשכונה הזאת'. 

אכן, יהודים עלו מפרס לירושלים במספר גלים למן שלהי המאה ה-19, ובמיוחד לאחר הצהרת בלפור (1917). מרביתם היו יוצאי הערים שיראז, משהד, יזד, המדן, טהרן וג'הרום. לארץ הגיעו רובם מרוששים מכספם ומדולדלים מנכסיהם. מעט הכסף שהיה להם אזל בדרך או נשדד בטלטלות נתיבי הים (מנמל בושהיר שבמפרץ הפרסי, דרך בומביי וסואץ ליפו) או בנתיבי היבשה (דרך בגדד, דמשק וצפת). כשהופיעו בשערי ירושלים היו עולים חדשים אלה דלים וחסרי כול, שהתקשו למצוא מקורות מחייה בעיר הענייה ממילא.

על מצבם השפל של בני העדה הפרסית דיווח עיתון המגיד בשנת 1901:

המגיד, 12 בספטמבר 1901, עמ' 370-369

'הרעש הנורא' שנזכר כאן היה צו הגירוש שהוציא השליט העות'מני כלפי היהודים הפרסים בשנת 1892, משום שראה בהם נטל כלכלי וחברתי בלתי נסבל (על פרשה זו ראו דב גנחובסקי, סיפורים ירושלמיים, ירושלים תשמ"ט, עמ' 69-66). צו הגירוש, החריג בחומרתו, אמנם לא יצא אל הפועל לבסוף, אך מלמדנו עד כמה היה מצבם של עולי פרס קשה.

'אבנים בחומה' (ירושלים 1970), ספרו של המדפיס רפאל חיים הכהן (1970-1884),
מתאר את קורות עליית משפחתו משיראז לירושלים בשנת 1890

עולי פרס התרכזו במספר שכונות בירושלים החדשה, אך לאלו מהם שהתיישבו בשכונת הבוכרים היה סיפור מיוחד. אלו הם אנוסי משהד – יוצאי העיר משהד שבצפון-מזרח איראן, שנאלצו להמיר דתם לאסלאם בשנת 1839 בעקבות עלילת דם נוראה, אך המשיכו לשמור על יהדותם בסתר. 

בשנת 1900 יצא חאג'י מחמד איסמאעיל ממשהד, כדי לקיים את מצוות עליית הרגל למכה. הוא כבר היה בשנות השבעים לחייו והכינוי חאג' שהוצמד לשמו מלמד כי כבר קיים את המצווה הזו. אבל הפעם היה זה רק סיפור הכיסוי, שכן חאג'י מחמד התכוון לעלות לרגל לירושלים, להתיישב בה ולחשוף את יהדותו. וכך היה. בירושלים הוא שינה את שמו לחאג'י יחזקאל ואת ביתו בנה בשוליה הצפוניים של שכונת הבוכרים (רחוב אדוניהו הכהן 6). בעקבותיו עלו לירושלים משפחות אנוסים נוספות ממשהד, ובהן משפחת כהן-אהרונוב, שבחצרה (רחוב אדוניהו הכהן 7) הוקם בית הכנסת חאג'י אדוניהו בשנת תרס"ב (1902).

לוח הקדש בבית הכנסת של עולי משהד בירושלים (ויקיפדיה)

'גנבי הפשטידאות' לא היו פושעים אמתיים אלא פשוט עניים אומללים ורעבים ללחם שביקשו לשרוד. סיפורם הקשה הוא גם סיפורה של תקופה שממנה צמחה והתפתחה ירושלים החדשה.

לסיפורם של אנוסי משהד הוקדש סרט תעודי שיצר העיתונאי המנוח אורי כהן אהרונוב, בעצמו בן הקהילה:

_________________________________

ד"ר איל דודסון מלמד במכללת הרצוג ובמכללת אורות ישראל eyaldav65@gmail.com

בעלי התוספות

ידיד הבלוג שמואל אבנרי, מנהל ארכיון בית ביאליק עד לא מכבר, הוסיף את הדברים הבאים: 

עם גלריית האישים שעמדו בקשר עם ביאליק נמנה גם הבלש ומפקח משטרת העיר החדשה של ירושלים דוד תדהר, אשר העניק למשורר את ספרו חוטאים וחטאים בארץ ישראל בלווי ההקדשה המשעשעת הבאה: 

למשורר הטוב ספרי הרע

לח.נ. ביאליק

לזכר בואו לארץ ישראל

מוגש בנאמנות ובהדרת כבוד

ירושלים ר"ח ניסן תרפ"ד 

את דעתו של ביאליק על ספר זה ניתן ללמוד מתוך איגרת שכתב המשורר בינואר 1927 לידידו יעקב פישמן, עורך המאָרגען זשורנאַל בניו יורק, שבהּ ביקשוֹ להעסיק את תדהר בעיתונו, וזאת נוכח סגולותיו בתחום הכתיבה: 

כאדם בעל ניסיונות הרבה וידען גדול במעשיו של 'עולם הפושעים' כאן, בארץ ישראל, וכשוטר בעל רוח עז היתה היכולת בידו לאסוף חומר עשיר, מגוון ומעניין מאוד משל אותו עולם, וחלק ממנו פרסם בספר קטן, אבל מלא חן 'חוטאים וחטאים בא"י'. על הספר הזה רבו הקופצים ועורר רעש. כי לא זה בלבד שהוא חד וחריף ואכזוטי, אלא יש בדרך כתיבתו גם מן הפקחות היתרה, וכאמור, מן החן: הוא ענייני, קצר ונמרץ ומעורר בלי הרף התעניינות ומכריח את האדם לבוא עד סופו (אגרות חיים נחמן ביאליק, ד, תל אביב: דביר, תרצ"ח, עמ' עו). 

