מאמר שלי שהתפרסם היום (30 ביולי 2014) בעיתון 'הארץ'.
הכותרת המקורית הייתה: 'ונניח שגדעון לוי הוא ראש הממשלה ועמירה הס שרת הביטחון...'
ויהי אחרי הפרסום...
אני מודה ומתוודה כי מעולם לא קיבלתי תגובות, בכתב ובעל פה, כל כך סותרות – ממש מן הקצה לקצה – כפי שקיבלתי על מאמרי זה. לשמחתי, רוב התגובות היו חיוביות ואוהדות, והן חיזקו את תחושתי ששימשתי פֶּה לרבים בשמאל הציוני, שחושבים כמוני ומבועתים מהפנמת הנרטיב של המבקשים את נפשנו ומחלחולו אל תוך הזרם המרכזי של השיח הציבורי. מנגד קיבלתי גם תגובות ביקורתיות – חלקן גסות רוח ומתלהמות, ואליהן לא אתייחס; חלקן רציניות ומכובדות, ועל כמה מהטענות שהופנו נגדי אני רוצה להגיב.
עיקר הביקורת נוגע לשאלת המידתיות. כלומר, גם בהנחה שאנו צודקים במלחמתנו, האם אנו מגיבים בצורה הולמת ומידתית או שמא עוברים את הגבול בהרס שאנו גורמים לצד השני ובמוות שאנו זורעים, שפוגע גם באנשים חפים מפשע?
איני בטוח שאני יכול לענות בצורה מלאה לשאלה זו, שכן היא נוגעת בשאלות מוסר ופילוסופיה של מלחמות צודקות ומלחמות לא-צודקות. יש ספרות ענפה בנושא זה (מייקל וולצר, למשל) אבל חוששני שמוחמד דף ואסמעיל הנייה לא עיינו בה, וספק אם ייאותו להשתתף בסמינריון בבניין 'גילמן', שבו תיבחנה שאלות אלה מכל ההיבטים האפשרייים.
השכל הישר אומר, שרצוי שהגמול – התקפי או הרתעתי – יהיה נקודתי ומידתי ככל שניתן. אך שאלה זו, עם כל הצער שבדבר אינה רק פילוסופית, ויש לה גם היבט אסטרטגי ופוליטי, שתוצאותיו ארוכות הטווח אינן מתגלות בהכרח סמוך לפעולה עצמה.
הפעולות המידתיות של צה"ל ברצועת עזה בשנים האחרונות, והמאמצים הכנים שנעשו לפגוע רק במעורבים ישירים, הוכחו כחסרי ערך הרתעתי לטווח הארוך. עובדה היא שאנו נמצאים שוב ושוב באותו מקום שבו היינו לפני שנתיים ולפני חמש שנים. מצד אחר, עובדה היא שההרס המסיבי שגרם צה"ל במתחם הדאחיה בביירות, בימי מלחמת לבנון השנייה, הביא להרתעה של שנים ארוכות, שבפועל נמשכת עד היום. מי נביא ויידע? אני בטוח שאף אחד לא רוצה לחזור לאותו מבצע, בשם אחר, בעוד שנתיים או שלוש.
בעירוב הבלתי אפשרי של אוכלוסייה אזרחית וצבאית בעזה, שמנוצל באכזריות על ידי החמאס – והדברים ידועים – אין מנוס גם מפגיעה בחפים מפשע. ככל שניתן להתרשם ממה שמכונה בקרב שונאינו בשם 'התעמולה הישראלית', צה"ל עושה ככל יכולתו לצמצם זאת, בוודאי בהשוואה לכל צבא מערבי אחר – כולל האמריקנים בעיראק ובאפגניסטן או כוחות נאט"ו במלחמת האזרחים בבלקן, ובוודאי בהשוואה לצבאות ערביים (סוריה כבר אמרנו?). בבחירה בין פגיעה בבני עמי לבין מי שבחר להילחם בי (והחמאס והג'יהאד בפירוש בחרו במלחמה, ויכלו לבחור בשלום!), אני בוחר בבני עמי ועומד לצדם. אני גאה בטייסים שלנו ובמפקדיהם – שהם בנינו ואחינו – ואלף גדעון לוי'ם לא ישנו זאת.
