 |
| עטיפת האלבום בו הוקלט 'שיר על התוכי יוסי' צויירה על ידי יורם לוקוב |
____________________________________________________________________
גולשים יקרים,
אם הגעתם לכאן בוודאי תשמחו לדעת שפרק זה קיבל פנים חדשות בספרי
שיר הוא לא רק מילים: פרקי מסע בזמר העברי (הוצאת עם עובד, תש"ף / 2019).
אתם מוזמנים לבקר
בפרק השישה עשר של הבלוג 'שיר הוא לא רק מילים' ושם תמצאו מידע נוסף על הספר ועל השיר.
____________________________________________________________________
א. 'שיר על התוכי יוסי'
את 'שיר על התוכי יוסי', שכתב
אברהם חלפי (1980-1906), מכירים רבים בלחנו הקסום של מיקי גבריאלוב ובביצועו שובה הלב של אריק איינשטיין. השיר הוקלט לראשונה בשנת 1986 לאלבום המשותף של איינשטיין וגבריאלוב '
אוהב להיות בבית'.
הבה ניזכר:
על המשפט 'העצבות כמו כוס היא ובה יין מר מענבי הנשמה' אמר אריק איינשטיין ב
שיחה עם עלי מוהר: 'גם אם אני אחיה חמש מאות שנה לא אוכל להביא משפט כזה'...
 |
| זאב, 'אברהם חלפי' (מעריב, 13 ביוני 1980) |
'שיר על התוכי יוסי' כמעט בן שמונים. הוא נדפס לראשונה בט"ו באלול תרצ"ה (13 בספטמבר 1935) בעיתון 'דבר'. לימים, היו שנטו לראות בדמות שדוברת בשיר את המשורר הרווק והמופנם, שלא זכה לאהבה או לילדים ('עֲרִירִי, בְּלִי אִשָּׁה תֻּכִּיָה וְיוֹלֶדֶת / לְתֻכִּי שֶׁכָּמוֹךָ אָסוּר לֶאֱהוֹב' וכו'), אבל ברור שזו נקודת מבט אנכרוניסטית. כאשר נדפס השיר לראשונה חלפי היה בסך הכל בן 29, לא בדיוק הגיל שבו מקוננים על חיים חשׂוּכי אהבה:
ב-1939, ארבע שנים אחר כך, כינס חלפי את השיר לספרו הראשון 'מִזָּוִית אֶל זָוִית' (תל-אביב, תרצ"ט, יחדיו, עמ' 44-43), והכניס בו מעט שינויים. זה הנוסח שנדפס מאוחר יותר כמה פעמים נוספות והוא גם שהיה לנוסח המולחן:
מיהו אפוא התוכי יוסי, מהי 'תוגת המאירי', ומה עומד מאחורי שיר זה?
היו שהתייחסו לחידה זו. כך למשל בשנת 2005,
במופע הצדעה לאברהם חלפי, שהתקיים בתיאטרון הקאמרי,
סיפר דן אלמגור את הדברים הבאים (מובאים בשינויי עריכה קלים):
אברהם חלפי היה ידידה הטוב של השחקנית נירה רבינוביץ. בביתה היה תוכי יחיד עימו שיחקה ילדתה הקטנה כל העת. בביקוריו בביתה היה חלפי 'משוחח' בבדיחות דעת עם התוכי ומחפש בו דמיון לדמותו שלו.
כידוע, חלפי היה רווק עד מותו ולא מצא אהבתו (כן פליאה גדולה לזה ששורר את המילים הנפלאות לשיר 'עטור מצחך זהב שחור'...), ובשיר הוא בעצם מקיים דיאלוג עם התוכי הבודד והגלמוד הזה, שגם לו אין בת זוג, ומשליך עליו את סיפורו שלו: 'בלי אישה תוכיה ויולדת', 'צפוי לך מוות שקט', וכן הייסורים על אי מציאת האהבה: 'לתוכי שכמוך אסור לאהוב', 'אתה לא תאהב ... אף פעם'.