מעניין לציין, שגם אל ראי"ה קוק, מידידיו של ביאליק, שלח תדהר את ספרו חוטאים וחטאים בארץ ישראל, ובמענה לכך השיבו הרב בביקורת מעודנת: 'יהי רצון שנזכה במהרה לספר כתוב על צדיקים וצְדקות' (אגרות הראי"ה, ד, ירושלים תשמ"ד, עמ' רא). מכל מקום, המלצתו של ביאליק נתבררה בסוף כמיותרת, שכן במקום לארצות הברית נסע תדהר למצרים. גם משם המשיך הבלש את קשריו עם המשורר, ואף שיגר אליו דו"ח על פעולות 'המועדון העברי בקהיר', שאותו טיפח. בשער הדו"ח מתנוססים כמוטו פסוקיו של ביאליק מ'ברכת עם' ('תחזקנה'): 'הוי כוחות נפרדים, התלקטו, התקוששו! / עבדו שכם אחד בחיל ועוז!".

*

פרופסור ציפי שחורי-רובין קראה את המאמר בהתרגשות, שכן הוא הזכיר לה סיפור ישן מבית אבא:

אבי, ישראל שחורי (צ'רני), עבד שנים רבות בבית משפט השלום בתל אביב ברח' יהודה הלוי בשנים 1979-1948; משנת 1968 כמזכיר ראשי וממונה על בתי משפט השלום בגוש דן. במסגרת זו נפגש לא מעט עם דוד תדהר והוא העניק לאבי את ספרו בשרות המולדת, הוצאת ידידים, 1960, והוסיף הקדשה יפהפייה. זו לשונה: 

ארץ הקודש: גאטקעס, אין כניסה, בדיחות, גיא צלמוות, קבלה לעם, קרן הסעות

א. הגאַטקעס של הבאבא סאלי

בית המכירות הפומביות הירושלמי ווינר'ס העמיד למכירה, זה לא מכבר (4 בספטמבר 2022), חפץ קדוש במיוחד, גם אם לא כל כך שימושי מפאת מצבו הבלוי: מכנסי הבד של הבאבא סאלי המנוח, 'גדול המקובלים בדורות האחרונים'.

אומנם המונח ביידיש גאַטקעס אינו הולם את סביבתו הרוחנית והגאוגרפית של הבאבא סאלי, ועדיף לקרוא לזה 'מכנסי הבד', אבל ביננו זה ממש אותו דבר.

ראו איך אפשר למכור תחתונים קדושים במצב טוב, עם אישור בחתימת הרבנית אלפסי, 'אשת המשב"ק [המשמש בקודש] המיתולוגי', ולבקש (ולקבל) תמורתם אלפי דולרים:

הקלקה על הצילום תגדיל אותו לקריאה נוחה

'מכנסי בד קודש' אלה נמכרו לבסוף ב-6,200 דולר, שזה אולי נשמע לכם הרבה, אבל זה הרבה פחות ממה שקיוו המוכרים לקבל (בין 10,000 ל-15,000 דולר).

תודה למישקה לוין

ב. אין כניסה לפריצות

'השכנים' ברחוב יזרעאל, מובלעת חרדית במרכז ירושלים (הרחוב יוצא מרחוב בצלאל), מקפידים מאוד על צניעות, אך כיוון שהטקסט אינו מנוקד לא ברור אם הכוונה היא לפְּרִיצוּת, לפָּרִיצוֹת (נשות הפריצים), או לסתם פְּרִיצוֹת שנעשות על ידי ליסטים מזויינים.

בין כך ובין כך, נשות ישראל הלא צנועות אינן מפסידות מאומה. ממילא אין שום דבר מעניין לראות מעבר לשלט, ובטח לא 'אתר תיירות'.

צילום: דוד אסף

ג. בשורת ספרים: בדיחות לחתן ולכלה

אם הגאטקעס של הבבא סאלי לא הצחיקו אתכם, תמיד תוכלו להיעזר בחוברת הבדיחות החדשה שנועדה לשמח חתנים וכלות.

'108 בדיחות מצחיקות' (יש בדיחות שאינן מצחיקות בהגדרה?), לא פחות. והכל תמורת 5 ש"ח בלבד (אולי גם זו בדיחה). 'הקדשה אישית' תעלה לכם מעט יותר ואולי דווקא יותר בזול ('מחיר מיוחד').

איפה קונים? ברחוב דוד 9 בשכונת הבוכרים בירושלים, הכניסה מצד ימין ליד הדואר. מפת ההגעה לאתר היא גן עדן לחובבי כרטוגרפיה עממית.

צילום: יוחנן פלוטקין

ד. גיא צלמוות

כמו בפרסומת הידועה על החומוס, גם אלי אדרי עושה את ההובלות שלו באהבה ובאדיבות. ליתר ביטחון הוא צירף לשילוט שעל רכבו גם פסוק מפורש מתהלים (כג 4). 

יכול להיות שבמקום 'כי אלך' צריך היה לתקן ל'כי אסע', שכן הרחוב הישראלי הוא לא פחות מגיא צלמוות...

