שלג בסיון וכיסופי גאולה: על הכתובת האבודה מכפר ברעם

חזית בית הכנסת העתיק בברעם (צילום: אורן פוקס)

מאת דן לב ארי

כַּשֶּׁלֶג בַּקַּיִץ וְכַמָּטָר בַּקָּצִיר כֵּן לֹא נָאוֶה לִכְסִיל כָּבוֹד

 (משלי, כו 1)

א. שני בתי הכנסת העתיקים בברעם

בית הכנסת העתיק בגן הלאומי ברעם (סמוך לקיבוץ ברעם ולחורבות הכפר הערבי-מארוני, בירעם), הוא אחד היפים והמפורסמים שבין בתי הכנסת העתיקים בגליל. ככל הידוע הוא נבנה בתקופה הביזנטית (מאות 5-4 לספירה) וחזיתו המרשימה, בת שלושת פתחי הכניסה, הוזכרה בכתבי נוסעים שביקרו במקום לאורך השנים.

חזית זו שימשה, כנראה, גם השראה לעיצובו של בית הכנסת החסידי הידוע 'תפארת ישראל' בעיר העתיקה של ירושלים, שנחנך בשנת 1872. את הדמיון בין החזיתות ניתן אולי לזקוף לזכותו של היזם והמדפיס ניסן ב"ק, שהיה מראשי 'כולל וולין' החסידי. ב"ק, שעלה עם משפחתו לארץ ישראל בראשית שנות השלושים של המאה ה-19, התגורר מספר שנים בצפת, הסמוכה לברעם, ולימים היה מעורב בהקמת בית הכנסת בירושלים.

חזיתו ההרוסה של בית הכנסת 'תפארת ישראל' בירושלים (צילום: רון פלד)

בשנת 1955 הנפיק בנק ישראל שטר של 500 פרוטות ועליו הופיע ציור 'חורבות בית כנסת בברעם' ולצדן עץ זית עתיק ופרחי רקפת. מעצביו של השטר היו גרפיקאים אנגלים מבית הדפוס לשטרות בלונדון 'תומאס דה לה רו'.

מקור: בוב ממשיך במסע

מאז ראשית שנות החמישים התפרסם המקום גם על רקע הפרשה הכאובה המכונה 'עקורי אִקְרית ובירעם'. אלה הם ערבים נוצרים מארונים, אזרחי ישראל, שצה"ל פינה מכפריהם בסוף שנת 1948 תוך הבטחה מפורשת שיורשה להם לשוב אליהם, אך לא זכו לכך עד עצם היום הזה (וראו רשימתו של דוד אסף, 'מנחם בגין על השבת עקורי איקרית ובירעם', שפורסמה בבלוג עונ"ש לפני כשלוש שנים).

הכנסייה של הכפר בירעם ניצבת עדיין בראש הגבעה שמדרום לבית הכנסת, ועקורי הכפר וצאצאיהם מקיימים בה תפילות בימי חג ובאירועים מיוחדים. בשנת 1966 הוכרז האתר כ'גן לאומי' וזהו מעמדו היום.

הכנסייה של כפר בירעם (צילום: אמנון גופר)

פתחתי בסקירה על בית הכנסת המוכר של ברעם (המכונה גם 'הגדול' או 'העליון'), אולם ענייננו נוגע דווקא לבית כנסת שכן, מוכר פחות, ששרידיו מצויים כ-300 מטרים צפונית-מזרחית לבית הכנסת 'הגדול'. בית הכנסת הזה (המכונה 'הקטן' או 'התחתון') נבנה גם הוא בתקופה הביזנטית (או 'תקופת התלמוד'), אולם, כפי שעולה מכינויו הוא היה קטן יותר והשתמר בצורה טובה פחות.

על פי ממצא החרסים והמטבעות בסביבתו, בית הכנסת הקטן פעל לפחות עד המאה ה-6. בראשית שנות השמונים של המאה ה-19 עוד ניתן היה להבחין היטב בשער הכניסה אליו ובמשקוף המעוטר שבחלקו העליון בו נחקקה הכתובת: 'יהי שלום במקום הזה ובכל מקומות ישראל. יוסה הלוי בן לוי עשה המשקוף הזה תבא ברכה במע[ש]יו של[ום]'. בסוף המאה ה-19 פורק השער וככל הידוע מכרו תושבי בירעם את אבניו לסוחרי עתיקות מנצרת. הכתובת עצמה התגלגלה, בסופו של דבר, למוזיאון 'לובר' בפריס.

זאב וילנאי, 'כפר-ברעם', אנציקלופדיה אריאל, עם עובד, 1976, עמ' 3716-3715

בשנת 1998 ערכה רשות העתיקות חפירות במקום, ואז נתגלו יסודותיו של בית הכנסת הקטן. במהלך החפירות נמצא קמיע נחושת ובו כתובת השבעה מאגית בשפה הארמית, וכן כחמישים מטבעות, שסייעו בתארוך מדויק יותר של המבנה (ראו: מרדכי אביעם, 'בתי הכנסת העתיקים של ברעם', ישראל ל' לוין [עורך], רצף ותמורה: יהודים ויהדות בארץ ישראל הביזנטית-נוצרית", יד יצחק בן צבי, ירושלים, 2004, עמ' 553-544).

ב. משה באסולה מבקר בכפר ברעם

בסוף שנת 1521 ביקר בברעם הרב והמקובל משה בַּאסוֹלָה (1560-1480), שהתפרסם ב'ספר המסעות' שחיבר. באסולה, יליד פזארו שבאיטליה, הפליג מוקדם יותר באותה שנה לארץ ישראל ושהה בה כשנה וחצי. בחיבורו סיפר על מסעותיו ועל הרפתקאותיו, החל מהפלגתו באונייה דרך כרתים וקפריסין, עבוֹר בנחיתתו בנמל טריפולי שבלבנון ומסעו דרומה דרך בֵּירות וצידון, וכלה בסיורו המקיף בארץ – מצפת בצפון ועד חברון בדרום. כמקובל בסוגה זו של סיפורי מסע, הקפיד באסולה לציין את מספר היהודים בכל מקום שאליו הגיע ותיאר את מצבם, את אורחות חייהם ואת האתרים החשובים להם, בדגש על בתי כנסת וקברי צדיקים. באסולה לא נמנע מלכלול בספרו גוזמאות וסיפורי נסים למיניהם, אך בכל פעם בה סבר שיש מקום לפקפק באמיתות הדברים, הקפיד להוסיף: 'יש אומרים', או 'אני לא ראיתי'. עד כדי כך הקפיד, שבשורות האחרונות של כתב היד של ספרו רשם שלוש שורות, ספק רציניות ספק היתוליות: 'ברוב הדברים "יש אומרים", שלא יאמרו משה [באסולה] בדאי הוא'.

השורות האחרונות של 'ספר המסעות' למשה באסולה (כתב היד שמור בספריה הלאומית)

'מסעות ארץ ישראל לר' משה באסולה' הוהדרו לראשונה מתוך כתב היד על ידי יצחק בן צבי (1938), ואחר כך, במהדורה נפוצה יותר, על ידי אברהם יערי בספרו 'מסעות ארץ ישראל של עולים יהודים מימי הבינים ועד ראשית ימי שיבת ציון' (מסדה, 1946 והדפסות רבות נוספות). באסולה, שביקר גם בשרידי בית הכנסת הקטן, ציטט (בהשמטות, ובשיבוש קל) את הכתובת שנחקקה על משקוף שער הכניסה לבית הכנסת, ולאחר מכן הוסיף את השורה הבאה (ההדגשה שלי): 

ואמרו לי שעל אבן אחרת שנפלה היה כתוב: 'אל תתמהו על השלג שבא בניסן אנחנו ראינוהו בסיון'.

