חידון עונ"ש למביני עניין: חורשת האקליפטוסים

לכבוד ט"ו בשבט הממשמש ובא הנה חידה שהציעה מורת הדרך טובי גולן:

היכן נמצאת חורשת האקליפטוס המוזכרת בכתובת קיר זו?

מי הם 'המהגרים', למה עברו לגור 'בסוכות', מניין לקוחה הכתובת, ובכלל מה הסיפור ההיסטורי שמסתתר כאן?

הפיתרון יובא כאן מאוחר יותר.

הפיתרון

אכן כפי שרבים פתרו נכונה מדובר ב'גירוש תל אביב', אירוע שהתרחש באפריל 1917, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, ובו גירשו הטורקים, שכבר היו על סף תבוסה, כ-7,000 מתושבי תל אביב ויפו.

תל אביב הצעירה התרוקנה מיושביה והמגורשים (או 'המהגרים') נפוצו בכל מושבות הארץ, בגליל וביהודה, ומקצתם – כמו בני משפחתו של הצייר והסופר נחום גוטמן – הגיעו לכפר סבא. אירוע זה תועד וסופר במקורות רבים, אך הציטוט שנרשם על הקיר שבתמונה נלקח מתוך דברי גוטמן, כפי שהובאו בספרו המשותף עם אהוד בן עזר, בין חולות וכחול שמים, הוצאת יבנה, תשמ"א, עמ' 155.

סבתא בכפר סבא

בהמשך (עמ' 156) סיפר גוטמן על סבתו, שניסתה להפוך את הסוכה לבית קבע:

 חורשת האקליפטוסים נקראת היום 'חורשת פסקל' (על שם האגרונום פרץ פסקל) והיא סמוכה לבית הספר 'אוסישקין' בכפר סבא. מסלול הליכה משפחתי ב'שביל הראשונים' של כפר סבא, שמגיע גם לחורשת האקליפטוסים, מובא כאן.

ילדי שקלוב שורפים את המעיים של ה'מתנגדים'

המצבה לזכרו של יהושע מונדשיין בחלקת חב"ד בהר הזיתים

במלאת שלושים ימים לפטירתו של יהושע מונדשיין

ברשימת זיכרון, שפרסמתי כאן לפני חודש, עם מותו של הרב והחוקר יהושע מונדשיין ז"ל (עדיין היד מתקשה לכתוב ז"ל), הזכרתי את התכתבויותיו הרבות, במכתבים ובדואר האלקטרוני, אתי ועם חברים אחרים לעט ולמקלדת. בהתכתבויות אלה גנוזים חידושים והברקות, ועל כן מה נאה להיפרד ממנו בחידוש כזה, שהוא כולו שלו.

דוד סגל, חסיד חב"ד שגר היום באוסטרליה והוא עצמו קורא מסור של עונ"ש, למד בנעוריו עם יהושע בישיבת כפר חב"ד. דרכיהם נפרדו, אך הם המשיכו להתכתב. לימים פרסם מונדשיין (בשם העט שלו יהושע ד' לבנון) מאמר קצר בכתב העת 'ביקורת ופרשנות', היוצא לאור באוניברסיטת בר-אילן, וכותרתו 'מוטיבים חב"דיים ב"הנדח" לש"י עגנון' (16, תשמ"א, עמ' 153-135). במאמרו זה הסביר, בין השאר, את המונח 'חוזר', שנזכר בסיפור, במשמעות הרווחת היום בחב"ד: חסיד מהימן היודע לחזור במדויק על דברי התורה של הרבי (הקרויים בעגה החב"דית דא"ח, כלומר 'דברי אלהים חיים'), ומפיצם ומלמדם בקרב חסידים שלא היו שותפים למעמד השמעתה. סגל העמידו על משמעות שונה שזכר ממושג זה באחד מסיפוריו של זלמן שניאוּר (1959-1887), שם הוזכר 'חוזר' במשמעות של אדם החוזר מן הרבי, מחזר על הפתחים ומשמיע את דברי התורה ששמע.