צילום: איתמר לויתן

ה. קבלה לעם

נהג הטרנזיט הבני-ברקי  הזה – מן הסתם ש"סניק מהזן הליטאי – מפיץ ברבים את אמונתו בשבח לימוד הזוהר. האוטו מכוסה משני צדיו בהמלצות מגדולי רבני המזרח ומגדולי הרבנים הליטאים. צדיקים חסידיים לא נזכרים כאן.

צילום: יוחנן פלוטקין

ו. ילדי קרן ההסעות

'זעקת חרום'! נגמר הכסף להסעת תינוקות של בית רבן בפריפריה, שהוריהם אינם חפצים להעניק להם לימודי ליבה. 

ואתם חובקים ידיים בלי הושיט עזרה? אימוץ ילד אחד יעלה לכם 100 ש"ח בחודש.

צילום: אבי בלדי

סיפורי רחובות: שְׂדֵי חֶמֶד

צילומים: דוד אסף

בשכונת אחווה שבירושלים, לא הרחק ממחנה שנלר, יש רחוב קטן ונחמד ושמו שְׂדֵי חֶמֶד (בשין שמאלית).

מקור השם הוא בדברי ישעיהו: 'עַל שָׁדַיִם סֹפְדִים, עַל שְׂדֵי חֶמֶד עַל גֶּפֶן פֹּרִיָּה' (לב 12). אכן, כבר ישעיהו קשר בין שְׁדֵי האישה לבין שדות החמד הקמלים.

הנה הפסוק בהקשרו המלא, שם קורא הנביא לנשים השאננות להצטרף אליו במספד על חורבנה הצפוי של ירושלים:

נָשִׁים שַׁאֲנַנּוֹת קֹמְנָה, שְׁמַעְנָה קוֹלִי!

בָּנוֹת בֹּטְחוֹת הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי.

יָמִים עַל שָׁנָה תִּרְגַּזְנָה – בֹּטְחוֹת,

כִּי כָּלָה בָצִיר, אֹסֶף בְּלִי יָבוֹא.

חִרְדוּ שַׁאֲנַנּוֹת, רְגָזָה בֹּטְחוֹת!

פְּשֹׁטָה וְעֹרָה, וַחֲגוֹרָה עַל חֲלָצָיִם:

עַל שָׁדַיִם סֹפְדִים –

עַל שְׂדֵי חֶמֶד, עַל גֶּפֶן פֹּרִיָּה.

עַל אַדְמַת עַמִּי, קוֹץ, שָׁמִיר תַּעֲלֶה.

כִּי עַל כָּל בָּתֵּי מָשׂוֹשׂ קִרְיָה עַלִּיזָה.

שׂדי חמד (בשין שמאלית, כן) הוא גם שם סדרת הספרים האנציקלופדית (18 כרכים!), שחיבר הרב המהולל חיים חזקיהו מֶדיני (1904-1832). 

הרב מדיני היה רב ספרדי נערץ. הוא נולד בירושלים, אך בשל קשיי פרנסה נדד לניכר ופעל שנים רבות בקהילת יהודי קראסוב בזאר שבחצי-האי קרים, שם חיו יהודים דוברי טטארית.

הרב חיים חזקיהו מדיני ורעייתו רבקה (הספרייה הלאומית ויד יצחק בן צבי)

ב-1899, לאחר יותר משלושים שנות שירות כרבם של היהודים הקרימצ'קים, התפטר הרב מדיני ממשרתו ושב לארץ ישראל. תחילה גר בירושלים, ואחר כך, ב-1902, עבר לחברון ובה נפטר לאחר שנתיים. ספרי שדי חמד, שזכו להסכמות גדולי הרבנים הליטאים בדורו (גם אדמו"רי חב"ד העריצוהו), נפוצו בכל פזורות ישראל ובכל המגזרים, ושמם ידוע מאוד, עד היום, בקרב בני תורה ותלמידי חכמים.

הכרך הראשון של 'שדי חמד' נדפס בוורשה 1891 (נגיש כאן)

אך ברחוב עצמו – שכולו מאוכלס בציבור חרדי, שבניו אמורים להכיר שם זה בדיוקו – מבוכה. בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה.

בשלט הכחול הישן, שמציין את פועלו של הרב מדיני, עוד אפשר לראות את שרידי הניקוד של השין השמאלית.

גם הדגש על חברון מוטעה, שכן הוא גר בה בסך הכול שנתיים.

בשילוט החדש יותר כבר לא טרחו והשמיטו ניקוד זה מעל האות ש (והוסיפו דגש מיותר באות מ).

בהזדמנות זו גם 'תיקנו' את התעתיק הלטיני ל-SDE CHEMED. בשילוט הישן היה כתוב SEDE HEMED, ולפי השכל שלי צריך להיות: SDEY HEMED

אבל שימו לב לשלט הפרטי בבית מספר 21! האם יכול להיות שכדי לא להסתבך יותר מדי התעוררה 'תנועה עממית' מלמטה, ששינתה את שם הרחוב לשדה חמד?

ובכן, מתברר כי השם 'שׂדי חמד' עורר פולמוס כבר בימיו של הרב מדיני, אך לא בגלל האפשרות להתבלבל עם 'שְׁדֵי חמד' (בשין ימנית), אלא מסיבות אחרות לחלוטין: היו שטענו כלפיו, כי המילה 'שדי', בכל ניקוד שהוא, כתובה כדרך שכותבים את שמו של אלהים (שַׁדָּי), ואיך יכתוב רב בישראל ספר שזו כותרתו?