אברהם יערי (מהדיר), מסעות ארץ ישראל, מסדה, 1976, עמ' 142

עד כמה שידיעתי מגעת, כתובת זו מעולם לא זכתה לתשומת לב מחקרית רצינית, למרות שעדותו של באסולה מצוטטת בכל התייחסות לעתיקות ברעם. 

מדוע התעלמו החוקרים מכתובת מסקרנת זו? 

ראשית, אין הוכחה חד-משמעית לכך שהכתובת בכלל הייתה קיימת. הכתובת מעולם לא נמצאה, למרות ששרידי בית הכנסת הקטן נחפרו באופן יסודי. יתר על כן, אפילו באסולה עצמו – היחיד שמזכיר אותה – לא ראה אותה בעיניו, ועדותו היא, במקרה הטוב, עדות שמיעה מכלי שני. שנית, גם אם מניחים כי כתובת כזו אכן הייתה בנמצא, נותרות עדיין שאלות קשות: האם הנוסח שציטט באסולה הוא אכן נוסחה המדויק והמלא של הכתובת, בהינתן שאת נוסח הכתובת שכן שרדה ציטט באסולה שלא במדויק? מה היה מיקומה המקורי של האבן שעליה נחקקה הכתובת, האם היא נקבעה בבית הכנסת הקטן, או שמא הייתה שייכת בכלל למבנה אחר?

כך או כך, עובדה היא שהיסטוריונים וארכאולוגים כמעט שלא התייחסו לכתובת, ואת מקומם (וסבלנותם) אנסה לתפוס כהיסטוריון חובב. נבחן אפוא את כתובת 'השלג בסיון' על בסיס שתי הנחות עבודה (שכאמור, לא ניתן להוכיחן באופן חד-משמעי): הראשונה, שאכן הייתה קיימת כתובת מעין זו; השנייה, שהיא הייתה שייכת למכלול בית הכנסת הקטן בברעם. אם אכן כך היה, עלינו לשאול את עצמנו שתי שאלות נוספות: לאיזה אירוע, אם בכלל, התייחסה הכתובת? ומה ראו יהודי ברעם לקבוע אותה בקיר בית הכנסת?

שחזור חזית בית הכנסת הגדול בכפר ברעם
(Heinrich Kohl und Carl Watzinger, Antike Synagogen in Galilaea, Leipzig 1916, Abb. 191)

ג. שלג בסיון?

ירידת שלג בארץ ישראל בחודש סיון (בין אמצע מאי לאמצע יוני לערך) היא תופעה שאינה מוכרת, לפחות מאז החלו מדידות מטאורולוגיות מסודרות בארץ, במחצית השנייה של המאה ה-19. התאריך המתועד המאוחר ביותר בשנה כלשהי שבו ירד שלג בארץ ישראל (לא כולל החרמון) הוא 12 באפריל (מעניין שהדבר קרה באותו תאריך בדיוק, ב-1949 וגם השנה, ב-2015).

שלג בירושלים בערב פסח (דבר, 13 באפריל 1949)

אומנם, יהוסף שוורץ (1865-1804), מראשוני חוקריה של ארץ ישראל בעת החדשה, ציין בספרו 'תבואות הארץ' (נדפס לראשונה ב-1845), כי בסיון תקי"ד (1754) ירד שלג כבד בירושלים, אך הוא כמובן לא היה עֵד לו אלא שמע זאת 'בשם זקן אחד'. לא מוכרות עדויות נוספות התומכות בכך. 

ספר תבואות הארץ, מהדורת אברהם משה לונץ, ירושלים, תר"ס, עמ' תט

הרב יהוסף שוורץ (מקור: ויקיפדיה)

הסיבות לכך ששלג אינו יורד בארץ ישראל בסיון הן פיסיקליות-גאוגרפיות. על מנת שירד שלג בארץ צריכים להתקיים, בו זמנית, שלושה תנאים, השכיחים בעיקר בין החודשים דצמבר לפברואר: אפיק רוֹם עמוק (מערכת לחץ נמוך הנעה מעל הים התיכון ממערב למזרח); שקע מעל מזרח הים התיכון ('שקע קפריסאי'); וגוש אוויר קר מעל מזרח אירופה. החל מחודש מרס, הולך אפיק הרוֹם ונחלש, ועקב כך נוצרים פחות שקעים ועוצמתם פוחתת. גם הטמפרטורות מעל מזרח אירופה עולות בהדרגה, ומחודש אפריל ואילך כבר כמעט ולא נוצרים התנאים המאפשרים ירידת שלג באזורנו.

ירידת שלג בסיון בארץ ישראל עשויה אפוא להתאפשר רק כתוצאה משינוי משמעותי באקלים האזורי, ואולי אף העולמי. שינויים כאלה נדירים מאוד, אך בכל זאת התרחשו מספר פעמים לאורך ההיסטוריה האנושית (ומן הסתם פעמים רבות יותר בתקופה הפרה-היסטורית). הם מתפתחים, בדרך כלל, בעקבות התפשטותו של ענן אבק עצום באטמוספירה של כדור הארץ כתוצאה מהתפרצות הר געש, או מפגיעה בקרקע של אסטרואיד, מטאוריט או כוכב שביט. ענן האבק מכסה את עין השמש ומחליש במידה רבה את עוצמת קרינתה. כתוצאה מכך חלה ירידה משמעותית בטמפרטורות על פני הקרקע וסדרי האקלים הרגילים משתבשים.

ד. שנים ללא קיץ

הפעם האחרונה בה תועדה תופעה כזו הייתה בשנת 1816, והיא כּוּנתה על ידי בני התקופה באירופה ובארה"ב: 'השנה ללא קיץ'. האירועים האקלימיים הדרמטיים שהתחוללו בשנה זו היו תוצאת התפרצות עזה של הר הגעש טמבורה (Tambora), באי סומבאווה שבאינדונזיה של היום. באפריל 1815 נפלטו לאטמוספירה מיליוני טונות של חומר געשי ותחמוצות גופרית, שחסמו את קרינת השמש והביאו להתקררות עולמית ולשינויים קיצוניים במזג האוויר בחלקים נרחבים של כדור הארץ. בין השאר דווח על גל כפור שפקד את ניו יורק באמצע הקיץ ועל שלג שירד בניו אינגלנד בחודש יוני. תופעות אלה הביאו גם לרעב, להתפשטות מגפות ולגלי הגירה בחלקים שונים של העולם. 'השנה ללא קיץ' הטביעה את חותמה גם ביצירות אמנות וספרות, ולורד ביירון האנגלי חיבר בהשראתה את הפואמה 'חשיכה', שמשקפת את תחושת האימה שהביאו עמם אירועי אותה שנה.

