יום שישי, 30 באוקטובר 2020

שירי הערש בימי העלייה הראשונה: התעורר, בן יקיר

'תחת ערש בני', ציור של זאב רבן במקראה 'בלשון עמי' בעריכת צבי שרפשטיין
הוצאת שילה, ניו יורק 1927 (אוסף אליהו הכהן)

מאת אליהו הכהן
הוֹלְכִים וְאוֹבְדִים הַשִּׁירִים, / רַק הֵדָם הַקַּל לָנוּ יַעַן
(יצחק קצנלסון, 'יפים הלילות בכנען')

שנים רבות חלפו מאז בקעו מחלונות בתיהם של חלוצי המתיישבים במושבות העלייה הראשונה צליליהם של שירי הערש הראשונים. שירים אלה, שעמם השכיבו אימהות את ילדיהן בלילות כנען הצוננים והבהירים, כאשר רק יללת תנים נוגה חצתה את דמי הליל, היו הראשונים שהגיעו לאוזניהם של ילידי הארץ. הם נצרבו עמוק בזיכרונם וליוו אותם גם בתמורות העתים עד גיל זקנה ושיבה. בני הדורות הראשונים הלכו זה מכבר לעולמם, ועמם נדם גם הד קולם של שירי ערש רבים. סדרת מאמרים זו תוקדש לבירור מקורם וגלגוליהם של כמה משירי הערש הללו, שמקצתם מוכרים היטב גם בימינו. 

אך לא כל שירי הערש נכנסו להיכל התהילה של הזמר העברי. היו בהם כאלה שלא הצמיחו כנפיים ולא שרדו מעבר לתקופתם. שירים אלה כלל אינם מוכרים ואף לא הקלטה אחת שרדה מהם. עם זאת, משימת התיעוד של זמרת הארץ בראשית ההתיישבות החדשה מחייבת גם סקירה של הצעדים הראשונים והמהוססים, ועמם נפתח

לשירי הערש של העלייה הראשונה קדמו כמובן שירי הערש של בני היישוב הישן. אלה הושרו בירושלים העתיקה, בשכונות הראשונות שמחוץ לחומה ובמשכנות היהודים בחברון, בצפת, בטבריה, ביפו, בעזה, בשפרעם, בפקיעין, בשכם, בעכו ובחיפה. שירת ערש זו הייתה רבת גוונים, וכל עדה התאפיינה ברפרטואר שירים משלה: אימהות ספרדיות לחשו לילדיהן עם רדת ליל רומנסות ליריות בלדינו, בנוסח 'דורמה דורמה קרידו מיו' (נומה, נומה, יקירי שלי); לעולים מצפון אפריקה ומארצות המזרח המוסלמי היה אוצר עשיר של שירי ערש בערבית-יהודית, ועל כל אלה נוספו אצל כל בני העדות מזמורים ופיוטים בלשון הקודש שסגנונם שקט ומרגיע. 

עולי תימן הראשונים, נחשוני עליית תרמ"ב, שהתיישבו בירושלים ובכפר השילוח, הביאו אתם שפע שירים וזמירות של פייטני תימן, ובהם שירי כמיהה לציון כמו 'קריה יפהפייה', ו'אהבת הדסה'. בקרב האשכנזים הגיוון היה רב אף יותר: לכל פלג ולכל חצר חסידית היו ניגוני ערש משלהם. לעתים הסתפקה האם בשינון קריאת שמע לילדיה, ולעתים הרדימה אותם במלמול הברות חסרות פשר, כגון 'אַיי-לִי-לוּ-לִי', שאחריהן באו מילות חיבה ביידיש, כגון מן ייגעלע (ציפור שלי), זיסעלע (מתוק), מיידעלע (ילדונת), ייִנגעלע (ילדון), טײַערע (יקיר), קרוין (כתר), שעפֿעלע (שֶׂה; מקביל ל'כַּפָּרָה' שלנו) וכדומה. מילמולי ערש אלה אין איש יודע את מקורם. הם עברו מדור לדור כמסורת רבת-שנים וכמובן שלא עמד מאחוריהם מחבר או מלחין כלשהו. אך שירת ערש ארץ-ישראלית חדשה, שיהיה בה הד לתמורה ההיסטורית שחלה במעמד היהודים בארץ, לא נוצרה בקרבם. 

שלושה שירים, שחוברו בשנת 1883, רשאים לשאת את תואר הביכורים של שירי הערש מימי העלייה הראשונה: האחד, 'התעורר, בן יקיר', חובר בראשון לציון ברוסית והושר בה זמן מה; השני, 'בכורי, ילדוני העברי', נכתב בירושלים ונותר אפוף תעלומה; והשלישי, 'שיר הערש עבריה שׁׂרָרֶת', המוקדם בין השירים, הגם שנדפס בשירון רב-התפוצה כנור ציון (תושיה, ורשה תר"ס), לא זכה להשתלב בזמרת הארץ. רשימה זו תוקדש לשיר הראשון, והבאות אחריה לשני השירים האחרים.

א. שיר הערש הראשון היה ברוסית 

תמונה ראשונה של מושבה בארץ ישראל: ראשון לציון, 1883
(על התמונה ראו מאמרי 'מושבה לא נושבה: התמונות הראשונות של ראשון לציון', בלוג עונג שבת, 14 באפריל 2017) 

שיר הערש הארץ-ישראלי הראשון, 'התעורר, בן יקיר', נכתב ברוסית (כותרתו המקורית הייתה 'שיר הבוקר'). הוא נולד בראשון לציון כשנה לאחר הקמתה (1882). הלשון העברית לא קנתה עדיין מעמד של שפה מדוברת בחיי היום-יום. שפת התקשורת והשיח ברוב בתי המושבה התנהלה בעיקר ברוסית (ובמידה מסוימת גם בצרפתית וביידיש), ומטבע הדברים גם רפרטואר השירים הושפע משפה זו. ואכן, הביל"ויי מנשה מאירוביץ (1949-1860), שהגיע לראשון לציון כבר ב-1883, ציין בכמה מקומות בזיכרונותיו כי בערבי השירה הראשונים שנערכו במושבה שרו הביל"ויים שירים רוסיים שאותם הביאו מארצם, ובהם 'וולגה', 'דוּבִּינוּשְׁקָה', או 'מִי דְרוּזְ'נוֹ נַא וְורַגוֹב פּוֹסְפֶּשִׁים' (שהפך ל'חושו אחים חושו'):

מנשה מאירוביץ, ארבעים וחמש שנה (תרמ"ב-תרפ"ז): זכרונות ורשימות, תל אביב תרפ"ט, עמ' 16
מנשה מאירוביץ, בימי בילו, הוצאת ראובן מס והקהק"ל, ירושלים 1942, עמ' 37 

השיר 'התעורר, בן יקיר' נכתב אמנם ברוסית, אך תוכנו היה ארץ-ישראלי לכל דבר. המחבר היה לאון (לב) שוורץ, צעיר יליד רוסיה, שעלה לארץ ישראל מווינה וכאן חבר לאנשי ביל"ו וגר בראשון לציון. בארץ שינה שוורץ את שמו וקרא לעצמו 'ל"ב א"ש', אולי ראשי תיבות של לאון בן א'[?] שוורץ. שם השיר ברוסית היה 'שיר הבוקר'. לימים ניתנה לו הכותרת 'ראשון לציון', ואילו אנו נשתמש בכותרת 'התעורר, בן יקיר' על פי המילים הראשונות בתרגום העברי של אחד מבתיו שנעשה על ידי צבי גורדון (על גורדון ראו בהמשך).

לדברי מאירוביץ, שוורץ חיבר את השיר בהשפעת שיר ערש מפורסם של המשורר הרוסי מיכאיל יורייביץ' לֶרְמוֹנְטוֹב (1841-1814), שנפתח במילים 'סְפִּי מְלַדֶנֶץ מוֹי פְּרֶקְרַסְנִי' (נומה עוללי החביב). כפי שנראה בשתי הרשימות הבאות, שיריו של לרמונטוב היו מקור השראה לשירי ערש עבריים נוספים מתקופת העלייה הראשונה. 

מאירוביץ העתיק, זה מול זה, את הטקסט הרוסי המקורי של השיר ואת הטקסט העברי המתורגם, והוסיף כי השיר 'נתן ביטוי להווי המיוחד של ראשוני המתיישבים'.

