האסון הנורא שהתחולל בליל אמש במירון, ליד ציון קברו של רבי שמעון בר יוחאי, והתחושה הקשה שניתן היה למנוע אותו אם היינו מדינה מתוקנת ומסודרת, טורדים את הלב ואת השכל.
עוד תבוא שעת התחקיר ושעת הדין והחשבון והסקת המסקנות כלפי האחראים, במישרין ובעצימת עין וקריצה (הלוואי ואשרי המאמין). ועד שייקברו המתים וייחבשו הפצועים ניזכר באסון דומה (גם אם לא דומה כלל במספר ההרוגים והפצועים), שקרה בחג השבועות של שנת 1715, לפני יותר משלוש מאות שנים, בקהילת מֶץ שבצרפת וגרם זעזוע עמוק בקהילה.
במהלך התפילה נשמע קול נפץ והמתפללים היו בטוחים שכיפת בית הכנסת מתמוטטת (בדיעבד לא קרה כלום ומקור הרעש לא התברר). המתפללים נמלטו החוצה בבהלה וקראו לנשים לצאת גם כן, אך בשל התבהלה והדוחק נהרגו על מדרגות עזרת הנשים שמובילות החוצה שש נשים וכשלושים נוספות נפצעו. האירוע כולו נמשך כחצי שעה.
כותבת הזיכרונות גליקל מהמלין, שעברה לגור במץ בשנת 1700, הייתה בבית הכנסת בזמן האירוע ותיארה אותו בזיכרונותיה המפורסמים. המובאות להלן נלקחו מתוך מהדורת הזיכרונות שההדירה פרופסור חוה טורניאנסקי, ודבריה של גליקל, שבתה המעוברת נפצעה באותו אירוע, מדברים בעד עצמם ואינם זקוקים להסבר נוסף.
גליקל, זיכרונות, 1719-1691, ההדירה ותרגמה מיידיש חוה טורניאנסקי, מרכז זלמן שזר, תשס"ו, עמ' 597-586
אתר הרצח של יצחק רבין ב-1995, מתחת למדרגות העלייה לרחבת בית העיריה, משנה את פניו חליפות ומעדכן את הזיכרון לאירוע הנורא שהתחולל שם ושינה את פניה של ארצנו. סמוך לאנדרטה הציבו מסך וידאו שמשדר בלי הפסקה את מעשה הרצח, ולצדו כרזות שעיצבו במשך השנים גרפיקאים חדי מבט.
הדבר היחיד שלא משתנה בכיכר הוא מקום החניה הקבוע של רכב ראש העירייה...
ב. כאן נרצח ישראל קסטנר
אם עד כה הכרתי את שדרות עמנואל הרומי 'בזכות' שלט הרחוב המביך שהוצב בו (בניקוד השגוי ובמרכאות שאינן נפתחות עסקנו כאן):
צילום: עופר אדרת
עתה התברר לי שיש ברחוב זה גם בניין היסטורי חשוב: בית מספר 6.
כאן אירע בשנת 1957 אחד ממעשי הרצח שזעזעו את המדינה בעשור הראשון לקיומה: הרצח של ד"ר ישראל קסטנר בפתח בית מגוריו. קסטנר היה אז בסך הכל בן 51 אך נשא עמו ביוגרפיה טרגית ודרמטית של בן מאה לפחות.
שנה וחצי קודם לכן זיכה בית המשפט המחוזי בירושלים את מלכיאל גרינוולד, שנתבע על ידי המדינה בגין הוצאת דיבה על קסטנר, לאחר שהאשימוֹ בשיתוף פעולה עם הנאצים. השופט בנימין הלוי, שדן יחידי בתיק, הרחיק לכת וכתב על קסטנר – איש שאלפי יהודים מהונגריה חייבים לו את חייהם – כי 'מכר את נשמתו לשטן'. יעברו עוד שנים רבות עד שנבין כמה זחוחה, מתנשאת וחסרת רגישות הייתה אמירה זו, שכן מי שלא היה שם, לעולם לא יוכל לחרוץ דין על מי שכן היה שם ועשה ככל יכולתו וכמיטב הבנתו. זאת ועוד, פסק דינו של הלוי התפרש בעיני חוגים מסוימים כהיתר לפגוע בקסטנר ולחסלו. מה שאכן קרה.