ספרם של האחים קלינגמן (האחד היסטוריון, השני מטאורולוג) על השנה ללא קיץ ראה אור בשנת 2013

האם ניתן להסביר גם את הידיעה על שלג בגליל העליון, שירד בחודש סיון אי שם בין המאות ה-6-4, בשינוי אקלים קיצוני שחל במהלך תקופה זו? ייתכן שכן.

בשנים 536-535 לספירה פקד את כדור הארץ שינוי אקלים חריף, שהיה בעוצמה רבה אף יותר מזו של 'השנה ללא קיץ', ותוצאותיו נמשכו עד שנת 542. החוקרים חלוקים בדעותיהם באשר לסיבות שהביאו לכך (התאוריות המובילות הן התפרצות הר געש, פגיעה של מטאוריט או של כוכב שביט), אולם יש הסכמה שאכן היה שינוי כזה. לא רק כרוניקות בנות התקופה ומקורות ספרותיים שונים מאשרים זאת, אלא גם ממצאים מדעיים. כך למשל נמדדו טבעות גדילה של עצים באירלנד ובארה"ב, ואלה הראו ירידה משמעותית בהיקף התרחבות גזעי עצים שהשתמרו מאותה תקופה. גם בדיקת שכבות קרח עתיקות בגרינלנד הצביעה על רמות גבוהות ביותר של משקעי גופרית בשכבות מתקופה זו.

טבעות בגזע עץ אורן (loblolly pine) שגדל בדרום ארה"ב. עצים אלה עשויים להגיע לגיל של מאות שנים ובכל שנה נוספת טבעת אחת ועל פי עוביה ניתן להסיק מסקנות על תנאי הגדילה של העץ בכל שנה וגם על תנאי האקלים (מקור: ויקיפדיה) 

בדומה לדיווחים מ-1816, גם המקורות מרחבי העולם המתארים את מזג האוויר בשנים 536-535 מספרים על תופעות חריגות, כגון טמפרטורות נמוכות בקיץ (כולל כרוניקה סינית המדווחת על ירידת שלג בחודש אוגוסט); אבק יבש וסמיך שכיסה את עין השמיים במזרח התיכון, בסין ובאירופה; בצורות (בדרום אמריקה). מחברים והיסטוריונים ידועים, שחיו באזורנו באותן שנים (כמו פְּרוֹקוֹפְיוּס מקיסריה או יוחנן מאֶפֶסוֹס) תיארו ירידה משמעותית בעוצמת הקרינה של השמש, עד כדי כך שאורה דמה לאור הירח.

לצערי, לא מצאתי דיווחים על ירידת שלג בקיץ במזרח התיכון בכלל, ובארץ ישראל בפרט, במהלך משבר אקלימי זה. עם זאת, תיאורים של שלג בקיץ במקומות אחרים בעולם, כמו גם דיווחים דומים משנת 1816, הופכים אפשרות זו לבאה בחשבון. לכך יש להוסיף את ההתאמה הכרונולוגית בין שינוי האקלים של המאה ה-6 לבין שנות פעילותו של בית הכנסת הקטן בברעם.

ה. מה עניין שלג בבית הכנסת?

הבה נניח שאכן ירד בגליל העליון שלג בסיון, במועד כלשהו בין השנים 542-535. עדיין נשאלת השאלה מדוע ראו לנכון יהודי כפר ברעם לציין את האירוע בכתובת שהוצבה בבית הכנסת?

ההסבר הראשון העולה על הדעת הוא הפשוט ביותר: רצונם של תושבי המקום לזכור ולהזכיר אירוע נדיר של מזג אוויר חריג שהם היו עדים לו. יהודי כפר ברעם, שמקצתם לפחות היו חקלאים, ייחסו חשיבות רבה למחזוריות של עונות השנה, ולכן תיעדו את האירוע שחוו למען הדורות הבאים. מאחר שבית הכנסת היה מקום מפגש מרכזי של בני הקהילה רק טבעי הוא ששם תיחקק הכתובת המספרת על האירוע.

אלא שהסבר זה, ככל שהוא עשוי להיות נכון, לוקה במידה מסוימת של אנכרוניזם. אנשי המאה ה-6 לא ידעו דבר וחצי דבר על אפיקי רום, על שקעים ברומטריים או על גושי אוויר קר במזרח אירופה, ולא היה להם עניין 'מדעי' לתעד תופעות מזג אוויר חריגות. ככל בני התקופה, אפשר להניח שהם ראו באיתני הטבע, ובמזג האוויר בפרט, עדות לגדולת הבורא ולהשגחתו על העולם ועל עמו ישראל. פסוקי התנ"ך, התפילות והפיוטים מלאים וגדושים בהוכחות לכך.

עם איתני טבע אלה נמנה כמובן גם השלג, שנזכר בספר תהלים כנתון למשמעתו של האל, ובמידה רבה כלי נשק בידיו. הנה דוגמאות: 'הַנֹּתֵן שֶׁלֶג כַּצָּמֶר, כְּפוֹר כָּאֵפֶר יְפַזֵּר. מַשְׁלִיךְ קַרְחוֹ כְפִתִּים, לִפְנֵי קָרָתוֹ מִי יַעֲמֹד' (תהלים, קמז 17-16), וכן: 'אֵשׁ וּבָרָד, שֶׁלֶג וְקִיטוֹר, רוּחַ סְעָרָה עֹשָׂה דְבָרוֹ (תהלים, קמח 8). אולי יותר מכל, מוצג השלג באופן זה כאשר עונה ה' לאיוב 'מן הסערה' ומתריס כלפיו: 'הֲבָאתָ אֶל אֹצְרוֹת שָׁלֶג וְאֹצְרוֹת בָּרָד תִּרְאֶה, אֲשֶׁר חָשַׂכְתִּי לְעֶת צָר לְיוֹם קְרָב וּמִלְחָמָה?' (איוב, לח 23-22).

בחיבורים שונים של ספרות המיסטיקה, ההיכלות והמרכבה, ששורשיהם נעוצים בארץ ישראל בתקופה הביזנטית (או אף קודם לה), נשתמרה התפיסה לפיה השלג הוא 'כלי עבודה' בידי הקב"ה בעולמות העליונים. בספר יצירה (א, י) הוזכר השלג כחלק מ'ספירת המים', ששימשה בבריאת העולם; בפרקי היכלות רבתי (ז, א) תוארו 'אוצרות שלג' כחלק מן הפמליה של מעלה, שמקבלת את פני דוד המלך בעלותו לרקיע; ואילו בספר היכלות (פרק יג) נמסר בשם רבי ישמעאל, כי מטטרון סיפר לו שהקב"ה כתב על הכתר שבראשו 'אותיות שנבראו בהם הרים וגבעות, אותיות שנבראו בהם כוכבים ומזלות, ברקים, רוחות ורעמים וקולות, שלג וברד, סופה וסערה'.

ולבסוף, השלג מבטא את גדולתו של בורא עולם. דוגמא לכך היא פיוט 'יוצר' לפרשת שקלים, שנכתב בידי הפייטן המפורסם בן ארץ ישראל, אלעזר בירבי קליר, שחי בתקופה זו:

בסרטון קצר זה, שצולם בדצמבר 2013 מהליקופטר, אפשר לראות את הכנסייה ובית הכנסת העתיק בברעם מכוסים בשלג כבד. דמיינו את אנשי המאה ה-6 מבוססים בשלג כזה בחודש סיון...