בתגובה שלח לו יהושע את המכתב הבא:

ב"ה ח"י תמוז תשנ"ז.
לידידי הוותיק ר"ד סגל שי'[חיה]
שלום וברכה!
תודה לך על הערתך בענין ה"חוזר" בכתבי ז' שניאור. ואגב כך אני שולח לך שני קטעים מספר אחר של ז' שניאור, באחד אנו מוצאים השתמרותו של מנהג אשכנזי קדמון שנשתכח בימינו, ומפתיע הדמיון למסופר במנהגי מהרי"ל (שז' שניאור כמובן לא ידע ספר זה, וכמדומני שענין זה מופיע רק במהדורה החדשה של מכון ירושלים), הן בשריפת הסכך והן בגזילתו מן העשירים הקמצנים וכו'.
קטע שני מוכיח דווקא את בורותו של ז' שניאור.
בברכת הצלחה וכט"ס [וכל טוב סלה]
יהושע מונדשיין

במה דברים אמורים?

הסופר והמשורר זלמן שניאוּר נולד בשקלוב שברוסיה הלבנה (בלארוס), בלי ספק למשפחה חב"דית – לא רק שמו מעיד עליו ולא רק אזור הולדתו, ש'נשלט' על ידי חסידי חב"ד, אלא גם יצירתו הספרותית. אחד הסיפורים הגדולים שלו, 'הגאון והרב', שהוקדש למתח בין הגאון מווילנה לבין רבי שניאור זלמן מליאדי, מגלה את התמצאותו הרבה של שניאור במקורות הספרותיים והתיעודיים על הפולמוס בין חסידים למתנגדים בשלהי המאה ה-18. סיפור זה הוא חלקו השני של רומן היסטורי רחב יריעה של שניאור, שנכתב ביידיש וברובו לא תורגם לעברית (למעט כאמור 'הגאון והרב'), ונקרא 'קיסר און רבי' (הקיסר והרבי). הספר ראה אור בחמישה חלקים (1952-1944) ועוסק ברבי שניאור זלמן מליאדי ובצאר אלכסנדר הראשון.

שקלוב של ימי נעוריו הייתה עיירה 'מעורבת' וחיו בה מתנגדים וחסידים אלה לצד אלה. זלמן שניאור חי בעיירה עד גיל שלוש-עשרה בסך הכול (ואז נסע לבדו לאודסה!), אך תקופת נעורים זו הזינה את יצירתו הענפה, ביידיש ובעברית. אחד משיאיה של יצירתו הוא ספרו הגדול 'אנשי שקלוב', שראה אור תחילה ביידיש (1927) ואחר כך גם בעברית (1944), ונדפס בכמה מהדורות.

לצד 'אנשי שקלוב' פרסם שניאור גם סיפורים קצרים על הווי הילדים בעיירה, ואלה כונסו לספר שנקרא 'שקלאָווער קינדער: דערציילונגען' (ילדי שקלוב: סיפורים). ספר זה נדפס בניו-יורק בשנת 1951 ואף פעם לא תורגם לעברית.

הסיפור הפותח את הקובץ נקרא 'מתנגדישע קישקעס ברענען' (המעיים של המתנגדים עולים באש). כך נפתח הסיפור:

וזה תרגומו (פחות או יותר):

מנהג נאה מימי קדמונים נוהגים ילדי החסידים בשקלוב: כשנכנס חג שמחת תורה, ומצוות הישיבה בסוכה בטלה, מטפסים – תוך סכנת נפשות – על הסוכות הקטנות שמצוותן בטלה, משליכים מטה את הסכך הירוק, סוחבים אותו ברעש והמולה אל בית המדרש של חסידי ליובאוויץ' ועורכים מדורה גדולה על שפת האגם. 

העשן הלבן והריחני מיתמר לשמיים ומתנפנף כמו דגל מעל העיירה כולה. והזאטוטים מתחבקים סביב המדורה, זורקים ומוסיפים כל הזמן עוד ועוד ענפים חדשים של סכך, וטופחים בהנאה – שונאי ישראל שכמותם – על בטניהם הקטנות:
– המעיים של המתנגדים נשר-פים! 

זקני החסידים יושבים במבואת בית המדרש, מתבוננים בהם בחצי עין, שואפים באפיהם המטוּבָּקים את העשן הריחני של ענפי האורן ומחייכים לתוך זקנם ולתוך שרוול האטלס הרחב: 

– חה-חה... ראו, פרחחים!

מנהג משונה בלי ספק, שכרוך אולי גם בחילול קדושת החג, כפי שסברו ה'מתנגדים' בעיירה, שסירבו לשתף פעולה עם ילדי החסידים.

סכך לסוכה (ספר מנהגים, אמסטרדם 1662)

האם בדה שניאור את הדברים מהרהורי לבו וטפל על החסידים מנהג של שטות?

מתברר שלא. וכפי שציין מונדשיין, השתמר כאן תיאור של מנהג אותנטי ששורשיו במנהג אשכנז הקדמון.