הרב מדיני עצמו נענה לפולמוס וחיבר קונטרס מיוחד ושמו באר בשְׂדֵי, ובו הצדיק את השם שבחר ויצא נגד המשבשים את שמו ל'שדה'. בין השאר כתב כי לא רק שמדובר בציטוט מדברי ישעיהו, אלא שבשם 'שדי חמד' התכוון גם לרמוז לשמו ('חמד', ראשי תיבות: חיים חזקיהו מדיני) ולשם עירו ירושלים. לדבריו, מאות רבנים כתבו לו הערות לאחר שיצאו הכרכים הראשונים, 'ולא היה מי שרפרף בדבר, אף כי הם גאונים גדולים בתורה וביראה כלולים'. 

פתיחת הקונטרס 'באר בשדי' (זמין כאן)

אבל מתברר שתושבי הרחוב לא השתכנעו. 

הנה עוד דוגמא:

להפתעתי, מצאתי ברחוב שלט כחול ישן (כלומר 'רשמי', מטעם העיריה), וגם עליו כתוב 'שדה חמד':

אגב, הרחוב עצמו מעניין מבחינה אדריכלית ויש בו לפחות שני מבנים מיוחדים שצדו את תשומת לבי ואיני יודע עליהם מאומה:

'בית נהדר' ברחוב שדי חמד 23, נבנה בשנת 1939

שדי חמד 27

ולסיום, בשם שׂדי חמד נקרא גם מושב בישראל, ליד כפר סבא, שנוסד בשנת 1952. במקרה זה נראה כי השם ניתן בשל הפסוק בישעיהו ולא בשל סדרת הספרים של הרב מדיני:

צילום: אבישי טייכר (ויקימדיה)

וגם בית הספר הממלכתי דתי במעלה אדומים (ראו כאן את סיפורו של נותן השם, אבנר פרץׂ):

מתוך דף הפייסבוק של בית הספר 'שדי חמד'

סיפורי מצבות: ע. הלל, מחט של גרביים, הבטחה לזיווג, בדד לעד

א. קברי משוררים: 'פרגים כסתני אדמה'

בקיבוץ משמר העמק נמצאת מצבתו של המשורר ע. הלל, הלא הוא הלל עומר (1990-1926), הילד הראשון של הקיבוץ. אומנם, את רוב שנותיו עשה ע. הלל בתל אביב, אבל לאחר מותו נטמן בכפר הולדתו.

על מצבתו נחרתו כמה שורות משירו 'פרגים'.

לידו נטמנה רעייתו צפורה (ציפ) שנפטרה 16 שנים אחריו. על מצבתה נחרטו מילים של שיר אחר שכתב בעלה: 'דברי אלי אהובתי'.

צילום: הגר גולן

השיר 'דברי אליי אהובתי' הולחן על ידי סשה ארגוב וכמעט שאינו מוכר. 

דברי אלי אהובתי

ציפור קלה כי לך נפשי דברי אלי אהובתי ניצת שקד גינת נפשי דברי אלי אהובתי אדוות הים כינור נפשי דברי דברי אהובתי האדמה כי לך לעת גופי.

הנה הוא בשירתה של רונית אופיר (הוקלט ב-2013):

 

ב. מחט של גרביים

'אני מניח שיש כאן סיפור', כתב לי איתמר וכסלר, 'אבל לא סיפרו לי אותו'. 

המנוחה קבורה בחלקת ההורים השכולים בקריית שאול, חקרתי קצת ומצאתי שהייתה חברה בעמותה כלשהי של חיל החימוש. כמו כן היתה נשואה למנוח רפאל רפס ז״ל, שנפטר לפניה, אך אינו קבור לצדה. 

נוסף על מעלותיה המשפחתיות – אחות, אם, סבתא, חמות – היא גם התמחתה כנראה בתיקון גרביים והיה לה קשר כזה או אחר לינשופים. ייתכן שהיו באמתחתה אמרות שפר נוספות, אבל בני משפחתה הסתפקו במוצלחת שבכולן. 

צילום: איתמר וכסלר

ג. הבטחה חזקה

רווק או רווקה כי יעלו לקברו של הרב הברסלבי אליעזר שלמה שיק (2015-1940) במושבה יבנאל, ויקראו שם את כל מזמורי ספר תהלים, מובטח להם שיזכו לזיווג במהרה, 'וזה הבטחה חזקה ממני' (השגיאה במקור).

צילום: יוחנן פלוטקין

ד. בדד לעד

ליד קיבוץ דגניה ב' יש מטע ובשוליו לוח זיכרון זה. מיהו איש זה, 'חקלאי עניו, אהוב על הבריות', ומה הוא עושה כאן? 

צילום: יוחנן פלוטקין

חיפשתי ומצאתי שאהרן לביא היה חבר קיבוץ דגניה ב' ונפטר ב-21 באוגוסט 2011. 

ככל הנראה נקבר לביא בבית הקברות של קיבוצו, וכאן מדובר רק בלוח הנצחה ולא בקבר.

מהי 'חלקת קראקוקלי' לא הצלחתי לגלות.