אם השלג מהווה ביטוי מובהק כל כך של פעולת האל בעולם, הרי שאירוע חריג של ירידת שלג נושא עמו בהכרח מסר דתי כלשהו, שמקורו בעולמות העליונים. אפשר להניח כי תפיסה כזו, ולא תודעה מדעית או היסטורית, היא שהניעה את יהודי הכפר לציין את ירידת השלג בסיון ולחקוק זאת על אבן בבית הכנסת.

אך מה טיבו של מסר זה שהפך אותו לחשוב ולדוחק במיוחד? המפתח למענה טמון בהבנת האקלים הרוחני והנפשי בו היו נתונים יהודי ארץ ישראל בתקופה זו, שבה, על פי הצעתי, ירד השלג בסיון.

ו. הקיסר יוסטיניאנוס בארץ הקודש

בשנים 565-527 שלט באימפריה הביזנטית (ובתוכה גם בארץ ישראל) הקיסר יוסטיניאנוס הראשון. בהיסטוריה הכללית התפרסם יוסטיניאנוס בעיקר בזכות שלושה דברים: קורפוס יוריס קיוויליס (Corpus Juris Civilis), דהיינו הרפורמות שיזם בקובץ החוקים הישן של המשפט הרומי; התפשטותה הגאוגרפית של האימפריה בימיו, בדגש על כיבוש איטליה וצפון אפריקה; רעייתו הססגונית, הקיסרית תאודורה, שהיסטוריון החצר שלו, פרוקופיוס מקיסריה, הפליא לתאר את מעלליה ב'היסטוריה הסודית' (ה'אנקדוטה') שלו.

יוסטיניאנוס הראשון על פסיפס בכנסייה בעיר רוֶונָה, איטליה (מקור: ויקיפדיה)

בתולדות ישראל לא זכה יוסטיניאנוס למקום של כבוד, ההפך הוא הנכון. יוסטיניאנוס, שראה באימפריה הביזנטית את היורשת של האימפריה הרומית המערבית, פעל במרץ לכפיית הנצרות על כלל עמי האימפריה והכביד את עוּלוֹ גם על נתיניו היהודים. הוא חידש את החקיקה האנטי-יהודית (לאחר הפוגה ארוכה, מאז מת הקיסר תאודוסיוס השני), ואף החריפה והוסיף עליה. וכך, בין היתר, החמיר את עונשם של יהודים מפרי חוק, הקטין את סכום הפיצויים שהיו זכאים יהודים לקבל על רכוש שנשדד מהם, הגביל את זכותם להחזיק קרקעות ואסר עליהם להעיד נגד נוצרים ולהחזיק עבדים נוצרים.

בארץ ישראל התאפיינה תקופת שלטונו של יוסטיניאנוס במפעלי בנייה מרשימים מחד גיסא, ובמעשי מרד ומהומות מאידך גיסא. מפעל הבנייה המרכזי שיזם יוסטיניאנוס בארץ היה הכנסייה שכּוּנתה 'נֶאָה' (Nea Ekklesia), כלומר 'הכנסייה החדשה', שנבנתה בירושלים במשך שתים-עשרה שנים (543-531). הכנסייה החדשה, שהוקדשה למרים אם ישו, הייתה ענקית ושטחה היה כמגרש כדורגל בן זמננו. בניין בסדר גודל כזה לא נראה בירושלים מאז ימי הורדוס! הכנסייה הוקמה בחלקה על רחבה מלאכותית, שנוצרה מדרום להר ציון תוך מילוי אחד ממורדות גיא בן הינום בכמויות אדירות של עפר (שרידי הכנסייה נחפרו ומקצתם נמצאים היום מול מגרש החניה של הרובע היהודי).

כנסיית נֶאָה (בעלת הגג האדום בקצה הימני) בפסיפס מפת מידבא שנעשה באותה תקופה (מקור: ויקיפדיה)

אחת ממטרותיו של יוסטיניאנוס בבניית הכנסייה החדשה הייתה הוכחת עליונותה של הנצרות על היהדות: יוסטיניאנוס הקפיד כי הכנסייה תיבנה בנקודה טופוגרפית גבוהה יותר מזו של הר הבית, ופרוקופיוס, שכינה את הכנסייה מספר פעמים 'מקדש', ציין שבוניה עשו שימוש בעצי ארזים (בדומה למקדש שלמה). זאת ועוד, על פי ממצאי החפירות ייתכן שחלק מחומרי הבניין נלקחו מחורבות בית המקדש.

בשנת 534 – בעיצומה של בניית ה'נֶאָה' – הביס בליסאריוס, מצביאו של יוסטיניאנוס, את הממלכה שהקימו השבטים הוונדלים בצפון אפריקה. לפי תיאורו של פרוקופיוס, שנלווה לבליסאריוס במסעותיו, תפס בליסאריוס בקרתגו, בירת הוונדלים, את אוצרות בית המקדש, שנבזזו על ידם כמאה שנים קודם לכן ברומא. פרוקופיוס מספר, כי האוצרות, ובכללם מנורת שבעת הקנים, הוצגו לראווה במצעד ניצחון בקונסטנטינופול ולאחר מכן נשלחו לירושלים.

כאמור, באותה עת התחוללו בארץ ישראל גם מהומות ומרידות והאחראים העיקריים להן היו השומרונים. ככל שנחלש היישוב היהודי בארץ לאחר דיכוי מרד בר כוכבא (135 לספירה) כך התחזקו השומרונים, וחבל השומרון בהנהגתם, שבמוקדו עמד המקדש בהר גריזים, אף נהנה מאוטונומיה מסוימת. אך גם השומרונים סבלו מן החקיקה הביזנטית, שהפלתה את הנוצרים לטובה, ומהתגרויות של שכניהם הנוצרים, ובתגובה התקוממו מספר פעמים נגד השלטון. שתיים ממרידות אלה התחוללו בימי יוסטיניאנוס, והראשונה והעיקרית שבהן הייתה בשנת 529. המרד, שמרכזו היה בשכם (שנקראה מאז התקופה הרומית בשם ניאופוליס), התפשט לאזורים רבים בארץ, הצטיין באכזריות ודוכא באכזריות. במהלכו נרצח הבישוף הנוצרי של שכם, כוהני דת נוצרים רבים הומתו וכפרים נחרבו. משהתעשת השלטון בקונסטנטינופול ושלח כוחות לדיכוי המרד התהפך הגלגל: השומרונים הובסו ועשרות אלפים מהם נהרגו או נמכרו לעבדות.

ז. חבלי משיח?

השילוב הנפיץ של גזירות דת, פרובוקציה בדמות הקמתה של כנסיית 'נֶאָה' בירושלים (שעל יהודים עדיין נאסר לשבת בה), שמועות על גילוי אוצרות בית המקדש והחזרתם לירושלים ומהומות ואירועי דמים בארץ – כל אלה יכלו להתפרש על ידי יהודי ארץ ישראל בני הזמן כ'חבלי משיח' המבשרים את בוא הגאולה. אומנם, עיקר העדויות לתסיסה יהודית משיחית בארץ ישראל הביזנטית מקורן בתקופה מאוחרת יותר, על רקע הכיבוש הפרסי קצר הימים של הארץ (614), אולם אפשר שראשיתה של תודעה זו הוא בתקופה בה אנו עוסקים.

