לדבר על הקיר: אמנות עיטור הקירות בישראל

'וגר זאב עם כבש' ציור קיר על גבי אריחי קרמיקה בחזית בית הספר אחד העם בתל אביב (ויקיפדיה)

מאת עמי זהבי

ב-24 בפברואר 1965 הופיעה בעיתון מעריב כתבה של יעקב העליון, שכותרתה 'חיפה – הראשונה בין ערי ישראל שתקשט בניינים ורחובות ביצירות אמנות'. העליון סיפר לקוראיו, שעיריית חיפה הזמינה את האמן גרשון קניספל (2018-1932) להיות יועץ אמנותי לשיפור חזות העיר. קניספל אכן שימש בתפקיד זה בין השנים 1989-1964 ותרם בעצמו תרומה רבה לעירו ('תבליטי קיר אמנותיים על בנייני ציבור', למרחב, 27 בדצמבר 1965, עמ' 6). חיפוש באתר 'סקר אמנות הקיר בישראל' של יד יצחק בן-צבי מציג מעל שלושים עבודות קיר מרשימות שלו, רובן הגדול בחיפה ובסביבתה הקרובה.  

אבא חושי, ראש העיר המיתולוגי של חיפה בין השנים 1969-1951, הבין היטב את חשיבות האמנות בחיים העירוניים והפנה תקציבים מיוחדים על מנת לסייע לסופרים, משוררים ואמנים מתחומים שונים לגור בעיר ולפעול בתוכה ולמענה. כתר הראשונים בתחום עבודות הקיר האמנותיות מגיע, כנראה, לעיריית חיפה שהייתה הראשונה בארץ שהקדישה תקציב מיוחד לכך. מובן שאמנות עיטור הקירות בארץ החלה מוקדם הרבה יותר. תמשיחי תקרה וקירות פנים (פְרֶסְקוֹ) נפוצו בבתי עשירים, טמפלרים, ערבים ויהודים, עוד בסוף המאה ה-19, ובתל אביב קושטו קירות חיצוניים ופנימיים של בתי מגורים זמן לא רב אחרי הקמתה.

אדריכלות שנות העשרים, המכונה 'הסגנון האקלקטי', הצטיינה בעיטורים רבים – בעיקר פריטים ארכיטקטוניים, אבל גם עיטורי קירות. אחד המוּכרים הוא חזית בית הספר אחד העם ('בית הספר העירוני'), ברחוב אחד העם 37 בתל אביב, שעוטרה בשנת 1924 בלוחות קרמיקה של בצלאל על פי ציוריו של זאב רבן (1970-1890), שהיה אחד המורים בבית הספר. 

החזית המצויירת של בית הספר אחד העם (ויקיפדיה)

גם בית הכנסת 'מושב זקנים', ברחוב אלנבי 89 בתל אביב, עוטר בשנת 1926 באריחי קרמיקה על פי תכנון של רבן, שתיארו את לוח המזלות ואת שנים-עשר שבטי ישראל. האריחים היפהפיים האלה, שהם בגובה אדם ונגישים לכל, סובלים מהזנחה רבה.

שנים-עשר סמלי השבטים בחזית בית כנסת 'מושב זקנים' ברחוב אלנבי (צילום: עמי זהבי)

בית לדרברג, בשדרות רוטשילד 29 פינת אלנבי 116, קושט באריחי קרמיקה שעיצב אברהם אייזנברג בשנת 1925. 

אריחי קרמיקה 'ברינה יקצורו' בחזית בית לדרברג (ויקיפדיה)

בירושלים מוכרים אריחי הקרמיקה הארמנית הכחולה בחזיתו של בית חאג' מחמוד, ברחוב יפו 222, שנקבעו גם הם באותה שנה (משה גלעד, 'טיול בעקבות האריחים הארמניים המרהיבים שמסתתרים ברחבי ירושלים, הארץ, 5 בדצמבר 2019).  