מנשה מאירוביץ, בימי בילו, עמ' 37 

להבדיל מיתר השירים שהושרו במושבה, שיובאו מרוסיה וייצגו תכנים ונופים זרים, שיר זה, הגם שנכתב והושר ברוסית, נולד מלכתחילה כשיר ארץ-ישראלי. הוא הופנה אל ילדי המושבה, נזכרו בו חבלי ההקמה של ראשון לציון ואף הופיע בו שמה המפורש. על תפוצת השיר בקרב יושבי ראשון לציון העיד גם הביל"ויי ישראל בלקינד, שהביא במלואו את הטקסט המקורי ברוסית וציין כי השיר הושר 'בהתלהבות גדולה', בלחן שחיבר אברהם גולדפדן (על כך בהמשך):

ישראל בלקינד, 'מצאנו מים', המאיר: ירחון מדעי פופולרי מוקדש לארץ ישראל ויישובה, חוברת א (תרע"א), עמ' 19 

בזיכרונותיו סיפר מאירוביץ כי בשנת 1882, כאשר יוסף פיינברג נסע לצרפת כדי לנסות ולשכנע את הברון רוטשילד לתמוך במתיישבים, שהגיעו לפת לחם, נותרה ברטה רעייתו הצעירה לבדה במושבה הנידחת. ברטה, פסנתרנית מחוננת שלימים הייתה לרוח החיה בערבי השירה והנגינה בראשון לציון, שרה אז לשני ילדיה מוכי הקדחת את שיר הערש ברוסית, שפת אמה. מאירוביץ צירף לרשימתו את הנוסח העברי של השיר:

מנשה מאירוביץ, מהשביל אל הדרך, בעריכת אהרן חרמוני, שטיבל, 1936, עמ' 121
יוסף פיינברג וברטה ציפרמן לפני נישואיהם באודסה, 1872 (ישראל נגלית לעין)

את עדויותיהם של בלקינד ומאירוביץ חיזקה המורה הוותיקה והסופרת יהודית הררי לבית אייזנברג (1979-1885), שגדלה בארץ בימי העלייה הראשונה. משפחתה, שעלתה לארץ מפינסק כשיהודית הייתה תינוקת בת שנה, נמנתה עם מייסדי המושבה רחובות. בנעוריה הייתה יהודית גננת בגן הילדים העברי הראשון שפתחה אסתר שפירא-גינזבורג בראשון לציון, ואחרי כן הקימה את גן הילדים העברי הראשון ברחובות. לימים נמנו יהודית ובעלה המחנך חיים הררי עם מייסדי תל אביב.

יהודית אייזנברג, ירושלים 1906 (ויקיפדיה); שנה אחר כך נישאה למורה חיים הררי

בריאיון שקיימתי איתה בשנת 1974 על שירי העלייה הראשונה, היא זכרה היטב את 'התעורר, בן יקיר', וציינה שהושר כשיר ערש עוד לפני שקמו במושבות יהודה גני ילדים ובתי ספר עבריים שבהם לימדו שירים. תוך כדי דיבור תלשה דף ממחברת ולהפתעתי רשמה עליו מזיכרונה את כל מילות השיר בעברית, מראשיתו ועד סופו. את הדף עם השיר בכתב ידה מסרה לי למשמרת. 

מילות 'התעורר, בן יקיר' כפי שרשמה מזיכרונה יהודית הררי (אוסף אליהו הכהן)

כפי שיתברר בהמשך, השיר תורגם לעברית לא לפני שנת 1925, ונוסחו העברי המוקדם ביותר נדפס רק בשנת 1932. ממילא ברור שהתינוקת יהודית אייזנברג שמעה את השיר בגרסתו הרוסית, ולא בזו העברית.

ואכן, הנוסח העברי המוקדם ביותר שהגיע לידינו ראה אור ב-1932 על ידי יצחק שמואל סגל, שהיה מנהל סניף הדואר בראשון לציון, מפיץ העיתונים במושבה וגם מו"ל. לכבוד חג היובל של המושבה כינס סגל כמה משירי הראשונים והדפיסם בחוברת מיוחדת בת 15 עמודים שנקראה דברי שיר: קובץ שירים על שיבת ישראל לארצו ועל ראשון לציון. בין השירים כלל סגל גם את 'התעורר, בן יקיר', שאותו כינה בשם 'ראשון לציון'. מעניין שנוסח זה שונה מעט מן הנוסח המאוחר יותר שהדפיס מאירוביץ וזה שזכרה יהודית הררי. מה קדם למה? לא נדע.

י"ש סגל (עורך), דברי שיר, תל אביב תרצ"ב

ב. על המחבר לאון שוורץ

רק מעט ידוע לנו על מחבר השיר לאון (לב) שוורץ, שכינה את עצמו ל"ב א"ש. הוא היה תושב אודסה שלמד רפואה באוניברסיטת וינה, שם גם הצטרף לאגודת הסטודנטים הציונית 'קדימה'. לארץ ישראל הגיע בשנת 1883 ועם בואו הצטרף לאנשי ביל"ו בראשון לציון. את פעילותו במושבה החל בשיתוף פעולה עם ישראל בלקינד, מנשה מאירוביץ ויוסף פיינברג, בעריכת עלון בעברית וברוסית שבאמצעותו יפיצו ברבים ידיעות מן הנעשה במושבה בפרט ובארץ ישראל בכלל. לא ידוע אם אכן יצא העלון לאור: ההיסטוריון ישראל קלויזנר סבר, כי מחוסר אמצעים לא הצליחו בני החבורה לממש את תוכניתם (בהתעורר עם, הספריה הציונית, תשכ"ב, עמ' 508-507); לעומתו טענה ההיסטוריונית שולמית לסקוב כי גיליון אחד כן שוכפל (הביל"ויים, הספריה הציונית, תשל"ט, עמ' 181; כתבים לתולדות חיבת ציון ויישוב א"י, מהדורת לסקוב, ב, תשמ"ה, עמ' 278). בין כך ובין כך, לא נותר מעלון זה אפילו עותק אחד. 

שוורץ גם ניסה לטפח במושבה הצעירה מסורת של ערבי קריאה, נגינה ושירה. על כך אנו למדים ממכתב ברוסית ששלח הביל"ויי זאב (ולדימיר) דובנוב ב-23 בנובמבר 1883 לאחיו ההיסטוריון שמעון דובנוב, ובו כתב: 'בשבוע שעבר היה נשף ספרותי-מוסיקלי-קולי, שנערך על ידי מר שוורץ הידוע לכם, שיהיה גם העורך של כתב העת המתוכנן' (כתבים לתולדות חיבת ציון, ב, עמ' 278). ייתכן שכבר באותו ערב השמיע שוורץ לראשונה את שיר הערש החדש שחיבר לילדי המושבה, שכן כתב היד של השיר ברוסית, בחתימת לב שוורץ, השמור באוסף אמנון הורביץ בארכיון הציוני המרכזי (תיק 164/5 A), נושא את התאריך נובמבר 1883.

במהלך כתיבת רשימה זו פניתי לארכיון הציוני בבקשה לעיין שוב בכתב היד. והנה התברר להפתעתי כי השיר המקורי שכתב שוורץ מנה ארבעה בתים (מהם תרגם גורדון רק את הבית השלישי) וכותרתו המקורית היא 'שיר הבוקר'.  

כתב היד של השיר המקורי: ראשון לציון, נובמבר 1883
(באדיבות הארכיון הציוני המרכזי)

הנה הוא אפוא השיר המלא בתרגום לעברית. ידידתי ויקטוריה (ויקי) ציביסלבסקי היא שתרגמה מילולית את בתי השיר, פרט לבית השלישי, שכאמור תורגם בידי צבי גורדון:


שיר הבוקר

עורה, קום חיש, ילדי התמים!
קום ורחץ פנים  הֱיֵה מלא מרץ
לטייל בשדה מאחורי מחרשה.
ראה איך אביך חורש באדמה,
ואיך זורק (!) זרעים בתוך האדמה,
איך הלחם מבשיל בשדה.
איך לאחר שיקצרו, יביאו את הלחם לאסם 
אז החיים האלה לא יהיו לך לעול,
תגלה את נפלאות החיים,
אז תהיה חופשי בזקנה  
עורה, קום חיש, ילדי התמים!