בלילה שבין 4-3 במארס 1957 ארבה לקסטנר חולייה של שלושה מתנקשים שירו בו פצעי מוות. הוא מת בבית החולים ב-15 במארס. לאחר מותו התברר עניינו שוב בערעור שהגישה המדינה לבית המשפט העליון. השופטים זיכו אותו ברוב קולות מהאשמה הנוראה של שיתוף פעולה עם הנאצים, לקסטנר האומלל ולבני משפחתו זה כבר לא עזר.
דבר, 5 במארס 1957
פרטים רבים על קסטנר, האיש, פעולות ההצלה שלו, המשפט, ההתנקשות והמאבק על שמו הטוב ועל מורשתו יש בערך הנושא את שמו בוויקיפדיה. אגב, מרב מיכאלי, מנהיגת מפלגת העבודה, היא נכדתו.
בין כך ובין כך, בחצר בית מגוריו נקבע שלט הזיכרון הזה:
ג. ביקור בגימנסיה העברית 'הרצליה'
גימנסיה 'הרצליה' שברחוב ז'בוטינסקי איננה סתם עוד בית ספר גדול בתל אביב. היא גם סמל ציוני ומוסד לאומי. אבל כשמסתובבים במסדרונות הארוכים, המרוצפים ב'בָּלָטוֹת' משנות השישים, שכבר אף אחד מן השכנים ב'צפון הישן' לא יעלה על דעתו לרצף אתן את סלון ביתו, מתגנבת ללב תחושה חמוצה של הליכה בבניין ישן ושל תחזוקה במצב ירוד.
יש בגימנסיה גם אוצרות אמנות ונוסטלגיה וחבל שגם הן אינן מתוחזקות כראוי.
על שלט הכניסה המביך בכניסה כבר דיברנו פעם. מעבר לטקסט הפלצני ('על רקע שלהי המאה ה-19 ... חלה התפרצות וולקנית של גניוס יהודי ... אבן בזלת שנזרקה משרידי הלבה הזאת') יש בו גם שגיאה: גרשם שלום ולא גרשון שלום...
בגימנסיה יש גם מוזיאון לזכר מוריה ובוגריה שנפלו במערכות ישראל
את שמות הנופלים החדשים כבר עיצבו בפונט שונה לגמרי
ד. ביקור בשוק הכרמל
מישהו בעירייה החליט שזה הזמן לציין מאה שנים לייסודו של שוק הכרמל. בשערי השוק הוקמה תערוכה ניידת והיא מביאה במלל ובצילומים היסטוריים את סיפורו של השוק, שתאריך ייסודו האמיתי לוט בערפל ('בשנות העשרים').
תמונה לא ידועה של צבי בן-יוסף בגוש עציון, 1948 (צילום: ראובן מילון)
מאת אליהו הכהן
ברשימה הקודמת תיארנו את מורשתו המוזיקלית של צבי בן-יוסף. כאן נספר על גלגוליו של השיר האחרון שכתב וכיצד הצלחנו לאתרו ולהביאו לדפוס בשלמותו.
ב-12 במאי 1948 נפל בן-יוסף על משמרתו בהרי גוש עציון כשעל שפתיו, כך מספרים, מילות שירו 'חֵיל אַל-מָוֶת', שנכתב שלושה חודשים קודם לכן:
וְאִם בַּקְּרָב פֹּל אֶפֹּלָה,
רֵעַ, אַתָּה אֶת נִשְׁקִי לְנִקְמָתִי תִּטֹּלָה!