בית חאג' מחמוד, רחוב יפו בירושלים (צילום: עמי זהבי)

אדריכלות הארץ בשנות השלושים התאפיינה בסגנון הבינלאומי, שדגל בקווים פשוטים והיעדר עיטורים. לעומת זאת, הגידול העצום בבנייה בארץ, בשנות הארבעים והחמישים, דירבן אדריכלים, בעלי בתים ובעלי בתי קפה להשקיע מכספם בגיוון ובהוספת ייחוד לבתים החדשים. וכך, בשנת 1956 יצר האמן צבי גלי (1962-1921) קיר פסיפס מופשט בקפה 'ניצה' בתל אביב ('לגלות [מחדש] את גלי', המחסן של גדעון עפרת, 21 בדצמבר 2019). בשנת 1957 התפרסמה כתבה שבה תוארו ציורי הקיר שמעטרים את קירות בתי הקפה ברחוב דיזנגוף בתל אביב, פרי עמלם של ציירים כמו שרגא וייל, נפתלי בזם, יוסל ברגנר ושמעון צבר. 'אף אחד מעיטורי הקיר הללו אינו אמנות גדולה ... [הם] לא התכוונו אלא לקרב את האמנות לאיש הרגיל' (א' מאן, 'אמנות – על כוס אספרסו', מעריב, 18 באוקטובר 1957). 

באותה שנה גם פורסמה רשימה קצרה על אליעזר אנסקי (1990-1904), מייסד התיאטרון לילדים 'בימתנו', שאהבתו הגדולה הייתה הפסיפס. אנסקי חזר מהשתלמות מקצועית של שנה בעיר רַוֶונָה שבאיטליה, שם למד את סודות המקצוע, ותכניתו הייתה לייסד בעין הוד סדנת אמני פסיפס שיחדשו אמנות עתיקה זו בארץ ('פסיפס מאחרי הקלעים', דבר, 19 ביולי 1957). לימים שיתף אנסקי פעולה עם נחום גוטמן בהכנת פסיפס הקיר של 'ברכת כהנים', באולם הכניסה לבית מועצת הרבנות ברחוב לסר אורי 1 פינת דוד המלך 33 בתל אביב (1961).

נחום גוטמן, פסיפס ברכת כהנים במשרדי הרבנות התל אביב (בלוג בעיר)

פסיפס נוסף של אנסקי נמצא בכניסה לבית מגורים ברחוב יהודה המכבי 7 בתל אביב. הוא מוקדש לרות המואביה ולבועז ונושא סממנים ארוטיים.

עיטורי הקירות נוצרו מחומרים שונים ובטכניקות מגוונות: טיח, גירוד לעומק בטיח רב-שכבתי (Sgraffito), קרמיקה, ציור ופסיפס. מוסדות ציבור רבים התהדרו בעיטורים מקוריים על קירותיהם. כך למשל, בית הדואר ברחוב ויצמן בתל אביב (ליד בית החייל) מעוטר ביצירת קרמיקה יפה מאד שהכינה ג'ניה ברגר (2000-1907) בשנת 1968 (מצבו המוזנח הנוכחי של קיר זה תואר לאחרונה בבלוג עונג שבת). 

ג'ניה ברגר, ציור קרמיקה בסניף הדואר ברחוב ויצמן בתל אביב (צילום: עמי זהבי)

פרט שבור באריחים של ג'ניה ברגר (צילום: עמי זהבי)

גם בתי מגורים השקיעו בעיטור הכניסה או החזית. נביא שתי דוגמאות, מתוך רבות.

הכניסה לבית מגורים בשדרות הציונות 8 בתל אביב (עד 1975 נקרא הרחוב שדרות או"ם) עוטרה בעבודת קרמיקה גדולה של הצייר מרדכי אריאלי (1993-1909), ובה אפשר לזהות את סמל האומות המאוחדות ואת יונת השלום. 

פסיפס קיר של מרדכי אריאלי בבית מגורים בשדרות הציונות (צילום: עמי זהבי)

החזית של בית מגורים ברחוב ירושלים 36 בבת ים עוטרה בתמונות בסגנון תנ"כי, מן המסד ו(כמעט) עד הטפחות.