'עַם עוֹלָם': גלגוליו של שיר שנחבא

דיוקן מרדכי צבי מאנה (המקהלה, מנצ'סטר, 1903)

מאת אליהו הכהן

בחצי היובל הראשון לחידוש ההתיישבות היהודית בארץ – מאז ייסוד 'אֵם המושבות' פתח תקווה וגיא אוֹנִי בגליל (1878), ועד בוא הגלים הראשונים של אנשי העלייה השנייה (1904) – נכתבו, הולחנו או הותאמו למנגינות-עם קיימות קרוב ל-150 שירי זמר עבריים. מרביתם נותרו 'שירי ספר', כלומר הם נדפסו בשירונים או נרשמו בפנקסי שיר בכתב יד, אך לא זכו להתפשט בציבור הרחב ולא נכנסו לקורפוס של זמרת הארץ.

מעדויותיהם של בני התקופה עולה, כי עשרת שירי הזמר הנפוצים ביותר היו 'חושו אחים חושו' של יחיאל מיכל פינס, 'במחרשתי' ו'שיבת ציון' של אליקום צונזר, 'משמר הירדן' ו'תקוותנו' (לימים 'התקווה') של נפתלי הרץ אימבר, 'משאת נפשי' של מרדכי צבי מאנֶה, 'שיר עבודה' ('יה חי לי לי') של נח שפירא, 'שאו ציונה נס ודגל' של נח רוזנבלום, 'אם אשכחך' ('ציון תמתי') של מנחם מנדל דוליצקי, ו'שם במקום ארזים' של יצחק פֶלְד.

לצד שירים אלה, שהיו בבחינת 'להיטים', הושרו בארץ ובתפוצות עשרות רבות של שירי זמר עבריים נוספים, ביניהם שירי ילדים, שירי ערש ושירי כיסופים לציון. כל אלה הצטברו יחד למאגר שירים נכבד, שהלך ונבנה בהדרגה למן שנות השמונים ואילך, בחפיפה לתקופת חיבת ציון, העלייה הראשונה וראשית ימי הציונות.

בתוך מאגר זה חבויים שירים אחדים שיש בידינו תיעוד מוסמך כי היו נפוצים באותם ימים, אך מאז נעלמו מזמרת הארץ. הם מעולם לא הוקלטו ובשלב כלשהו רצף שירתם נקטע. ממילא, שירים אלה גם לא נכללו במופעים הפומביים הייצוגיים של שירי הראשונים שנערכו בימי המדינה ('תל אביב הקטנה' [1958], 'היה היו זמנים' [1960], 'אנו נהיה הראשונים' [1963]). ואף על פי כן, צליליהם לא נשכחו לחלוטין אלא נצרבו בזיכרונם של השרידים האחרונים של ותיקי היישוב.

אחד השירים האלה הוא 'עַם עוֹלָם', שחיבר מרדכי צבי מאנה (1886-1859), המשורר והצייר המוכשר שמת בדמי ימיו, ולו  תוקדש רשימה זו. 

א. מרדכי צבי מאנה ו'עַם עוֹלָם'

'עם עולם' נכתב בחודש מאי 1882, בעקבות הפרעות הקרויות 'סופות בנגב', שראשיתן ב-15 באפריל 1881 והמשכן בסדרת אירועי אלימות בכל דרום רוסיה, שדוכאו רק שנה אחר כך, במאי 1882. הפוגרומים הללו זעזעו את בני החברה היהודית על כל אגפיה וגרמו לרבים מהם להתפכח מאשליית הבטחון בעתידו של הקיום היהודי באימפריה הרוסית. בשירו של מאנה מהדהדת החרדה מאימת הפוגרומים, אך לצד התחושות הקשות הוא מבקש לעודד את אלה החוששים לגורל העם, ולהרגיעם כי 'לא ייבול לנצח עם מוציא רוב אנשי רוח'. הוא מזכיר את גיבורי הרוח של עם ישראל: הכהנים, הלוויים, המשוררים והנביאים, דרך גיבורי החיל מאז ברק ויהושע ועד החשמונאים. העם היהודי שרד, קבע מאנה, ואילו רוב ממלכות הגויים נמחו מתחת השמים. את שירו חתם במשפט המנחם: 'רַק עַם הִרְבָּה בֶּכִי, רַק הוּא נֶצַח יֶחִי, וּמְאוֹרָיו נֶצַח יִזְרָחוּ'.

את השם 'עם עולם' שאל מאנה ממאמר מפורסם ורחב יריעה בשם זה, שפרסם פרץ סמולנסקין (1885-1842) עשר שנים לפני כן (השחר, ג, תרל"ב). במאמרו ביקש סמולנסקין לטפח את רעיון הלאומיות הרוחנית וכינה את העם היהודי 'עם הרוח'. המוטו למאמרו היה פסוק מנבואת ישעיהו: 'וּמִי כָמוֹנִי יִקְרָא וְיַגִּידֶהָ וְיַעְרְכֶהָ לִי מִשּׂוּמִי עַם עוֹלָם' (מד 7).

מאמרו של סמולנסקין נדפס גם כספר, וינה 1873

בהשפעת מאמרו של סמולנסקין קמה בשנת 1882 תנועת הגירה יהודית מרוסיה לאמריקה בשם 'עם עולם' (בלשון הדיבור: עַם-עוֹיְילֶם). תנועה נשכחת זו, שהקיפה כמה מאות יהודים, הטיפה לחיי איכרות שיתופיים והקימה בארצות הברית כמה מושבות חקלאיות ('בית לחם יהודה', 'כרמיה', 'אודסה החדשה') שלא האריכו ימים.