ספר מנהגי מהרי"ל, שבו תועדו מנהגיו של הרב יעקב הלוי מולין (1427-1360) על ידי תלמידו ר' זלמן, נחשב לאחד המקורות העשירים והמוסמכים ביותר של מנהגי אשכנז בימי הביניים. בספר נרשמו הדברים הבאים:

שלמה י' שפיצר (מהדיר), ספר מהרי"ל: מנהגים של רבינו יעקב מולין זצ"ל, מכון ירושלים, תשמ"ט, עמ' שעו-שעז

יהושע לא דק פורתא, שכן המובאה על הריסת סוכות ושריפת הסכך נמצאת בכל מהדורות ספרי מהרי"ל, למעט הערתו המעניינת של 'המלקט באומרים', תלמידו של מהרי"ל (שהובאה בתוך סוגריים רבועות). המלקט העיד, כי רבו מהרי"ל שיתף פעולה עם הנערים 'והסיתם לגזול מהעצרנים שלא רצו לתת להם ברצון'. 'עצרנים' הם קמצנים וצרי עין, והרי זה בדיוק מה שסיפר שניאור בהמשך, על בעלי בתים קמצנים שאינם מאפשרים לילדים לקחת את הסכך של סוכותיהם משום שהם רוצים להשתמש בו למטרות אחרות.

אין 'לחשוד' בשניאור שהכיר את הכתוב במנהגי מהרי"ל (אף על פי שספר זה נדפס גם בשקלוב בשנת תקנ"ו / 1796), והרי לנו אפוא עֵד ה'מסיח לפי תומו' על מנהג שראה בעיניו ומן הסתם אף היה שותף לו.

(מיטיבי לכת, המעוניינים בברור הרקע ההלכתי להדלקת מדורה ביום טוב למרות שאינה מיועדת להכנת אוכל, והמשך מנהג הדלקת מדורה בשמחת תורה גם לאחר ימי מהרי"ל, יעיינו בספרו של אברהם יערי, תולדות חג שמחת תורה, מוסד הרב קוק, תשכ"ט, עמ' 320-319; מנהגים דק"ק וורמיישא לרבי יוזפא שמש, א, מכון ירושלים, תשמ"ח, סימן קצב, עמ' רכט-רלא והערות 11, 18-16; דניאל שפרבר, מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, ב, מוסד הרב קוק, תשנ"א, עמ' מח-מט).

תמונה נדירה של זלמן שניאור, שצולמה באודסה כנראה ב-1901, בהיותו בן 14
(ארכיון בית ביאליק; תודה לד"ר לילך נתנאל)

והיכן גילה זלמן שניאוּר את בורותו?

כאן הפנה מונדשיין לסיפור אחר שלו באותו קובץ (עמ' 168-161), שעוסק בשמחת החנוכה ונקרא 'אויף אייגענע הענט' (בְּמוֹ ידיו):

וזה תרגומו (ותודה לד"ר בן-ציון קליבנסקי):

שמחת החנוכה אצל ילדי שקלוב, כך תחילתה: הם משתחררים מן ה'חדר' כשעדיין יש אור יום. אולם הם אינם רצים הביתה, אלא כל אחד פונה לבית המדרש של אביו, כדי לצעוק שם 'אמן' בעת ברכת נרות חנוכה. הבנים של אורי הפוזל רצים, כמובן, לבית המדרש של חסידי ליובאוויץ'.  

כמו להכעיס, בכל פעם נופל ה'יאָרצייט' (יום הזיכרון) של יונה-וולף האופה בדיוק בנר הראשון. הוא מתפלל מנחה לפני התיבה ומרעיד את העצמות. פעם, כך אומרים, לפני שהתחתן, עוד למד יונה-וולף דף גמרא. אבל עם הזמן סָתם אבק קמח השיפון את מוחו כל כך עד ששכח את תלמודו. מריק הוא אפוא את כל הלמדנות ואת כל החסידות שלו לתוך היאָרצייט של אביו. הוא מסלסל ב'על הניסים' שבתפילה, מועך ומקמט כל מילה, ומעכב את הדלקת הנר הראשון. עומדים הילדים סביב עמוד החזן כמו על גחלים רוחשות...

מקטע זה עולה כאילו נאמרה תפילת 'על הנסים' במנחה עוד לפני הדלקת נר ראשון של חנוכה, מה שכמובן בלתי אפשרי. מן הסתם התכוון שניאור לתפילת ערבית, שרק אחריה הדליקו את הנר הראשון, אלא שבתפילת ערבית אין שליח הציבור חוזר בקול רם על תפילת 'על הנסים'. תיקו.