יש להניח כי אבן בוחן ששימשה בידי יהודי התקופה לזיהוי 'חבלי משיח' הייתה קטע מפורסם בסיום מסכת סוטה (פרק ט, משנה טו), המונה את הסימנים המבשרים את בוא הגאולה:

סימני הגאולה שנמנו במשנה זו נחלקים לשלוש קבוצות: הראשונה, הידרדרות מוסרית של החברה ('פני הדור כפני הכלב'); השנייה, מאפייני שלטון הרֶשע ('המלכות תהפך למינות'); השלישית, שינויים אקלימיים ודמוגרפיים. לקבוצה האחרונה, החשובה לענייננו, שייך המשפט 'והגליל יֶחֱרַב והַגַבְלָן יִשּׁוֹם', שמשמעותו ברורה: חבלי הגליל והגולן יהיו לשממה ויתרוקנו מתושביהם. 'יחרב' פירושו גם יתייבש (כמו 'פַּת חֲרֵבָה' [משלי, יז 1], שפירושה פרוסת לחם יבש), ואם כך הרי שגם תופעות אקלימיות, כמו שלג בסיון, יכולות היו להתפרש כחלק מ'עקבות המשיח'.

נקודה זו עשויה לספק רמז להבנת המסר שאותו דימו יהודי ברעם למצוא בשלג הפתאומי שירד על כפרם בחודש סיון. הנה, דווקא על רקע הגזירות, ההשפלות והמהומות, שהיו מנת חלקו של עמם באותה תקופה, שולח אליהם הקב"ה את דברו בדמות השלג שלא בעתו, ובה בעת מאותת להם כי סדרי העולם משתנים והגאולה קרובה לבוא. מסר כזה חייב להיות מתועד למען הדורות הבאים: 'אל תתמהו על השלג שבא בניסן' – ונזכיר כי 'בניסן נגאלו, בניסן עתידין ליגאל' (ראש השנה, יא ע"א) – 'אנחנו ראינוהו בסיון'.

הגענו לסוף המסע בעקבות הכתובת שאבדה או שכלל לא הייתה. ההשערה שהעליתי רחוקה מלהיות מבוססת: היא נסמכת על הוכחות נסיבתיות ותישאר כזו כל עוד לא תתגלה הכתובת עצמה או מקורות חדשים שיצביעו על הסיבות לכתיבתה. אבל גם אם נשארים הדברים בגדר השערה בלבד, למדנו אגב כך משהו על בתי כנסת עתיקים בגליל, על נוסעים יהודיים בעלי חוש ביקורתי, על תהפוכות האקלים, על תפקידי השלג בפמליה של מעלה, ובעיקר על הגעגועים לפורקן ולגאולה, מאז ועד היום.

נסיים אפוא בשירה צובט הלב של נעמי שמר 'חבלי משיח', שאותו היא חיברה והלחינה לקראת יום העצמאות השלושים של מדינת ישראל (1978).

נעמי שמר, ספר גימל, ידיעות אחרונות, 1982

הפיוט 'ויהי בחצי הלילה', שחיבר יניי (מאות 6-5), מתאר את שינוי סדרי עולם ('תאיר כאור יום חשכת לילה') כביטוי לגאולה.
באיור: הפיוט על דף מראשית המאה ה-11 שנמצא בגניזת קהיר (מקור: הזמנה לפיוט)

עונ"ש בדרכים: כתב סתרים באנטוורפן, איפה אתונה, מיטה חמה באוּמָן

א. חידת היגיון

בית המדרש של חסידי צ'ורטקוב באנטוורפן (מקור: גוגל סטריט)

קוראי עונ"ש זוכרים אולי את הפוסט על מגילת הסתרים של חסידי קרֶצְ'ניף – קוד סודי שנועד להגן על המקום מפני מתנכלים ומאפשר רק ליודעי ח"ן לפתוח את מנעול הדלת לציון קברו של האדמו"ר בהר הזיתים.

ובכן, הרעיון נלמד היטב בכל תפוצות ישראל, ובשל המצוקות הביטחוניות הוא מיושם במוסדות יהודיים שונים, בבתי כנסת ובתי מדרש.

נציג עונ"ש בבלגיה (שבעצמו בחר להסתיר את זהותו), שיתף אותי בסודות הכמוסים של צופן בית המדרש של חסידי צ'ורטקוב, ברחוב Van leriusstraat 37, אשר באנטוורפן הבירה.

וכך, רק יודעי עברית והבקיאים במורשת ישראל יוכלו לפצח את הסוד ולבוא אל הקודש פנימה.

קשה, נכון?

הנה הפיתרון: 4 – רוחות שמים; 3 – נדרשים כדי לברך 'מזומן' בברכת המזון; 5 – חצי מנין; 1– סוף פסוק 'שמע' ('ה' אחד').

ברוכים הבאים.

ב. דע את היקום

אלון גלעדי טס לאחרונה בטיסת 'אל על' ועיין לפי תומו במפת יעדי החברה, כפי שהיא מוצגת במגזין 'אטמוספירה', המחולק לכל הנוסעים. העיון במפת העולם החריד אותו משלוותו. הייתכן שאתונה, בירת יוון, נדדה ממקומה ואיש לא סיפר לנו על כך?

כתב לי אלון:

בימים שבהם טייסים מתאבדים בצלילה אל הרי האלפים מה יותר מרגיע מלטוס ב'אל על'? על כל שקית של חטיף יש בערך ארבע חותמות כשרות שונות, אתה מתבקש לזוז ממושבך כדי לאפשר הפרדה בין גברים ונשים, תפילות מתקיימות במעברים – ברור שתהיה השגחה עליונה על המטוס! אתה מתרגע במושב המרווח ומעיין בעלון 'אטמוספירה' ובו מודפסת בצבע מפת הקווים של החברה. אבל אז אתה, עפּעס, נלחץ קצת, בעיקר אם אתה טס לאתונה, סנט פטרבורג או פראג. אתונה הועברה לטורקיה, ואת מקומה תפסה סופיה, בירת בולגריה! סנט פטרבורג הועתקה ממקומה ונדדה לצפון-מזרח וגם פראג 'ברחה' מזרחה – התקרבה לוורשה והתרחקה מברלין.

לא ברור אם יש פה איזה מסר סמוי (קונספירציה? נבואה?), אבל צריך רק לקוות שהטייס הוריד לפלאפון שלו את google maps ולא מנווט לפי המפות של 'אל על'.

נ.ב. כמובן שהפניתי את תשומת הלב של דוברוּת 'אל על' לטעויות המביכות כבר לפני כמה שנים.

למען הסר ספק, אתונה נשארה במקומה. הנה המפה הנכונה:

וגם סנט פטרבורג נשארה במקומה, למרות שאל על החליטה להזיז אותה.

ג. מיטה לנצח באוּמָן

מודעת קיר ברחוב מעלות המדרשה ברובע המוסלמי בירושלים (צילום: ברוך גיאן)

איזהו חכם? הרואה את הנולד.

כל מי שעיניו בראשו יודע שבאומן – עירו של רבינו נחמן מברסלב – צפוף רצח, בעיקר בראש השנה. מחירי השכירות מאמירים משנה לשנה, ומי יודע באיזו דירה תיתקע אם לא תדאג מראש לאכסניה הולמת.