'כמוך הם רק צעצוע בבית, למען יוכלו ילדים לשחק', ממש מתאר את התוכי בביתה של רבינוביץ, וגם את דמותו של חלפי עצמו, שהיה מצחיקן גדול ושחקן שפעל להנאת הקהל.
ובאשר למילים 'תוגת המאירי', שמופיעות בשיר. בספרון שירים קטן, שיצא עם אסופת שירים נבחרים של חלפי (הוצאת הקיבוץ המאוחד [1945]), נכתב מתחת לכותר השיר [ראו באיור למעלה]: 'והתוכי יוסי - - -' ('בית רבן' אביגדור המאירי).
אביגדור המאירי, שיצירתו מגוונת ביותר וכוללת סיפורת ושירה ומחזות, כתב ל'קומקום' ו'למטאטא', שהיו מבימות התאטרון הראשונות בארץ. חלפי, מלבד היותו משורר, היה גם שחקן מוכשר (בעיקר בתיאטרון הקאמרי). הוא התפרסם בתפקידים מגוונים, ביניהם ב'ילדי הצל', ב'עוץ לי גוץ לי', ועוד ועוד. הוא הושפע בכתיבתו מהמאירי, אשר השתמש גם הוא בציפורים ביצירותיו, וניתן לראות ביצירות נוספות של חלפי עיסוק בציפורים.
אלמגור הציע אפוא, שההשראה לתוכי יוסי הגיעה מן התוכי שעמו 'שוחח' חלפי בביתה של נירה רבינוביץ. אבל יש בעיה קטנה: שירו של חלפי נדפס כבר בשנת 1939. באותה שנה נירה רבינוביץ עדיין לא נולדה...
 |
| אברהם חלפי |
ב. 'תוגת המאירי' (א): חלומות של בית-רַבָּן
אם
כך, מאיפה הגיע התוכי יוסי?
התשובה נמצאת כמובן בצירוף 'תוגת המאירי' וכדי
להבינה יש לעיין בכמה טקסטים שיצאו מעטו השופע של אביגדור המאירי (1970-1890). הראשון בהם – כפי שציין
אלמגור בצדק – הוא 'חלומות של בית רבן' (ולא 'בית רבן' כפי שכתב
חלפי במוטו).
את הפואמה האוטוביוגרפית 'חלומות של בית רבן' פרסם המאירי לראשונה ב'ספר השירים' שלו, שראה אור בהוצאת עם הספר, תל-אביב תרצ"ב (1933), עמ' 337-297. המאירי שורר שם את חוויות ילדותו בכפר הונגרי זעיר ששכן למרגלות הרי הקרפטים. באותה עת היה כפר זה שייך לאימפריה האוסטרו-הונגרית ושמו היה דאוויד-האזה (Ódávidháza). היום נמצא הכפר בדרום מערב אוקראינה, במחוז זקרפטסקה (Zakarpattia), ונקרא בשם Davydkovo.
אביגדור, ילד יהודי בסביבה כפרית נוצרית, חש בדידות נוראה ('ואני רק תינוק יהודי, / והעולם כה נוצרי, כה זר'). חבריו הטובים היו בעלי חיים, ובראשם הכלב 'הקטור', 'כלב גבה קומה בעל עינים אצילות ... נורא עלילות ואוהב יהודים' (עמ' 316) והתוכי 'יוסי'.
כשמתה עליו אמו הדסה – שלדבריו לא ידע את שמה עד יום פטירתה – נחה עליו 'רוח התוגה'. אולי זו 'תוגת המאירי'?
 |
| ספר השירים, עמ' 304 |
בכלל, ילדותו ויתמותו מלאים צער, כאב ותוגה, ואפילו מראות הטבע הכפרי לא יכלו לרפאם: 'ואנוכי התינוק הקטן, הנער / מְלֵא יאוש וצער, / צער כה גדול ויאוש כה נורא' (עמ' 315).