כנראה עברו הרבה שנים מאז התפלל זלמן שניאור הילד 'מנחה-מעריב' בבית המדרש החב"די בשקלוב ועד שהעלה את סיפורו על הכתב...

זלמן שניאור על גבי גלויה בסדרת הסופרים (הוצאת 'התחייה', א' רובינזון, סטניסלבוב, ראשית המאה ה-20) 

פרנסות של יהודים: כיפת ברזל לתפילין, מבצע שוויגער ואקשן בצפורי

א. התְּפִידָנִית המקורית

במפעל התפילין של התנחלות בית אל מייצרים פיתוח חדש של 'כיפת ברזל'!

זוהי ה'תפידנית' ('המקורית', ללמדך שיש כבר חיקויים), שתשמור על התפילין שלך בכל מקום, כולל בהסתערות על האויב אשר מחרף, מנאץ ומגדף את אלוקי מערכות ישראל.

אני בטוח שזהו מוצר טוב ויעיל, ומן הסתם גם מניחי תפילין רבים נזקקים לו 'בלכתם בדרך', אבל למה צריך לקשור אותו דווקא למיליטריזם בוטה כל כך?

בשבע, 22 בינואר 2014 (תודה לברוך גיאן)

ב. חבילת הכלות הכי משתלמת!

'מבצע שוויגער' (חותנת), לעומת זאת, נשמע כמו משהו שנע בין 'מבצע אנטבה' ל'מבצע סבתא'.

ביומון החרדי 'יתד נאמן' התפרסמה מודעה המציעה 'חבילת כלות' משתלמת ואיכותית של פמוטים (שימו לב, החבילה כוללת גם גפרורים!).

לא הצלחתי להבין – כתב לי רון חרמוני-להט – מה פירוש 'הפמוטים שלנו מיוצרים במשקל הנכון המתאים לגובה הנכון'. מה הם המשקל והגובה הנכונים? אולי הכלות או החותנות יודעות...

יתד נאמן, כ"ט בטבת תשע"ה

ג. פסח בצפורי

רון שם לב למודעה משונה נוספת, שנדפסה באותו גיליון של 'יתד נאמן', ומציעה נופש פסח (או-טו-טו זה מגיע) ב... איפה בדיוק? בצפורי או בחפץ חיים?

צריך להתפלפל מעט בפרוזה העילגת של מנסחי המודעה כדי להבין שמדובר בחברה בשם 'צפורי בכפר', שמשווקת חדרי נופש בקיבוץ החרדי חפץ חיים (שמשום מה מכונה כאן 'כפר').

הספרים המבויישים שלי: צ'יץ', ביאליק ואבינעם ילין

מאת אסא כשר

א. צ'יץ' וביאליק

לפני כשלושה חודשים הלך לעולמו שלמה להט, שרבים קראו לו בכינוי שדבק בו בילדותו. אני לא ממהר לכתוב את הכינוי, מפני שלהט עצמו כתב אותו בדרך שאחרים לא השתמשו בה.

וכך כתב על הכרך הרביעי של 'ההיסטוריה של תל-אביב', בעריכתם של הפרופסורים גדעון ביגר ויעקב שביט, שראה אור בשנת 2002. באותה עת כבר לא שימש להט ראש העיר:

לאלה ואשר,
מוגש ספר זה
המכסה את תקופת
כהונתי כראש עיריית ת"א-יפו,
בידידות
שלכם,
צ'יצ'
ינואר 2003

'אלה ואשר', שקיבלו מצ'יץ' את הספר, הם, ככל הנראה, תת-אלוף (במילואים) אשר לוי, שדרכו הצבאית הצטלבה עם זו של צ'יץ', ורעייתו אֵלָה לבית שינדלר.

יהיה כינויו המדויק של צ'יץ' אשר יהיה, יש לי זיכרונות אישיים אליו שקשורים בזיקתו המיוחדת לחיל השריון.