משפט זה חיבר בן-יוסף בהשפעת בית מתוך 'שיר למשמרת' מאת אריה חשביה, שאותו הלחין כמה חודשים קודם לכן:
וְאִם פֹּל תִּפּוֹל על המשמרת, במקומך יקומו עֲשָׂרָה!
וְאִם פֹּל תִּפּוֹל אותה עֲשֶׂרֶת: אז במקום אותה עֲשֶׂרֶת קוֹם תקוּם עוד רְבָבָה!
'חיל אל-מות', פרסום ראשון בעיתון 'במחנה' (חסר תאריך; כנראה 1949)
טיוטת 'חיל אל-מות' בכתב ידו של צבי בן-יוסף
האמנם היו אלה מילותיו האחרונות של צבי בן-יוסף?
עדים של ממש, שהזדהו בשמם, לא היו, אלא רק סיפורים שהתהלכו מפי 'הקרובים אליו'. אולי כן ואולי לא. מכל מקום ברור שמיתוס מילותיו האחרונות של יוסף טרומפלדור, 'טוב למות בעד ארצנו', מהדהד כאן.
בארכיוני נמצאת גלויה שאותה שלח למיכאל (מקי) עברון (2002-1924), חברו הטוב מימי השירות המשותף בצבא הבריטי (ולימים איש מודיעין נודע), ועליה הודפסה תמונתו. ההקדשה המרגשת, חסרת התאריך, מלמדת על מורכבות השקפתו: אם נגזר עליך למות במלחמה, מוטב שידיד נאמן יהיה לצדך, אך הרבה יותר טוב פשוט לחיות בשלום...
למקי עבר[ון]
טוב למות עם ידיד נאמן במלחמה
טוב יותר לחיות אתו בשלום.
שלך
צ.מ [צבי מנחם] בן-יוסף
שני צדדיה של הגלויה (אוסף אליהו הכהן)
בין כך ובין כך, השיר 'חיל אל-מות', שאותו חיבר בפברואר 1948, קודם שיצא לגוש עציון, נחשב עד כה לשירו המתועד האחרון. אולם כמה מקורות רמזו שאין הדבר כן, ובשבתו בגוש עציון חיבר שיר נוסף בשם 'שיר על המנזר' או 'המנזר הארור'.
כך למשל כתב דב קנוהל, איש כפר עציון שהיה ממגיני הגוש, בספר החשוב ועב הכרס שערך גוש עציון במלחמתו (המדור הדתי במחלקה לעניני הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית, תשי"ד): 'בלילה אור ליום ג' באייר ישב אתנו צבי בן יוסף וניגן באקורדיון כמה משיריו. בעיקר הוא חזר על השיר האחרון שחיבר על "המנזר הארור"' (עמ' 421). נחומי הרציון, במאמרו על צבי בן-יוסף שהוזכר בסוף הרשימה הקודמת (עידן, 7), אף הביא קטע מתוך 'שיר על המנזר', שאותו הגדיר כשירו האחרון של בן-יוסף. הרציון לא ציין מניין הגיעו אליו מילות השיר, וגם לא ידע אם חיבר בן-יוסף לשיר לחן מקורי או שמא הדביק לו לחן קיים. בבירור שערכנו עמו, לקראת פרסום רשימה זו, הוא לא ידע יותר ממה שכבר פרסם.
תעלומת השיר, שמטבע הדברים לא נותר לו רמז בעיזבונו של בן-יוסף שנותר בבית מגוריו בירושלים, טרדה את מנוחתו של עורך רשימותיי דוד אסף, ובעידודו הנמרץ יצאתי למסע בלשי מן הכורסא. יגעתי ומצאתי מעבר למה שדמיינתי.
אחייני ד"ר עדן הכהן, ראש החוג לספרות במכללה האקדמית הרצוג באלון שבות, נרתם לסייע לי ואף הצליח לאתר שניים ממגיני גוש עציון, שהשתתפו בקרבות ונפלו בשבי הירדני: יצחק קוֹפּ וראובן מילון, שניהם היום בני תשעים ויותר.