בחייו הקצרים מיעט מאנה לכתוב שירים לאומיים, ומבין עשרות השירים שחיבר, רק שניים ראויים להתכנס תחת הגדרה זו. את הראשון ביניהם, 'עם עולם', כתב והוא רק בן 22. בשיר זה לא נזכרות 'ציון' או 'ארץ ישראל' ובכל זאת הוא נחשב לשיר לאומי, שכן נזכרים בו אבות האומה וגיבוריה – יהושע בן נון, ברק בן אבינועם, שמשון, דוד והחשמונאים. 

כעבור ארבע שנים, בשנת 1886, חיבר את השיר הלאומי השני והאחרון 'משאת נפשי'. שיר מרגש זה ראה אור חודשים אחדים לפני מותו ממחלת השחפת והוא בן 27 בלבד. זמן קצר אחר כך הותאמה לשיר מנגינה עממית והוא היה לאחד האהובים בשירי הארץ (לשיר זה ולמחברו הוקדשה רשימתו של דוד אסף, 'גלגולו של ניגון: הסבא-רבא האוקראיני של "משאת נפשי"'?', בלוג עונג שבת, 6 בספטמבר 2012). 

מאנה, משורר ואמן ציור, אימץ לעצמו את הכינוי 'המצי"ר', ראשי תיבות 'מרדכי צבי יליד רדושקוביץ', עיר הולדתו הנמצאת היום בבלארוס. לאחר שהשלים את לימודיו בבית ספר לציור בווילנה, עבר לעיר הבירה סנקט פטרבורג, ושם סיים בהצטיינות את האקדמיה היוקרתית לאמנויות. הוא היה היוצר העברי הראשון שפרסם מסות בעברית בתחום הציור, האמנות והאסתטיקה.

שירו 'עם עולם' פורסם לראשונה בשנת 1888 – שנתיים לאחר מותו – בכרך השלישי של השנתון כנסת ישראל (ורשה, תרמ"ח, עמ' 382-380). מאנה גם צייר את שער השנתון, וציור זה, שנדפס כתחריט, הופיע בראש כל שלושת כרכי השנתון (1888-1886), על אף שמאנה עצמו הלך לעולמו זמן קצר לאחר הדפסת הכרך הראשון. 

שער השנתון הראשון (מתוך שלושה) של 'כנסת ישראל' שאותו צייר ועיצב מאנה

ואלה הם עשרת בתי השיר שנדפס כבר מעיזבונו. מעניינת ההערה שצירף מאנה בשולי השיר ועל פיה הוא מודע לכך שהשיר קצר מדי ובדעתו לפתחו ולהרחיבו בעתיד (מה שכמובן לא קרה):

ב. תפוצת השיר וזמרתו

הנה צרור עדויות על תפוצתו של השיר, בגולה ובארץ ישראל, ועל כך שגם הותאמה לו מנגינה והוא היה שיר זמר. 

עדות ממקור ראשון הגיעה לידינו מפי המורה שמחה וילקומיץ(1918-1871) , שתיאר את טקס קבלת הפנים המרגש להרצל ולמשלחתו במושבה רחובות בשלהי אוקטובר 1898. הרצל היה אז בדרכו לירושלים לפגישה עם הקיסר הגרמני וילהלם השני. וילקומיץ היה באותה עת מורה ומחנך בבית הספר ברחובות, וכחלק מתפקידו לימד זמרה, דאג לטיפוח חיי המוזיקה בבית הספר וניצח על מקהלת התלמידות והתלמידים. את תיאורו שיגר לעיתון המליץ בשם העט 'עבריה', שהיה שמה של בתו. על פי תיאורו, השיר 'עם עולם' היה אחד מארבעה שירי זמר עבריים שהושרו בעת ביקור הרצל ומשלחתו במושבה: 

דיווחו של וילקומיץ על ביקורו של הרצל ברחובות (המליץ, 21 בנובמבר 1898)

תחילה, כשירד הרצל ממרכבתו בפתח ביתו של יושב ראש הוועד המקומי אליהו זאב לוין אפשטיין, שרו לו התלמידים והתלמידות מבית הספר את השיר 'עוד תושב ארץ יהודה', מתוך המחזה 'זרובבל' מאת משה לייב לילינבלום (מל"ל) בתרגומו של המורה והבלשן ישראל טלר (לגלגוליו של מחזה זה הקדשנו פוסט מיוחד בבלוג עונג שבת); השיר השני הושר בעת ביקורו של הרצל בבית הספר במושבה, כאשר 'קראה ילדה אחת על פה את השיר "עם עולם" למאנע בנעימה יפה וברגש עז', 'ואחרי כן, שרו כל התלמידים והתלמידות את השיר ההוא'. אחרי שסעדו האורחים את ארוחת הצהרים בביתו של לוין אפשטיין, שרו כל הנאספים את השיר 'עוד לא אבדה תקוותנו'. עם צאתו של הרצל ליווהו צעירי המושבה שרכבו על סוסים ובפיהם שירת 'חושו אחים חושו' (ביומנו כתב הרצל, כי צעירי המושבה שרכבו על סוסים 'ערכו מין פנטזיה' והקיפו את הכרכרה במצהלות של שירים עבריים).

באיזו מנגינה שרו התלמידים את 'עם עולם'? לשאלה זו נידרש בהמשך.

