'השעמום הגדול אשר תקפני': איגרון ממָטֶסָלְקָה, 1942

פון אים צו איר אַ בריוועלע, אַ וואונטש מיט ליבע ווערטער: 'טראָג גליק, דו נייער יאָר, אַ סך פאַר איר – פאַר מיין באַשערטער!'
גלוית דואר, 1930-1920 (אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית)

עידן ועידנים // דוד וינפלד ושלמה רוזנר

תוכנו של ספר, כל ספר, הוא כמובן העיקר. אך לצד 'מה שיש בקנקן' חשוב גם הקנקן: לעתים, מועד הופעתו של ספר והמקום שבו ראה אור הם מעין 'תעודת הזהות' שלו, הן עבור קוראים בני הזמן הן עבור בני הדורות הבאים. הזמן והמקום המסוימים עשויים לא פעם להקנות לחיבור ערך מוסף, שספק אם היה זוכה לו בזמנים אחרים או במקומות אחרים. 

הנה למשל ספר עברי, אולי שימושי אבל לא חשוב במיוחד, שנדפס בהונגריה בשנת 1942 (תש"ב על פי הלוח העברי). בשנה ההיא היה הרייך השלישי בשיא כוחו וכבר שלט על רוב שטחה של אירופה. מלחמת העולם השנייה התנהלה במלוא עוצמתה – בברית המועצות, באוקיינוס השקט, בצפון אפריקה וגם במערב אירופה. ב-20 בינואר של אותה שנה התכנסה בברלין ועידת ואנזה, שבה הוחלט על 'הפתרון הסופי' ליהודים, ובעקבותיה הוחל להוציאו לפועל בכל מקום שאליו הגיעה ידם של הנאצים. ביולי 1942, במחבואה באמסטרדם, החלה אנה פרנק לכתוב את יומנה. 

מרבית קוראי העברית, שעבורם נועד הספר המדובר, היו טרודים באותה שנה במאבק על חייהם ובחיפוש דרכי מילוט מן 'הרכבות המוליכות מזרחה' (כלשונו של חיים גורי). ובכל זאת, בשנת אימים זו ראה אור בעיר ההונגרית מָטֶסָלְקָה (מאַטעסאַלקאַ; Mátészalka) ספר ושמו מכתבים נבחרים החדש. 

על פי תוכן העניינים הספר משקף עולם בעל-ביתי רגוע, כזה שלא יצא מגדרו, וכביכול כל שינויי העתים אינם נוגעים לו: מכתבי ידידות, יחסי אבות ובנים, שידוכים, בקשת סליחה, משא ומתן וכללי כתיבה. עולם כמנהגו נוהג.

בוודאי ידע הכותב שיש מלחמה, אי אפשר אחרת, ומן הסתם גם ראה או פגש פליטים יהודים שנמלטו מסלובקיה, מפולין ומשאר מדינות. אפשר להניח גם ששמע על חקיקה אנטי-יהודית בהונגריה, בהשראה נאצית, החל משנת 1938. אבל כפי שעוד נראה, הוא מגויס למלחמת לשון הקודש העברית ולחינוך הקוראים של הדור הבא, ומאמין כנראה שלמרות הזמנים הקשים יצליח למכור את הספר שהדפיס. בעזרת ה' יהיו קונים, ולא רק בעירו שבצפון-מזרח הונגריה, שבוודאי לא היו בה קוראי עברית רבים כדי לממן הדפסת ספר. אמנם הספר פונה אל הקורא העברי, אבל מן השער הדו-לשוני ניכר שהכותב אינו בוטח בו מאד, והוא מבטיח לו 'תרגום מספיק למלים הכבדות בלשון זשארגאן [יידיש] השגורה בפינו'. איננו יודעים כמה עותקים הודפסו מן הספר (אפשר להניח שלא רבים) ועד היכן הגיעה תפוצתו (אפשר להניח שלא הרחק ממקום הדפסתו).

משהו על הסוגה הספרותית שבה נכתב ונערך ספר המכתבים שלפנינו: האיגרון.

איגרון הוא למעשה אוסף שימושי, שכולל נוסחאות כתובות מראש של מכתבים שמתאימים לנסיבות חיים שונות – פרטיות, ציבוריות או טקסיות. על האיגרונים הללו, שכמותם מוכרים למן המאה ה-16, בלשון הקודש (עברית) וביידיש, כתבה החוקרת המנוחה יהודית הלוי-צוויק את ספרה תולדות ספרות האִגְּרונים (הבריוונשטעלערס) העבריים (מאה 16-מאה 20), אך את האיגרון שלנו היא אינה מזכירה ברשימת מאה האיגרונים שהביאה בסוף ספרה (פפירוס, 1990). אגב, בספרייה הלאומית דווקא יש עותק ממנו.

וֶרה סלומון מירושלים הפנתה את תשומת לבנו לספר שראה אור לאחרונה בבודפשט Yiddish Printing in Hungary: Sources and Background, ובו מאמרה של ד"ר סוניה רחל קומורוצ'י: Szonja Ráhel Komoroczy, 'Yiddish Printing in Hungary: An Annotated Bibliography' (Budapest: Center for Jewish Studies at the Hungarian Academy of Sciences, 2011). במאמר נרשם האיגרון שלנו וצוין כי מהדורת תש"ב היא שנייה. מתי נדפסה המהדורה הראשונה? את זה היא לא רשמה. ממילא, כל עוד לא תצוץ מהדורה כזו עלינו להניח שהמהדורה שלפנינו היא הראשונה.

נדפדף מעט בספר. 

בעצם ימי האימה של שנת תש"ב הצליח המחבר לפנות זמן ותשומת לב לעיון בקשיי הפרנסה של שדכן, שמבקש לנסח פנייה אל אביה של נערה שהגיעה לפרקה. ב'שער השידוכים' שבספרו הוא מציע לשדכן נוסח איגרת מן המוכן שתופנה אל 'הנגיד והקצין הנכבד והנעלה', 'אבי הנערה':

עמ' 90

ההצעה משקפת בעליל ערכים חומרניים: 'ולפי הכסף [של המוהר] אדע את האיש אשר אבחר בעבורה'. 'ערכי שידוך' שהיו מוכרים גם לטוביה, גיבורו של שלום עליכם, וכמוהם מצויים, אולי אפילו שוררים, גם בחברה החרדית בת ימינו ('סידור מלא'), ושמא לא רק בה. יצירות ספרותיות רבות, וגם סרטי קולנוע וטלוויזיה, בנויים על המתח בין הורים ובין בנם או בתם, שרוצים לקשור את חייהם עם מישהו ממעמד שונה או 'בלתי ראוי'. 

מי כתב הצעה זו ומי עומד מאחורי הספר שלפנינו? 

בשער הספר שהובא לעיל נרשם שמו של המביא לדפוס: יחזקאל בן המנוח דוד מאיר יאקאב (Jakab), יליד קהילת באלקאני. באלקאני (Balkány) היא עיירה במזרח הונגריה, כארבעים ק"מ צפונית-מזרחית לדֶבְּרֶצִין (העיר השנייה בגודלה בהונגריה), שם גם הייתה קהילה יהודית גדולה וחשובה. על המחבר עצמו לא הצלחנו למצוא מידע נוסף, פרט לכך שהיה בעל בית דפוס עברי במטסלקה (על העיר ועל המחבר – בהמשך).  

ארבע השורות מתחת לתוכן העניינים מגלה המחבר, ביושר לב, כי בעצם לא חידש הרבה, אולי לא חידש כלל:

זאת אני להודיע, כי רובם של הענינים הבאים כאן המה לקוטים מספרי המכתבים שונים ונכבדים. עם כל זה לא צינתי מקורם, כי על פי הרוב היו כתובים לי מימי בחרותי, בלי הזכרת מקום מוצאם. א"ד [אלה דברי] המאסף להועיל: ה"ק [הקטן] יחזקאל יאקאב פה ק"ק מ' סאלקע תע"א [תיבנה עירנו אמן].

ובכן מתברר כי רוב המכתבים המוצעים בספר מועתקים, אולי מעובדים, מספרים אחרים, ושמא אסף המחבר וליקט מעט גם ממכתבי עצמו. מהכותרת 'החדש' לא ברור אם קדם לו ספר מעין זה – חיפשנו ולא מצאנו ספר אחר פרי עטו. אך לדבריו הוא פרסם שנתיים לפני כן, בשנת ת"ש, ספר אחר בשם המאוד שכיח שפת אמת, שעניינו 'לימוד לשון עברי'. בקטלוג הספרייה הלאומית רשומים מאות פריטים שבכותרתם הצירוף 'שפת אמת', ואף לא אחד מהם קשור למחברנו או ללימוד הלשון העברית. את העדות, היחידה לפי שעה, לקיומו של ספר שפת אמת מצאנו בעמוד הרביעי של ספר מכתבים נבחרים החדש, שבו נדפסה הסכמתו של הרב יקותיאל ליכטנשטיין אב"ד באלקאני:

בתחתית ההסכמה גילה המאסף, שבעצם הסכמה זו ניתנה לו שנתיים קודם להדפסתה כאן, ולמען האמת היא נוגעת לשפת אמת ולא לספרו הנוכחי. נראה שבצוק העתים הפעיל המחבר את הכלל הישן 'טוב ציפור אחת ביד', כי מי יודע אם ומתי תגיע הסכמה לספר החדש... 

מן הסתם ידע היטב המחבר שהעולם במלחמה וחיי יהודים תלויים על בלימה. הוא גם ידע בלי ספק שמפעם לפעם נוספות בהונגריה גזירות חדשות על יהודים, וגם שמע על אלפי נרצחים יהודים, מהם לא הרחק ממקום מגוריו. גם מעיר מגוריו נלקחו גברים יהודים לעבודות כפייה שנה קודם לכן, ב-1941. לנוכח כל אלה ועוד, אי אפשר שלא לתהות אם הצעת המכתב הבא (עמ' 14-13) מעידה על אחיזה בחיים ללא ויתור, או להיפך – על ויתור ובריחה לעולם של הזיות ואשליות: 'הכותב מתלונן על שעמום'. לא פחות...

הלשון העברית באיגרון – שבסופו נדפסו גם 'כללי הכתיבה בקצרה' – מעידה על המחבר שהיה קשוב להשתנותה ולהתפתחותה של שפת הדיבור והכתיבה העברית בעיתונים ובכתבי עת. הנה משפט שבו חדש, ממש בן ימינו, ומליצה מן המקורות, חיים זה עם זה בנוחות. במכתב תשובה, שמוצע לאדם ששאל אם נכון להיפטר מכל הספרים הישנים, הארכאיים במשתמע, ולהביא במקומם חדשים. הכותב הבדוי שולל כמובן את הרעיון ומוסיף: 'בהזדמנות זו אין שעתי פנויה כל כך לפרוט לך אֶת כָּל וְנוֹכָחַת' (עמ' 12) –שלוש המילים האחרונות הן ציטוט מדברי פרעה לשרה (בראשית, כ 16), והמכתב מוציאן מפשוטן במקור ורוצה לומר: איני יכול לפרט את כל הטענות להוכחת דבריי. 

איננו יודעים מה לימד המחבר בספרו האבוד ללימוד עברית, אך סביר לשער שצירף בו יסודות של ישן וחדש. המכתבים שהוא מציע באיגרון משקפים היטב את המתח בין מוּדעוּתו ללשון העברית החיה והמשתנה לבין הדו-לשוניות המסורתית, של יידיש ולשון קודש, שאותן ספג מילדותו, מן הסתם בחינוך המסורתי הישן, בבית המדרש ובבית הכנסת. 

סגנונם של המכתבים דומה לזה הנפוץ באיגרונים מן המאה ה-19, שמהם העתיק, כדבריו: מצד אחד פתיחות מכתבים מן הסוג 'אור ליום שנכפל בו כי טוב', או 'יום א לסדר "ותחי רוח יעקב"', ומצד שני מכתב, שהוא כמעט 'קול קורא' לעזוב את היידיש ולעבור לעברית.

עמ' 11-10

משהו על יהודי הונגריה ב-1942, שנת הופעתו של הספר (על פי יהדות הונגריה בשואה, בהוצאת המכון ללימודי השואה ע"ש ח' אייבשיץ, חיפה, בעריכת גדעון רפאל בן-מיכאל) ועל עיירת מגוריו של מחברו, מַטֶסַלְקָה, שנמצאת במחוז סאטמר. 

במפקד אוכלוסין שנערך בהונגריה בשנת 1941 נמנו 725,000 יהודים, כ-9.4% מכלל האוכלוסייה (כולל תושבי אזורים שסופחו להונגריה בשנים 1938 ו-1940). חוקים ותקנות שכוונו נגד יהודים התקבלו בהונגריה משנת 1938 ואילך, והם הוחמרו משנה לשנה. מחמת הלחץ הכלכלי, וכדי להימלט מההגבלות, המירו את דתם בשנים 1939-1938 קרוב ל-15,000 יהודים. שללו מיהודים זכויות, הגבילו את תעסוקתם, בידלו אותם משאר האוכלוסייה (באמצעות טלאי צהוב) וגברים רבים נשלחו לעבודות כפייה בגדודי עבודה והופלו לרעה. כ-42,000 יהודים מצאו את מותם בגדודים אלה; כ-16,000 יהודים נרצחו בקמניץ-פודולסק באוגוסט 1941, ובינואר 1942 נרצחו עוד כאלף בנובי-סאד, שסופחה להונגריה מיוגוסלביה. ועם זאת, מצב היהודים בהונגריה היה טוב בהרבה בהשוואה לארצות אחרות באירופה שנכבשו בידי הנאצים. כידוע, הרבי מבלז ואחיו ברחו מפולין לבודפשט, בטרם המשיכו את בריחתם לארץ ישראל. גם היצירה היהודית לא חדלה, וספרים חדשים וישנים הודפסו בהונגריה עד קרוב לפסח תש"ד.   

החזית המשופצת של בית הכנסת במטסלקה שנבנה בשנת תרי"ז / 1857 (ויקיפדיה)

יהודים התגוררו במטסלקה מאמצע המאה ה-18. זו הייתה קהילה קטנה בת כמה עשרות משפחות. קהילה דתית, אשכנזית ביסודה, ובית כנסת אשכנזי, כלומר לא-חסידי. היו גם מעט חסידים ובית תפילה חסידי, ואדמו"ר ושמו ר' יחזקיה פיש (1944-1885). כמה בעלי מלאכה וגם בית ספר יסודי (בשנת 1928 היו בו ארבעה מורים). רבנים שירתו בקהילה בכל שנות קיומה, והאחרון שבהם, הרב פריג'ס (שלום) גרינבאום, נרצח בשואה. במפקד של 1941 נמנו במטסלקה כ-10,000 תושבים, מהם 1,555 יהודים. והיה גם בית דפוס קטן, לא מאלה שתוצרתם הטביעה חותם עמוק בתרבות היהודית. הנה שער הספר קדושת אהרן, שחלקו השני נדפס במטסלקה בשנת ת"ש (1940), כשנתיים לפני האיגרון, ביוזמת האדמו"ר המקומי שביקש להוציא לאור את כתבי אביו המנוח, אהרן ישעיה פיש, מייסדה של חסידות האדאס:

ווינרס מכירות פומביות

השורות התחתונות של השער מעידות, שבעל בית הדפוס 'המשובח' אינו אלא הרה"ג מו"ה [הרב הגאון מורנו הרב] יחזקאל יאקאב, מחברו של האיגרון שממנו הבאנו. ככל שהצלחנו למצוא, בית דפוס זה לא הדפיס יותר מאשר שני הספרים שנזכרו כאן.

ברשימה בת כ-1,500 שמות של יהודי מטלסקה שיום מותם לא נודע – זהו פחות או יותר מספרם המלא של יהודי העיירה – מצאנו 13 נפשות למשפחת יאקאב. יום מותם לא נודע, כי רובם ככולם הועלו על אחת מ-147 רכבות שהובילו בחודשים מאי-יוני 1944, 54 ימים בלבד, כ-450,000 יהודים הונגרים אל מקום רציחתם במחנות המוות של אושוויץ-בירקנאו. 

המסכים לאיגרון, הרב יקותיאל ליכטנשטיין ומשפחתו, כמו גם מחבר האיגרון ומשפחתו, הוסעו כנראה ברכבות הללו. ואולי המחבר לא, כי השם 'יחזקאל יאקאב' אינו נמנה ברשימת יהודי מטסלקה שנרצחו. האם מת קודם לכן, או אולי נשמט שמו מסיבות שאינן ידועות לנו? ככל הידוע, האדמו"ר יחזקיה פיש, שהביא לדפוס את ספר קדושת אהרן ב-1940, נרצח גם הוא באושוויץ עם כל בני משפחתו (מנשה אונגר, אדמ"ורים שניספו בשואה, מוסד הרב קוק, תשכ"ט, עמ' 124-122). רק בנו אליעזר, שהקדים לצאת מהונגריה, זכה להמשיך את שושלת חסידות האדאס, בוויליאמסבורג, ניו יורק. 

בערך שהוקדש למטסלקה בפנקס הקהילות: הונגריה (יד ושם, 1975) מסופר, כי לאחר המלחמה חזרו לעיר היהודים המעטים ששרדו את עבודות הכפייה, ועוד מתי מעט ניצולים מאושוויץ. בשנת 1946 היו במטסלקה 150 יהודים ואליהם הצטרפו יהודים מכפרים סמוכים. ב-1949 היה מספרם 238. השבים שיפצו את בית הכנסת ואת המקווה, שכרו שוחט וארגנו מחדש קהילה קטנה. אחרי המרד ההונגרי ב-1956 הקהילה התפוררה. רבים עברו לבודפשט או לדברצין ואחרים עלו לישראל. ב-1959 נותרו במטסלקה 98 יהודים, מהם כשליש ילדים.

מטסלקה התפרסמה גם בהקשר צנוע של התרבות הפופולרית. בשנת 1925 נולד לעמנואל והלן שוורץ, זוג יהודי שהיגר ממטסלקה בעוד מועד והתיישב ברובע ברונקס שבניו יורק, ילד ושמו ברנרד. לימים נעשה ברנרד לשחקן הוליוודי מפורסם ושמו טוני קרטיס. בשנת 1987 הקים קרטיס קרן צדקה לזכר אביו וזו מימנה את אנדרטת הזיכרון לשואה בחצר בית הכנסת הגדול בבודפשט. לאחר מותו תרמה אלמנתו למוזיאון בעיר מוצאם של הוריו כמה עשרות פריטים מירושתו.

סמל העיר מטסלקה

טוני קרטיס (2000-1925)

אבן מקיר תזעק: בתי ורשה, בית לָנְד ובית חרושת לסבון

מאת דוד אסף
צילומים: איתמר לויתן

א. בתי ורשה 

השכונה בתי ורשה ('די ואַרשאַווער הייזער') שביפו (לא התבלבלנו. אני יודע שגם בירושלים יש שכונה בשם זה), יסודה בחווה חקלאית שנבנתה על ידי טמפלרים גרמנים בראשית שנות השבעים של המאה ה-19. היא שכנה בקצה רחוב סלמה פינת רחוב קיבוץ גלויות של היום. החווה נרכשה בשנת 1907 על ידי הסוחר החרדי שאול יצחק פניגשטיין, שהשכיר את דירות המגורים ואת המתקנים למתיישבים יהודים, אנשי העלייה השנייה, שהגיעו לארץ דרך נמל יפו. אחד מהם היה יצחק שימשלביץ, לימים יצחק בן צבי, ובחדרו, יחד עם עוד כמה מחבריו לתנועת 'פועלי ציון' ובהם ישראל שוחט, ישראל גלעדי ואלכסנדר זייד, נוסד בשנת 1907 ארגון 'בר גיורא' שקדם ל'השומר'.

ב-1936, בימי המרד הערבי הגדול ('המאורעות'), הותקפה השכונה מכיוון יפו. המתיישבים היהודים נטשו והבתים נבזזו. לאחר דיכוי המרד חזרו יהודים לגור במקום, אך בימי מלחמת העצמאות הותקפה השכונה שוב בידי פורעים ערבים מיפו ובתיה נשרפו כליל. מאז לא נבנתה מחדש.

היום עומד על חורבותיה של השכונה הבניין החדש ורחב הידיים של מטה מחוז תל אביב של המשטרה, המכונה גם מרחב יפתח (כסבא לנכד ששמו יפתח, הופתעתי לגלות שעבור משטרת ישראל השם 'יפתח' אינו אלא ראשי תיבות, קצת צולעים, של 'יפו תל אביב חדשה').

לפני כעשור צולמה אבן הזיכרון לשכונה משני צדדיה:

אבן הזיכרון לבתי ורשה. בגב האבן תבליט של בתי השכונה, 2010 (צילום: אבישי טייכר, ויקיפדיה)

וכך היא נראית היום, מסמורטטת ודהויה, על רקע המבנה הבוהק של מרחב יפתח:

אבן הזיכרון בצד ימין

ב. בית לָנְד

על ה'שפריץ' של קיר הבניין ברחוב נחום הנביא 24 (פינת רחוב בן יהודה 217) בתל אביב, בקומת הקרקע, חקוקה כתובת בעברית ובאנגלית: בית לנד / LAND HOUSE, ומתחתיה באנגלית: Daughters of Israel Aid Society

על פי סגנון הבנייה נראה שהבניין  נבנה בשנות החמישים, ואולי פעם, לפני שנבנתה הגדר הנוכחית, הייתה כאן חזית הבית, או אולי רק כניסה לדירה, למשרד או לבית עסק.

גוגל סטריט

הכתובת דהויה ועוד מעט ותימחק. לדיירי הבניין אין מושג על טיבה, ממתי היא ומיהו לנד? גם במקומות אחרים לא מצאנו תשובות.

חיפוש באינטרנט אחר Daughters of Israel Aid Society הביא לדיור מוגן לקשישים יהודים בווסט אורנג' שבניו ג'רזי. האם יש קשר? הרושם הוא שלא, ועל כל פנים אין באתר שלהם כל רמז לנוכחותם אי-פעם בישראל.

אולי מישהו מהקוראים יידע לשפוך אור על התעלומה?

ג. בית חרושת לסבון

ברחוב נחלת בנימין 157 בתל אביב אפשר עוד לזהות את הכתובת הישנה שמעידה כי פעם היה כאן בית חרושת לסבון ושמו 'אקסטרה'.

ניסינו למצוא מידע כלשהו על בית החרושת הזו ולא עלה בידינו. מישהו יודע להוסיף פרטים?

בעלי התוספות

בית חרושת לסבון

ד"ר יוסי במברגר מפרנקפורט על נהר מיין כתב לי כהאי לישנא:

בית חרושת לסבון 'אקסטרה' היה שותפות שנוסדה בינואר 1943 בין השותפים ננדור (נפתלי) קפס מרחוב שינקין 39 בתל אביב וברוך (בוריס) שור מרחוב ביל"ו 29 בתל אביב. 

מהיכן אני יודע את כל זה? מן העתון הרשמי של ממשלת פלשתינה-א"י, מס 1248, 4 בפברואר 1943. בין הרבה שותפויות שנרשמו ופורסמו בו מופיעה בעמ' 66 גם ידיעה על רישום השותפות הנ"ל:

בית לנד

במוצאי תשעה באב כתב לי חנוך גוטליב מפדואל:

הנה תחקיר שעשיתי היום בשעות הצום על בית לנד ואגודת בנות ישראל. חסרים עדיין פרטים ביוגרפיים על מקס (מתתיהו) לנד ועל פועלה של אגודת בנות ישראל בתל אביב, אבל סיפור המסגרת מתברר.

אגודות Daughters of Israel Aid Society הוקמו בארה"ב כבר בסוף המאה ה-19 (ראו Historic North Adams), ובמהלך המאה העשרים, במקומות שונים. אני מניח ששם זה היה נפוץ (ראיתי גם 'אגודת בנות ישראל' בפולין), וקמה כזו גם בתל אביב. הכיתוב באנגלית מצביע על קשר מסוים לאגודות בארה"ב. 

אפרט את הממצאים בהמשך, אך ברור שהייתה ופעלה באזור תל אביב ורמת גן 'אגודת בנות ישראל לעזרה בתל אביב'. הייתה בנוסף גם אגודה רשומה בשם 'בנות ישראל אגודה לעזרה בת"א עבור קופת גמ"ח ע"ש שרה שיננסקי ומתיתיהו לנד'. והיה 'הקדש ע"ש לנד מתיתיהו (מקס) ופני ז"ל'. אפשר לשער שאגודת בנות ישראל בת"א היתה מעורבת בנכסי משפחת לנד ואולי הבית היה נכס של משפחה זו ואחר כך נוכס להקדש.

באתר גיידסטאר צויינו שני נכסים השייכים להקדש ע"ש לנד, אחד מהם בניין בגוש 6961, חלקה 50, תת-חלקה 11. אם נחפש באתר המיפוי את הבניין הנ"ל נקבל: רח' נחום 24 בתל אביב. בינגו!

לסיכום, אלה הממצאים שהעליתי בחכתי:

א. הייתה ופעלה בתל אביב 'אגודת בנות ישראל לעזרה בתל אביב'.

ב. ב-Palestine Gazette מיום 31 בינואר 1946 נדפסה בקשה לצו ירושה שביקשה הגברת פאניה לנד על עזבון בעלה מקס; בילקוט הפרסומים 4987 מיום 21 למאי 2001 מופיע ברשימת ההקדשים: מס' 1933, הקדש על שם לנד מתיתיהו (מקס) ופני ז"ל; בילקוט הפרסומים 5267 מיום 25 בינואר 2004, בהודעות בדבר מחיקה מפנקס האגודות העותמניות, ישנם שני מופעים קשורים: גמ"ח "מתיתיהו ופני לנד ז"ל" ר"ג (עמ' 1694); 'בנות ישראל אגודה לעזרה בת"א עבור קופת גמ"ח ע"ש שרה שיננסקי ומתיתיהו לנד' (עמ' 1708). כאן רואים את הקשר בין אגודת בנות ישראל לבין לנד. 

ג. באנציקלופדיה לחלוצי היישוב של דוד תדהר מוזכרת אסתר מלכה, אשתו של נחום אריה רייזיס, שהייתה, בין השאר, 'חברה בבנות ברית וסגן נשיאה ב"בנות ישראל אגודה לעזרה בתל-אביב", ונרשמה בספר הזהב של המוסד עבור עזרתה'.

בעיתונות מצאתי כמה אזכורים נוספים על אגודה זו: 

הבקר, 4 בינואר 1949

חרות, 8 באוקטובר 1951

דבר, 20 בינואר 1956

מעריב, 6 בפברואר 1958 (אברהם וילקומירסקי היה זמר אופרה וחזן ידוע)

ועוד פרט, הרישום מורה כי ההקדש נוסד בשנת 2000, יתכן ו'ירש' את נכסי אגודת בנות ישראל שנתרמו על ידי לנד. הנאמנה של ההקדש היא עמותת אלו"ט.

תם ולא נשלם.

הספרות והחיים: ארץ אחרת, שחקי שחקי, אלטנוילנד ופנקס הקטן

א. בס"ד, אין לי ארץ אחרת

את השיר היפה 'אין לי ארץ אחרת' כתב אהוד מנור בשנת 1982, אך הוא הולחן רק ארבע שנים אחר כך בידי קורין אלאל.



וזה הבית השני:

לא אשתוק, כי ארצי 

שינתה את פניה  

לא אוותר לה,  

להזכיר לה,  

ואשיר כאן באוזניה  

עד שתפקח את עיניה.

צילום: איתמר לויתן

השיר הזה גם מילא תפקיד חשוב בהפגנה שנערכה במוצאי שבת נגד בנימין נתניהו:

צילומים: דוד אסף

ב. שחקי, שחקי

בר אוכל נפתח לפני עידן ועידנים (כלומר לפני קצת יותר משנה) ברחוב טשרניחובסקי 4 בתל אביב, ומה מתבקש יותר מאשר לקרוא לו בשם של אחד משיריו הידועים והאהובים של טשרניחובסקי: 'שחקי שחקי', שאותו כתב המשורר באודסה בשנת 1894 בהיותו בן 17 בסך הכל. השם של השיר הוא בכלל 'אני מאמין', אבל הוא נפתח במילים אלה שהפכו לסימן ההיכר שלו (על גלגולי השיר ראו במאמרי גלגולו של ניגון: מ'שחקי שחקי' ל'שקעה חמה', בלוג עונג שבת, 19 בפברואר 2011).

אנו נוהגים לצטט ולשיר את המילים הללו כאילו הח' של 'שחקי' מנוקדת בשווא (שַׂחְקִי), אבל במקור הניקוד הוא שַׂחֲקִי, והכוונה היא כמובן ללשון שְׂחוֹק.

בשלט האקטואלי שנתלה בחזית המסעדה, הרומז להנחיות משרד הבריאות באשר להתגוננות מנגיף קורונה, 'שחקי' מתפרש מלשון משחק...

צילום: איתמר לויתן

גם ציטוטים מהשיר הזה הופיעו בהפגנות נגד נתניהו. אכן, 'אנרכיסטים' חובבי ספרות...

צילום: דוד אסף

ג. ארץ ישנה-חדשה

Altneuland (ארץ ישנה-חדשה), הרומן האוטופי שכתב הרצל בגרמנית, נדפס לראשונה בלייפציג בשנת 1902.

עמוד השער של הדפוס הראשון עם המוטו הידוע: Wenn ihr wollt, ist es kein Märchen; אם תרצו אין זו אגדה (קדם)

עוד באותה שנה תורגם אלטנוילנד לעברית על ידי נחום סוקולוב ונקרא תל אביב.

תיאודור הרצל, תל-אביב (ורשה 1902)

שמונה שנים אחר כך נקראה שכונת 'אחוזת בית' בשם תל אביב, והשאר היסטוריה...

אבל יש מי ששמר אמונים לשם המקורי אלטנוילנד. כך למשל הוצאת בבל פרסמה בשנת 1997 תרגום חדש של הרומן, מאת מרים קראוס, שקראה לו בשמו המקורי (אבל למטה, ליד שם ההוצאה, השאירו, כמין רמז, את 'תל אביב'):

וגם סוכנות תיווך צנועה ביפו, אחותה הבכורה של תל אביב, עם סלוגן נחמד באנגלית, שמתחרה ב'אם תרצו אין זו אגדה':  From Vision to Reality

צילום: איתמר לויתן

ד. פנקס הקטן

ולסיום, נתרום את חלקנו לחגיגות יום ההולדת ה-85 של דן אלמגור.

ברחוב פנקס בתל אביב יש בית קפה עם שם מתבקש...

צילום: איתמר לויתן

הרחוב עצמו נקרא כמובן על שם שר התחבורה איש 'המזרחי' דוד צבי פנקס (1952-1895), אבל פנקס הקטן, שאולי גם קשור לשטחו המצומצם של המקום (ואז אפשר היה לצפות גם ל'פנקס הגדול'), רומז בעיקר לשירו של דן אלמגור, 'פנקס הקטן', שהלחין מתי כספי וביצע ששי קשת.

השיר, שנכתב ב-1970 למחזמר 'עיר הגברים', מבוסס על אחד מסיפוריו הקצרים של דיימון ראניון. 'פנקס הקטן' (במקור Little Pinks; כלומר פִּינְקְס) הוא דמות טרגית של נער מעלית שמתאהב ברקדנית, 'שלא העיפה בו מבט, אך לו זה לא היה אכפת', עד שהפכה לנכה על כסא גלגלים ופנקס הקטן טיפל בה עד יומה האחרון, שאז סיפרה לו בפעם הראשונה כי היא מאוהבת בו, נשקה לו ומתה.

רחוב שהוא שכונה: סיור ברחוב מקור חיים

כנס עורבים בכניסה לרחוב מקור חיים

מאת דוד אסף
צילומים: ברוך גיאן

חום אמצע יולי, דמדומי קורונה של פעם ושחר של סגר חדש. ברוך גיאן ואנוכי חונכים מדור חדש בבלוג: סיורחוב בירושלים. באין הדרכות טיולים בארץ או בחו"ל נבקר אחת לכמה זמן ברחוב, במתחם או במבנה בעירנו המשוגעת והאהובה, ונציע אותו לקוראים כמסלול סיור של שעה עד שעתיים.

ונתחיל ברחוב שהוא שכונה (ואולי שכונה שהיא רחוב): מקור חיים.

השכונה הנסתרת הזו, הנמצאת בדרום העיר, בין שכונת בקעה ואזור התעשייה תלפיות במזרח לבין חלקו הדרומי של פארק המסילה במערב, נמתחת לאורכו של ציר אחד – רחוב מקור חיים – כ-700 מטר אורכו, עם כמה רחובות צדדיים שחוצים אותו לקראת סופו (צֶרֶת).

את סיורנו התחלנו בקפה ומאפה בניחוח אוקטן 95. בית הקפה הוותיק 'נאמן' ממוקם בלב מה שמכונה 'צומת אורנים', שכולל עמדת שטיפת מכוניות, פנצ'ריה, דוכן לממכר אבטיחים אדומי לחיים ומפתים, המיני-מרקט של דודו, שפתוח 7/24, חנות חדשה יחסית לעופות צלויים ('רוסטו'), 'צלילי אורנים' הוותיקה, וכמובן משאבות הדלק על אידיהן וסרחונן. בין כך ובין כך, זו נקודת פתיחה מצוינת לתחילת הסיור, ובמגרש הגדול שמאחורי שטיפת המכוניות גם אפשר בדרך כלל להחנות את הרכב שלכם ללא שאלות או הטרדות.

מתחילים בתמונת דיוקן מחוייכת...

צומת אורנים הוא מעין קו התפר או 'מעבר הגבול' בין שכונות מוכרות: המושבה הגרמנית, המושבה היוונית ורחוב עמק רפאים מצפון, אזור התעשייה תלפיות ובית צפאפא הערבית מדרום, שכונת בָּקְעָה במזרח והקטמונים במערב. רחוב מקור חיים הרוגע נמתח כמעט במקביל לרחוב פייר קֶניג ההומה, והעובדה שאין דרך שמחברת בין השניים (אלא רק ממש בסוף הרחוב) תורמת גם היא לתחושת הבידוד, ואם תרצו תחושת הסְפָר, של שכונה זו. 'הרחק מן ההמון הסוער'...

ויש גם בן-לוויה לדרך. ספר מצוין שראה אור בהוצאת יד יצחק בן צבי ושמו: מקור חיים: סיפורה של שכונה בדרומה של ירושלים, שראה אור בשנת 2015, וכולל בתוכו מידע עשיר וגם הצעות למסלול טיול בשכונה.

להגיד על מקור חיים ש'ישן וחדש מעורבים בה', זו קלישאה מביכה, אך גם אמת גמורה.

השכונה נוסדה רשמית בשנת 1924, כלומר בימי שלוט הבריטים, אך התכנון של השכונה החל שנתיים קודם לכן. עבודת התכנון נמסרה לאדריכל המיתולוגי ריכרד קאופמן, שרק שנתיים קודם לכן, ב-1920, עלה לארץ מגרמניה וכבר הספיק לתכנן שכונות כמו תלפיות, רחביה ובית הכרם. קאופמן תכנן שכונת גנים חקלאית, בתים בעלי אופי כפרי, שמאחוריהם חצרות של משק עזר קטן.

בתים רבים מתקופה זו עדיין עומדים על עמדם. רבים אחרים נהרסו עד היסוד ובמקומם נבנו ונבנים בתים חדשים, מקצתם בטוב טעם מקצתם גסים ומכוערים. יש גם כמובן 'פרויקט יוקרה' ויש אפילו 'מקור חיים רזידנס'...

ולמה בכלל קוראים לשכונה מקור חיים? מתברר שמי שתרם את הכסף לרכישת הקרקעות היה יהודי רוסי עם השם הכי גֶּנֶרִי בעולם: חיים כהן (במחילת כבודם של השף המפורסם ושל חבריי העונים לשם זה).

כהן (1916-1850) הוא הטייקון או האוליגרך שמעולם לא שמעתם עליו.

הוא נולד בעיירה קטנה בפלך גרודנה שברוסיה הצארית (היום בלרוס) ועשה הון אדיר מעסקי נפט בבאקו ובסרטוב. הוא גם היה ציוני נלהב שטלטל את עצמו ואת רעייתו מלכה לשני ביקורים בארץ ישראל. בביקור השני, ב-1914 (במשלחת שבראשה עמד נחום סוקולוב), מלאו חמישים שנה לנישואיהם של חיים ומלכה כהן (הוא היה אז בן 14 ומלכה הייתה מבוגרת ממנו בשנתיים!) ולכבוד האירוע המשמח תרמו ילדיהם סכום כסף נכבד לרכישת קרקע בירושלים. זו הקרקע שעליה נבנתה לימים שכונת מקור חיים.

את המידע על כהן שאבתי מרשימתה של נינתו, אפרת כרמון, שנדפסה בספר הנזכר בהוצאת יד בן צבי (עמ' 116-105). אפרת, שגרה ברחוב הרכבת, לא הרחק מכאן, ונמנית עם קוראי הבלוג, סיפרה לי את סיפורה המשפחתי באחד הסיורים שהדרכתי באוקראינה. 'מהעושר הגדול והדמיוני לא נותר הרבה', היא אמרה בצער.

כדי לנחם אותה סיפרתי לה את הבדיחה הדרויאנובית על יהודי שהשתתף בלוויה של רוטשילד ומירר בבכי. כששאלו אותו: 'למה זה תיילל ותבכה, הרי אתה לא קרוב משפחה של רוטשילד', הוא השיב: 'בדיוק על כך אני בוכה'...

פורטרט של חיים כהן שצייר הרמן שטרוק, 1914 (מקור חיים: סיפורה של שכונה, עמ' 110)

הצירוף 'מקור חיים' רומז לא רק לשמו של האב המייסד אלא גם לצירוף מילים שמופיע כמה פעמים בתנ"ך, ומכולם אהוב עליי פסוק זה: 'מְקוֹר חַיִּים – שֵׂכֶל בְּעָלָיו, וּמוּסַר אֱוִלִים – אִוֶּלֶת' (משלי, טז 22). השם רומז גם לאופיה המסורתי של השכונה, שמראשיתה הצטיידה לא רק בבית כנסת, שאליו נגיע בהמשך, אלא גם ברב שגר בה (אברהם יצחק טיקוצ'ינסקי, שעלה לארץ בשנת 1925 מפולין והיה ממקרוביו של הרב הראשי האשכנזי דאז אברהם יצחק הכהן קוק).

בתי השכונה טובלים בירק ובפריחה ססגונית. לאורך הרחוב עצי אורן וברוש, שניטעו בראשית ימיה של השכונה ונועדו לסמן חלקות, וב'עורף' המערבי גם עצי אקליפטוס בני עשרות שנים. לבתים רבים יש שערי כניסה מברזל: מקצתם ישנים וחלודים, מקצתם צבועים ומטופחים.

לרגע חששנו לפגוש את בעל הבית. אבל אז נזכרנו שבנט המפורסם גר בכלל ברעננה...

המבנה המעניין הראשון הוא בית מספר 10: בית הכנסת 'בית יוסף'.

כפי שאפשר להיווכח מקריאת הכתובת הגדולה שבחזיתו – הצרפתית היא שפתם השנייה (או אולי הראשונה) של המתפללים, שרובם, כפי שהתברר לנו, הם יוצאי תוניסיה.

בית הכנסת, שנחנך בשנת 2011, נבנה באדריכלות מודרנית ובקווים נקיים. הוא בוהק מלובן וניקיון ומאיר פנים לקרוב ולרחוק. בצד הצפוני נקבעה לוחית זיכרון מעניינת: לזכר 'ילדי אוסלו'.

'ילדי אוסלו' אינם קשורים כלל וכלל להסכמי אוסלו, אלא לאסון נורא, וכמעט לא מוכר, שקרה ב-20 בנובמבר 1949.



קבוצת ילדים יהודים מתוניסיה נשלחו במסגרת 'עליית הנוער' למחנה הבראה באוסלו, משם, לאחר כשמונה חודשים, היו אמורים לעלות ארצה. מטוס הדקוטה ההולנדי אבד בערפל והתרסק לתוך אחד הפיורדים, כארבעים ק"מ מאוסלו. 27 ילדים, שלוש מטפלות שליוו את הילדים (אחת מישראל, אחת מתוניסיה ואחת מנורווגיה) וארבעה אנשי צוות נהרגו. בדרך פלא, יצחק אלאל, ילד בן 12, היה היחיד שניצל. הוא נמצא רעב ורועד מקור לאחר יומיים של חיפושים, ומעניין מה עלה בגורלו לאחר חוויה טראומטית זו.

סיפורם של ילדי אוסלו ושל יצחק אלאל מפורט בסרטון וידאו זה (תודה לחגית):



הנה כמה קטעי עיתונות מאותם ימים:

מעריב, 23 בנובמבר 1949

דבר, 27 בנובמבר 1949

הכניסה הראשית לבית הכנסת נמצאת בצד הדרומי וממולה יש מבנה אבן מסוגנן ומגודר שנראה כמו רהט מים.

כשמתקרבים רואים שבשלט ההקדשה צוטט הפסוק 'וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם' (מיכה, ז 9), שהוא המקור למנהג תשליך. בירושלים אין נהרות או נחלים, אז מאלתרים... המים מוזרמים לכאן רק לפני ראש השנה, ובשאר ימות השנה עומד המתקן יבש ובלי כוחות.

נכנסנו פנימה והופתענו מיופיו של המקום, מן הצבעים הבהירים והחמים שמזכירים קצת את בית הכנסת אבוהב בצפת ומנברשות התאורה היפות. זהו בית כנסת ציוני ומודרני לכל דבר. דגלי ישראל מוצבים משני צדי ארון הקודש, ועזרת הנשים נמצאת באותו מפלס של עזרת הגברים ורק וילון שקוף מפריד ביניהם.

אם שאלתם היכן נמצא ברוך, הנה הוא מצלם את תיק ספר התורה שנמצא בוויטרינת זכוכית מיוחדת.

המשכנו לללכת. הצצנו לחצרות הבתים ובכמה מקומות שמנו לב לאמנות עממית חביבה של תליית חפצי יום-יום על קירות הבתים: קומקום ישן, חנוכייה מקורית ואפילו אופניים שנתלו לגובה.

רחלי גיגי-משה החביבה האירה לנו פנים והזמינה אותנו להיכנס פנימה לחצר ביתה.

הבית שבו היא גרה, כך סיפרה, נבנה בשנת 1947 ומאוחר יותר נרכש על ידי הורי בעלה. עתה גרים בו בכיף בני הזוג הצעיר. הבית והחצר כנראה יימכרו בקרוב, ואז הם ייאלצו לצאת מגן העדן הקטן שנפל בחלקם.

בבית מספר 21 שכן פנסיון משפחת רוזנבוים, מראשוני המתיישבים בשכונה, שהקימו את ביתם ב-1925 וידעו שלא על חקלאות תהיה פרנסתם. הם העריכו שהשכונה הירוקה, שמרחביה פתוחים ואווירה צונן בלילות הקיץ, יכולה להיות מקום נופש אטרקטיבי והחלו להשכיר חדרים בביתם לנופשים מחוץ לירושלים. אם תרצו, הם היו מחלוצי ה-Airbnb בארץ...

מקור חיים: סיפורה של שכונה, עמ' 147

הפנסיון עבר שיפוצים והרחבות אך אי-שם בשנות השבעים או ראשית שנות השמונים נסגר.

מאמצע שנות השמונים ועד אמצע שנות התשעים פעלה במתחם ישיבת מקור חיים בראשות הרב עדין שטיינזלץ (בינתיים עברה הישיבה לכפר עציון אך היא עדיין נקראת בשם זה), ומשנת 2002 ועד היום שוכן כאן בית הספר הדמוקרטי סאדברי ירושלים. בבית הספר הזה, שכמדומני הוא היחיד מסוגו בארץ (Sudbury Valley School הוא שם בית הספר הראשון במודל זה שנוסד ב-1968 בעיירה פרמינגהם שבמדינת מסצ'וסטס), התלמידים עושים בערך כל מה שבראש שלהם. העיקרון המארגן הוא חופש חינוכי מוחלט ושלטון דמוקרטי של התלמידים, והחיוב היחיד הוא שהות בבית הספר במשך חמש שעות ביום לפחות. מאתר האנטרנט של בית הספר למדתי כי הוא פועל חמישה ימים בשבוע ורשומים בו כ-130 תלמידים בגילאי 18-6).

בשנת 2008 יזם גיא אייזנר, סטודנט במחלקה לצילום בבצלאל, מסלול הליכה שעובר בתשע תחנות ונקרא 'מסלול הקיפוד'. בתיאום עם ועד השכונה הוצבו אבני בטון ועליהן הוטבע מידע מעניין. ליד פנסיון רוזנבוים מצאנו את הנקודה הראשונה (יותר לא ראינו). על הדרך גם למדנו שבחצר הבית הצנוע הזה נבנו חלקים מכלי הטייס הראשון במדינת ישראל, דאון שזכה לשם 'יצהר' (כי מומן על ידי חברת השמן יצהר). בשנת 1937 נערכה בחולות ראשון לציון טיסת הניסוי הראשונה שלו... מי היה מאמין.

חוצים את הכביש לבית משפחת זיסרמן שגרה במספר 22 ונזכרים ב'טנגו כפר סבא' של נתן אלתרמן ומשה וילנסקי: 'הפרה גועה ברפת'...

כאמור, הבתים המקוריים נבנו עם חצר אחורית גדולה שבה יוכלו הדיירים לגדל ירקות או להחזיק תרנגולים או פרות. משפחת זיסרמן, שהתיישבה בשכונה ב-1924, החזיקה רפת, ואת קירות הטיח החיצוניים שלה, שהיום גובלים בפארק המסילה, אפשר לראות עד היום (נכנסים לחצר במעבר בין הבתים 24-22).

כך נראית הכניסה לבית זיסרמן:

וכך נראית החצר מאחורה:

הפרות נעלמו מזמן, אך סימנים להן נותרו בשטח. למשל, לולאות ברזל שרותכו לקיר ונועדו כנראה לקשירת הבהמות.

פרות כבר אין, אבל פרפר יפהפה הגיע לבקר.

על קיר הרפת נבנתה בימי מלחמת העצמאות עמדת ירי לכיוון מערב (הקטמונים). צילמנו אותה מצדה האחורי, כלומר מפארק המסילה:

שני בתים ברחוב (מספרים 30, 32) נבנו בלבני סיליקט – תופעה חריגה בירושלים, משום שהלבנים הזולות הללו לא יוצרו בעיר והיה צריך להביאן מבחוץ. במבט מקרוב מגלים שרק חזית הבית מחופה בסיליקט ואילו הקירות בצדדים נבנו באבן רגילה.

עצי האקליפטוס הענקיים הללו שמאחורי בית מספר 28 ניטעו בוודאי עוד בימי הטורקים.