את שיחתו אתי, פתח יצחק קופ במילים אלה:
אני חב את חיי לצבי בן-יוסף. בקרבות המנזר
הרוסי נפצעתי קשה. שכבתי בשדה על אלונקה ונחשבתי כמת. היינו תחת אש
רצופה. ירו עלינו ממשוריינים ומתותחים. הכנופיות הערביות השתלטו על המנזר
ותקפו אותנו מתוכו. בעוד
הלוחמים נסוגים, ראיתי את צבי וצעקתי אליו: 'בן-יוסף, אני חי!' צבי רץ אליי עם
החובש, הרים אותי עם האלונקה וחילץ אותי. אי אפשר היה לשאת את האלונקה אז הוא
הרים אותי על הרגליים. עשיתי שני צעדים ונפלתי, עשיתי עוד שני צעדים ונפלתי, וככה
כל הדרך. אם הייתי נשאר שם הייתי מת.
'בעיניי הוא היה דמות
מופת', סיכם קופ, 'כמפקד, כמוזיקאי וכמשורר. בין קרב לקרב הוא היה אוסף את הלוחמים, שר ומנגן
לפניהם את שיריו באקורדיון. ממנו
למדנו את שיריו.'
את השיר על המנזר זכר קופ בעיקר כדקלום שהיה אהוב על חבריו. הוא לא ידע אם גם היה לו לחן. את כל החומר שהיה ברשותו על צבי בן-יוסף העביר לידי ראובן מילון.
שער הכניסה למנזר הרוסי (גוש עציון במלחמתו, עמ' 57)
פניתי אפוא לראובן מילון, צלם ירושלמי ותיק ומוערך שהכרתי לפני שנים רבות. ראובן, יליד 1928, זכר כי השיר היה רב-בתים ושמו המקורי היה 'שחרזדה', כשמה של המספרת ב'סיפורי אלף לילה ולילה'. לחן השיר לא היה זכור לו, אך לדבריו, חיילי הפלוגה של צבי אימצוהו כמעין המנון ושרו אותו שוב ושוב. התקשרתי אל סבינה שביד, רעייתו של פרופסור אליעזר שביד ובת-דודתו של צבי בן-יוסף, שהיא מעיין שופע של זיכרונות עליו ועל משפחתו. היא לא ידעה דבר על השיר, אך הציעה לי לפנות אל נעמי זלצברגר-שראל, שבביתה התגורר צבי.
התקשרתי אל נעמי החוגגת בימים אלה יום הולדת תשעים בצלילות מעוררת השתאות. היא הייתה ילדה בת 12 כשהכירה לראשונה את צבי בן-יוסף. הוא לימד אותה נגינה בפסנתר והליכות חיים והיא נוצרת בזיכרונה חוויות אין-ספור מהשהות במחיצתו. לדבריה, צבי היה ג'נטלמן מושלם. הוא הדריך אותה, כמין אבא, בהתנהגות ראויה, בשמירה על סדר וניקיון, ואפילו כיצד יש לצחצח שיניים ולנקות אוזניים... את שיעורי הפסנתר ליווה בהדגמות מעוררות דמיון. 'כשהשתעממתי מלנגן שוב ושוב תרגילי סולמות', סיפרה, 'הוא הציע לי לדמיין שאני פוסעת בין ערוגות תות שדה ומדלגת מערוגה לערוגה. עשיתי כמצוותו ולהפתעתי השעמום נמוג'. עדיין שמורים אצלה מכתבים ששלח לה משירותו בבריגדה, אך על שיר המנזר הארור לא שמעה. היא הציעה לפנות אל בנימין דובשני, שלחם לצדו והיה בין שבויי הגוש.