שמחה וילקומיץ (ויקיפדיה)

המחנך הוותיק משה מדליה (1970-1897), שנולד במושבה גדרה בתקופת העלייה הראשונה, תיעד מזיכרונו את השירים עליהם גדל בילדותו, ובהם גם 'עם עולם', שאותו ציין כאחד השירים הנפוצים ביישוב. מדליה רשם בתווים את צליליו של השיר וכלל אותם במחברת זיכרונותיו שנדפסה בסטנסיל וחולקה לבני משפחתו (עותק מזיכרונותיו נמצא בארכיונו שבספרייה הלאומית).

משה מדליה (דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו)

מדליה, שרכש השכלה מוזיקלית בימי לימודיו בבית המדרש למורים בירושלים, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, רשם מזיכרונו את צלילי השיר ודייק ברישום התווים. רישומו הוא עדות מהימנה לצלילי השיר.

ואם הזכרנו את מדליה, נוסיף ונספר כי הספיק לנגן גם בתזמורת כלי הנשיפה של הגדוד העברי, ועם שחרורו מהגדוד התיישב בחדרה שם לימד שבע שנים בבית הספר וניצח על מקהלת התלמידים. את פרסומו בחיי המוזיקה בארץ הוא קנה כשהקים את תזמורת כלי הפריטה הנודעת של המוסד החינוכי בשפייה שם שירת כמחנך. הוא נמנה עם המורים הראשונים למוזיקה בארץ שהנהיגו וטיפחו את הנגינה במנדולינה, ובזכותו ידעו כל תלמידי שפייה לפרוט על כלי נגינה זה. 

ברוך בן יהודה (1990-1894), מנהל הגימנסיה 'הרצליה', העיד בפניי כי שר את 'עם עולם' מאז שנות ילדותו בעיירה מריאמפול שבליטא. בתו, נתיבה בן יהודה, הביאה בספרה מפיו זיכרון ילדות: 

אני זוכר את הנשף של 'בולי הקרן הקיימת' ... בבית הכנסת. הייתי בן שמונה (ב-1902), הכינו מנייר מין מעטפות כאלה, בגזירה, עם מגיני דוד, ומתוכם נראו נרות, והאווירה הייתה חגיגית מאוד, ועל הבמה עלה זמר אחד עם קול מצויין, והנה – הוא שר שיר חילוני! של מאנה: עם עולם! (אוטוביוגרפיה בשיר וזמר, כתר, 1990, עמ' 14).

בשנת 1974 ריאיינתי את ד"ר שאול זָלוּד, רופא בתי הספר ברמת גן ובנו של נח זָלוּדְקוֹבְסְקִי מלחין 'שאו ציונה נס ודגל', שהעיד באוזניי כי 'עם עולם' נכלל ברפרטואר שירי הזמר העבריים ששר החזן וזמר הטנור הנודע יוסף שמידט (1942-1904) בהופעותיו. שמידט היה מבאי ביתם של בני משפחת זלודקובסקי בקאליש שבפולין.

ולסיום, במחברת הזכרון, שחולקה לתלמידי בתי הספר והחדרים המתוקנים בווילנה בשנים תר"ס-תרס"ה (1905-1900), נדפס השיר 'עם עולם' כאחד השירים הלאומיים שמייצגים את הזמר העברי המתחדש. 

ואגב אורחא, במחברת הזכרון סיפקו המו"לים גם תעודות לדוגמה. והנה, מן הטופס שנדפס שם, מתברר כי היו בתי ספר עבריים באימפריה הרוסית שבהם נהג גם המקצוע 'שירים לאומיים', והתלמידים אף קיבלו ציון על השתתפותם בו.

ג. שירי הזמר של מאנה

מאנה הלך לעולמו בשנת 1886 והוא בן 27. בעודו רוקם תכניות לעלות לארץ, שבה קיווה למצוא מרפא לגופו ולנפשו, הכריעה אותו מחלת השחפת וליבו נדם בעיירת הולדתו רדושקוביץ. על אף שלא האריך ימים, הספיק מאנה להותיר אחריו יבול עשיר של יצירות שרק מיעוטן פורסמו בכתבי העת של התקופה. 

אריה לייב שיינהויז ושמואל ציז, ידידי נעוריו של מאנה, נרתמו למשימת כינוס מורשתו הענפה של חברם הנערץ שמת בשיא לבלובו. בשנת 1897, כעשור לאחר מותו של מאנה, ראו אור 'כל כתביו', שכוללים בתוכם שירים, תרגומים, מכתבים ומאמרים. שיינהויז גם כתב הקדמה מקיפה ובה סקר את חייו ופעלו של המצי"ר, וזהו עד היום המקור העיקרי לתולדותיו של המשורר.

מבין עשרות השירים שחיבר מאנה, רק ארבעה היו לשירי זמר: 'משאת נפשי' ו'עַם עולם' שבהם עסקנו, ולצדם 'זמר לַפּוּרִים' (שנקרא גם 'ליל שימורים') ו'צל צלמי', שאינם מוכרים כלל. ל'משאת נפשי' ול'צל צלמי' הותאמו מנגינות עממיות רווחות, ואילו את 'עם עולם' ו'זמר לפורים' הלחין במיוחד החזן הווילנאי אברהם משה ברנשטיין, שבו נעסוק להלן. 