חזית מעוטרת ברחוב ירושלים, בת ים (צילום: עמי זהבי)

סדנאות הפסיפס בקיבוצים

עבודות פסיפס פחות ידועות, אף כי לא פחות חשובות, נוצרו בקיבוצים למן תחילת שנות השישים. באותה עת דור המייסדים של התנועה הקיבוצית כבר פרש מפאת גילו מעבודה חקלאית, ונוצר צורך למצוא עבורו ענף חדש לתעסוקה מועילה ומכבדת. באֵיְלוֹן שעל גבול הצפון, ובגבעת השלושה שבמרכז הארץ הוקמו מפעלים לייצור תמונות פסיפס, שאת פירותיהם אפשר לראות עד היום במקומות רבים בארץ (גם בקיבוץ גבעת ברנר הוקם מפעל פסיפס, אך כיוון שנועד למילוי שולחנות לא נדון בו כאן). 

על מפעל 'מוזאיקה' בקיבוץ אילון סיפר מייסדו הצייר מרדכי ('מוציק') יואלי: 

על המשמר, 27 בינואר 1969

מוציק במפעל הפסיפס בקיבוץ אילון 

מדריכת הטיולים הניה מליכסון פרסמה לאחרונה, בדף הפייסבוק שלה (6 במארס 2021), תחקיר מפורט על מוציק ועבודותיו. התחקיר נשען על תמונות וחמרי ארכיון מקיבוץ אילון וכן על שיחות עם בנו, יעקב יואלי. אני מודה לה שהתחלקה עמי במידע שאספה.

מוציק נולד ב-1916 בברנוביץ (היום בבלארוס), וכבר בנעוריו היה פעיל בתנועת השומר הצעיר והתבלט בכישרון הציור והרישום. הוא עלה ארצה בשנת 1938 והצטרף לאחיו דוד, שהיה ממקימי קיבוץ אילון, אז גם החליפו האחים את שם משפחתם ליואלי על שם אביהם. 

מוציק יואלי, פורטרט עצמי, 1945 

אחד הפסיפסים המוכרים שייצרו חברֵי אילון נמצא על קיר הסופרמרקט ברחוב יהושע בן נון 1 (פינת ארלוזורוב) בתל אביב (ראו מ' סייר [מנחם תלמי], 'אמני המוזאיקה מקיבוץ אילון', מעריב, 9 במאי 1963, עמ' 14). בפסיפס מוצגות ביריעה ענקית (בערך 3 על 15 מטרים) שתי תמונות מנצחונותיו של יהושע: המצור על חומות יריחו; מלחמתו במלכי הדרום והכרזתו הידועה 'שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן' (יהושע, י 12).

יהושע צר על חומת יריחו

'שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון' (צילומים: עמי זהבי)

פרט מתוך הפסיפס נבחר לעטר את ספרה של רחל הברלוק על הכיבוש הישראלי והתנ"ך, שראה אור לפני כחצי שנה בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון. למרבית הצער, על הנייר נראה פסיפס זה הרבה יותר טוב מאשר במציאות בתל אביב. הפסיפס מלוכלך, נקדחו בו חורים כדי להעביר צנרת והוא מוסתר בשיחים ועצים שנבטו בגינה המוזנחת שלפניו.

עוד ארבעה פסיפסים יפים מצויים בחזיתות הבתים האחרונים של שדרות דוד המלך בתל אביב (מספרים 51, 53, 55, 57). הם מתארים תמונות מחייו ועלילותיו של דוד: הריגת גלית, נגינתו בפני שאול, לקיחת צפחת המים והחנית משאול הרודף אחריו, ודוד (כבר מלך) המביט מגג ביתו בבת שבע הרוחצת. התמונות הוזמנו על ידי חברת הבנייה 'נוה', בשנת 1962.

'וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ וּבַיַּלְקוּט וְקַלְעוֹ בְיָדוֹ,
וַיִּגַּשׁ אֶל הַפְּלִשְׁתִּי' (שמואל א, יז 40)

'וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָדוֹ כְּיוֹם בְּיוֹם וְהַחֲנִית בְּיַד שָׁאוּל' (שמואל א, יח 10)

'וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג
וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד' (שמואל ב, יא 2) 

'וַיִּקַּח דָּוִד אֶת הַחֲנִית וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם מֵרַאֲשֹׁתֵי שָׁאוּל וַיֵּלְכוּ לָהֶם וְאֵין רֹאֶה וְאֵין יוֹדֵעַ וְאֵין מֵקִיץ כִּי כֻלָּם יְשֵׁנִים'
(שמואל א, כו 12); חתימה בצד שמאל למטה: מוזאייקה אילון EZ 

בית נוסף שעל חזיתו נקבע פסיפס בנושא תנ"כי נמצא בשדרות העצמאות 27 בבת ים, בגובה של חמש קומות. הפסיפס מתאר בסמלים את סיפור בריאת העולם, מהתוהו ובוהו בראשו ועד בריאת אדם וחוה וזוג נרות שבת בתחתיתו.

בריאת העולם (צילום: עמי זהבי)

נושאי העיטורים שהוזמנו למוסדות ציבור הותאמו לתוכן הפעילות בהם. כך למשל, הפסיפס 'אם וילדיה' בתחנת טיפת חלב בקריית חיים (על פי הסקיצה נראה שהפסיפס תוכנן מלכתחילה להיקבע בשכונת נוה שאנן). 

סקיצה לפסיפס בתחנת טיפת חלב, 1965

פסיפס בבית טיפת חלב, רחוב השיירה 46, קרית חיים (צילום: חמדה איצקוביץ)

רבים מהפסיפסים שנוצרו במפעל של קיבוץ אילון כבר אינם קיימים, שכן הבניינים שם נקבעו נהרסו או שופצו. אחד הפסיפסים היפים שיצרו אמני אילון, תיאר את סיפור חד-גדיא ועיטר קיר פנימי של מסעדה באשדוד שאפילו שמה אינו רשום. גורלו של הפסיפס אינו ידוע, וכל מה שנותר ממנו הוא סקיצה וצילום שנדפסו בקטלוג המפעל השמור בארכיון הקיבוץ. 

חד גדיא במסעדה באשדוד (מתוך הקטלוג)

סקיצה לפסיפס 'חד גדיא'

עוד פסיפס יפה, שכנראה איננו עוד, פיאר בעבר את חזית בניין אגודת השיט 'זבולון' בתל אביב, על גדות הירקון בפניה לרחוב אוסישקין. הפסיפס נוצר בהשראת הפסוק 'זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת' (בראשית, מט 13).

סקיצה לפסיפס בחזית בניין אגודת זבולון

כך נראה הפסיפס לאחר שנקבע בחזית הבניין

האם יתכן שהפסיפס עדיין מצוי על הקיר, מצופה בשכבה עבה של 'שפריץ'? 

בניין אגודת זבולון היום (צילום: עמי זהבי)

פסיפס הנמצא בסכנת הרס קרובה, לרגל שיפוצים מתוכננים, הוא 'ביכורי שבעת המינים' בתיכון עירוני ד' בתל אביב. יש לקוות שתתקבל הצעתו של המשמר שי פרקש, להעבירו לקיר אחר וכך להצילו. 

פסיפס שבעת המינים בתיכון עירוני ד' בתל אביב (צילום: עמי זהבי)

מוציק יואלי התפרסם כצייר מוכשר בקרב אנשי השומר הצעיר, אך בציבור הרחב כמעט שאינו מוכר ועבודתו לא תועדה בשלמותה. כפי שצוין לעיל, ממש לאחרונה פרסמה הניה מליכסון תחקיר מפורט עליו, כולל ציורים רבים פרי מכחולו, ויש לקוות כי רשימתה הארעית בפייסבוק תהפוך לפרסום לכל דבר. בארכיון של קיבוץ אילון השתמרו סקיצות רבות של עבודותיו, אך לא ידוע אם הן גם התממשו כפסיפסים, ואם כן, היכן נקבעו. הנה כמה דוגמאות:

מחללת בשדה

שלום על ישראל, תשכ"ב (1961)

וגר זאב עם כבש (חתימתו של מוציק בצד ימין למטה)

סוסי נדנדה

צבאים

באותה עת ומאותן סיבות הוקם ב-1961 מפעל פסיפס גם בקיבוץ גבעת השלושה, ביזמתה של חברת הקיבוץ דינה ססובר. אמן הבית של המפעל היה הצייר יעקב וכסלר (1995-1912), שאמנם לא היה חבר הקיבוץ אך בעברו היה חבר קיבוץ עין החורש. עד ראשית שנות השבעים יצר המפעל של גבעת השלושה קירות פסיפס רבים שווכסלר צייר, בין השאר פסיפסים שנקבעו בתחנות האוטובוסים המרכזיות של אגד בגדרה, בירושלים, בנתניה, בחדרה וברחובות.

תחנות אוטובוסים אינן המקום האידאלי ליצירות אמנות, אך זו הייתה רוח התקופה. האדריכל מיכאל יעקבסון כתב על הפסיפס שנקבע בתחנת האוטובוסים של חדרה, כי 'גם בתחנות האוטובוס היתה שאיפה לרומם את הציבור, ולכן שולב בבניין קיר אמנות של פסיפס צבעוני' ('סיבוב בתחנה המרכזית בחדרה בתכנון דן איתן', בלוג חלון אחורי, 8 בפברואר 2020). ברור עם זאת, שתנאי התחזוקה וזיהום האוויר לא היטיבו עם היצירות הללו.

הפסיפס בתחנת אגד בחדרה צויר על ידי יעקב וכסלר והוכן במפעל של גבעת השלושה, 1964 (חלון אחורי)

ממכתב שהשתמר בארכיון גבעת השלושה אני למד, שאדריכלי תחנת אגד בחדרה, יצחק ישר ודן איתן, סירבו לשלב במבנה את תמונת הפסיפס, 'היות והבנין תוכנן כבר מזמן ונמצא בשלבי בניה אחרונים'. בסופו דבר הוחלט אחרת והפסיפס הודבק לאחד הקירות. תחנת חדרה עומדת לעבור בימים אלה שיפוצים ניכרים ועתיד הפסיפס אינו ברור. הפסיפסים שהוצבו בגדרה ובנתניה אינם עוד.

הפסיפס שהיה בתחנת אגד בנתניה (ארכיון אגד)

הפסיפס שהיה בתחנת אגד בגדרה (ארכיון אגד)

חברי סדנת הפסיפסים בגבעת השלושה יצרו גם את רצפת 'גור אריה יהודה' בבית 'יד לבנים' בפתח תקוה; קיר בבית הכנסת של האניה 'שלום', ועוד רבים אחרים. באתר 'סקר אמנות הקיר' של יד יצחק בן-צבי נמצאת תמונת הפסיפס 'ארץ נחלי מים', שיצר יעקב וכסלר בשנת 1964 באולם הכניסה לבית 'מקורות', רחוב לינקולן 9 בתל אביב.

יעקב וכסלר, ארץ נחלי מים, 1964 (צילום: שי פרקש; סקר אמנות הקיר בישראל)

כדי לייצר את הפסיפסים השתמשו הסדנאות באילון ובגבעת השלושה במגוון אבנים שנחצבו מסלעי הארץ – מהגליל העליון והמזרחי, מאזור החתרורים בערד, מתמנע ומאילת. עובדי המפעל באילון התגאו בכך שהצליחו להפיק מסלעי הארץ 35 גוונים שונים. עם זאת, היו הבדלים בין שני המפעלים: בגבעת השלושה האבנים נחתכו כל אחת לעצמה בצורות זוויתיות ובגדלים שונים, בעוד באילון האבנים נחתכו במכונה לריבועים אחידים; בגבעת השלושה התמונה נוצרה במפעל, בלוחות שבדרך כלל מוסגרו בברזל, ואלה הובאו לקיר המיועד והוצמדו אליו. באילון, לעומת זאת, אבני הפסיפס נקבעו בחומר פלסטי וכך נוצרו טבלות חזקות וקלות יותר. ממסמך שאיתרתי בארכיון גבעת השלושה עולה כי בין שני הקיבוצים היה גם שיתוף פעולה ותיאום שיווקי.