דובשני, גם הוא כבר בגיל שיבה, מתגורר היום בפריז לאחר ששימש שם שנים רבות כרופא. אחיו יהודה דובשני נהרג בגוש עציון בה' באייר תש"ח, יום הקמת המדינה, ועליו כתב עודד אבישר את השיר מרטיט הלבבות 'יודקה', שהלחין מרדכי זעירא (יהודה היה גיסו של אבישר, אך ככל הידוע מעולם לא כונה 'יודקה'). אח נוסף, מנשה דובשני, היה מחנך נודע, וספרי העזר הרבים שחיבר כהכנה למבחני הבגרות ('דובשני'), נפוצו בקרב תלמידי בתי הספר התיכוניים בארץ וזכו לשבחים ולביקורת.
התקשרתי אפוא אל בנימין והשיחההייתה מרגשת ומאלפת. הוא זכר היטב את השיר שנכתב לפני 73 שנים ואף שר לי את הבית הראשון בשלמותו בטלפון (מתברר כי הוא זה שהעביר לנחומי הרציון את המילים) – זה היה הבית היחיד מן השיר שאותו זכר. קולו היה קול של בן תשעים, שבעבר הפליא לשיר פרקי חזנות בקול אדיר. הוא סיפר כי היה חייל בפלוגה ב' של גדוד מכמש, שבה שימש בן-יוסף כמפקד מחלקה. 'הייתי עֵד לתהליך היצירה של השיר. הוא ישב מולי, שר לי את השיר תוך כדי השלמתו, מילים ומנגינה כאחד, והשיר, שהיה להמנון הפלוגה, נחרת בזיכרוני מאז'.
ביקשתי ממנו להקליט את השיר כפי שהוא זוכר אותו ולשלוח אליי את ההקלטה. למחרת היום הייתה ההקלטה בידי, והנה היא לפניכם. שימו לב, בסוף הבית הראשון של השיר צעק דובשני: 'כיתה, כיתה, דום! פַאק אוֹף' [תתחפפו מכאן]. אפשר להניח שזו הייתה קריאה ספונטנית של המפקדים, לאחר שירת 'ההמנון' במסדר, והיא בוודאי לא הייתה חלק אורגני של השיר.
לא עברו ימים אחדים וראובן מילון מצא בארכיונו דף מהוה ודהוי ובו הנוסח המלא של השיר, שהוקלד במכונת כתיבה מתוך כתב היד, למעט שורה אחת שאותה לא הצליח לפענח.
מתברר כי שבועות ספורים לפני שנהרג הספיק צבי לשרבט פזמון קליל, שמתאר את הווי החיילים המגינים על המשלט סחוף הרוחות. השיר 'שחרזדה' כלל חמישה בתים בני שמונה שורות, ופזמון חוזר בן שתי שורות. בן-יוסף, שאולי ראה בו סוג של פנטסיה ארץ-ישראלית ברוח סיפורי אלף לילה ולילה, שילב בתוכו ביטויי סלנג של אותם ימים ומילים בערבית וביידיש.
מגיני המשלט במנזר הרוסי (גוש עציון במלחמתו, עמ' 57)
הנה כי כן, הצלחנו לחלץ מתהום הנשייה את שירו האחרון באמת של המשורר והמלחין שנפל בהגנה על המולדת.
כבוד לזכרו!
תמונתו האחרונה של צבי בן-יוסף, גוש עציון 1948
וזה הנוסח המלא של השיר הרואה כאן אור לראשונה (הניקוד שלי):
שֶׁחֶרְזָדָה
הֲתִרְאֶה עַל
רֹאשׁ הָהָר
מִין מִנְזָר
לְשֶׁעָבַר,
מִין מִקְדָּשׁ
שֶׁל פְּרָבוֹסְלָבִים,
מוֹסְקוֹבִִיטִים
בַּנֵכָר.
הֲתִשְׁמַע
בִּדְמִי הַלֵּיל,
עֵת הָרוּחַ
מְיַלֵּל,
מִין קוֹלֵי
קוֹלוֹת שֶׁל חֶבֶר
הָעוֹלִים מִתּוֹךְ
הַקֶּבֶר?