התעורר, בן יקיר, התעורר!
השמש כבר עומדת גבוה,
קום והתלבש, הזדרז,
אביך מחכה מזמן בשדות!
שם הוא עמל ומזיע
על מנת להרוויח את לחמו,
על מנת להגן על ארץ המולדת מידי האויב
ולחיות בה חופשי!
עד לא מזמן היה הוא חסר בית,
נודד בין חיות בר!
הבא לו את ארוחת הבוקר הצנועה הזו,
עורה, קום חיש, ילדי התמים!

התעורר, בן יקיר, הילדים כבר ערים
ושומעים הם סיפור ספוג גאון,
איך אבות על סלעים, חול מדבר והרים,
אז יסדו את ראשון לציון,
איך שמחו העליזים על קיבה רעבה,
רוח עוז וגבורה בם דובב,
כ'בני שטן' נתפרסם שמם בסביבה,
כי בני חיל היו עזי לב...
איך במי רפש ובוץ שברו צמאונם,
עמלו וקדחו לילות וימים,
ואת הדרך לחופש סללו באונם...
עורה, קום חיש, ילדי התמים!

התעורר, בן יקיר! למה אתה מכורבל?
המולדת קוראת לנו לקרב!
אביך נענה לקריאה,
ופרץ הוא קדימה לקרב!
לכאן הגיע עלוב ומפוחד,
עכשיו ראה איך נהיה:
חסר פחד אל מול אויבים,
כרעם על פחדנים ערמומים!
ראשון לציון הייתה מעוזו הנאמן,
לא היו עמו חברים רבים,
אך כולם היו אמיצים ללא גבול,
עורה, קום חיש, ילדי התמים!

כדאי להעמיק קצת בתוכנו של השיר. בבית הראשון מוזמן הילד המתעורר משנתו לעקוב אחר עבודת אביו בשדה: למן החרישה והזריעה ועד הבשלת התבואה. מילות העידוד האלה, לחיים של עמל שבכוחם להסיר מן האיכר את עול הפרנסה ולגלות לו את יופיים של החיים עצמם, נכתבו כאן בארץ ישראל בשנת 1883, שנה אחת בלבד לאחר ייסוד המושבה. טקסט זה מקדים את 'די סאָכע' (המחרשה)שירו הידוע של אליקום צונזר, שנכתב במינסק, ככל הנראה ב-1884, ועד כה ראינו בו את שיר הזמר הראשון המטיף לחיי עמל. שיר זה מוכר לנו בתרגומו העברי של נח שפירא (בר-נ"ש) משנת 1895: 'במחרשתי כל אושרי ירשתי, אראה חיים טובים ולא אחסר דבר'. 

בבית השני מעודד המשורר את ילדי המושבה לא להסתפק בעזרה לאבותיהם בשדות, אלא גם 'להגן על ארץ המולדת מידי האויב ולחיות בה חופשי'. דומה אך גם שונה למה שיכתוב זמן לא רב אחר כך נ"ה אימבר: 'להיות עם חופשי בארצנו'... 

ראשון לציון 'הקונקרטית' ומתיישביה נזכרים בשני הבתים האחרונים. 'עליזים על קיבה ריקה', 'בני חיל', 'בני שטן', שמגינים בעוז רוחם על המולדת בכלל ועל ראשון לציון, 'המעוז הנאמן', בפרט. מי הם ה'אויבים' ה'פחדנים ערמומים' שאליהם הוא מכוון בשירו? אולי הכוונה לערביי הסביבה, שחמדו את יבולי השדות והתנכלו למתיישבים, ואולי הייתה זו השפעת 'שיר ערש קוזקי' של לרמונטוב, שקרא להילחם בצ'צ'נים (בשיר זה נעסוק באחת הרשימות הבאות).

זמן לא רב אחרי כן, בשלהי 1883 או בראשית 1884, עבר שוורץ לירושלים ובה גר בדירה אחת עם הביל"ויים מחבורת שה"ו (על בני חבורה זו ראו במאמרי 'מימי הביל"ויים, יעקב שרתוק, הראשון שבראשונים', בלוג עונג שבת, 20 בספטמבר 2017). כאן חבר לאליעזר בן יהודה בעריכת ירחון קצר מועד בשם מבשרת ציון, שהופיע בסך הכל ארבע פעמים. בירחון זה פרסם שוורץ מאמר בעברית על הפעילות החקלאית בראשון לציון, פרי התרשמותו בחודשים הספורים שישב בה, ובו העלה רעיונות שלדעתו יסייעו לקידום המושבה, כגון איחוד העדה הספרדית והאשכנזית. בין היתר גם חיווה דעתו על ההנהגה הרצויה למקום (חוברת ג, 12 ביולי 1884). את עיקרי מאמרו שם סיכם דוד יודילוביץ ברשימתו 'עיתונותו של בן יהודה':
  
דוד יודילוביץ, קֹבץ מאמרים לדברי ימי העתונות בארץ ישראל, א, תרצ"ה, עמ' 45-44

כעבור חודשים אחדים עזב שוורץ את הארץ וחזר לאודסה. הוא ניסה את מזלו כמו"ל (ידוע רק על ספר אחד שהדפיס שם: תרגום ליידיש, פרי עטו של הסופר י"י לינֶצקי, מהכרך הראשון של 'דברי ימי ישראל' מאת גרץ; ראו מודעה שפרסם בעיתון המליץ, 2 במרץ 1887, עמ' לט), ושימש גם סוכן הפצה של עיתון הצבי. מסתבר שלא עשה חיִּל בעבודתו. ככל הנראה, שוורץ נשא אישה אילמת, בת למשפחת פיינברג, עבר לווינה (ידוע שידידו אליעזר בן יהודה התארח בביתו שם בשנת 1899), ולימים, מסיבה בלתי נודעת, גם המיר את דתו (יוסף לנג, דבר עברית: חיי אליעזר בן יהודה, יד יצחק בן צבי, תשס"ח, עמ' 89-85). מכאן ואילך אבדו עקבותיו ואפילו תאריך מותו אינו ידוע.

אפשר לקבוע אפוא כי התפתחותה של זמרת הארץ הואטה מכך ששני התורמים לה בראשית צעדיה  לאון שוורץ, מחבר שיר הערש הארץ-ישראלי הראשון, ולאון איגלי, המלחין הראשון של העלייה הראשונה (עסקנו בו כאן לא היכו שורש בארץ. הם שהו בה פחות משנתיים. את שיריהם חיברו בהשראת חוויית המפגש הראשוני עם נופי הארץ, אך חבלי הקליטה בה, ושמא גם הגעגועים למולדתם, עשו את שלהם. הם עזבו את הארץ לבלי שוב ואפילו תמונה אחת של מראה פניהם לא הותירו למזכרת...

ג. על מקורו של הלחן 

ומה באשר ללחן?

בהעדר מלחינים ארץ-ישראלים באותה עת הותאם השיר ללחנו של שיר מוכר ביידיש, 'שטיי אויף מן אָלק' (הקיצה עמי)  שיר קדם-ציוני, שאת מילותיו ולחנו חיבר 'אבי תיאטרון יידיש', אברהם גולדפדן (1908-1840). לגולדפדן נקדיש רשימה מיוחדת בסדרה זו, שתעסוק בשירו המפורסם ביותר 'צימוקים ושקדים', ושם נרחיב דברים על אישיות דגולה זו. את השיר 'שטיי אויף מן אָלק' שילב גולדפדן במחזהו המוזיקלי 'ני בֶּה, ני מֶה, ני קוקוריקו', שהוצג לראשונה בתחילת שנת 1877. שש שנים אחר כך כתב שוורץ את שיר הערש שלו בהתאמה ללחן זה.  

שער דפרון 'שטעה אויף מיין פאלק' של גולדפדן, ניו יורק 1898 (ספריית הקונגרס)

הפופולריות של שירו המקורי של גולדפדן הביאה גם למספר רב של עיבודים מוזיקליים. ידועים לנו לפחות שלושה מלחינים יהודים אמריקנים שעיבדו את השיר: יוסף רומשינסקי, הנרי רוּסוֹטוֹ (Russotto) וא' גרפינקל. במרשתת לא מצאנו הקלטות של השיר, למעט מקהלה יהודית בניו יורק, שבשנת 1960 הקליטה מבחר משירי גולדפדן (Rozhinkes Mit Mandlen), ושיר זה בתוכו. פנינו אפוא לארכיון הצליל בספרייה הלאומית, שם (באוסף התקליטים של  יעקב מיכאל) שמור תקליט של חברת Victor מאולפניה בניו ג'רזי, ובו הקלטה מסחרית לא מתוארכת של השיר בביצועו של הטנור י' דוייטש (אני משער שמדובר בעשור הראשון של המאה העשרים). הנה הוא:



מיכְל גורדון (1890-1823)
שיר ביידיש בשם דומה, 'שטיי אויף מן אָלק', חיבר גם משורר העם האהוב מיכְל גורדון, גיסו של יל"ג, ושירו זה, שנכתב במקורו כבר בשנת 1869, נדפס במלואו עשרים שנה אחרי כן (שירי מ' גאָרדאָן; יידישע לידער פֿון מיכל גאָרדאָן, ורשה 1889, עמ' 35-29). 