ומה קורה היום? 

רבים מעיטורי הקיר, שהוסיפו בעבר חן ועניין למבני ציבור ולקירות בתי מגורים, בערים ובכפרים, איבדו מקסמם בעיני בעלי הבתים. רבים מאד נכחדו, ומבין אלה שנותרו רבים אינם שמורים והם בסכנת פגיעה, גם בגלל שינוי ייעוד הקירות במהלך השנים וגם בגלל היעדר תשומת לב מצד בעליהם.

פרויקט 'סקר אמנות הקיר בישראל' של יד בן-צבי (בשיתוף תכנית 'ציוני דרך' במשרד ירושלים ומורשת, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, משרד התרבות והאיגוד הישראלי לארכיונאות ומידע), שם לו למטרה לשמר ולתעד את היצירות הללו, ואולי בזכותם גם תשוב עטרה ליושנה. ואנחנו, המהלכים ברחובות העיר, מוזמנים להרים את עינינו, לגלות את היצירות הללו ולבדוק אם כבר נרשמו באתר הסקר.

המידע על היצירות, על מקומן ועל מצבן נאסף למאגר מידע דיגיטלי. לכל יצירה נפתח כרטיס ובו המידע הבסיסי עם אפשרות להוסיף מידע בעתיד. בין היצירות החשובות, שכבר זכו לשימור ולטיפול פיזי באמצעות הסקר מאז 2013, אפשר למנות את ציור הקיר המונומנטלי בית הכנסת 'עדס' בירושלים, ציור 'מעגל החיים' של אברהם אופק בכפר אוריה, 'ירושלים הרים סביב לה' בבית הספר תל"י בית וגן בירושלים, 'החמישה' בבית צילה שבקיבוץ מעלה החמישה, 'שבעת המינים ותנובת הארץ' בחברת חשמל בחיפה, ו'איתמר גולני' ו'אב עברי קדמון' בבית איתמר שבקיבוץ אפיקים. 

האם הסתיים עידן עיטור הקירות במרחב הציבורי? כנראה שלא. 

העבודה ה'טרייה' ביותר בתחום זה הוצבה בעידוד עיריית תל אביב בשנת 2018 על קיר תמך ביפו (רחוב יהודה הימית פינת דולפין). הפסיפס עשוי כולו מאלפי מכסים ('פקקים') של בקבוקי בירה, שיוצרים יחד את דיוקנה של הזמרת נטע ברזילי על פי ציור של רונית לוק אלחייק. הוא מכונה 'פסיפס הבירה הגדול בעולם'.

פסיפס הפקקים ביפו עם דיוקנה של נטע ברזילי (צילום: דורית באלין)

לקריאה נוספת 

סקר אמנות הקיר בישראל, יד יצחק בן-צבי

אליק מישורי, 'תחיה ותקומה ציונית על חזית "בית-הספר העירוני" ברחוב אחד העם בתל אביב', שורו הביטו וראו: איקונות וסמלים חזותיים ציוניים בתרבות הישראלית, עם עובד, 2000, עמ' 115-94

'אמנות קירונית בישראל: שנות ה-50', המחסן של גדעון עפרת, 21 בדצמבר 2010

רזי גן עדן: 100 שנים לקרמיקה הארמנית בירושלים, יד יצחק בן-צבי, 2019

תודתי לאיציק מיוחס מקיבוץ גבעת השלושה, לעופר נבו מקיבוץ אילון, להניה מליכסון, לד"ר נירית שלו-כליפה ולחן ברנד מיד יצחק בן-צבי ולשי פרקש מסטודיו 'תכלת'. 

_____________________________________ 

ד"ר עמי זהבי הוא גימלאי, ביולוג בהכשרתו, שמתעניין בפרקים לא מוכרים בהיסטוריה התרבותית של ארץ ישראל