וְיָדַעְתָּ,
הַבָּחוּר:
הַמִּנְזָר הַזֶּה
אָרוּר!
כִּי
בְּצַוְתָּא סָאוּוָה, סָאוּוָה,
שָׁם שָׁרִים
רוּחוֹת הַרָאוּעַַ.
וְשָׁמַעְתָּ קוֹל
שֶׁל זֶמֶר,
עַד לַשַּׁחַר אֵין
לוֹ גֶּמֶר.
הֲתִרְאֶה בְּלֵב
הַגּוּשׁ
הַדָּתִי מִין אוֹר
קָלוּשׁ
שֶׁהִדְלִיקוּ
בְּשַׁבָּת
נֶגֶד דִּין וְנֶגֶד
דָּת?
הֲתִרְאֶה בִּיפִי
הַנּוֹף
לֹבֶן שֶׁל נוֹצוֹת
שֶׁל עוֹף
שֶׁנִּרְצַח
בְּעוֹד פִּרְפּוּר
בְּאֶגְרוֹף
וּבְכַדּוּר?
וְיָדַעְתָּ,
הַבָּחוּר,
הַמָּקוֹם הַזֶּה
אָרוּר!
כִּי לְמַעְלָה
שָׁם גָּבוֹהַּ
מְסֻבִּים רוּחוֹת
הַרָאוּעַ.
וְשָׁמַעְתָּ קוֹל
שֶׁל זֶמֶר,
עַד לַשַּׁחַר אֵין
לוֹ גֶּמֶר.
הֲתִזְכֹּר כֵּיצַד
פִּתְאוֹם,
אֶמְצַע צָהֳרֵי
הַיּוֹם,
אָז נִכְבַּשׁ
כִּבְיָכוֹל
עֵדֶר עֲרָבִי
גָּדוֹל?
מְלֻוֶּה גִּהוּק
וְגְרֵעפְּסִים,
הֲתָרִיחַ צְלִי
שֶׁל שֶׁעפְּסִים,
שֶׁרִיסְקוּ לָהֶם
שַׁבַּאבּ
בְּחֹמֶר נֶפֶץ
לְקַבַּבּ?
וְיָדַעְתָּ,
הַבָּחוּר,
הַמִּשְׁלָט הַזֶּה
אָרוּר!
כִּי בְּלִי
סַכִּין וּמַזְלֵגְאוּעַ
זוֹלְלִים רוּחוֹת
הַרָאוּעַ.
וְשָׁמַעְתָּ קוֹל
שֶׁל זֶמֶר,
עַד לַשַּׁחַר אֵין
לוֹ גֶּמֶר.
אָז מִלֵאתָּ
לִבְּךָ עֹז
וְשָׁאַלְתָּ:
'וואָס איז דאָס'?
מִי הַזְּבּוּנִים,
מַה זֶּה רָאוּעַ,
לָמָּה כָּךְ
חַיִּים מִרָאוּעַ.
אָז חַבּוּבּ מְאֹד
תּוּפְתַּע,
אֵין תְּשׁוּבָה
לַשְּׁאֵלָה
מִי הַזְּבּוּנִים,
מַה זֶּה רָאוּעַ
צֵא וּרְאֵה
וְהִוָּדוּעַ.
כְּסִיסְמָא קַח
בַּנַּרְתִּיק
............................
כֹּה אָמַר לִי
אַשְׁמְדַאי
אוּדְרוּבְּ,
קַמְתִּי מִן הַגַּיְא
וְהָלַכְתִּי
וְהָלַכְתִּי,
וְהָלַכְתִּי
וְהָלַכְתִּי.
וְהָלַכְתִּי לִי
לָבֶטַח
בְּנִצּוּל קַרְקַע
וְשֶׁטַח,
וְהָלַכְתִּי שָׁם
בָּאָחוּ
וְרַגְלַי כְּבָר
נֶאֶנָחוּ.