מנהג יפה נהגו בשעתו ערים בישראל – ובמקצתן נשמר נוהג זה עד היום – לאמץ אחד מחילות צה"ל או יחידה צבאית. העיר רמת-גן, למשל, אימצה את חטיבת הצנחנים, ואילו תל-אביב אימצה את חיל השריון. להט כיהן בשעתו בתפקיד מפקד גייסות השריון בסיני, בימים שהביטוי 'אוגדה' עוד היה אסור לפרסום. למן שנות השישים ואילך, בחול המועד סוכות, הפכו כיכר המדינה, ומאוחר יותר גם כיכר מלכי ישראל (היום כיכר רבין), חניון טנקים. השריונאים הציגו לראווה ובגאווה את הטנקים שלהם והניחו לילדים, וגם למבוגרים, לטפס עליהם להנאתם. שנה אחת, מפקד החניון הזה, היה בננו יהורז ז"ל, שהיה מ"פ בחטיבת 'בני אור'. יש לי זיכרון טוב ונעים מן המראה של יהורז כמפקד חניון הטנקים בכיכר מלכי ישראל.

צ'יץ' או צ'יצ'? (מקור: ארכיון עיריית תל-אביב-יפו)

זיכרון אחר שלי מקשר את שלמה להט עם... חיים נחמן ביאליק. (גם זיכרון זה קשור מאוד ביהורז, אבל לא אפרט כאן.) בראשית שנת תשנ"ב, ב-7 באוקטובר 1991, נחנך 'בית ביאליק' המחודש. לכבוד החגיגה, ולא פחות מכך במלאת מאה שנה לכתיבת השיר 'אל הציפור', נדפסה מהדורה מיוחדת של השיר, הכוללת צילומים של כתבי היד של השיר בשני הנוסחים שלו, הראשון משנת 1891 והשני משנת 1897.

המהדורה המיוחדת הופיעה בחמש מאות עותקים ממוספרים. בעמוד השער של העותק שבידי נרשמה הקדשה בכתב ידו של שלמה להט, ומעליה עוד הקדשה.

כך כתב להט בהקדשה המקורית:

במלאת מאה שנה ל"אל הציפור"
ושישים שנה לבית ביאליק.
עם חנוכת בית ביאליק המחודש
כט' בתשרי תשנ"ב – 7.10.1991
שלום רב שובך, ציפורי היקרה
צהלי נא קולךְ ורוני!
בהוקרה
שלמה להט
ראש עיריית תל-אביב

מעל ההקדשה נרשמה הקדשה נוספת:

לד"ר וקסלר הנכבד!
חג חרות שמח
ערב פסח תשנ"ג
בן-יהודה חנן

חנן בן-יהודה, המקדיש, שהיה בעברו גזבר הסוכנות, שימש מנכ"ל קרן תל-אביב לפיתוח והיה יועץ קרוב לצ'יץ'. כך מן הסתם הגיע הספר לידיו. ד"ר ויליאם וקסלר היה הנשיא העולמי של 'בני ברית' ויו"ר ועידת הנשיאים (נפטר ב-1 בדצמבר 2000). אשתו, הגניקולוגית ד"ר אסנת לבית איטלסון, הייתה בשעתה רופאת ח"ן ראשית.

מספרייתו של וקסלר הגיע לידי עותק של ספר מעניין מאוד שכותרתו Jews in American Wars (יהודים במלחמות האמריקניות). המהדורה הראשונה של ספר זה נדפסה בשנת 1942, וזו שבידי נדפסה ב-1963. זו סקירה מרתקת על ההיסטוריה של התגייסות יהודים לכוחות הלוחמים של ארה"ב. המחברים, ג'ורג' פרדמן ולואיס פלק (J. George Fredman & Louis A. Falk), היו בעצמם בין הלוחמים הללו במלחמת העולם הראשונה.

ב. 'ביראה ואהבה': ביאליק ואחד העם

נחזור אל חיים נחמן ביאליק.

שירתו 'מגילת האש', שנכתבה באודסה בשנת 1905 ונדפסה לראשונה בכתב העת 'השִׁלֹחַ' (תשרי תרס"ו / אוקטובר 1905), יצאה לאור בדפוס יוסף פישר, קראקוי, תרס"ו [1906]. בחתימת הפואמה נכתב 'אב תרס"ה אודיסא'. על העותק שבידי התנוססה פעם חתימתו של ביאליק, בהקדשה לאחד העם. למרבית הצער, שעה שכרכו את החוברת בכריכה הדורה, נחתכה החתימה, אבל עדיין היא ניכרת ולשונה נותנת מקום למחשבה: 'ביראה ואהבה'. אמנם, ביאליק העריץ את אחד העם, אבל עדיין ההקדשה נשמעת מופלגת.

הגדלה של ההקדשה. התאריך הוא 18 [בינואר?] 1906.