גולדפדן ומיכל גורדון חיברו את שיריהם בהשפעת שירו של יל"ג, 'הקיצה עמי', שנכתב בשנת 1863 ונדפס לראשונה בעיתון הכרמל בשנת 1866. שיר אופטימי זה, שבו קרא יל"ג לעמו לצאת מתרדמתו ('עד מתי תִּישָׁנָה?') ולהשתלב באופן מלא בחברת הרוב הרוסית, זכה בשעתו לתהודה רבה, ובמיוחד התפרסמה השורה 'היה אדם בצאתך ויהודי באוהלך', שעוררה ויכוחים רבים. שירו הארוך של מיכל גורדון לא הולחן ולא נפוץ בעם; לעומתו, שירו של גולדפדן נפוץ בעולם היהודי כולו: הוא הולחן על ידי גולדפדן עצמו ושולב באחד ממחזותיו. אין פלא אפוא שהשיר הגיע גם לאוזניו של שוורץ, שהתאים למנגינתו את מילות שיר הערש שכתב ברוסית. אגב, שירו של גולדפדן גם תורגם לעברית על ידי חותנו אליהו מרדכי וֶרְבֶּל, תחת השם 'מקיץ נרדמים' (נדפס בכתב העת הבֹֹּקר אור, ד, 1879, עמ' 1041).

ד. על המתרגם לעברית צבי גורדון

כאמור, שירו הרוסי של שוורץ תורגם לעברית על ידי צבי גורדון. בעת כתיבת המאמר לא ידעתי עליו מאומה, וגם אנשי ארכיון ראשון לציון, אליהם פניתי בעזרה, לא יכלו לסייע. אך אין תעלומה שלא יימצא לה פותר, ואין יוצר שייוותר בצל. דוד אסף, העורך המסור של רשימותיי, מצא על גורדון מידע רב ערך.

צבי גורדון (1959-1888)
ובכן, צבי גורדון, שאינו קשור כלל למיכְל גורדון וגם לא ליהודה לייב גורדון, נולד במינסק בשנת 1888 למשפחה חסידית
(אחיו היה הרב ישראל שלמה גורדון, תלמיד מובהק של 'הסבא מסלובודקה', שעלה לארץ ב-1934). כבר מילדותו
אהב צבי שירה ונגינה: 'עד היום הומה בי לבי כשניגונים אלה צפים ועולים בזכרוני, מרעידים ומרטיטים נימים בנפשי ומעוררים געגועים לעולם שאיננו עוד ולעיר נעורי, ערש ילדותי הרחוקה'  כתב ברשימת זיכרונות מרגשת על ניגוני הכליזמרים בחתונות ועל חזנים ומנגנים שריתקו את דמיונו ('ניגונים זכים', מינסק עיר ואם, בעריכת שלמה אבן שושן, א, תשל"ה, עמ' 530-528). 

בנעוריו נמשך צבי לציונות החלוצית ודבק בה. הוא עבר להתגורר בעיר ויטֶבְּסְק, שם היה פעיל בתנועת 'החלוץ הבלתי לגאלי' (פיצול של תנועת 'החלוץ', שפעילותו הציונית נאסרה בברית המועצות). צבי וכמה מחבריו נאסרו למשך חודש וחצי, אך רוחם הציונית לא נשברה (פרטים על כך הובאו בפרקי זיכרונותיו '"החלוץ" בוויטבסק' ו'שמואל שניאורסון', שפורסמו בספר וויטבסק, בעריכת ברוך קרוא, תשי"ז, עמ' 59-47).

בשנת 1925 הצליח גורדון להיחלץ מברית המועצות ועלה לארץ. לאחר זמן קצר, שבמהלכו גר בתל אביב והועסק בפרנסות זמניות (עבד בהוצאת הספרים 'שטיבל'), קבע את מקומו בראשון לציון ובה עבד במועצת העירייה כמנהל חשבונות במשך כחצי יובל שנים. בד בבד פרסם רשימות קצרות, שירים, תרגומים ופרודיות (שלושה שירי שחוק, שכתב על שירי ביאליק, כונסו על ידי משה אונגרפלד בקובץ שיר השרים לח"נ ביאליק, הוצאת מעריצי ביאליק, תש"ך, עמ' 212-209). הנה למשל שיר לצון, שחיבר לקראת ראש השנה תרצ"ב (1931), ופורסם בחוברת הומור נדירה ושמה ועל כֻּלָם (הוצאת אץ קוצץ, ירושלים תרצ"ב):

אוסף אליהו הכהן

את הערצתו למושבת מגוריו ביטא גורדון לא רק בתרגום שיר הערש הרוסי, אלא גם בשיר הלל שהקדיש לראשון לציון בשנת 1939. שיר זה, הנקרא בפשטות 'ראשון לציון', לא הולחן אך זכה להתפרסם בספרו המונומנטלי של דוד יודילוביץ ראשון לציון, תרמ"ב-תש"ב (הוצאת כרמל מזרחי, ראשון לציון, 1941), כאחד משלושת השירים החשובים שנכתבו על המושבה.


צבי גורדון נפטר מן העולם בהיותו בן שבעים והובא למנוחות ב-1 באפריל 1959 בבית הקברות הישן בראשון לציון. 


ה. שיר ערש או שיר השכמה?

עקבנו אחרי גלגוליו המפתיעים של השיר ולסיום לא נותר לנו אלא לתהות אם בכלל מדובר בשיר ערש? 

בקריאה מקרוב של מילות השיר אי אפשר שלא לשים לב כי אין זה שיר ערש אמיתי. מילות הפתיחה שלו 'התעורר, בן יקיר', כמו גם מילות הסיום 'עורה, קום חיש', מאפיינות דווקא שיר השכמה: אלה הן מילים רכות, שעמן מעירים ילדים מתרדמתם עם שחר. ואכן, כותרתו המקורית של השיר הייתה כזכור 'שיר הבוקר'.

מה הפך אפוא את 'התעורר, בן יקיר' לשיר ערש? נראה כי הדבר קרה הן בזכות לחנו הרוגע, הן בשל היעדרם של שירי ערש ארץ-ישראליים אחרים באותה עת. תופעה דומה חזרה גם בימי העלייה השנייה. השיר 'עם שחר עוּרָה ילד חן', שעל פי תוכנו הוא שיר שחרית, הושר במרחביה ובכפר תבור כשיר ערש שפיאר את גבורתו של השומר מרדכי יִגָּאֵל. הפיכתו של שיר זה לשיר ערש קשורה מן הסתם בלחן שהודבק לו, שמקורו בשיר ערש ביידיש (לימים הוצמד לחן זה לשיר המוכר 'חמש שנים על מיכאל'). 

יאיר לרון ניאות לבקשתנו להקליט מחדש את השיר. הוא מלווה את עצמו בפסנתר ושר את שיר הערש בנוסחו העברי המלעילי. זו ההקלטה הראשונה בעברית של שיר זה, שהושר לראשונה ברוסית לפני כ-140 שנה והותיר את רישומו בקרב חלוצי העלייה הראשונה בראשית צעדיהם בארץ. בחלוף העתים נשכח השיר ונזנח, וגם תרגומו לעברית לא הצליח לחלצו מן השכחה, אך מבחינה תיעודית ראוי להציב לו יד וזכר כאחד מביכורי זמרת הארץ. 



רשימות נוספות בסדרה זו



יום חמישי, 29 באוקטובר 2020

ערב הוקרה בבית עגנון לכבוד 'שיר הוא לא רק מילים''

איזה יופי של ערב היה אתמול בבית ש"י עגנון. כלומר לא ממש בבית עגנון שבשכונת תלפיות שבירושלים, אלא באירוע 'זוּם' וירטואלי, שהוקדש לספרי שיר הוא לא רק מילים: פרקי מסע בזמר העברי, שראה אור לפני עשרה חודשים בהוצאת עם עובד.