וְהָלַכְתִּי נוֹעַ
נוֹאוּעַ
לְמִנְזַר טִירַת
הַרָאוּעַ.
שָׁם יָשֵׁן אָמָּן
עַל סֶלַע
מִין זָקִיף
נִרְדַּם עֲצֵלָה,
וַיִּנְחָרָה וַיָנוּמָה
לֹא הִרְגִּישׁ
בִּי וּבִמְאוּמָה.
אָז הִגִּיעָה
הַשָּׁעָה
וְהוֹצֵאתִי
הַסִּיסְמָה.
ביאורים
מוֹסְקוֹבִיטִים – הנזירים הפרבוסלבים במנזר הרוסי שהגיעו ממוסקווה.
סָאוּוָה, סָאוּוָה – מערבית: כולם ביחד.
רָאוּעַ – לדברי ראובן מילון אלה ראשי תיבות: רוצחים, אויבים ועריצים.
גְּרֶעפְּסִים – מיידיש: שיהוקים.
שֶׁעפְּסִים – מיידיש: כבשים, צאן.
ואָס איז דאָס? – מיידיש: מה זה?
זְבּוּנִים – מערבית: בני אדם, סתם אנשים.
אוּדְרוּבּ – מערבית: קדימה, קריאת המרצה.
מפת הקרב האחרון על משלט המנזר הרוסי בו מצא צבי בן-יוסף את מותו (גוש עציון במלחמתו, עמ' 515)
נספח
'פועה' ו'אלך לי אל הצפון': שני שירים לא ידועים של צבי בן-יוסף
משיחותיי
עם ראובן מילון נודעו לי פרטים נוספים על השירים שנהג צבי בן-יוסף לשיר ולנגן יחד
עם חבריו הלוחמים בגוש עציון. היו אלה בעיקר ארבעה שירים: 'שחרזדה', 'רוחמה', 'פועה' ו'אלך לי אל הצפון'. 'רוחמה', שאותו כתב והלחין
בימיו בלהקת 'מעין זה' של הבריגדה, הוא שיר ידוע ומתועד ברובו (המילים המלאות נמצאות ברשותי); 'פועה' רשום
בעיזבונו, אך ללא מילים או לחן. ראובן זכר אותו, העביר לי את המילים והקליט את
עצמו שר.
ממילות
השיר עולה בבירור כי גם שיר זה חובר והולחן בימי הבריגדה. מעניין שגם בו אפשר למצוא את
שאיפתו של בן-יוסף לשלום שיגיע בסופה של המלחמה ('כְּזוּג יוֹנֵי שָׁלוֹם נִחְיֶה תָּמִיד').
הנה ראובן מילון שר את 'פועה'. אפשר להניח שהלחן שזכר ראובן, בחלוף יותר משבעים שנה, אינו מדויק במאה אחוז, אך הוא בוודאי נותן מושג על אופיו המקורי של השיר:
אך הגילוי החשוב הוא השיר 'אלך לי אל צפון', שמלותיו ולחנו לא נדפסו בשום מקום וגם אינם מצויים בעיזבונו.
לפי מילותיו ברור שהשיר נכתב בגוש עציון, כנראה בסמוך
לחיבור 'שחרזדה'. זהו פזמון קליל, שבו מתרפק הכותב על אתרים שאותם פקד
בירושלים עירו בימי השגרה שקדמו למלחמה – בתי קפה, בתי קולנוע ומטבח הפועלים שממוקם בבית ההסתדרות. ה'צפון' הוא ירושלים, שנמצאת מצפון לגוש עציון. ראובן מילון, שזכר רק את הלחן של שתי השורות הראשונות, ידע לספר שכאשר שר צבי את השיר הוא היה מדקלם במהירות רבה את שמות בתי הקפה והקולנוע
שנזכרו בו. מי שהכיר את הלחן היה יעקב לניאדו, מלוחמי
גוש עציון ולימים איש המוסד, שכבר אינו עמנו. הוא שר אותו בשנת 2010 במפגש לזכרו של צבי בן-יוסף שנערך ביד יצחק בן-צבי, אך לפי שעה לא הצלחנו לאתר הקלטה של אותו ערב.