במדור 'שירי הקדשה', שערכו רות שנפלד וחיה הופמן (בחלק השלישי והאחרון של המהדורה המדעית של שירי ביאליק, שערכו דן מירון ואחרים), נרשמו ארבעה שירים שהקדיש ביאליק לאחד העם. אחד בחתימת 'אוהבו וידידו', אחר בחתימת 'באהבה'. אך ההקדשה הראשונה נחתמה גם היא במילים המיוחדות 'ביראה ובאהבה'...

חיים נחמן ביאליק: שירים ביידיש, שירי ילדים, שירי הקדשה, דביר ואוניברסיטת תל-אביב, תשס"א, עמ' 468

היבט נוסף של היחסים בין ביאליק לבין אחד העם מתגלה בשיחה מרתקת שניהל 'המשורר הלאומי' עם הצייר חיים גליקסברג (1970-1904). הצייר והמשורר נפגשו פעמים כה רבות עד שהצייר יכול היה לפרסם ספר שלם בשם 'ביאליק יום-יום: פרקי זכרונות, ציורים ורשומים' (הקיבוץ המאוחד, תש"ה), שכולו 'רשמים בלתי-אמצעיים' בדבר 'ביאליק היומיומי, מידותיו, הרגליו, לבושו' וכדומה.

ביום 16 בדצמבר 1932, סיפר הצייר, 'התחלתי לצייר את ביאליק בפעם הרביעית' (עמ' 63-62). ואכן, הספר מלא וגדוש בציורים וברישומים של ביאליק מעשה ידיו. אחד מהם, ובו נראה ביאליק בחדר עבודתו, כשתמונת אחד העם תלויה על הקיר, פורסם בעונ"ש, ביום 23 במאי 2012, והוא מובא כאן שוב.

'על יד שולחן הכתיבה' (ביאליק יום-יום, עמ' 77)

 'פני ביאליק', המשיך גליקסברג, 'הן חידה לכל צייר. הן משתנות בכל רגע. ולא רק הבעתן הכללית, אלא כל חלק וחלק מהן משתנה ... העיניים משתנות בכל דקה, כחולות הן, ירוקות, לפעמים כהות, ולפעמים בהירות ושקופות. והמעניין ביותר הוא שעיניו אינן משתנות רק על ידי השפעת האור, אלא גם ובעיקר ע"י מצבי רוחו'.

הצייר שיתף בהגיג זה את ביאליק, שהגיב: 

אתה יודע, פני כלבנה בין העננים, נסתרת ונגלית, מתחבאה וצפה ונראית, וכשם שקשה לתפוס את הלבנה במצב כזה, כן קשה לתפוס גם את פני. 

ואחרי שתיקה קלה: 

– ואחד-העם היה אומר: פניך הם כאילו מזכוכית, ואפשר לראות מה שנעשה בחדרי חדריך...

הנה כי כן, ביאליק סבור היה שאחד העם מכיר את חדרי חדריו.

בידי עותק מספר זה של גליקסברג, שאותו הקדיש לידידו, ד"ר דוד רוטבלום (1947-1876). רוטבלום, יליד קרקוב, היה בעל תואר ד"ר למשפטים מאוניברסיטת וינה, אבל קנה לעצמו גם השכלה מקיפה ביהדות ובספרות עברית, בבית המדרש לרבנים בווינה. הוא היה מראשוני עוזריו של הרצל והתקרב מאוד לביאליק, עוד בשנותיו בווינה. כשעלה לתל-אביב, בשנת 1939, התמסר רוטבלום לפעילות בכל המוסדות שהיו קשורים בביאליק, כדוגמת 'אהל שם' ו'דביר', ושימש גם כעורך הדין שלהם.

ג. ביאליק ואבינעם ילין

אסיים באחד ממעשיו של חיים נחמן ביאליק, שטיבו המדויק אינו מחוור לחלוטין, אבל אפשר לנחש ולהתברך.

אבינעם ילין נולד בירושלים בשנת 1900 ונסע לאנגליה כדי ללמוד שפות שמיות באוניברסיטת קמברידג'. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בספר אחיקר החכם, ספר מְשָׁלים הדומה ברוחו לספרי החכמה 'משלי' ו'בן סירא'. ידועים היו כתבי יד של הספר בשפות רבות ושונות, אבל לא בעברית. ילין תרגם את הספר וגם כתב מבוא ובו ניתוח מאיר עיניים של תוכן הספר ותיאור של כתבי היד השונים. הספר ראה אור בשנת 1923 בהוצאת 'מוריה-דביר' (ברלין-ירושלים), זמן לא רב לאחר שאבינעם בן ה-23 קיבל את תואר הדוקטור.