בשבילכם, המודאגים, נולד המיזם 'מיטה לנצח'.

שלמו 2,000 דולר בלבד (במזומן!), ויש לכם מיטה עץ משובחת באומן לכל החיים. אפשר גם להשכיר אותה.

המודעה שרדה כנראה מן השנה שעברה, אבל אולי נשארו עוד כמה מיטות פנויות.

'מורנו הרב שליט"א' הוא הרב אליעזר ברלנד, השוהה לפי שעה מחוץ לארה"ק בעניין רע.

סיפורי רחובות: מי אַת ענבר לדרמן?

רחוב ענבר לדרמן על פי 'גוגל סטריט'

רחוב יש בירושלים ושמו 'רחוב ענבר לדרמן', אך מי היא ענבר לדרמן איש לא יודע. מסתורין גמור אופף את דמותה.

כתב לי מורה הדרך הירושלמי אלון תמרי:

בקצה העולם, אי שם בין השכונות קרית היובל לעיר גנים, ישנו רחוב קסום ושמו 'ענבר לדרמן'. הרחוב נושק ל'עמק האסבסטונים' (מקום בו שכנה בעבר מעברת העולים של קרית היובל, בית מזמיל), או בשמו הפופולרי 'גן העץ'. הכביש, שעובר למעשה בתוואי הוואדי, אינו מופיע באתר העירוני של שמות הרחובות, והעירייה 'אינה מכירה בו' כרחוב. גם מי שעבדו במשך שנים בהפיכת הוואדי לפנינת טבע ולריאה ירוקה אינם יודעים מה מקור השם. 

האחראי על השילוט העירוני אמר לי, כי לדעתו זהו שביל ולא רחוב, אך הפניתי אותו למפות רשמיות של העיריה (GIS) שבהן הכביש מופיע כרחוב ולא כשביל. הוא אמר שיברר ויחזור אלי... 

אגב, מתכננת ערים ממרכז הארץ, ושמה ענבר לדרמן, שעמה שוחחתי, מכחישה כל קשר. לפני כמה שנים היא ניסתה לברר מי זו בת דמותה, אך התייאשה. 

העירייה אולי לא מכירה ברחוב כרחוב, אבל מפות 'גוגל' בהחלט מכירות בו, וגם חברת 'אגד', שקו 23 שלה עוצר בתחנת 'ענבר לדרמן'.

ובכן, מי היא, או מי הייתה, ענבר לדרמן, ובמה זכתה שייקרא רחוב על שמה בעיר הבירה?

אלון תמרי לא אמר נואש והמשיך לברר עד שהצליח לפענח את החידה:

מתברר שהרחוב אכן קרוי על שמה של מתכננת הערים ענבר לדרמן, והיא בכלל לא ידעה שהיא כזו. לפני כחמש עשרה שנה ענבר עבדה כמה חודשים בחברת 'מפה'. לחברות מפות ולכרטוגרפים יש 'טביעות אצבע', שאותן הם משתילים כדי למנוע גניבות והעתקות. מישהו ב'מפה', ללא ידיעתה של ענבר, קטע את רחוב עמנואל רינגלבלום והחליט לשים טביעת אצבע ייחודית של 'מפה' ולקרוא לרחוב על שם אחת העובדות, הלא היא ענבר. בשנת 2012, כשניסתה ענבר לדרמן ('המקורית') לברר את המקור לשם הרחוב, היא הגיעה למבוי סתום, וכלל לא שיערה שהרחוב בעצם נקרא על שמה... 

מקור: מלגר

 הרחוב הוא ללא מוצא. יש בו בסך הכל שלושה בתי מגורים, שני בתי כנסת, ואדי, גן משחקים, ובקצה הרחוב יש בית ספר לחינוך מיוחד. כיוון שכמעט ואין תושבים ברחוב, גם אין ילדים שיעשו בבית הספר 'עבודת חקר' על שם הרחוב שלהם. כך יצא, שבמשך חמש עשרה שנה ועד עתה שמר הרחוב על אלמוניותו. איש לא ידע, איש לא שאל. עד שאנחנו באנו....  

אגב, עיריית ירושלים ו-GOOGLE הם לקוחות של חברת 'מפה' וכך השתלשלה הטעות.

ומה עכשיו?

כיוון שהתפנה שם לרחוב בירושלים, אני מציע לקרוא לו 'רחוב בואי הרוח', על שם ספרו של הרב חיים סבתו (ידיעות אחרונות: ספרי עליית הגג, 2007), שבית הכנסת של ילדותו, שמתואר בספר, עדיין עומד במקומו.

בעלי התוספות

מתברר שעלינו כאן על 'קצה קרחון' ומנהג זה של 'טביעת אצבע כרטוגרפית' פלש למקומות שונים ברחבי ארצנו.

כך למשל, זיו רביב, כתב Mynet בתל אביב, חיפש כבר בשנת 2012 את ניצן פלדמן, שעל שמו קרוי רחוב קטן באזור 'שדה דב' בתל אביב.

ואילו עופר מנשס, אחד ממנהלי 'מפה', ששמו נזכר בכתבה של זיו רביב, זכה בעצמו למשעול במקום מכובד מתחת לחומת העיר העתיקה (בין השער החדש לשער שכם), לפחות על פי 'גוגל Maps'...

וראו למטה גם את תגובותיהם של יהודה זיו ואביתר נור, שמוסיפים עוד כהנה וכהנה.

משעול עופר מנשס

ומצד שני, אולי בעצם זה לא רעיון רע לקרוא רחובות על שמם של ענבר, ניצן ועופר – מן הסתם בני הארץ, ששירתו בצבא, משלמים מסים כחוק ותורמים לבניין הארץ איש איש בדרכו – מאשר על שמם של אנשים 'חשובים', רבנים ועסקנים, שאיש לא שמע עליהם?

באתר Ynet, מיום 6 בספטמבר 2015, פרסמה יעל פרידסון את הסיפור עם קרדיט מצומק במיוחד לעונ"ש. שיהיה לבריאות...

תל צור: יישוב 'חומה ומגדל' שנשכח ותעלומת לבני-האש הסקוטיות

הנפת דגל בית"ר על מגדל השמירה החדש של תל צור. המצדיעים לבושים בבגדי התנועה (אוסף משפחת מחנאי)

מאת ארנון שמשוני

א. 'הספר הלבן' והקמת היישוב הבית"רי תל צור

ביום  רביעי, כ"ח באייר תרצ"ט (17 במאי 1939), פרסמה ממשלת בריטניה, על ידי שר המושבות דאז מלקולם מקדונלד, את המסמך הידוע בכינויו 'הספר הלבן' (השלישי), שבאופן רשמי נקרא 'Palestine: Statement of Policy' (פלשתינה: הצהרת מדיניות).

שער 'הספר הלבן' של מקדונלד (סרוק וניתן להורדה כאן)

ההצהרה, ברוח מסקנות ועידת סט-ג'יימס (17-7 במרץ 1939), ניתנת לתמצות כדלקמן:

• תוך עשר שנים מפרסום הספר תוקם בשטחי ארץ ישראל המנדטורית מדינה דו-לאומית; הרכב הממשל בה יהיה בהתאם לשיעורי האוכלוסייה היהודית והערבית. 
• מכסת העלייה היהודית בחמש השנים הקרובות תעמוד על סך כולל של 75,000 נפש; חריגה ממכסה זו תותנה בהסכמת הערבים. האוכלוסייה היהודית לא תחרוג משליש.
• תוגבל קניית קרקעות בארץ ישראל על ידי יהודים, ובאזורים מסוימים תיאסר כליל. האזור שבו הותרה רכישת קרקעות ליהודים – השרון וחלק מצפון השפלה: חמישה אחוזים בלבד משטח הארץ.