מאות אנשים, מרחבי הארץ והעולם – מוורשה ועד בֶּרקלי שבקליפורניה עבור בפריז – השתתפו בערב הזה, הן ב'זום' הן בשידור ישיר בפייסבוק. הזום מצליח לקרב רחוקים... איזו התרגשות ואיזו שמחה!

ההרצאות של פרופסור תמי וולף-מונזון, שדיברה על שיר העם והזמר העברי, ושל פרופסור אבנר הולצמן, שסקר את הספר וגילה בו דברים שאני עצמי לא שמתי להם לב, היו מחכימות, מרתקות ונדיבות. ולאחר ששמעתי, במבוכה מסוימת, את ההספדים עליי בעודי חי, דיברתי גם אני, כל עוד נשמתי באפי.

כל הטוב הזה, למי שהחמיץ, הוקלט ונמצא כאן (אורכו כשעה ועשרים דקות):


תודה לכל מי שהיה איתי במסע המדהים הזה! 

סיימתי את דבריי בציטוט כמה שורות מתוך שירו הנהדר של אהוד בנאי 'יוצא לאור', שנכתב, כעדות יוצרו, בקיץ 1993, ומחבר בין ההליכה בשביל לא מוכר לבין הכתיבה של שיר חדש.

הַשְּׁבִיל הַזֶּה מַתְחִיל כָּאן

בֵּין סְנִיף בַּנְק לְמַעְיָן

לֹא סָלוּל, לֹא תָּמִיד מְסֻמָּן

הַשְּׁבִיל הַזֶּה מַתְחִיל כָּאן.  

[...]

הַשִּׁיר הַזֶּה מַתְחִיל כָּאן

כָּחֹל עַל הָדַף הַלָּבָן

לֹא גָּמוּר, לֹא תָּמִיד מְכֻוָּן

הַשִּׁיר הַזֶּה מַתְחִיל כָּאן.  


עוד יהיו ימים טובים מאלה, עוד יגיע זמנם של מסעות נוספים...

הנה אהוד בנאי:

יום שני, 26 באוקטובר 2020

ארץ הקודש: שעון שבת, אחמד בן שרה, פנתאיזם, תקציב, מוח כשר

א. שעון קדוש

איזה שעון בן חיל!

אם תגלשו באינטרנט בעצם יום השבת באתרים שבעליהם שומרי שבת, יש סיכוי טוב שתיתקלו במסך של השעון הקדוש (Holy Clock), שהדבר היחיד שפועל בו הוא שעון דיגיטלי, שמתקתק את סופו עד לצאתם של שלושת הכוכבים במוצ"ש.

תודה לנעמי גרינטל-לבקוביץ

אם תגלשו לאתר של השעון הקדוש (לא בשבת, כמובן), תגלו ששירות זה ניתן חינם אין כסף.

 

ב. האח של אחמד בן שרה 

העוקבים אחרי מעלליהם של אנשי ארגון 'יד לאחים' או 'להבה', שמתמחים בסיפורי זוועה על בנות ישראל הכשרות שהתגלגלו לידיהן הטמאות של הערבים, ברחו לכפר (זה תמיד כפר), נישאו והולידו ילדים שחציים יהודים וחציים מוסלמים, מכירים היטב את 'אחמד בן שרה'. 

אחמד בן שרה, האיש והאגדה, הוא הדוגמה האולטימטיבית לאסון הגדול שעשוי לצמוח מהתבוללות כזו: אב מוסלמי ואם יהודייה. כבר שנים שדמותו הבדיונית מופיעה בפרסומים של ארגונים גזעניים אלה.

האם יש בכלל בעולם 'אחמד בן שרה' או שמא רק בדמות ספרותית עסקינן? גם אנשי 'יד לאחים' מודים שמדובר בסלוגן ולא באדם אמיתי. 

בין כך ובין כך, ארנון יהל הצליח לאתר את אחיו של אחמד, הלא הוא עוסמאן בן שרה, שמתפרנס מעסקי הובלות וקרור.

צילום: ארנון יהל

 

ג. כבודו מלא עולם

חסידי ברסלב מפלג 'נ-נח' רואים את ייעודם בהפצת הנוסחה המגית 'נ-נח-נחמ-נחמן מאומן', ואין הפצה אלא כיתוב גרפיטי בכל מקום. וכיוון שעל פי הבעל שם טוב הקדוש 'לית אתר פנוי מיניה' (אין מקום פנוי ממנו), הרי גם קירות בית השימוש במגרש החנייה של בית העלמין בהר המנוחות יסכנו למטרה קדושה זו.

החץ, אגב, מצביע על הדרך לקברו של 'בעל הפתק', ישראל דב אודסר.

צילום: מנחם רוזנברג


ד. המשרד לענייני דתות לשנת 2019

זו המודעה הממשלתית העילגת המתנוססת על שער בית העלמין של המושבים השיתופיים ניר גלים ובני דרום:

צילום: טובה הרצל


רק רגע, היה משרד לשירותי דת לשנת 2018? יש גם משרד לשירותי דת לשנת 2020?

נו, זה בטח קשור לתקציב המדינה ול'שלטון הפקידים'...


ה. הכשרת מוח 

מודעת אזהרה במרכול 'יינות ביתן'.

המוח הזה, לפני שעבר הכשרה עבר כנראה גם שטיפה...

צילום: הדר צרפתי ליוביץ'

יום שישי, 23 באוקטובר 2020

'ערירי חי – ערירי מת': על דוד בַּדֶר ומפעל ההנצחה 'ציוּן'

מצבה על קברו של ברוך מנקר בבית הקברות במחניים (כל הצילומים הם של אודי יושע)

מאת מוקי צור
דוד בדר (1950-1875)

דוד בַּדֶר היה טיפוס מיוחד במינו, אפילו בין חבריו חלוצי העלייה השנייה שרובם היו טיפוסים מיוחדים. אין זה מקרה שהיום שמו כמעט ואינו מוכר אלא רק למעטים. הוא באמת היה אדם צנוע, אף שבמקרה שלו  לא הייתה לו סיבה להיות כזה. 

דוד תדהר הקדיש לו ערך נרחב בכרך הראשון של
אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו (1947, עמ' 200-199). תולדותיו נרשמו גם בפתח ספרו ציונים עלי דרך, שכינס רשימות ונאומים שלו, שנערכו על 
ידי המשורר אברהם ברוידס ופורסמו לאחר מותו (דפוס הפועל הצעיר, תשי"ב). אף על פי כן, בשלושת הכרכים של ספר העלייה השניה (יד יצחק בן צבי, תשנ"ח) – שמו כלל לא נזכר.

שנים רבות אני עוקב אחרי בדר ומפעלותיו, ובתוך
כך פרסם לאחרונה פרופסור מעוז עזריהו מחקר מעמיק ומצוין עליו בספרו מיצוב הזיכרון: אסופת מחקרים (א), אוניברסיטת חיפה, 2018, עמ' 64-24 (סרוק כאן). למדתי הרבה ממחקרו של עזריהו וכאן אנסה להעמיד את סיפורו של בדר מנקודת מבט נוספת.

בדר נולד בעיירה סאווראן שבפודוליה ועלה לארץ בשנת 1906, בהיותו בן 31 (גיל מבוגר יחסית לאותו דור של עולים). מיד החל לעבוד כפועל חקלאי בראשון לציון ובנס ציונה, ולימים קבע את מקומו בפתח תקווה (רחוב בעיר זו קרוי על שמו).

בדר היה יכול ללכת לפי תומו לעבודת יומו במושבה פתח תקווה, עם תרמילו ומעדרו, לפגוש בדרכו מובטל רעב ומיואש, וללא היסוס להפקיד בידיו את המעדר, את התרמיל ואת העבודה. מימיו הראשונים בארץ דאג לא רק לעצמו אלא גם לסידור העבודה של חבריו הפועלים. 