כמקובל, המבוא לספר הסתיים בדברי תודה. המחבר הודה לאביו ('לאבי רבי ומורי, דוד ילין הי"ו, ראשית בכורים'), ולא שכח להודות גם 'למורי הנכבד הח'[כם] נ. מקלין ... ולמר ח"נ ביאליק, על עזרתם אשר הגישו לי בהיותם לי לאור ולמורה דרך בעבודתי זאת'. 

מה היא העזרה אשר הושיט לו ביאליק? אפשר לשער שמדובר בהוצאה לאור של הספר. בשנת 1923 עדיין שהה ביאליק בגרמניה (הוא עלה לארץ ב-1924), ושם עסק בין השאר בהדפסת ספרים עבריים בהוצאת 'דביר', שאותה ייסד בראשית המאה באודסה  תחת השם 'מוריה'. ההוצאה עברה יחד עמו לברלין ואחר כך לתל-אביב.

עם שובו לארץ מונה הצעיר המוכשר, אבינעם ילין, על ידי שלטונות המנדט הבריטי לתפקיד המפקח על החינוך העברי. ביום 21 באוקטובר 1937 נורה אבינעם, סמוך למשרדו שבהר ציון, בידי מתנקש ערבי ומת למחרת מפצעיו והוא בן 37 שנים. חודש לאחר הרצח הופיעה המהדורה השנייה של הספר בעריכת האב השכול, דוד ילין.

אבינעם ילין (1937-1900)

דבר, 21 באוקטובר 1937

דוד ילין היה אחד האישים הבולטים ביותר ביישוב העברי בארץ באותה תקופה, וידו הייתה בכל תחומי החיים. אשתו הייתה איטה, בתו של יחיאל מיכל פינס, מאבות הציונות הדתית. אשתו של אבינעם ילין הייתה עלזה, בתו של רבי אלעזר הלוי גרינהוט (שההדיר את ספר המסעות של פתחיה מרגנסבורג). שלושתם, דוד, איטה ועלזה, חתומים על עותק אחד של 'ספר אחיקר החכם', בהקדשה לקרוב משפחתם רודולף זקש (שאמו רגינה הייתה אחותה של עלזה גרינהוט).

לקרובנו האדון רודולף זקש
מזכרת לאבינעם יֶלין ז"ל
דוד ילין, אטה יֶלִין
עלזה יֶלִין

לספר שבידי (מהדורה שנייה, ירושלים תרצ"ח / 1937), שני מבואות. האחד, שכתב 'אבינעם בר"ד ילין, איש ירושלים, בחדש האביב תרפ"ג, פה קמברידג' ', הועתק כלשונו מהמהדורה הראשונה. המבוא החדש, שכתב דוד ילין לזכר בנו אבינעם, מעט לאחר הרצח, קורע לב. הנה השורות האחרונות של מבוא זה:

לי הקדשת בכורי עבודותיך המדעיות, ומה אקדיש לך אני במותך? ראשית-הקדשתי יהי נא פרסום ספרך זה המצין במדעיותו הרחבה והעמקה, ובסגנונו העברי הנפלא, ספרך זה אשר כגורלך אתה המתרחק מכל פרסום כך היה גם גורלו: לא השמיעו עליו צלצלי תרועה, לא פורסם ולא נודע. יהי נא ספרך זה למקור מדע לאנשי מדע ולשעשוע רוחני לכל אלה הקטנים אשר בשם 'הדוד אבינעם' קראוך. 

אביך השכול 

דוד ילין

 בשולי העמוד האחרון של הספר נכתב: 'נגמרה הדפסת הספר ביום השלשים לפטירת המחבר ז"ל'...

רשימות נוספות בסדרה 'הספרים המבויישים שלי'

מיצחק שדה ועד הרב קוק
קום התנדב לגדוד העברי
הקדשות מצוירות
'רַב הַעֵרֶךְ וְהַאֶרֶךְ' – הקדשות ליצחק למדן וממנו

המפלצת: מעמד האישה בראי השבועון החרדי 'מרוה לצמא'

אפשר להניח שרוב קוראי הבלוג מעולם לא שמעו על שבועון הילדים הכלל-חרדי והעל-מפלגתי 'מרוה לצמא'. שבועון זה נוסד בשנת 1975 והוא מיועד, על פי הגדרתו בעמוד השער, 'לבית היהודי' (ואין הכוונה למפלגת 'הבית היהודי'), או 'שבועון לעניני חינוך והשקפה' (בחרדית: 'הַשְׁקוֹפֶה'). אין זה דבר מובן מאליו, שעיתון רואה אור כבר שלושים ותשע שנים! ואכן, שבועון זה נחשב פופולרי ואהוד, והוא נשלח למינויים ומופץ בעותקים רבים בכל הריכוזים החרדיים.