המסמך הדרקוני התקבל בתדהמה ובזעם ביישוב היהודי בארץ (שמנה באותה עת כ-430,000 נפש) ובקרב יהודי העולם.

יום למחרת פרסומו של 'הספר הלבן' כבר נערכו הפגנות המוניות בתל אביב, בירושלים ובחיפה ובמהלכן נפצעו כמאה מפגינים, שישה שוטרים בריטים וקצין צבא. אחד השוטרים מת מפצעיו ועל ירושלים הוטל עוצר.

כותרות העיתונים 'דבר' ו'המשקיף', 19 במאי 1939

מועד אישורו של 'הספר הלבן' בפרלמנט הבריטי נקבע ל-23 במאי, ולקראת יום זה, שחל בערב חג השבועות תרצ"ט, יזמה הנהגת היישוב מבצע חריג, נרחב ומורכב: הקמת שישה יישובים חדשים, בו זמנית. 

מאז הפעלת מדיניות 'חומה ומגדל', בדצמבר 1936, ועד תחילת מאי 1939 עלו על הקרקע 39 ישובים שהשתייכו לשבע תנועות התיישבות ציוניות (הקיבוץ הארצי השומר הצעיר; הקיבוץ המאוחד; חבר הקבוצות; הקיבוץ הדתי; תנועת המושבים; הנוער הציוני; מכבי הצעיר), אך אף פעם לא עלה מספרם היומי על שניים. המבצע המתוכנן התאפיין בתקדים נוסף: השתתפו בו, לראשונה, גם אנשי בית"ר, אלה שכונו 'הפורשים'.

למחרת חג השבועות תואר המאורע בעיתון 'דבר':

דבר, 25 במאי 1939

השתתפות חברי בית"ר במבצע זכתה לתגובות מעורבות בקרב חברי התנועה הרוויזיוניסטית. היו שהתגאו בחלוציותם של המתיישבים, שעלו למקום אשר תנאיו ואקלימו קשים ושלושה ניסיונות קודמים להתיישב בו, בימי העלייה השלישית, נכשלו; והיו שהסתייגו מפעילות התיישבותית, החורגת משיטת המאבק האלים אשר לה הטיף מנהיג התנועה, זאב ז'בוטינסקי. בייחוד חרה לכמה מהם המידע על סיוע כספי וארגוני שקיבלו מתיישבי תל צור מן הסוכנות היהודית והמרכז החקלאי של ההסתדרות, וכפי שאכן נכתב בהמשך אותה ידיעה ב'דבר': 'מוסדות ההסתדרות עמדו במלוא יכולתם לעזרת הגופים. כולם'.

וכך, למשל, פרסם צ' ירובעל, בגיליון 28 במאי 1939 של העיתון הרוויזיוניסטי 'המשקיף', את המאמר 'לא זאת התשובה'. זו הייתה תשובה ביקורתית לפרסום בעיתון היריב, 'דבר': 

המגדלור של תל צור (אוסף משפחת מחנאי)

כמנהג הימים, בבוקר שלמחרת העלייה על הקרקע, חג השבועות, החלו לבקר בנקודה החדשה אנשי ההנהגה של בית"ר מרחבי הארץ, וכן ראשי הסוכנות היהודית וביניהם אליהו גולומב ואברהם הרצפלד. ברכה חבס, חברת מערכת 'דבר' ו'עתונאית השטח' שלו, פרסמה את רשמיה ביום 8 ביוני 1939.

ברכה חבס (1968-1900) צילום משנות העשרים

כמה מן העובדות המופיעות בכתבתה של חבס ראויות להבהרה. 

'ימי נערים עברים רוגמים באבנים את אחיהם המתפּקדים ברחובות תל-אביב' – ב'דבר' מיום 19 במאי 1939 דווח, כי ביום ההפגנות נגד הספר הלבן, שנערכו יום קודם לכן בתל-אביב, 'בריונים רויזיוניסטים, מחרחרי ריב ומכשילי הישוב, ארגנו תהלוכה, שבראשה נושא דגל ומתופף, משפת הים לכיכר מגן דוד, ניסו לתקוף את בית העיריה ובית ברנר, רגמו את השומרים באבנים ופצעו יותר מעשרה'. 

'הנציב' – כינויו של מנהיג ארצי בתנועת בית"ר.

'צו' – מעין 'פקודת יום', כנהוג בארגון חצי-צבאי.

צילום: עודד ישראלי

'דגל המנורה המפותל' – דגל בית"ר עם סמל המנורה מתנפנף ברוח (ראו בתמונה למעלה). 

'חורבת אום-אל-עלק מימי חלוצים ראשונים וחצץ וכבישים' – תזכורת לנסיונות ההתיישבות באתר זה בשנים 1923-1920 על ידי אנשי העלייה השלישית – 'קבוצת סיגניובקה', 'קבוצת לופט', 'משמר הוולגה' – שכולם הסתיימו בנטישתו. אדמות אום-אל-עלק (היום השטח המכונה רמת הנדיב) היו שטח של כ-11 קמ"ר, רובן אדמות סלע וביצה, ומקצתן חלקות אדמה קטנות שהיו ראויות לעיבוד חקלאי.

'קבר יחיד של נערה חלוצה אשר עלתה באש בכברת ארץ זו' – זהו קברה של צפורה (צשיה) לופט-לנצ'יץ, שנכוותה קשה בתאונה במטבח הקבוצה ונפטרה ביום כ"ז באייר תרפ"ב (1922). בשנת 1956 הועבר קברה לקיבוץ גן שמואל על ידי חבריה. את סיפורה של 'צ'סיה היפה' אפשר לקרוא בבלוג של עודד ישראלי 'מצבות מדברות'.

מתיישבי תל-צור הבית"רים חיו במקום, בתנאים קשים ביותר, קרוב לחמש שנים. בשנת 1942 החלו במעבר הדרגתי לחאן שוני הסמוך, ומשם עברו, בשנת 1946, למושב 'נחלת ז'בוטינסקי' שבפאתי בנימינה. רבים מהם המשיכו לעסוק בחקלאות גם במקומם החדש.

ב. מה עושים לבני-אש מסקוטלנד בתל צור?

מקור: צימר

לפני שש שנים, ערב שבועות 2009, קיימו צאצאי המתיישבים בתל צור ובני משפחותיהם טקס לציון שבעים שנה לעלייה על הקרקע. באתר הנטוש, על גבעת הטרשים שליד המעיין הנקרא היום עין צור, הותקן שילוט על המתקנים ששרדו והוצב שלט מטעם 'המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל'. נישאו נאומים והועלו זיכרונות.