תווי המנגינה של ברנשטיין ל'זמר לַפּוּרִים' נדפסו יחד עם מילותיו של מאנה בקובץ שירי זמרה, חלק א, בעריכת פסח קפלן, הוצאת 'האור', ורשה תרע"ג (מהדורה שנייה נדפסה שם בתרע"ח):

לשיר 'זמר לפורים' הלחין שלמה רוזובסקי מנגינה שנייה, והתווים פורסמו על ידי לוין קיפניס באסופה שירים לבית הספר (ה, ירושלים תרפ"א).

'ליל שימורים' (זמר לפורים) בלחן שלמה רוזובסקי (שירים לבית הספר, ה, תרפ"א)

בשנת 1974 הקלטתי את מאירה בלקינד (1983-1900) ושמואל בן זאב (1991-1900), ילידי ראשון לציון, שרים את 'זמר פורים' ('ליל שימורים') בלחנו של ברנשטיין:

ד. משהו על אברהם משה ברנשטיין

אברהם משה ברנשטיין

אברהם משה ברנשטיין (1932-1865) הוא מן הדמויות החשובות, אך הפחות ידועות, בתולדות הליטורגיה היהודית והזמר העברי. הוא היה תלמיד חכם, מוזיקאי מחונן וחזן נודע, וכבר התייחסנו אליו ברשימות שונות בבלוג (ראו: אליהו הכהן, 'עברית נזמרה: שירי זמר לעידוד הדיבור בעברית', 22 באוגוסט 2018; דוד אסף, 'גלגולו של ניגון: היום יום שישי...', 4 במאי 2018).

את צעדיו הראשונים בההלחנה עשה כמנצח מקהלה ועוזר ליהודה רבינוביץ, החזן הראשי בקובנה. אחר כך, ובמשך עשרות שנים שימש חזן ראשי בבית הכנסת 'טהרת קודש' בווילנה ואז הקדיש מחילו להלחנה של פרקי תפילה ושל שירים בעברית וביידיש, וכן שלח ידו במפעלי כינוס ובמחקר. כך למשל בשנת 1927 פרסם אסופה של 243 זמירות, פרקי תפילה, ניגונים חסידיים וניגוני ריקוד ולימוד בשם מוזיקאַלישער פּנקס (הוצאת החברה ההיסטורית האתנוגרפית על שם א-נסקי, וילנה 1927; סריקה של הפנקס נמצאת כאן), ואת מרבית יצירותיו הליטורגיות כינס בשלושה כרכים בשם עבודת הבורא (הוצאת ב' קלאצקין, וילנה, 1931-1912). ועם זאת, המנגינות הרבות שהלחין לשירי זמר, כ-150 במספר, מעולם לא כונסו, ורבות מהן השתמרו בארכיונו שבספריית ייִוו"אָ בניו יורק.

כריכת הפנקס (אוסף ברנשטיין, ספריית ייוו"א, ניו יורק; צילום: דוד אסף)

ברנשטיין היה זה שהלחין את שירו המפורסם של שמעון פרוג 'זאַמד און שטערן' (חול וכוכבים) ואת שירו הנודע של אברהם רייזין 'צום העמערל', שהושר רבות בארץ בתרגומו של אברהם לוינסון ('הכה פטישי הך והך') ושירים רבים נוספים, ביניהם המנון פועלי ציון 'די שבועה', 'היום יום שישי' של יצחק כצנלסון, וכאמור גם את שירו של מאנה 'עם עולם'.

בנו של ברנשטיין, המלחין הישראלי אביאסף ברנע, תכנן לכנס את כתבי אביו ואת כלל יצירותיו, אך נפטר בטרם עת, לפני שהגשים את משאלתו (ראו בני עורי, 'אביאסף ברנע (ברנשטיין): סיפורו של מלחין שנשכח', בלוג עונג שבת, 1 במרץ 2019).

בני משפחת ברנשטיין בווילנה. מימין לשמאל: הילדים עמינדב, מרים, נעמי, אביאסף, שמואל וסגולה
(ארכיון בית לוחמי הגטאות)

ה. הלחן של 'עם עולם'

ברנשטיין הדפיס את התווים של 'עם עולם' בווילנה עירו בשנת 1898 כחוברת ראשונה בסדרה 'נגינות ישראל'. ב-27 באוקטובר של אותה שנה כבר שרו תלמידי בתי הספר ברחובות את 'עם עולם' במנגינה זו לכבודו של הרצל שביקר במושבה (ראו לעיל בדיווחו של וילקומיץ). מסתבר שהלחן הועבר לארץ בידי שמחה וילקומיץ, שעלה לארץ מווילנה שנתיים קודם לכן (1896). וילקומיץ העתיק את לחנו של ברנשטיין למחברת השירים הפרטית שלו, והוא שהיה האחראי להפצתו בארץ.

ההדפסה הראשונה של לחן ברנשטיין, וילנה 1898

בשנת 1955 שרה מקהלת סמינר לוינסקי את שני הבתים הראשונים של 'עם עולם' של ברנשטיין בעיבודו של יצחק אֶדֶל ובניצוחו (ההקלטה שמורה בארכיון הצליל שבספרייה הלאומית). אדל שינה את הנוסח מההברה האשכנזית, שבה נכתב והולחן השיר המקורי, להברה ספרדית (בעקבותיו הקליטה גם מקהלת בית השיטה, בניצוחו של ארנסט הורביץ, את הנוסח המתוקן של אדל).

הנה מקהלת סמינר לוינסקי: