'ואת הכנעני לא הורישו עדיין': פתק מברל, 1936

צריפים ראשונים בקיבוץ הזורע, 1936 (צילום: אשר בנארי; אוספי ביתמונה)

מאת שאול כוכבי

באפריל 1936, אחרי תקופת הכשרה בחדרה, עלו חברי קיבוץ הזורע לאדמות הקבע שעליהן יושב הקיבוץ עד היום. ראשית דרכם של חלוצי הזורע הייתה בתנועת נוער יהודית-ציונית בגרמניה שנקראה Werkleute (אנשי מעשה). קבוצה של חניכי התנועה עלתה לארץ בשנת 1934. הם גרו תחילה בחדרה ושם הכשירו את עצמם בעבודות חקלאיות לקראת עלייה על קרקע שטרם אותרה. לבסוף נרכשו עבורם אדמות שהיו בבעלותם של האפנדים סורסוק וחורי (שבעצמם חיו בלבנון). האדמות הללו היו למרגלות רכס הכרמל המזרחי, סמוך למושבה יקנעם, שהוקמה בדצמבר 1935 על אדמות שנרכשו בידי הקרן הקיימת לישראל. 

אברהם הרצפלד (שני משמאל) בסיור לאיתור שטחים לקיבוץ הזורע, 1935 (צילום: אשר בנארי; אוספי ביתמונה)

הפתק שנציג פה השתמר בארכיון הציוני המרכזי בירושלים (אצ"מ S25/6960-86, תיק 'אדמת יקנעם הסכסוך הקרקעי 1938-1936'). הוא מאיר פרשייה מרתקת בתולדות הקיבוץ וההתיישבות הציונית בעמק יזרעאל: רכישת הקרקעות ופינוי יושביהן האריסים, על רקע 'המאורעות' ובמיוחד המרד הערבי הגדול בשנים 1939-1936. 

הפתק, בחתימתו של ברל כצנלסון, נכתב ב-29 ביוני 1936, שעה שהארץ סערה מתקריות אלימות קשות בין יהודים לערבים, והוא אשנב הצצה מעניין לעולמם של בני אותו הדור. בה בשעה זהו גם ייצוג מעניין של תרבות הפתקים המפורסמת שנהגה בין מנהיגי הדור וראשי היישוב, שהפכה לימים אבן יסוד בתרבות הפוליטית הישראלית ('המוכ"ז מאנ"ש').

וכך כתב ברל:   

 VI/ 29

ליהושע גורדון, שלום וברכה.

יבוא אליך המוכ"ז, רודי בֶּר איש יקנעם, וזה הדבר: שבט "הזורע", בחורי חמד, עלו על אדמת יקנעם לרשתה, ואת הכנעני לא הורישו עדיין. עכשיו משבאו המאורעות נעשתה שכנות זו מסוכנת ביותר. וצריך לחפש דרך, כיצד להשתמש במאורעות לשם יצירת דיסטאנץ בינם לבין שכניהם, כלומר לעשות את השכן הקרוב לשכן רחוק. והם עודם רכים וצעירים וטעונים רחמים ועזרה. אנא, חקור את הענין והדריך אותם בעצתך, ואם יהיה צורך עד משה יבוא הדבר. 

בברכה נאמנה 

ב. כצנלסון

הפתק נכתב על נייר מכתבים של 'דבר – חברת מניות בע"מ', שהייתה בין השאר חברת האם של העיתון דבר. התאריך הוא חלקי והשנה אינה מצוינת, אך בלי ספק מדובר בשנת 1936, שנת פרוץ המרד הערבי הגדול, ובלשון התקופה 'המאורעות', כפי שגם נכתב בפתק. מעל התאריך מופיעות חתימותיהם של דב יוסף ושל יוסף ויץ. 

דב יוסף בשנות השלושים (צילום: צבי אורון; הארכיון הציוני המרכזי)

חתימתו של דב יוסף, שבאותה תקופה היה היועץ המשפטי של הנהלת הסוכנות, מפתיעה, כיוון שלא ידוע על מעורבותו הישירה בפינוי האריסים של עמק יזרעאל, אך יוסף ויץ קשור גם קשור, שכן הוא היה אז מנהל מחלקת הקרקעות והייעור בקק"ל. מדוע הופיעו חתימותיהם על הפתק? האם זה אישור שהפתק הובא לידיעתם, או שיש בהן גם הסכמה לתוכנו? חידה היא ותהי לחידה.

יוסף ויץ, 1936 (צילום: קורט מאירוביץ, ארכיון קק"ל; ויקיפדיה)

הפתק ענייני. יש בו הנחייה מ'גבוה' לפלוני ושמו יהושע גורדון, שיסייע לאנשי הזורע. אך מה היה מעמדו של ברל בתקופה זו ומדוע ביקש המוכ"ז, רודי בֶּר, דווקא ממנו את העזרה? 

ואותו יהושע גורדון – האם הוא כפיף של ברל, שפתק זה כמוהו כהוראה עבורו, האם ברל וגורדון הם חלק משרשרת ניהולית-פורמלית? ומיהו הגבוה מעל גבוה – אותו משה, אשר ככלות כל הקיצין מביאים אליו את 'הדבר'? משה הוא בלי ספק משה שרת (שרתוק), שעמד אז בראש המחלקה המדינית של ההנהלה הציונית, אך מה לו ולעניין? 

'הרשת' המתגלה כאן אינה פורמלית, ובוודאי שאינה מלמדת על מבנה ארגוני או היררכי מסודר. המוכ"ז רודי (אורי) בר, המכונה במכתב 'איש יקנעם', היה חבר קיבוץ הזורע, שמילא עד אז – ועוד היה עתיד למלא – תפקידים רבים בקיבוץ, אך בתקופה זו סיים רשמית תפקיד של נציג הקיבוץ כלפי חוץ ועמד לצאת לגרמניה בשליחות תנועתית. 

רודי בר, 1936 (צילום: אשר בנארי; אוספי ביתמונה)

יהושע גורדון (ארגון ההגנה)

רודי בא אל ברל וביקש עזרה בפתרון הבעיה שהעיקה על חברי הזורע – פינוי האריסים הבדווים היושבים על הקרקע שנרכשה בכסף מלא עבור הקיבוץ. בעייה זו עיכבה את פיתוח הקיבוץ ואת ביסוסו הכלכלי ויצרה סיכונים בטחוניים חמורים.

ברל היה עורך דבר – העיתון המרכזי והמשפיע של היישוב – וממנהיגי תנועת הפועלים; יהושע גורדון (1941-1889) היה מראשי ה'הגנה', ממייסדי משטרת היישובים (הנוטרים) שעסק אז בנושאים מיוחדים, ועתיד היה לעמוד ב-1937 בראש הוועדה לתכנון וארגון 'הצבא העברי'; משה שרת עסק בקשרי החוץ של התנועה הציונית ובנושאים שברומו של עולם, והיה שני לבן-גוריון בהנהגת היישוב. 

ברל היה אז 'רק' עורך עיתון, אך נתפש כסמכות אידיאולוגית ומוסרית רבת השפעה. גורדון לא היה כפוף לו ושרתוק בוודאי שלא, אך לכולם היה ברור שברל יכול לפנות אליהם מתוקף מעמדו המוסרי, ודברו יישמע וייעשה. רודי פנה אליו כאל מי שיכול לסייע, וברל אכן נענה והגיב בסגנון מליצי-נבואי. הוא פתח במילים 'וזה הדבר' – כלשונם של נביאי ישראל בפתח נבואותיהם (וזה גם השם שנתן ברל לעיתונו דבר – דבר תורה, דבר נבואה). 

ברל גם כינה את חברי קיבוץ הזורע 'שבט', משל היו הם אחד משבטי ישראל הקדומים שהתנחלו בארץ כנען '[ו]עלו על אדמת יקנעם לרשתה'. ויש לשים לב: לא 'לגאלה' ולא 'לקנותה', אלא 'לרשתה' – פועל שמשמעותו הכרזת בעלות מכוח ירושת אבות. 

אהלי המגורים של קיבוץ הזורע, 1937 (צילום: אשר בנארי; אוספי ביתמונה)

מגבהי המליצה המקראית ירד ברל לענייניות פוליטית, דהיינו ניצול המאורעות להשגת מטרה מדינית קונקרטית: הרחקת הבדווים משטחי הקיבוץ. ברל מתגלה כאן כאקטיביסט התיישבותי ובטחוני: 'את הכנעני יש להוריש', ועל היורשים למצוא את הדרך להרחקתם, כדי ש'השכן הקרוב' יהיה 'שכן רחוק'. שכנים אבל עם 'דיסטאנץ'... (על יחסו של ברל לתנועה הלאומית הערבית ועל הקו התקיף בו נקט מול השלטון הבריטי, שהיה פייסני מדי לדעתו במלחמתו בטרור הערבי, ראו בספרה של אניטה שפירא, ברל, עם עובד, 1980, עמ'  523–528).

מכאן ההפניה למשה שרת, שעסק בקונפליקט הלאומי ההולך ומתהווה בין בני המקום הערבים לבין המתיישבים היהודים, וליהושע גורדון, נציגו של שרת בצפון הארץ. התייחסותו של ברל לשרת ולמעמדו החשוב הובלעה במליצה 'עד משה יבוא הדבר', המרמזת לפרק יח בספר שמות, שבו שופט משה את העם. נציין כי אנשי הזורע התייעצו עם שרת עוד בטרם 'כיבוש' האדמות הראשון, והלה תבע מהם דיווח על 'הפעולה הקרקעית' (מכתב מ-29 בספטמבר 1936, הוא יום 'הכיבוש' עצמו; ארכיון הזורע, 021/II).

ברל תיאר את חברי הזורע 'רכים וצעירים וטעונים רחמים ועזרה'. אפשר לחוש כאן את יחסו הפטרוני: לגלוג אבהי על חוסר בשלותם להתמודד עם בעיות ההתיישבות בסביבה עוינת, ובה בשעה תחושת חובה להיחלץ לעזרתם. בכך ייצג ברל – אולי מבלי משים – את יחסם של ותיקי היישוב, בוגרי העליות השנייה והשלישית, שמוצאם היה ממזרח אירופה, כלפי הייקים אשר זה מקרוב באו מגרמניה. ועם זאת, לברל היה יחס חם במיוחד כלפי חלוצי הזורע. הוא היה חבר בדירקטוריון הקרן הקיימת וככזה גם שותף פעיל בהחלטה שהתקבלה בישיבה ב-30 במאי 1934, שבה הגדיר ד"ר אברהם גרנובסקי (גרנות) את אנשי Werkleute כ'חומר אנושי הכי טוב' (ארכיון ציוני מרכזי, פרוטוקולים, תרצ"ד/7, 30 במאי 1937; תרצ"ה/3, 1161, 26 בנובמבר 1935).

ברל סיים את הפתק במילים 'חקור את הענין והדריך אותם בעצתך'. ואכן, שלושה חודשים בדיוק אחר כך, בערב יום הכיפורים תרצ"ז, נשאה 'הדרכתו' של יהושע גורדון פרי. אנשי הזורע יזמו וביצעו את כיבוש הקרקע הראשון (הכיבוש השני אירע בספטמבר 1938, אך זו כבר פרשה אחרת).  

ברל מרצה בבן שמן, אוגוסט 1934 (צילום: זולטן קלוגר; אוסף התצלומים הלאומי)

_________________________

שאול כוכבי הוא חבר קיבוץ הזורע

סיפורי מכוניות: משאית קבלית, ביטחון, גינון, אמא ובעירה פנימית

א. קבלה עממית

המשאית הזאת צולמה בשדרות ש"י עגנון בירושלים.

על המשאית שורטט פסוק ארמי מתוך 'פתיחת אליהו' שבספר זוהר: 'לית מחשבה תפיסא בך כלל', כלומר מחשבה אנושית אינה יכולה לתפוס / להבין את האלוהות (האין סוף) כלל. 

למדתי מוויקיפדיה – כתב לי דב פאוסט שצילם – שבבתי כנסת ספרדים נאמרת 'פתיחת אליהו' בשחרית ובמנחה, ואולי משם הגיע פסוק קבלי זה לידי הנהג.

מה טובו אוהליך יעקב משאיותיך ישראל!

צילום: דב פאוסט

ב. ביטחון, זוגתי 

גם לנהגים של חברת המקררים פנחס יש צורך דחוף להביע את אמונתם בפומבי. מקור ההבטחה: 'רַבִּים מַכְאוֹבִים לָרָשָׁע, וְהַבּוֹטֵחַ בַּיהוָה חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ' (תהלים, לב 10). 

צילום: איתמר לויתן

ג. מזמרות ומזמורים

מזמורי תהלים משולבים במזמרת הגנן. ניגון מכל הלב 'בגינה של מאוחדת' בנו"ש (נוה שאנן, חיפה).

צילום: מנחם רוזנברג

ד. אמא יש רק אחת

ורק היא מבינה את כאבנו וצערנו (תמורת סכום סמלי, כמובן).

צילום: זאב קינן

ה. בעירה פנימית

לאנשי גז הדקל ממש 'בוער' לשרת אתכם...

צילום: איתמר לויתן

סיפורי רחובות: מורשת ומולדת, יהודי וציוני, טוני הלה

א. מה היא מורשת?

הרבה הסברים יש למילה 'מורשת', שם שימושי מאוד במקומותינו (ערוץ מורשת, אתרי מורשת, מורשת: בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ, שמשכנו בגבעת חביבה, ועוד ועוד).

וכך מבואר במילון אבן-שושן:

אבל בנאות אפקה ב' שבתל אביב יש לרחוב מורשת הסבר מקורי שכמותו לא מצאנו: מורשת הוא שם נרדף לארץ מולדת...

צילום: רחלי רוגל

והנה, בתל אביב יש גם רחוב ושמו מולדת, אך עליו לא כתוב שהוא שם נרדף למורשת.

ברחוב מולדת צירפו יחדיו כמה הסברים:

צילום: איתמר לויתן

מולדת היא אפוא המקום שבו נולד האדם ('האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו', כתב שאול טשרניחובסקי והתכוון לפלך טוורידה ברוסיה, שם נולד), וגם המקום שבו נולדו אבות-אבותיו ('הוי ארצי! מולדתי!', כתב טשרניחובסקי והתכוון לארץ ישראל). בנוסף, 'מולדת' היא גם שמו של מושב שיתופי בגליל.

יפה שלא הכניסו לכאן גם את המפלגה 'מולדת', את אוניית המעפילים 'מולדת', ובעצם למה לא גם את 'שיעור מולדת'?

ב. גם וגם 

הגדרה קצת מוזרה לאמן הרמן שטרוק. הוא גם היה ציוני...

הרחוב והשלט הם בתל אביב.

צילום: איתמר לויתן

ג. טוני הַלֶה

טוני הלה (1964-1890)

טוני הַלֶה (Tony Halle), מייסדת ומנהלת 'תיכון חדש' בתל אביב, הייתה אשת חינוך נערצת. על כך יעיד השלט יוצא הדופן הזה, שהותקן בכניסה לבית מגוריה לשעבר, ברחוב דב הוז 20 בתל אביב.

צילום: איתמר לויתן

את זכרה כיבדה העירייה בקריאת רחוב קטן על שמה. הרחוב נמצא ביפו, בין שדרות ירושלים לרחוב עזה. אבל אבוי, כיצד מנקדים את השם 'הלה'? קטן ככל שיהיה הרחוב, מנחם רוזנברג מצא בו מגוון גרסאות בעברית ובלועזית.

צילומים: מנחם רוזנברג

ד. אבל מה מספר הבית?

את שם הרחוב הזה ביפו לא יפספס אף קורא עברית, ערבית או אנגלית.

רחמנות על הדוורים או שליחי הפיצה שמחפשים את רחוב 1331 בית מספר 13 או 31...

צילום: איתמר לויתן

'אין להם סבתות': שירי הזמר הנשכחים של עמוס עוז

קיבוץ חולדה, 1937 (צילום: זולטן קלוגר; אוסף התצלומים הלאומי)

מאת דוד אסף ואבנר הולצמן

א. יובל לחולדה, 1980

בסוף חודש ספטמבר 1980 ציין קיבוץ חולדה מלאת חמישים שנה להיווסדו בידי קבוצת חלוצים מאנשי תנועת גורדוניה מפולין. המאורע נחגג במופע רב-משתתפים מקרב חברי הקיבוץ לדורותיהם, שגולל את תולדות המקום מאז בואם של קומץ צעירים להתיישב במבנים הנטושים של חוות חולדה, כשנה אחרי שנחרבה במאורעות תרפ"ט. 

במופע המושקע, שהופק בידי חברת הקיבוץ נעה עמית, שולבו פזמונים מפרי עטם של חברי הקיבוץ, שאותם הלחין יאיר רוזנבלום. שניים מהם נכתבו בידי עמוס עוז ואחד על ידי בתו פַניה, שהייתה אז בת עשרים (היום פרופסור פניה עוז-זלצברגר). כיאה למסיבת יובל חגיגית חיברה פַניה פזמון מוּאר, הרמוני, מלא אהבה לערש הולדתה, ותיארה בו כפר שאנן טובל בירק ואפוף רינת חג שעתידו לפניו:

'בקבוצה', עלון פנימי של קיבוץ חולדה,  ט"ז בתשרי תשמ"א (באדיבות ארכיון חולדה)

ב. אין להם סבתות

לעומתה, בפזמון שחיבר אביה עמוס מתרחש דבר שונה לחלוטין. עוז מפנה את מבטו אחורה, אל ימי ראשיתו של הקיבוץ, ותוהה על עולמם של הילדים הראשונים שצמחו בו. ילדים אלה הם בני דורו-שלו, ילידי שנות השלושים של המאה העשרים (ובהם גם רעייתו נילי צוקרמן, בת הקיבוץ), שלימים הוא עצמו הצטרף אליהם כ'ילד חוץ' ועשה עמם את שנות נעוריו:

שלא כצפוי, שרויה על הטקסט הזה נימה עגמומית קמעא, כמעט קדורנית. ההתבוננות בילדים הבהירים, הנשקפים מן התצלומים הישנים כשהם עומדים לרגלי הוריהם ואוחזים בצעצועיהם הפשוטים, מעלה בכותב הרהורים המפירים במשהו את נימת הנוסטלגיה המחויכת המתבקשת מפזמון שנועד למסיבת חג. איך חיו הילדים האלה בנוף מישורי מאובק וצחיח, ללא עץ ומחסה מן השמש, כשהכול חדש וטרי וארעי? מה הרגישו בלילות, בתוך החשכה העמוקה הסוגרת על הקיבוץ המבודד, לקול היללות המאיימות של התנים? ובכלל, איזה מחיר שילמו על הבחירה שעשו הוריהם בטרם נולדו? 

כל התהיות האלה מתנקזות אל שאלה כאובה אחת: איך היה זה לגדול ללא סבתות? הלא הכרעתם של מייסדי הקיבוץ להתגייס להגשמת המהפכה הציונית והסוציאליסטית בארץ ישראל לא רק קיפלה בתוכה הינתקות חדה מבתי הוריהם במזרח אירופה, אלא גם גזרה על ילדיהם קטיעה של רצף משפחתי וזיכרון רב-דורי. עוז, שבעצמו זכה לגדול עם שני סבים ושתי סבתות, צייר את הסבתות (על הסבים איננו מדבר) כמוקד של חום ורוך, אינטימיות ונחמה, פיצוי ופינוק, שנשלל מילדי הקיבוץ הראשונים ואולי טבע באישיותם חֶסר בלתי ניתן לתיקון. שתי השורות האחרונות של הפזמון מעמידות את החֶסר על עיקרו: דבר לא יוכל לפצות על ניתוק זיכרונות וניתוק שורשים, גם לא תחושת ההשתייכות לקהילה שיתופית צומחת על ערכיה, שפתה ופזמוניה החדשים. 

גן הילדים בחולדה, 1941 (צילום: אברהם מלבסקי; ארכיון קק"ל)

מעין תשובה לדברים האלה ניתן למצוא ברשימה יפהפייה ועמוקת מחשבה, 'נולדתי בקיבוץ יָשָׁן', שפַניה עוז פרסמה לצד שני הפזמונים, שלה ושל אביה (מעריב, 31 באוקטובר 1980, סופשבוע, עמ' 27-26). 'יש לנו סבים וסבתות, מייסדי הקיבוץ. הורינו הם הדור השני', כתבה, ואולי ביקשה לומר להוריה שבני דורה שלה כבר לא נאלצו לשלם את המחיר שנדרש דור ההורים. הם כבר נולדו אל תוך הוויה מבוססת בזמן ובמרחב, ביישוב המתכסה לאיטו כובד של זמן עבר וצובר מסורות מקומיות, ובמשפחות הרוקמות מחדש את רצף הדורות. משום כך, גם אם תעזוב את חולדה יום אחד, היא תמיד תישאר בשבילה הבית. 

ילדי הגן בחולדה ושתי גננותיהם, 1941 או 1942 (יושבים מימין: נילי עוז, שי חולדאי).
ברקע מימין: מגדל המים של הקיבוץ (ארכיון קיבוץ חולדה)

גם במקרה זה אפשר למתוח חוטים מקשרים אל היבטים רחבים יותר בעולמו של עמוס עוז. הרי לא במקרה ציין את 'הסבתא', בצד 'הגג' ו'הפצע' (ראו ברשימה הקודמת), כיסוד הכרחי בעולמו של סופר, בבחינת התגלמות של הצורך בהיסמכות על שורש משפחתי מסועף. לכן, כנראה, מצא לנכון להקדיש פרקים נרחבים בסיפור על אהבה וחושך לתולדות משפחתו משני הצדדים, בית קלוזנר מאודסה ובית מוסמן מרובנה. 

מנקודת מבטו של עוז הדברים חרגו מעבר למעגלי המשפחה. אותן שאלות נוקבות הוא שאל גם ביחס לדיוקנן של החברה והתרבות הישראלית כולה, שלדעתו טרם צימחו שורשים ראויים לשמם. כך עשה שנה קודם לכן במסתו הידועה 'באור התכלת העזה', שבה כתב בלא כחל וסרק: 'מה נוראה הייתה חולדה לילדיה הראשונים', ובה בעת תהה על דיוקנה ועל עתידה של הספרות הישראלית, הצומחת מתוך מציאות ארעי דלה ומנותקת משורשים היסטוריים ותרבותיים: 'אין לחכות מחר-מחרתיים לביאליק מאפרידר גימ"ל או לעגנון מקרית-גת או לדוסטוייבסקי ממעונות עובדים ... ובכן, נחכה מאה-מאתיים שנה ונראה' (באור התכלת העזה, ספרית פועלים, 1979, עמ' 25-16). 

ובכן, אולי לא צמח כאן ביאליק מאפרידר ג' או עגנון מקרית גת, אבל צמח כאן עמוס עוז מירושלים ומחולדה, מערד ומתל אביב. מכלול יצירתו הוא אבן יסוד באותה מסורת ספרותית מיוחלת הנבנית כאן נדבך על גבי נדבך, וסופה מי ישורנו.

עמוס ונילי עוז, סיציליה, יוני 2018 (באדיבות נילי עוז)

                                   

ג. הלחן של יאיר רוזנבלום

הגילוי שלעמוס עוז יש שירי זמר נשכחים, שהולחנו על ידי יאיר רוזנבלום ואיש מאתנו לא שמע אותם מעולם, הסעיר את רוחנו ודרבן אותנו לנסות ולאתרם.

ככלות הכל אין מדובר רק בעמוס עוז. יאיר רוזנבלום (1996-1944) היה מגדולי המלחינים של הזמר העברי, ועשרות רבות של לחניו שגורים בפי כל. די אם נזכיר את 'מה אברך', 'ישנן בנות' או 'שלוה', מכאן, ואת 'גבעת התחמושת', 'שיר לשלום' או 'ונתנה תוקף', מכאן.

יאיר רוזנבלום על בול ישראלי בעיצובה של מירי ניסטור-סופר, 2009 (התאחדות בולאי ישראל)

לאחר חיפוש הצלחנו לאתר הקלטה שלמה של אותו ערב חגיגי בחולדה. ההקלטה נשמרה באוסף ארכיון החגים שבקיבוץ בית השיטה, ועותק מקוון שלה נמצא בארכיונו של יאיר רוזנבלום השמור בספרייה הלאומית. כמו כן הוקלטו שירי המופע בתקליט מיוחד שיצא בחולדה בהפקתו של דודו אלהרר ונשמר בארכיון הקיבוץ.

הנה השיר העדין, ההרמוני והמרגש. הלוואי שיימצא את מקומו הנכון באוצר הזמר העברי, כראוי לשני יוצרים גדולים שחברו יחד ויצרו 'שיר הזדמנות' חד-פעמי. את 'אין להם סבתות' שרו ארבעה ילדים בני חולדה, שהיו אז כבני 13: איציק ובשמת סיבהי (בני משפחתו של הזמר שלמה כהן, הוא סולימאן הגדול, מחלוצי השירה בציבור), סיגל רותם וליאור דודאי.



בעקבות הגילוי שלחה לנו נילי עוז, בת חולדה (דצמבר 1939) ורעייתו של עמוס, את התמונה הזו וכתבה:

השיר הוא עליי. עד גיל שנה וחצי חייתי באוהל עם ההורים [שפטל וריבה צוקרמן], ואחר כך עברנו לצריף עץ. לא היו עצים והכל מסביב היה צחיח. חייתי ללא  סבתא, כי היא הגיעה לארץ רק בשנת 1947, ידעה רק יידיש ולא גרה בקיבוץ.

התינוקת נילי עם הוריה באוהל בחולדה

בעלי התוספות

ב-12 בפברואר 2022 כתבה לי נילי עוז: 

בקבוצת הזמר ששרה בביתי התרשמו המוזיקאים וגם אני שהמוזיקה של יאיר רוזנבלום היא שמחה ומזמינה למחול ואינה מתאימה לשיר עצוב. לכן פניתי למוזיקאי אורי הרפז לכתוב לחן ולבצע את השיר.

הוא עשה זאת והנה התוצאה:

 

ד. הוועדה האֶרוֹטִית

שיר נוסף שחיבר עמוס עוז לאותו ערב, ואף אותו הלחין רוזנבלום, נקרא 'הוועדה הארוטית'. הוא מבוסס על מיתוס מקומי, שיוחס לדור המייסדים (ובו נודע במיוחד פנחס לוביאנקר, שהיה מראשי 'גורדוניה' וממייסדי הקיבוץ, ונודע לימים כפנחס לבון, מראשי מפא"י, שבתפקידו כשר הביטחון היה מעורב בפרשה שנקראה על שמו), ולפיו פעלה בקיבוץ ועדה שהייתה אחראית לנושא הסדרת הרומנטיקה ויחסי המין על בסיס שוויוני...

פנחס לבון, 1947 (צילום: זולטן קלוגר, אוסף התצלומים הלאומי)

'במקרה זה הדמיון עולה על המציאות', כתב לי אמוץ פלג, הארכיונאי של חולדה ומחבר הספר סיפורה של קבוצת גורדוניה-חולדה: העשור הראשון (2017):

כמובן שלא הייתה ועדה כזו, אך נערכו שיחות סביב הנושא. קודם כל עלתה השאלה: למה אין לנו ילדים? הילדים הראשונים של חולדה נולדו כמעט חמש שנים מיום ההגעה לארץ, בשנת 1934. אכן, כבר בקבוצת גורדוניה א', שפעלה בחדרה, התקיימו דיונים על מקום המשפחה בקהילה החדשה שנקראת 'קבוצה'. החשש היה שה'משפחה' תתנתק מהכלל ותעדיף את הפרטיות ואת טובתם של בני הזוג על פני טובת הכלל. זה כנראה היה הרקע לאימרתו המפורסמת של פנחס לבון, שהוא לא זקוק ליותר מחצי שעה ביום עבור חיי משפחה מספקים...

בשנת תשל"ט, הגישה פניה עוז, אז תלמידת בית הספר התיכון האזורי בגבעת ברנר, עבודת גמר שכותרתה 'החצר שביער: תולדות קבוצת חולדה, 1938-1931'. במחקר שערכה גילתה פניה כי לפרק זמן קצר נהג בקבוצות גורדוניה תהליך חברתי שנקרא 'סלקציה'. תהליך זה עורר חילוקי דעות חריפים עד שבוטל ונעלם. לפי עיקרון זה יכולים היו חברי הקבוצה, לאחר דיון בשיחה הכללית, לסלק מתוכם חבר או חברה שנמצאו בלתי מתאימים לחיי הקבוצה, או לא לקבל אותם מראש.

היו גם לחישות על חברים, או אולי רק חברות, שלא התקבלו לקבוצה בעוון 'אי-התאמה ארוטית'. לפי העדויות שליקטה פניה, המושג הזה היה על הפרק, והרכילות גרסה כי פנחס לבון, המנהיג הכריזמטי של הקבוצה, הוא שהיה המוח העיקרי מאחוריו. 'כשסיפרתי על כך לאבא במהלך כתיבת העבודה, כשנתיים לפני מופע היובל', כתבה לנו פניה, 'הוא היה משועשע (ומזועזע) מן הממצא הזה, וזהו הרקע לכתיבת השיר'.

הנה המילים המבודחות שכתב עמוס עוז:

מתברר כי הלחן של רוזנבלום לא 'ישב טוב' על המילים הללו, ונועה עמית, חברת הקיבוץ ובמאית האירוע, התגייסה כדי לשכתב אותן מעט ולהתאימן ללחן. כך נולד הנוסח הסופי והוא זה שהושר והוקלט.

ואכן, ברשימת השירים שעל עטיפת תקליט היובל קיבלו עמוס עוז ונועה עמית קרדיט משותף...

הנה הביצוע המקורי של 'הוועדה האירוטית'. שרים: דובי ברלב, נורית ואמוץ פלג. טעם של פעם...


______________________________________

תודה לפניה עוז-זלצברגר ולאמוץ פלג על סיועם.

ארץ הקודש: צל"ש, אירוויזיון, ל"ג בעומר, היזק ראִיה, תרמילאים

א. מגיע לנו

הכיתוב על החולצה של בחור החמד, שעמד על אחת התצפיות במגדל דוד בירושלים, ממחיש את כל המרחק שעשינו מאז 'אני לא יודע למה קיבלתי צל"ש, בסך הכל רציתי להגיע הביתה בשלום' ('גבעת התחמושת' של יורם טהרלב), ועד 'מגיע לנו צל"ש'... 

מענווה ביישנית לגאווה מוחצנת, מ'ציון לשבח' ל'צבא לשם שמים'...

צילום: ברוך גיאן

ב. אירו-ביזיון

חובבי השגחת בד"ץ העדה החרדית יצטרכו להסתפק הפעם במועט. המים המינרליים של 'נביעות' הם אמנם כשרים, אבל, אבוי, בלי חותמת.

וכל כך למה? כי הפרסומות של האירוויזיון (משהו כמו, 'קובי מרימי ב-ה-צ-ל-ח-ה!') לא באו לחרדי הבד"ץ בטוב...

תודה לרבקה גרליק

ג. היכונו לל"ג בעומר

ומי משתתף בתהלוכת ל"ג בעומר המשיחית של חב"ד בהרצליה?

רוי בוי, כוכב תכניות ילדים, שלצורך העניין חבש או הוחבש בכיפת יחי במודעה על תהלוכת ל"ג בעומר.

צילום: ישראל ברדה

וזו התמונה המקורית של החסיד החדש:

ד. היזק ראיה

לשוק הנדל"ן החרדי יש קריטריונים משל עצמו. הנה למשל מודעה למכירת דירה ברחוב קדושת לוי בביתר עילית. מתברר שמלבד המרפסת הגדולה והנוף המדהים שנשקף ממנה, לדירה יש תכונה נחשקת ונדירה: אין בה היזק ראיה.

צילום: אריה הניג

מהו היזק ראיה?

היכולת של אדם לגרום נזק לשכנו בכך שהוא צופה על מעשיו והליכותיו. כנראה שהתצפית היא רק על הנוף ולא על מרפסות או חדרי השכנים. אין צופים ממנה ואין צופים עליה...

היזק ראיה מימי התנ"ך... ז'אן-ליאון ז'רום (1904-1824), דוד צופה בבת שבע (לחיצה על האיור תגדיל אותו)

ה. התרמילאי הראשון

לחברת 'ציר תיור' יש אתר אינטרנט ושמו Abraham Tours (טיולי אברהם). על הדרך הם איתרו את התרמילאי הראשון בהיסטוריה המתועדת של האנושות, זה שיצא מארצו לנדוד אל ארץ לא מוכרת שתהפוך במהרה לארץ הקודש... 

צילום: מיכה מגן

פרנסות של חיפאים: יודאיקה צ'יינג', אגרנות, חלופה, סקס וירי

א. כמה דולרים שווה אשת חייל?

דולר = 'אשת חיל מי ימצא'; יורו = 'עוטר ישראל בתפארה'...

ב. אגרנים שימו לב

בסיעתא דשמיא, ניר קונה ומפנה כל מיני דברים: מחסנים, דירות, מקלטים, ירושות ועזבונות, והכי חשוב הוא גם יודע לטפל במחלה חשוכת המרפא והנוראה מכולם: אגרנות...

ג. חלופה

שם עברי נאה לחברת כח אדם בשכונת הדר.

ד. סקס בסטייל ובהנחה 

מי היה מאמין שבעידן האינטרנט עוד יש פרנסות כאלה... ואולי המנעול מרמז שכבר אין?

מכל מקום, כל 'מוצרי האהבה' שעוד נותרו נמכרים בחמישים אחוז הנחה.

ה. יורים בכיף

במחלקת הנשק של מיכלין ושות' מציעים מגוון של קורסים בירי למאבטחים ולמדריכי ירי, וגם 'ירי חופשי להנאתכם'...

כל הצילומים הם של איתמר לויתן