הוא היה חבר ב'קבוצת אחווה' בפתח תקווה, קבוצה שיתופית קבלנית של פועלים חקלאים, שהוקמה בארה"ב בשנת 1912 בהשראת רעיונותיו של נחמן סירקין. צאצאיה של קבוצה זו מצויים עד היום בקיבוצים גבעת השלושה-עינת ויגור. קבוצת אחווה' הפתח-תקוואית הייתה קואופרטיב שהתפרק על מנת שיוכל לכלול בתוכו את כלל פועלי המושבה בימי מלחמת העולם הראשונה. האבטלה, הרעב ורדיפות השלטון שכנעו את חברי הקבוצה לפתוח את שורותיה כדי לקיים את מצוות הערבוּת ההדדית של פועלים דווקא בשעות חירום. אחד המצטרפים החדשים לקבוצה, שהגיע אליה ביום פרוץ המלחמה, היה אברהם הרצפלד. הרצפלד, העסקן חסר המנוח שעלה ארצה בקיץ 1914, עמד בראש הערבות ההדדית של פועלי פתח תקווה, כאשר שלושה מחבריה הואשמו בריגול, הוגלו לדמשק ומתו שם. על שמם נקרא הקיבוץ גבעת השלושה.

חברי קבוצת 'אחווה', שנות העשרים (בידספיריט)

למרות גילו המבוגר היה בדר מראשוני המתנדבים לגדוד העברי, וכשהשתחרר מהצבא שב ארצה והמשיך בפעילות ציבורית ענפה למען הפועלים. אך למן שנת 1940, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, התמסר בדר להקמת מפעל מיוחד במינו ושמו: ציוּן.

וכך תמצת דוד תדהר את פועלו של בדר (עוד בחייו) באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו
פעילותו העיקרית מאז תמוז ת"ש היא בועדת 'ציון', שמטרתה להקים מצבות על קברי נעדרים חללי השמירה וההגנה, העבודה ותלאות בנין הארץ, שאין להם מודע וגואל והצלת זכרם מאבדן בשכחה, וכן לחקור ולמצוא את מקום קבורתם של נעדרים שנשכחו ולהקים עליהם מצבות, לבל יכרת שמם מישראל. פעולת הוועדה, שבעצם עוסק בה דוד בדר לבדו, החלה בי"ז תמוז ת"ש בהקמת המצבה על קברו העזוב והנשכח של החולם-הלוחם מיכאל הלפרין במחניים, ובמשך 5 שנים הקימה למעלה מ-200 מצבות לנעדרים בערים ובכפרים, בעזרת התרומות שהיא מקבלת לצורך זה ממוסדות שונים.
מאחורי פעילותו זו הסתתרה דילמה של סדרי עדיפויות בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי: את מי צריך ציבור הפועלים היהודי להנציח, ומי הם גיבוריו? 

בדר סבר כי אין צורך לדאוג למצבותיהם של גיבורים השועטים על סוסיהם אלי קרב וניצחון. לדעתו, הגיבורים האמיתיים הם דווקא אלה שאיש לא שמע את שמעם, אלה שסיפורם נשכח ונעלם. תנועת הפועלים, שהוא היה בין מייסדי ארכיונה, היא גם תנועתם של הפועלים האלמונים שנשכחו בשולי הדרך. מה הביא אותו לעיסוק נמרץ כזה בהיותו כבר בן 65? ייתכן שמחלה שחלה בה לא אפשרה לו להמשיך בעיסוקיו הקודמים ועל כן ביקש לו אתגר המתאים לאופיו. הוא עצמו ניסח זאת כך במכתב שהפנה אל 'החברים הפעילים בתוך העם והישוב, [אליהו] דובקין, [אליעזר] קפלן, משה [שרתוק] ודוד [הכהן?] ועוד' (26 בפברואר 1941):
איני יודע אם מחמת הזקנה, או משום שמפעמת בי נשמת עסקן, שתדלן וסופר, אמנם במידה לא שלמה, הריני עוסק לפעמים בזה ובזה, ובעיקר בהושטת עזרה לחלכאים ונדכאים ובשאר מיני 'שגעונות' ... ועתה אני עומד בפרשת מצבות.
בין כך ובין כך, פנייתו להנצחת החיילים האלמונים של תנועת העבודה אינה מקרית. קברי חיילים אלמונים מוכרים לנו מארצות רבות. כך למשל, בקבר החייל האלמוני בפריז הונצחה לא רק העמדה העקרונית שיש לזכור את חסרי השם שנפלו בקרב, אלא שהכרחי גם לראותם כ'בשר התותחים' שבזכותו הושג הניצחון הצבאי, ועל כן מעל קבר זה מתנוסס שער הניצחון הנודע. 

קבר החייל האלמוני מתחת לשער הניצחון בפריז (ויקיפדיה)

בארץ ישראל, השרויה בפחד שמא תגיע מלחמת העולם גם לגבולותיה, אין שער ניצחון. בשעת משבר זו לא הקימה תנועת העבודה מחנה מעצר שאלפי אסיריו הפוליטיים נאלצו לבנות אתר זיכרון בדוגמת 'עמק הנופלים' של ספרד הפשיסטית. גם לא הוקמה אנדרטת ענק כמו זו שתוכננה ללנין ליד בית המפלגה במוסקווה (יחד עם מאות דירות מגורים לפעילי המפלגה הקומוניסטית) ותוכננה להיות הבית הגבוה בעולם (הבנייה הופסקה לאחר הפלישה הגרמנית). בארץ ישראל זה נעשה בדרך שונה וצנועה.

ב-1940, במלאת שלושים שנה להקמתה של דגניה, 'אֵם הקבוצות', הונח סלע זיכרון בחצר אום ג'וני, המקום שבו הוקם הצריף המפורסם. בנאומים שליוו את הצבת הגלעד נאמר כי אם האויב יכבוש  את הארץ ודגניה תיהרס, אבן הזיכרון הזו שתישאר תאותת לבני הדורות הבאים שפה היה פעם סיפור. דווקא בתקופה משברית זו החלו מפעלי זיכרון ושימור שונים. כזה היה למשל ספר העליה השניה, שבעריכתו החל ברל כצנלסון (לאחר מותו השלימו ברכה חבס ואליעזר שוחט את המלאכה, והספר נדפס בהוצאת עם עובד בשנת תש"ז). לקראת הכנת הספר התבקשו ותיקי אותה עלייה לספר את סיפורי עלייתם. ממש באותן שנים נולדו גם הוצאות הספרים של הקיבוץ הארצי (ספרית פועלים), של הקיבוץ המאוחד (הקיבוץ המאוחד) ושל ההסתדרות (עם עובד). 

מפעלו של בדר השתלב בכל אלה. הוא היה חלק מרשת תרבותית ענפה שביקשה להזכיר כי דווקא בשעת חירום יש לאגור אנרגיה רוחנית שתסייע לעמוד במבחן ההישרדות שעומד לפתח היישוב בארץ. בדר האמין שדווקא בתקופת חרדה זו, יש לדאוג לא רק למפעל הציוני הפיזי, שעשוי חלילה ליפול בידי אויב אכזר, אלא גם לתיעודו ולזיכרונו. הוא גרס שחשוב להזכיר גם את שמותיהם של אנשי השוליים, אלה שנשמטו מן ההיסטוריה הכתובה ולא זכו לתהילה. יש לחפש את האלמונים ולהקים על קברם מצבה מכבדת ומכובדת שתישא את שמם.

תוכנו של תיק עב כרס וגדוש במסמכים, שאיתרתי עם שותפי אודי יושע ב'ארכיון העבודה', מוכיח כי בדר הצליח לשכנע רבים, שהגיעה השעה לחשוף את הזיכרונות על האנשים שנשכחו, שהם, ככלות הכל, חלק מן המרקם האנושי שעליו נבנה המפעל החלוצי של בניין הארץ. בדר נתפש לרעיון לאחר שחברו צבי קְרוֹל פרסם בשנת 1939, יחד עם צדוק ליינמן, את ספר בית הקברות הישן בתל אביב (תל אביב, דפוס ספר, ת"ש), שבו נרשמו כל המצבות שבבית קברות זה, המכונה היום 'בית הקברות טרומפלדור' (על שם הרחוב בו מצויים שעריו).

(בידספיריט)

 בדר שם לב, שמתוך יותר מ-3,000 הקברים שנכרו בבית הקברות הישן מצויים לפחות שמונים קברי אלמונים. לא די בכך שהם היו אלמונים ושמם לא נודע, אלא מחוקקי האבן בחרו להוסיף על המצבה את העובדה הטרגית שאנשים אלו גם מתו ערירים. על מצבות רבות נחקקה המילה 'גלמוד'.