הגענו לבית מספר 29. כאן גרה משפחת ברלין, שנמנתה על מייסדי השכונה. ב-1980 הקימו בני הזוג זאב וטרודי בירגר מרפאת שיניים התנדבותית לילדים ממשפחות מעוטות יכולת. רופאי השיניים המתנדבים משתייכים לארגון Dental Volunteers for Israel. טרודי ניהלה את המקום במשך כעשרים שנה ולאחר מותה בשנת 2002 נקראה המרפאה על שמה. המרפאה הייתה סגורה ולא הצלחנו לברר אם הסגירה היא זמנית או קבועה.

בחלקו הדרומי של הבית נמצאת היום תחנה פעילה של מגן דוד אדום ובסמוך גם גן ילדים קטן.

מתקדמים כמה עשרות מטרים והנה בצד שמאל, בבניין מספר 42, אנו עומדים נוכח בית הכנסת הישן של השכונה שנחנך בשנת תרפ"ט (1929).

שלא כמו בית הכנסת התוניסאי, החדש והמבהיק, שבו התחלנו את סיורנו, בית הכנסת ההיסטורי הזה משדר הזנחה מדכאת. הקירות, שבמקורן נבנו מלבני סיליקט, מצופים אבן זולה, וקומת הגג, שנבנתה בבטון חשוף, מתפוררת ולא מטוייחת. בחזית הכניסה יש תוספת בנייה זולה ומכוערת שבה התמקם כולל אברכים כלשהו, ואילו החצר האחורית, רחבת הידיים, שנושקת לפארק המסילה, כולה אשפה ועשבים שוטים.

לצערנו לא יכולנו לצלם מבפנים כי בית הכנסת היה סגור. ימי קורונה...

בחצר הקדמית הוקמה יד זיכרון לשנים-עשר מגיני השכונה בימי מלחמת העצמאות, שכולם נפלו בשנת תש"ח / 1948. צריך לזכור שלשכונה הייתה חשיבות אסטרטגית, שכן בתיה גבלו ממש במסילת הרכבת היחידה לירושלים.

אין זה מקרה שדווקא כאן מיקמו את לוח הזיכרון. בתי השכונה ומבנה בית הכנסת היו חשופים לצלפים מבתי קטמון ומן הכפר הערבי הסמוך בית צפאפא, ועל כן על הגג נבנו בשנת 1936, בראשית ימי 'המרד הערבי הגדול', שתי עמדות הגנה עם חרכי ירי. כאן שמרו שומרים בימי 'המאורעות' וכמובן בימי מלחמת העצמאות. כמה חבל שעמדות אלה, שהן ייחודיות בירושלים, לא שומרו כראוי והן מתפוררות.

על גג העמדה הדרומית הוצב מתקן שנראה כמו צופר אזעקה. אולי זו הצפירה המבשרת על כניסת השבת?

על ספסל בחצר בית הכנסת, ליד מתקן הגניזה, מישהו הניח תמונה ממוסגרת של באבא סאלי וכל הרוצה ייקח. שקלתי את הדבר בכובד ראש ולבסוף החלטתי לוותר...

רחוב צֶרֶת 'שובר' את מהלכו של רחוב מקור חיים ומאפשר פנייה שמאלה בואכה רחוב פייר קניג, ופנייה ימינה שמתחברת לחלקו הדרומי של פארק המסילה. בהצטלבות הדרכים אי אפשר היה שלא לשים לב למבנה הישן שכל רעפיו פורקו ונלקחו. נותרו רק הקירות ושלד עצוב של גג... אגב, בדקתי מה פשר השם המשונה, ומתברר שצֶרֶת הוא שמה של עיר מקראית בעבר הירדן המזרחי, שנזכרת פעם אחת בתנ"ך בשם צֶרֶת הַשַּׁחַר (יהושע, יג 19).

פנינו לפארק המסילה. חלקו הדרומי והיפה של הפארק ראוי לרשימה נפרדת (על החלק הצפוני ראו ברשימתו המצולמת של ברוך גיאן, 'סתם יום של חול בפארק המסילה', שפורסמה בבלוג עונ"ש ב-16 ביוני 2013). בכל מקרה, זו הדרך המומלצת לחזור לצומת אורנים.

הפארק בחלקו זה מטופח וגדוש בצמחים, בעצים ובמתקני ספורט ופנאי. שמחנו לגלות כי עשרות רבות של אנשים, בני כל הגילים והצבעים, הולכים, רצים ומדוושים להנאתם בפארק, בבוקר של סתם יום של חול. 'מתברר שאף אחד במדינה לא עובד, חוץ משנינו' – סחתי בדאגה לברוך.

המסלול עובר ממש ליד המגרש הגדול והמוזנח שנמצא מאחורי בית הכנסת הישן ומספק זווית מעניינת של ישן וחדש. מצד ימין אפשר לראות את עמדת השמירה הדרומית עם הצופר.

בתחנת הספרים, שמעוצבת כתחנת אוטובוס – יש עוד שתיים כמותה לאורך הפארק (בזו הסמוכה לבית צפאפא יש בעיקר ספרים בערבית) – מצאנו לא מעט ספרים 'שווים': ממסע צה"ל בסיני של שבתי טבת ועד צ'יפופו ביפן (לקחתי, אלא מה).

בסבך עצי התאנה והקיסוס מציצים בתים קטנים ששנים רבות שכנו במעין ארץ הפקר ועתה הם חלק מהפארק.

כמעט כולם – פרט לרצים ולמדוושים – מקפידים על עטיית מסכה. לא נעים להיות שונה, אז גם אנו הקפדנו.

קיר הטיח שבתמונות הבאות הוא הקיר החיצוני של הרפת של משפחת זיסרמן שבה ביקרנו קודם.

לאורך המסלול פיזרו מתכנני הגן שלטי ברזל ועליהם נחקקו ציטוטים ממקורות שונים על הרכבת לירושלים: שירים, זיכרונות, דיווחים בעיתונים.

צילומי השלטים: דוד אסף

הדרך ממשיכה לה, והיא טובה ונעימה לראש, ללב ולנשמה. אפשר ללכת על המסילה עצמה (אין אלה לוחות עץ, אלא לוחות בטון דמוי עץ), אפשר גם על מסלול האספלט שמיועד לרוכבי אופנייים.

סיימנו. ברוך הלך לשטוף את הרכב שלו, אני עולה על רכב השרד שלי ונפרד לשלום. עד לסיורחוב הבא.

למיטיבי קרוא 

בשנת 2007 יצרה נעמי אלטרץ סרטון מקסים בן כחצי שעה ובו מספרים תושבי מקור חיים הוותיקים על השכונה ועל עצמם. מקצתם, ובהם ההיסטוריון המקומי דורון הרצוג, כבר אינם עוד עמנו.



בשנת 2012 הכין משרד אדריכלים ארד–סימון תיק שימור של השכונה, והוא זמין להורדה באינטרנט: מקור חיים: תיק תיעוד שכונתי.

האלבום של יליד השכונה, דוד (דודיק) כתר

יואב אבניאון, שבעים שנה לאסון ילדי אוסלו