איני צריך לקבל 'תעודת כשרות' מאף ועדה של השמאל הטהרני, שעסוק כל הזמן בקביעת הגבול – מי בפנים ומי בחוץ. אני אוהב שלום ורודף שלום, מתנגד מושבע לכיבוש ולהתנחלויות בשטחים, מעולם לא תמכתי בליכוד או בנתניהו, ויש לי הרגשה שזה גם לא יקרה בעתיד. ועם זאת, התנחלות, כיבוש ואפילו אי-רדיפת שלום, החמצת הזדמנויות או דריכה במקום, אינם פשע שמתיר למישהו להוציא להורג ישראלים. החמאס והג'יהאד הוציאו גזר דין מוות עליי, על בני משפחתי ועל בני עמי, והם מוכיחים זאת יום יום ושעה שעה. לא מיותר להזכיר כאן עד כמה ניסתה ממשלת ישראל (כן, ביבי ובוגי!) להכיל את ירי הרקטות בשבועות שקדמו לתחילת המבצע ולהימנע ממנו ככל שניתן.
לפני שבוע התפרסמה ב'הארץ' כתבה של עמירה הס שכותרתה 'ממשלה מנותקת ומושחתת'. בהתחלה הייתי בטוח שהיא מדברת על ממשלת ישראל, או – מה שממש לא התקבל על הדעת – על ממשלת החמאס. שפשפתי את עיני כאשר התברר לי שכוונתה בעצם לממשלת אבו-מאזן... עד כדי כך אימצו חלקים בשמאל הרדיקלי את הנרטיב הפלסטיני! 'מצור על עזה', 'פשעי מלחמה' – טרמינולוגיה שהיא חלק ממכונת התעמולה של אויב ציני ומר ואני מסרב לקחת חלק בה ולאמץ אותה.
ואיך אפשר להתעלם מכך שלמרות 'פשעי המלחמה' שלנו, מדיניות ישראל כלפי החמאס מקבלת רוח גבית דווקא ממצרים, סעודיה, ובמידה רבה – אמנם תוך תשלום מס שפתיים מתבקש – גם מהרשות הפלסטינית עצמה? אולי הגיע הזמן שהשמאל הרדיקלי, שמטיף תמיד לזולתו לערוך חשבון נפש ובחינה עצמית, יחליף דיסקט ויעשה גם הוא איזה שהוא חשבון נפש קטן?
אבדן חיי אדם הוא נורא ואיום. הרס רכוש ופליטוּת גם הם נוראים – אין ויכוח. אבל לפעמים אני חש שחלקים בשמאל הרדיקלי היו מרגישים הרבה יותר טוב אילו משוואת ההרג וההרס הייתה מתאזנת. כלומר, שבצד שלנו היה נגרם גם כן חורבן איום, ושגם אצלנו היו נהרגים אזרחים רבים, ילדים וזקנים. לשמחתנו, זה לא המצב ואני לא חושב שעלינו להתנצל על כך ולהרגיש רע.
הצד שכנגדנו אינו רוצה בשיג ושיח איתנו. זהו ארגון קנאי פונדמנטליסטי בעל מאפיינים פשיסטיים מובהקים, שמתאכזר לא רק כלפינו אלא גם כלפי אנשיו שלו. הוא מטפח פולחן של מוות, מדכא נשים, הומוסקסואלים ומיעוטים, מפעיל טרור אכזרי כלפי מתנגדיו מבית (וזכורה השתלטותו של החמאס על הרצועה וזריקת אנשי הפתח מהגגות או הוצאות להורג אכזריות של חשודים בשיתוף פעולה עם ישראל), מפעיל במערכות החינוך שלו אינדוקטרינציה אנטישמית, אינו מגלה שום רצון לשיג ושיח אתנו שלא מבעד לקנה הרובה או הטיל, ועוד מצפה שנתרפס בפניו ונגיש את הלחי השנייה. זה כנראה לא יקרה.
האם זה אומר שאנחנו בסדר ומושלמים? האם זה מצדיק את המשך ההתנחלויות בשטחים, את החידלון והרפיסות במאמצים להשיג שלום? בוודאי שלא. אך האם מגיע לנו בשל כך גזר דין מוות? לא ולא, והקם להרגך וכו' וכו'.
הכותרת המקורית הייתה: 'ונניח שגדעון לוי הוא ראש הממשלה ועמירה הס שרת הביטחון...'
ויהי אחרי הפרסום...
אני מודה ומתוודה כי מעולם לא קיבלתי תגובות, בכתב ובעל פה, כל כך סותרות – ממש מן הקצה לקצה – כפי שקיבלתי על מאמרי זה. לשמחתי, רוב התגובות היו חיוביות ואוהדות, והן חיזקו את תחושתי ששימשתי פֶּה לרבים בשמאל הציוני, שחושבים כמוני ומבועתים מהפנמת הנרטיב של המבקשים את נפשנו ומחלחולו אל תוך הזרם המרכזי של השיח הציבורי. מנגד קיבלתי גם תגובות ביקורתיות – חלקן גסות רוח ומתלהמות, ואליהן לא אתייחס; חלקן רציניות ומכובדות, ועל כמה מהטענות שהופנו נגדי אני רוצה להגיב.
עיקר הביקורת נוגע לשאלת המידתיות. כלומר, גם בהנחה שאנו צודקים במלחמתנו, האם אנו מגיבים בצורה הולמת ומידתית או שמא עוברים את הגבול בהרס שאנו גורמים לצד השני ובמוות שאנו זורעים, שפוגע גם באנשים חפים מפשע?
איני בטוח שאני יכול לענות בצורה מלאה לשאלה זו, שכן היא נוגעת בשאלות מוסר ופילוסופיה של מלחמות צודקות ומלחמות לא-צודקות. יש ספרות ענפה בנושא זה (מייקל וולצר, למשל) אבל חוששני שמוחמד דף ואסמעיל הנייה לא עיינו בה, וספק אם ייאותו להשתתף בסמינריון בבניין 'גילמן', שבו תיבחנה שאלות אלה מכל ההיבטים האפשרייים.
השכל הישר אומר, שרצוי שהגמול – התקפי או הרתעתי – יהיה נקודתי ומידתי ככל שניתן. אך שאלה זו, עם כל הצער שבדבר אינה רק פילוסופית, ויש לה גם היבט אסטרטגי ופוליטי, שתוצאותיו ארוכות הטווח אינן מתגלות בהכרח סמוך לפעולה עצמה.
הפעולות המידתיות של צה"ל ברצועת עזה בשנים האחרונות, והמאמצים הכנים שנעשו לפגוע רק במעורבים ישירים, הוכחו כחסרי ערך הרתעתי לטווח הארוך. עובדה היא שאנו נמצאים שוב ושוב באותו מקום שבו היינו לפני שנתיים ולפני חמש שנים. מצד אחר, עובדה היא שההרס המסיבי שגרם צה"ל במתחם הדאחיה בביירות, בימי מלחמת לבנון השנייה, הביא להרתעה של שנים ארוכות, שבפועל נמשכת עד היום. מי נביא ויידע? אני בטוח שאף אחד לא רוצה לחזור לאותו מבצע, בשם אחר, בעוד שנתיים או שלוש.
בעירוב הבלתי אפשרי של אוכלוסייה אזרחית וצבאית בעזה, שמנוצל באכזריות על ידי החמאס – והדברים ידועים – אין מנוס גם מפגיעה בחפים מפשע. ככל שניתן להתרשם ממה שמכונה בקרב שונאינו בשם 'התעמולה הישראלית', צה"ל עושה ככל יכולתו לצמצם זאת, בוודאי בהשוואה לכל צבא מערבי אחר – כולל האמריקנים בעיראק ובאפגניסטן או כוחות נאט"ו במלחמת האזרחים בבלקן, ובוודאי בהשוואה לצבאות ערביים (סוריה כבר אמרנו?). בבחירה בין פגיעה בבני עמי לבין מי שבחר להילחם בי (והחמאס והג'יהאד בפירוש בחרו במלחמה, ויכלו לבחור בשלום!), אני בוחר בבני עמי ועומד לצדם. אני גאה בטייסים שלנו ובמפקדיהם – שהם בנינו ואחינו – ואלף גדעון לוי'ם לא ישנו זאת.
איני צריך לקבל 'תעודת כשרות' מאף ועדה של השמאל הטהרני, שעסוק כל הזמן בקביעת הגבול – מי בפנים ומי בחוץ. אני אוהב שלום ורודף שלום, מתנגד מושבע לכיבוש ולהתנחלויות בשטחים, מעולם לא תמכתי בליכוד או בנתניהו, ויש לי הרגשה שזה גם לא יקרה בעתיד. ועם זאת, התנחלות, כיבוש ואפילו אי-רדיפת שלום, החמצת הזדמנויות או דריכה במקום, אינם פשע שמתיר למישהו להוציא להורג ישראלים. החמאס והג'יהאד הוציאו גזר דין מוות עליי, על בני משפחתי ועל בני עמי, והם מוכיחים זאת יום יום ושעה שעה. לא מיותר להזכיר כאן עד כמה ניסתה ממשלת ישראל (כן, ביבי ובוגי!) להכיל את ירי הרקטות בשבועות שקדמו לתחילת המבצע ולהימנע ממנו ככל שניתן.
לפני שבוע התפרסמה ב'הארץ' כתבה של עמירה הס שכותרתה 'ממשלה מנותקת ומושחתת'. בהתחלה הייתי בטוח שהיא מדברת על ממשלת ישראל, או – מה שממש לא התקבל על הדעת – על ממשלת החמאס. שפשפתי את עיני כאשר התברר לי שכוונתה בעצם לממשלת אבו-מאזן... עד כדי כך אימצו חלקים בשמאל הרדיקלי את הנרטיב הפלסטיני! 'מצור על עזה', 'פשעי מלחמה' – טרמינולוגיה שהיא חלק ממכונת התעמולה של אויב ציני ומר ואני מסרב לקחת חלק בה ולאמץ אותה.
ואיך אפשר להתעלם מכך שלמרות 'פשעי המלחמה' שלנו, מדיניות ישראל כלפי החמאס מקבלת רוח גבית דווקא ממצרים, סעודיה, ובמידה רבה – אמנם תוך תשלום מס שפתיים מתבקש – גם מהרשות הפלסטינית עצמה? אולי הגיע הזמן שהשמאל הרדיקלי, שמטיף תמיד לזולתו לערוך חשבון נפש ובחינה עצמית, יחליף דיסקט ויעשה גם הוא איזה שהוא חשבון נפש קטן?
אבדן חיי אדם הוא נורא ואיום. הרס רכוש ופליטוּת גם הם נוראים – אין ויכוח. אבל לפעמים אני חש שחלקים בשמאל הרדיקלי היו מרגישים הרבה יותר טוב אילו משוואת ההרג וההרס הייתה מתאזנת. כלומר, שבצד שלנו היה נגרם גם כן חורבן איום, ושגם אצלנו היו נהרגים אזרחים רבים, ילדים וזקנים. לשמחתנו, זה לא המצב ואני לא חושב שעלינו להתנצל על כך ולהרגיש רע.
הצד שכנגדנו אינו רוצה בשיג ושיח איתנו. זהו ארגון קנאי פונדמנטליסטי בעל מאפיינים פשיסטיים מובהקים, שמתאכזר לא רק כלפינו אלא גם כלפי אנשיו שלו. הוא מטפח פולחן של מוות, מדכא נשים, הומוסקסואלים ומיעוטים, מפעיל טרור אכזרי כלפי מתנגדיו מבית (וזכורה השתלטותו של החמאס על הרצועה וזריקת אנשי הפתח מהגגות או הוצאות להורג אכזריות של חשודים בשיתוף פעולה עם ישראל), מפעיל במערכות החינוך שלו אינדוקטרינציה אנטישמית, אינו מגלה שום רצון לשיג ושיח אתנו שלא מבעד לקנה הרובה או הטיל, ועוד מצפה שנתרפס בפניו ונגיש את הלחי השנייה. זה כנראה לא יקרה.
האם זה אומר שאנחנו בסדר ומושלמים? האם זה מצדיק את המשך ההתנחלויות בשטחים, את החידלון והרפיסות במאמצים להשיג שלום? בוודאי שלא. אך האם מגיע לנו בשל כך גזר דין מוות? לא ולא, והקם להרגך וכו' וכו'.