'פה נטמן גלמוד', בית הקברות הישן בתל אביב (צילום: דוד אסף)

אחת ה'גלמודות' הייתה רחל יצקר, אחותה של רבקה, רעייתו של הסופר צבי ש"ץ, שנרצח יחד עם חיים יוסף ברנר ב-2 במאי 1921, בבית אביהן יהודה יצקר. בגלויה האחרונה ששלחה לבני משפחתה מתל אביב הרעבה ביקשה רחל : 'שלחו לי תפוח'... היא מתה ב-28 באוקטובר 1918, בהיותה בת 19. מצבתה חודשה על ידי בני משפחתה ולא נודע עוד כי הייתה פעם אחת הגלמודות...


עניין זה
הכביד על מצפונו של בדר והוא החליט לעשות מעשה: לגלות את הסיפורים שמאחורי האלמונים והגלמודים ולהקים מצבות על קבריהם. לא רק ב'טרומפלדור'; ברבים מבתי הקברות בארץ לא הקימו מצבות באותה עת, וכך למשל יותר מחמישים קברים בבית הקברות של קבוצת כנרת היו ללא מצבות.

בי' באב תש"א (3 באוגוסט 1941) נערך בבית הקברות 'טרומפלדור' טקס גילוי של מצבות חדשות לפועלים ערירים ונשכחים. ליד המצבות החדשות סיפר בדר על השפעת ספר בית הקברות הישן בתל אביב על כינון המפעל, ועל עשר המצבות הראשונות שהקימו חברי הוועדה:

דבר, 6 באוגוסט 1941

בדר פרסם מודעות בעיתונים כדי לעודד אנשים שעוד זוכרים את האלמונים למסור לו פרטים עליהם. הוא החל במסע לגיוס תרומות וניהל משא ומתן עם מחצבות ועם חברות להקמת מצבות כדי שיירתמו גם כן למיזם ההתנדבותי. הנה דוגמה לקול קורא כזה שנשא את הכותרת 'מי יודע ומי זוכר?':

דבר, 14 באוקטובר 1941

הוא אכן קיבל תשובות רבות והנה דוגמה למכתב ששלח ל'ועדת ציוּן' זאב אוסוביצקי מרעננה (27 בינואר 1942):
אני יכול לתת קצת ביאורים על החבר נחום גרודק ... אני הייתי יחד אתו ב'חבורת השומרון' בחדרה בשנת 1926 ובחדרה בכלל עד 1928, מפני שאחר כך הוא הצטרף לקיבוץ המאוחד. וחוץ זה הוא כמעט בן עירי, ואם יש צורך אז אני מכיר הרבה חברים מעירי  ביאליסטוק שהיו יחד במפלגת 'התאחדות' ... נחום גרודק שוה שיעמידו ציון על קברו, מפני שהיה חבר טוב לבב ופועל ישר, ורק מפני שאז סבל קצת מחוסר הזנה טובה וטיפול מתאים חושב אני שמחלת הטיפוס הפילה אותו. 
וא' פטרפי כתב לוועדה (1 בפברואר 1942)
הנני להודיע לכם שבצלאל גרינפלד ז"ל היה ידוע לאשתי. המנוח ילד לבית מסורתי מקלויזנבורג היה ציוני נלהב ועלה ארצה בערך בשנת 1924. עבד במקומות שונים כפועל. חלה בשחפת ומת בשנת 1927.
תיק 'ועדת ציוּן' מלא וגדוש בשאלונים, מודעות ותשובות הכתובות בכתבי יד שונים ומשונים, כולל התכתבויות עם עושי מצבות, ובמיוחד בקשות ממוסדות שונים שיתרמו כסף. בין השאר מצאתי שם שרטוט של קבר סטנדרטי, שעושה המצבות התבקש לבנות. שרטוט זה היה לדגם שבו השתמשו קיבוצים רבים:


נתן חופשי, איש העלייה השנייה שגר בנהלל, שלח לבדר רשימה שכתב לזכר יעקב פרלמן זמן מה לאחר מותו (רשימה זו פורסמה מאוחר יותר בספר העליה השניה, תש"ז, עמ' 710):
לפני שבועות אחדים מת ממחלת קיבה קשה החבר הפועל יעקב פרלמן. הוא היה בן משפחה עשירה ואדוקה בוורשה ועלה לארצנו כאחד חלוצי רעיון העבודה והלאומיות. עבד בתור פועל חקלאי במושבות שונות בגליל ובשומרון ובקבוצה הראשונה של גן שמואל. המנוח היה צעיר חזק ובריא בגופו ותמים בנשמתו. מותו המעציב הוא סמל חיי העזובה והדחקות הנוראה של הפועל העברי בארץ ישראל. בעבדו בזמן האחרון ביבנאל, כשתקפתו מחלתו הקשה ומצב בריאותו הורע מיום ליום  היה המנוח עובד בכל זאת בשארית כוחותיו. עזרה מדיצינית הגונה כמובן לא הייתה לו כמו שאיננה ליתר פועלי הגליל. ואם נוסף לזה היה נתון בכל התנאים הקשים שבהם נמצאו פועלי יבנאל בשנה זו  תנאי העבודה הקשים, המאכלים של זמן המשבר והרעב הנוכחי, שסיכנו ביחוד את חייו של המנוח, חוסר חלב וחוסר כל חדר לדירה  אז לפנינו תמונה מעציבה מאד. וכגמר לחיים הקשים האלה היה מותו של יעקב פרלמן, מוות מעציב, מדכא וממית את נפש הנשארים בחיים.  
כשקשתה עליו מחלתו, נסע לזכרון יעקב לשאול בד"ר [הלל] יפה, וזה מיהר לשלחו ליפו במצאו את מחלתו למסוכנה. כעבור הדיליז'נס שבו נסע על יד הפרדס בהירה [פרדס בחריה, שהיה הפרדס הגדול ביותר בשרון] ירד פרלמן לשתות מים. והדיליז'נס עזבהו שם לבדו ונסע הלאה ליפו. עוברי דרך מצאוהו אחר כך מוטל שם בבחריה גוסס גסיסה קשה ואיומה. הביאוהו לפתח תקוה ואחרי גסיסה ארוכה וממושכת מת שם נעזב, נידח, בין זרים. יעקב  פרלמן העלוב והאומלל! כבן עשרים שנה היה במותו ... 
אינני זוכר משום מה לא שלחתיה [את הרשימה הזו] לפרסום בדפוס כאשר חשבתי. לא  רשום אצלי באיזו שנה קרה הדבר, אך זכורני כי עבדתי אז בכנרת, וזה היה כנראה בשנת 1915.
בתגובה שלח לו בדר את המכתב הזה (7 בנובמבר 1941) ובו סיפר על גלגולי יזמתו, ו'איככה באתי לכך?' (לחיצה על האיור תגדיל אותו לקריאה נוחה):


שלושה חודשים אחרי כן, ב-3 בפברואר 1942, 27 שנים לאחר מותו של פרלמן, נערך טקס לגילוי המצבה על קברו בבית העלמין בפתח תקווה (הנקרא היום 'סגולה'):

דבר, 2 בפברואר 1942
על מצבתו נכתב:

יעקב ב"ר נתן נטע פרלמאן
ממייסדי חלוצי ציון
בן שמונה עשרה בא לארצנו
ויהי במחנה בוניה
לעבדה ולשמרה באהבה ואמונה
ונשא סבל וחולי
נולד בתרנ"ג בורשה 
נמצא בדרך על הגשר ליד פתח תקוה
והובא לקבורה ביום כ"ט תשרי תרע"ו
                                     ועדת ציון

המפעל כולו היה טבוע בחותמו האישי של דוד בדר, שהודות למעמדו כסמל לבני דור העלייה השנייה זכה לאמונם של רבים. אך המפעל היה גם פרי של אמונת רבים.

העובדה שבדר עסק בכך בגיבוי מועצת הפועלים של תל אביב מעידה על הפן הציבורי של המפעל. בדר ייצג סוג מסוים של מנהיגות שצמחה מקרקע חברתית שחיפשה את האנושי, ועל כך אפשר ללמוד מבחירת המשימה הראשונה של 'ועדת ציוּן': הקמת מצבה על קברו של מיכאל הלפרין (1919-1860) בבית הקברות במחניים.