לפני כמה חודשים ביקרנו במקום בהדרכת חברנו הטוב ועמיתי למקצוע (רפואה וטרינרית) ד"ר בני מחנאי, שעשה בתל צור את שנות ילדותו הראשונות. הוריו, עוזיהו (אייזיק) וצפורה, היו חברי פלוגת הגיוס של בית"ר בנהריה, אחת מארבע פלוגות בית"ר שנציגיהן השתתפו בעלייה על הקרקע.

במקום נותרו כמה שרידים מימי 'חומה ומגדל' והם סומנו בשילוט: 'אתר המגדל' (כיום מוצב שם תורן ועליו דגל הלאום), 'בסיס הגנרטור', 'עמדת שמירה', 'סככת צאן', 'תצפית', מגורים, מטבח  ועוד. משפחת מחנאי תרמה ספסל לנוחיותם של קשישים כמונו.

תוך שאנו משוטטים במתחם, שגודלו 1,6 דונם (40X40 מטר), ואשר בו התגוררו בשעתו כארבעים נפש, משכו את תשומת לבנו לִבְנֵי-אש שחוקות, רובן שבורות, אשר היו מפוזרות בשטח וחלקן עדיין מחוברות ביניהן בטיט. על רובן ניתן היה לזהות את האותיות FORTH. לבני-אש הן אבנים שעמידות בטמפרטורות גבוהות במיוחד ולמעשה הן חסינות אש. משתמשים בהן, בדרך כלל, לבניית תנורי חימום ואפייה, במסעדות ובמאפיות, והן מוכרות בשם 'לבני שָׁמוֹט'.

התקשינו להבין לאיזה צורך נזקקו חלוצי תל צור ללבנים כאלו, המשמשות, כאמור, לבניית כבשנים או תנורים גדולים. מתקנים כאלה – למיטב זיכרונו של בֶּנִי – לא היו ביישוב.

חידת השםFORTH  שעל הלבנים נפתרה בקלות בסיוע המרשתת. התברר כי מפעל לייצור לבני-אש בשם זה (Forth Firebricks: Roughcastle Firebrick Works) פעל בין השנים 1965-1892 צפונית-מזרחית לגלזגו שבסקוטלנד.

ועוד התברר לנו, שלבני-אש מהוות נושא לתחביב אספנות מיוחד – Firebrick spotting. האספנים זיהו עד כה לא פחות מ-621 מפעלי ייצור שפעלו לאורך השנים בסקוטלנד. מצאנו במרשתת צילומי לבנים עם כתובת זהה לזו שנשתיירה בתל צור, ואחד האספנים הסקוטים, שעמו היינו בקשר, שמח מאוד להוסיף את שמה של ישראל לרשימת המקומות האקזוטיים בעולם (פרו, למשל) אשר אליהם הגיעו לבני השמוט המהוללות של FORTH. 

לבני אש לאספנים בחנות עתיקות בדבלין (מקור: Mac's Warehouse)

איך ולאיזה צורך הגיעו הלבנים הללו מסקוטלנד לתל צור?

יגענו ומצאנו.

התשובה התגלתה בספרו של ישעיהו (שייקה) מחנאי, אחיו של עוזיהו מחנאי, שנקרא 'נחלת ז'בוטינסקי: תולדותיה של התישבות בית"רית'. הספר נדפס בשנת תשי"ב (1952), לרגל מלאת שלוש-עשרה (בר-מצווה) ליום העלייה על הקרקע.

 הנה מה שכתוב שם (עמ' 127-126):

צדק שייקה מחנאי באשר ל'תוצרת המשובחת' של הלבנים השרופות, אף כי טעה בזיהוי מקורן. הן לא היו מתוצרת צרפת, כפי שסבר (אולי בשל הצליל הצרפתי של 'שמוֹט'), אלא, כאמור, מתוצרת סקוטלנד. 

חידה גררה חידה: מהו 'ה"רוסטון" היפה שלנו', אשר 'שכן כבוד' בבית המכונה?

ובכן, 'רוסטון' (Ruston) היה שמו של גנרטור בעל מוניטין מתוצרת בריטית, שבשעתו רווח בארץ כמחולל חשמל, בין היתר בישובי 'חומה ומגדל'. גם עליו סיפר מחנאי בספרו (עמ' 85):

מנועי רוסטון יוצרו במפעל בעיר לינקולן שבבריטניה. מפעל זה, שנוסד באמצע המאה ה-19, התמחה בייצור מכונות קיטור, והוא ממשיך לפעול עד עצם היום הזה (בשנת 2003 נרכש על ידי חברת סימנס).

דואר היום, 18 באפריל 1921

כאשר עברו אנשי תל צור לנחלת ז'בוטינסקי, עבר ה'רוסטון' היפה יחד עמם והופעל לשאיבת מים מנחל התנינים.

סמלה המסחרי של חברת 'רוסטון'

ולסיום, קוריוז מתוק-מריר מאלבומו של בֶּנִי מחנאי.

ילדי תל צור משתעשעים עם שני חמוריו של העגלון מאיר קפלן

תמונה זו – בה נראים בני מחנאי על החמור השמאלי וחברו פרויקה גרוס על החמור הימני – נושאת עמה זיכרון כאוב. בשנת 1943, בהיותם בני חמש, הורכבו שני הזאטוטים על גבו של אחד החמורים, שנשלח ללא מלווים לגן הילדים שבמבצר שוני. בדרכה נתקלה 'השיירה' בקן צרעות. החמור השליך את השניים לצדי הדרך ודהר בגפו לשוני. כשהגיע החמור ללא רוכביו יצאו מיד לחפשם ומצאו את פרויקה עקוץ קשה; הוא אושפז וניצל. בני, שהושלך לצד השני, יצא ללא פגע. 13 שנים לאחר מכן, בימי מבצע קדש (1 בנובמבר 1956), נפל פרויקה בן התשע-עשרה בקרב רפיח.

ג. איך מגיעים?



מכביש 652, המוליך מבנימינה אל זכרון יעקב (כביש זה נסלל על ידי אנשי העלייה השלישית מקבוצת אום-אל-עלק), פונים מערבה אל מגרש החניה שליד הכניסה הצפונית (העליונה) של בית הספר 'אורט בנימינה'. מימין, ממש לפני שער הכניסה לבית הספר, מטפס שביל של כמאתיים מטר לכיוון צפון-מערב, אל הגבעה. המקום מסומן בשלט כחול.

אפשר להגיע גם ב'שביל ישראל' מגני רמת הנדיב, הנמצאים כשלוש מאות מטר מצפון-מערב לתל צור. הנוף הנשקף מן הגבעה מרהיב. ההליכה לא קשה והסיפור מרתק.

בסביבה הקרובה תוכלו לבקר גם במעיין עין צור, בבית מרחץ רומי, וכמובן במבצר שוני ובפארק ז'בוטינסקי.

מקור: ויקיפדיה

ועדיין נותרו כמה שאלות פתוחות: מי היה 'היהודי' שבנה כבשן אש מודרני על המורדות הדרום-מזרחיים של הכרמל, שיבר שם את עצמותיו ואיבד את מכנסיו, ומי היה היבואן שממנו רכש אותו יהודי את לבני FORTH שהתגלגלו לתל צור? 

אולי מישהו מקוראי הבלוג יודע?

שלמי תודה לבני ואתקה מחנאי

* פרופסור ארנון שמשוני הוא רופא וטרינר, שבעבר שימש מנהל השירותים הווטרינריים בישראל.