הנה השיר המלא (הניקוד שלי).
אֵלֵך
לִי אֶל צָפוֹן
אֵלֵךְ
לִי אֶל צָפוֹן
וְאֶתְפַּתֵּל
בֵּין וָאדִי וּמִדְרוֹן
מַסָּע
יָחִיד מֻבְטַח לִירוּשָׁלַיִם
עִם
דְּרִישַׁת שָׁלוֹם מִגּוּשׁ עֶצְיוֹן.
אֵלֵךְ
לִי אֶל צָפוֹן,
וְיָד
יָמִין לוֹפֶתֶת בַּכִּידוֹן,
וּבְכִידוֹן
אֶתְקַע לְכָל מַפְרִיעַ
לְהַגִּיעַ
בְּשָׁלוֹם לִירוּשָׁלַיִם.
לְלֹא
מַפָּה, לְלֹא מַצְפֵּן,
בֵּית
הַהִסְתַּדְּרוּת, מִטְבָּח
פּוֹעֲלִים
עִם מֵיידַאלַאךְ,
רְחוֹב
יָפוֹ, בֶּןיְהוּדָה,
שָׁם
אֲנִי אֶפְגֹּשׁ אֶת רוּת,
קָפֶה
מַרְכּוּס וְטוּב טַעַם,
שָׁם
אֶחֱזֶה בְּזִיו מִרְיָם,
סִינֵמָה
עֵדֶן וְתֵל-אוֹר
עַד
כִּי שׁוּב אֶחֱזֹר.
אֶחֱזֹר
בְּעוֹד מַחְשָׁךְ,
אֶת
טִיּוּלִי לָנֵצַח לֹא אֶשְׁכַּח,
כָּעֵת
אַקְפִּיד פֹּה עַל אָזִימוּטִים
הַמִּבְצָע
שֶׁלִּי הוּא 'אַל תִּרְצַח'.
אֶחֱזֹר
לָגּוּשׁ בַּלָאט,
לְגוּשׁ
עֶצְיוֹן, לַחֶבְרֵ'ה, לַמִּשְׁלָט,
וּבַתַּרְמִיל
יֵשׁ טוֹן שֶׁל דֹּאַר
מְלֻוֶּה
מִשְׁלוֹחַ נְשִׁיקוֹת בְּעַל-פֶּה.
'מטבח פועלים עם מיידאַלאַך' מסעדת 'שׂוֹבַע' בבית ההסתדרות, 1948 (צילום: פריץ שלזינגר,ירושלים של פעם)
משהו על האתרים הנזכרים בשיר, שכולם ממוקמים ב'משולש' הירושלמי הוותיק: מפגש הרחובות בן-יהודה, המלך גורג' ויפו.
'בית ההסתדרות' שכן אז ברחוב ההסתדרות (רחוב קטן שמחבר בין הרחובות בן-יהודה והמלך ג'ורג'), בתוכו פעלה גם מסעדה קואופרטיבית ('שׂוֹבַע') וגם קולנוע תל-אור. בירושלים המנדטורית פעלו שמונה בתי קולנוע, ובהם גםקולנוע עדן שהיה ברחוב אגריפס, סמוך לרחובות המלך ג'ורג' ויפו.
סביב 1948 פעלו בירושלים 28 בתי קפה. בתי הקפה והקונדיטוריות 'מרכוס' ו'טוב טעם' שכנו ברחוב המלך ג'ורג': 'טוב טעם', שהיה חביב במיוחד על האוכלוסייה הייקית של ירושלים, היה ממוקם במספר 11 ו'מרכוס' במספר 4, סמוך לרחוב יפו.