(אוסף שבדרון, הספריה הלאומית)

הלפרין לא היה אלמוני כלל וכלל, אלא גיבור ידוע שנתלש מקרקע גבורתו. כשמת, סמוך לסוף מלחמת העולם הראשונה, אפשר כבר היה לכנותו 'איש תנועה ללא תנועה'. אחרי ששימש כשומר בגימנסיה הרצליה בתל אביב גלה לגליל בשל המלחמה. למרות שנתלש ונחלש, לא ויתר על חלומותיו. בדר הקים לו מצבה כדי להצביע על העיקרון: הלפרין היה ידוען לא-ידוע. אלמוני מפורסם...

על מצבתו נכתב:
יחיאל מיכל הלפרין
אחד מחולמי ולוחמי הגדולים
מת יא כסלו תר"פ

מעניין שעל המצבה המרשימה שלו לא נחקק השם 'ועדת ציון'.

מצבת מיכאל הלפרין בבית הקברות במחניים

יחד עם מצבתו של הלפרין הקימה ועדת ציוּן בבית הקברות במחניים מצבה גם על קברו של יהודה הרועה (פרידלנדר), איש 'השומר', שנפל בח' בתמוז תר"ף ביסוד המעלה והוא בן 22. לימים נעשו נסיונות (שכשלו) להעביר את קברו של הלפרין לחלקת 'השומר' בכפר גלעדי (ראו לאחרונה עופר בהרל, מיכאל הלפרין: פנטזיה, רומנטיקה זיכרון, אוניברסיטת חיפה, 2019).


מצבה מעניינת נוספת שקשורה ב'ועדת ציוּן' הוקמה על קברה של פייגה גורדון (לבית טרטקוב), אשתו של אהרן דוד גורדון (שגם הייתה בת-דודו). 

כשאיבד א"ד גורדון את עבודתו, עוד בהיותו בכפר בפודוליה הוא חכך בדעתו אם לא מוטב יהיה, לו ולבני ביתו, לנסוע לארצות הברית. הוא ידע כי בכך הוא מוותר על היקר לו מכל  חלום העלייה ארצה. פייגה, שידעה את מאוויו הפנימיים, היא שדחפה אותו לעלות. 

חמש שנים הסתובב גורדון בארץ לבדו, עד שרכש צריף בעין גנים והעלה את בתו יעל ואת אשתו (את בנו לא הצליח לשכנע). פייגה, שעלתה חמש שנים אחרי עליית בן-זוגה, לא נקלטה כראוי ולא הצליחה להתחבר לסביבה החדשה. ברל כצנלסון, שהגיע גם הוא סמוך לעלייתה, כתב עליה ש'מסמרים בלבה'. היא חלתה ומתה. הבת יעל לא הקימה משפחה. היא נדדה עם אביה ובלעדיו והצטרפה ל'מסדר' החלוצות-הנזירות – סיפור חייה הוא אחת הפרשות העצובות של דורה.

בין כך ובין כך, כשהחל בדר במפעלו פנתה אליו יעל גורדון בבקשה להקים מצבה על קבר אמהּ בבית הקברות הישן של תל אביב. היא אף הצליחה לגייס לשם כך כסף מקבוצת דגניה א', שאליה הצטרפה לאחר מות אביה. 

יעל סיפרה לדוד בדר כי מאז שאמה נפטרה היא לא עלתה לקברה. א"ד גורדון עצמו ביקש ממנה להקים מצבה לרעייתו, אך היא לא ידעה היכן נמצא הקבר ולא הצליחה לגייס כוחות נפש למלא את רצון אביה. 'כל השנים מצפוני מציק לי', כתבה, 'אך כלום לא עשיתי עד כה'. בקשתה של יעל גורדון העמיקה את זכותה למצבה, לא כבת של מי שנודע בציבור אלא כבת למי ש'זכתה' בגלמודיות משלה.

כשהגיע מועד חנוכת המצבה פנתה יעל גורדון לבדר וביקשה ממנו שלא יזמין לטקס אירגונים כמו 'גורדוניה', שכן אמהּ 'לא הייתה אדם ששייך לתנועה. רגש עמוק ואינטימי אומר לי כי חלילה לי לעשות פומבי מיוחד לגילוי המצבה'.

המצבה הוצבה, וכך דיווח עיתון דבר (6 בדצמבר 1942) על טקס הגילוי:

יעל גורדון (1958-1880)

דבר, 6 בדצמבר 1942
מצבת פייגל גורדון בבית הקברות הישן בתל אביב

על מצבתה נכתב:
פייגל בת יחיאל מיכל
אשת א.ד. גורדון
לבית טרטקוב
נפ'[טרה] ט' חשון תר"ע 
                  ועדת ציון

לימים מפעל הזיכרון הפך מסועף יותר וטיפל גם בקברי קרוביהם של חיילים עבריים שהיו בחזית או כאלה שהתקשו לממן הקמת מצבות. בדר התעקש ללכת בעקבות האלמונים ולא לבחור רק בחשובים ובידועים. הוא התפלמס על כך עם חברו יצחק בן צבי, שביקש להתמקד בקברי גיבורים שיכולים להעניק השראה לבני היישוב. בדר לא הסכים. בעיניו, כאמור, דווקא החיפוש אחרי האלמונים הוא שעושה את מפעל המצבות לאנדרטה חינוכית אמיתית. 

'ועדת ציוּן' הצליחה בשנות פעילותה להקים מצבות למאות אנשים. קיומה נמשך עד מותו של דוד בדר, אך כיוון שלא היו לו יורשים נסתם הגולל – אם אפשר להשתמש בביטוי זה – גם על פעילותה של הוועדה. המצבות שהקים בדר נותרו עמנו. הן נשכחות וכמעט לא ידועות, אך מי שיעקוב אחרי סיפור הקמתן יבין כי גם סיפורם של האלמונים צריך ללוות כל עם בבניין ארצו ועתידו.

לסיום, הנה עוד כמה דוגמאות של מצבות הפזורות ברחבי הארץ שאותן הקימה הוועדה. כל הצילומים הם של אודי יושע (לחיצה על הצילום תגדיל אותו):

1. בית הקברות במושבה בית גן (ליד יבנאל)



מצבה משותפת לשני אלמונים ערירים. השם 'ועדת ציוּן' נחקק בצד ימין למעלה. 

פ"נ                                                  פ"נ
שמואל בן צדוק                                  חיים בן משה
חמיילנצקי                                         פרידמן
יליד אופוצנו                                      יליד סלונים
ערירי חי – ערירי מת                          נהרג ברצונו להציל את חברו
נפטר י"א תשרי תרפ"ח                      כ"ג כסלו תרפ"ח
                                   תנצבה

2. בית הקברות במחניים


משה צרניאצקי
"ועדת ציון"


לאה שטנובסקי
(גולדשטיין)
נפ'[טרה] י"ד חשון תרפ"ג
                   ועדת ציון

3. בית הקברות הישן בתל אביב


פ"נ
דבורה (דַשָה) יפה
בת אברהם מהרקוב 
חניכת השו"הצ ס.ס.ס.ר.
עלתה ארצה תרפ"ז
נפ'[טרה] י"ט כסלו תרפ"ט
בגיל כ"א לחייה
ת.נ.צ.ב.ה.
                          ציון


מרדכי  רינג
נהרג בתאונה י"ט סיון
תרפ"ג
                      "ועדת ציון"


יחיאל הנדלר
מעיר קיפֶן
נפ'[טר] ה' אייר תרפ"ג
בגיל כ"ג
                         ועדת "ציון"


פ"נ
משה בן שלמה
חבר
מקוברין
נפ'[טר] כ"א תשרי תרפ"ט
                             ציון


משה גיבסמן
[מ]רוזינ[וי]
[???]ב "כבוש"
נפ'[טר] י"ד תשרי תרפ"ד אך [כ"א] בגילו
                                              "ציון"

בעלי התוספות

רקפת סלע העבירה לי את תמונתו של דוד בדר (משמאל), שאותה מצאה בתיק דוד כנעני (סבא שלה) שבארכיון קיבוץ אילת השחר. התמונה צולמה בהר הזיתים בירושלים ליד מצבתו של השוטר יעקב קימלדורף, יליד בוריסלב, ששירת במשטרת המנדט הבריטי ומת בעת מילוי תפקידו בשנת 1927. המצבה נבנתה על ידי 'ועדת ציון' ונחנכה ביולי 1944.