המערכת יושבת לבטח בקרית צאנז בנתניה, והעורך הוא ישראל פולק, שבעצמו נמנה על חסידי צאנז. פולק מקדים לכל גיליון מעין מאמר מערכת מנוקד, מה שמבטיח שגם קוראים צעירים יקראו את הגיגיו ודברי חכמתו.

התפיסה המגדרית של העיתון מנוסחת כבר בהגדרת קהל היעד: יש 'ראש המשפחה' ויש 'עקרת הבית'.

בגיליון שראה אור בשבוע שעבר, בכ"ה בטבת תשע"ה (16 בינואר), מאמר המערכת של פולק ('בפתח הגליון') התייחס ברמיזה לשאלה אקטואלית, שלאחרונה הוצפה שוב ברחוב החרדי. הכוונה היא לדרישתן של נשים חרדיות 'מודרניות', שמפלגות חרדיות (אגודת ישראל, דגל התורה, ש"ס) תשלבנה גם נשים בנציגות לכנסת ותתייחסנה אליהן לא רק כבוחרות אלא גם כנבחרות.

דרישה זו נתפסת, כמובן, נועזת, שלא לומר 'מחוצפת', ומנהיגי הציבור החרדי ועסקניו דוחים אותה על הסף ומציגים אותה כעומדת בניגוד לדעת התורה וההלכה ולדעת 'גדולי ישראל'. זכותם.

להערכתי, בסופו של דבר לא תהיה גם לחרדים בררה אחרת אלא לשלב נשים ברשימה לכנסת (וש"ס מן הסתם תהיה הראשונה לעשות כן), אבל זה כנראה ייקח עוד קצת זמן. הרי אם הדבר היה תלוי רק בהנהגה החרדית הרבנית, לנשים אפילו לא הייתה זכות להצביע לכנסת (כך סבר אפילו הרב אי"ה קוק, ומי שהתיר היה הרב הספרדי בן-ציון עוזיאל).

מכל מקום, הנושא עומד על סדר היום, ועורך 'מרוה לצמא' לא יכול היה להתאפק והחליט להסביר לקוראיו הצעירים מהי ה'השקפה' הנכונה על ההבדלים בין גבר לאשה. זו זכותו כמובן, אבל הוא עושה זאת 'בלי חשבון' ובבוטות חריגה ומעליבה.

אמנם, בהטפתו משולבים פסוקים מן התנ"ך, מן המדרש ומדברי חסידים, אך אלה הם רק ציצים ופרחים שנועדו לבסס את המסקנה שסומנה מראש: הגבר הוא 'הנהג המיומן בכביש המהיר של החיים', ויש לכבדו ולאפשר לו להתנהל באין מפריע; האשה לעומתו – במשל הטפשי של האוטובוס – היא רק 'המלווה', שאינה רוצה עוד לשבת בירכתי האוטובוס ולהסתפק בתפקיד שנועד לה להשגיח על הזאטוטים. בחזונו של פולק, אין לאישה מה להתלונן שכן היא מקבלת אוטונומיה מלאה בממלכה הפרטית שלה... במטבח.

קשה לקרוא את גיבוב השטויות האלה ולחשוב שעולם ערכים חשוך זה מונחל לקהל קוראים צעיר. במיוחד מרתיחה את הדם פסקה המדמה נשים המבקשות שוויון זכויות ('שוויון מדומה', כמובן!) ורוצות 'להביע דעתן ברמה', או אפילו, חס ושלום, 'לנהל קרירה מחוץ לבית', ללא פחות ממפלצות, ההורסות את המשפחה ומדרדרות אותה לתהום.

הנה חלקים מן המאמר שנפרש על פני ארבעה עמודים. קראו בעצמכם ואולי תשתכנעו.

צריך לקוות שהקשקשת הפרימיטיבית הזאת לא תרתיע נשים חרדיות להתעקש ולעמוד על דעתן.

לאחרונה נפתח דף פייסבוק של אותן נשים אמיצות, והוא נקרא 'לא נבחרות לא בוחרות'. היכנסו לשם ועשו להן 'לייק'!