בהמשך סיפר המאירי בפירוט על אותם יומיים מרים, שבהם מתו, בזה אחר זה, שלושה מחבריו הטובים – 'פטר', 'מריה' ותוכי ושמו 'יוסי'.
 |
| ספר השירים, עמ' 321-320 |
המאירי ממשיך ומתאר בהרחבה פיוטית את קשרי הנפש שלו עם פטר ומריה, אך זהותם של אלה אינה ברורה לגמרי. מי הוא 'פטר הקטן'? הוא מתואר כמי שפניו 'פני הקוף', 'גופו היה שעיר וארוכות בהונותיו / ענפים היה לועס וְשָׁרָשִׁים נְמַקִּים', וכל ימיו ישב על ענפי העצים, שרק לציפורים, לחתולים ולכלבים. האם הוא קוף שעשועים או שמא ילד גוי ('בן אוֹמַנְתִי הטובה') שלוקה בשכלו? ומי היא 'מריה הַכְּסוּפָה ... יְתוֹמַת חַצְרֵנוֹ', שאותה אהב הילד בכל לבו. האם מדובר בילדה יתומה מדיירות החצר או אולי בחתולת בית?
כך או כך, מותם של פטר ומריה שבר את לבו של התוכי יוסי, שמת יום לאחר מכן, וכמובן גם את לבו של אביגדור הצעיר שחש בודד מאי-פעם.
 |
| ספר השירים, עמ' 324-323 |
כתבה לי מרים נייגר-פליישמן שמסיימת בימים אלה חיבור עבודת דוקטור על אביגדור המאירי:
המאירי, שהתייתם מאמו בגיל צעיר, גר
בחצר אחוזת סבו (אבי-אמו) דוד רושובסקי, כפי שהעיד ברשימות שפורסמו אחרי מותו בעיתון 'מעריב' על ידי דוד גלעדי שתרגמן מן ההונגרית. הם גרו בבקתה, בחצר
האחורית של אחוזת הסבא, מוקפים בתרנגולי הודו. אחוזה זו הוחכרה לסב על ידי
הגראף לונאי ולימים עברה לבעלותו של הסב. באזור זה של קרפטורוס, למרגלות העיר מונקאץ',
יהודים הורשו לעסוק בחקלאות ובחצר עבדו גויים רבים. הכפר או-דויד האזה – למעשה שורה של בתים ברחוב אחד – הוקם, כנראה, עבור אנשי השירות של האחוזה. הכפר אגב, נראה
כך עד היום. ביקרתי שם בשנת 2010.
בשיחה עם אחיינו, אמיל פוירשטיין, סיפר המאירי: בכפר בו נולדתי ... לא
היה אלא רחוב אחד. שמו היה דוידהאזה, או בעברית – 'בית דוד'. מסתבר,
שאי-פעם קנה יהודי בשם דוד את האדמה באזור והקים כפר על שמו. הכפר השתרע לאורך של קילומטר לכל היותר. היה בו רחוב אחד בלבד וגרו בו
כעשרים משפחות, מחציתם יהודים ומחציתם הונגרים ורותנים, שחיו שם 'דרך אגב', זמנית,
כדי לשמש 'שבת גוי'. דרוש היה מישהו שיחלל את השבת במקומנו ו'יקנה' מאתנו ערב פסח
את כל החמץ עד הפירור האחרון. תפישת בני כפרי אמרה, שה'לא יהודים' קיימים בעולם אך
ורק מכיון שאנו היהודים זקוקים להם.
נראה לי שפטר ומריה הם ילדי גויים. פטר, למיטב זכרוני לא מופיע בשום שיר אחר,
אך דמותה של מריה היתומה מופיעה גם מחוץ לשירי 'חלומות של בית רבן', בעיקר
בשירת המלחמה של המאירי. לא ברור לגמרי אם זו היא 'מריה הכסופה', אך ישנם לא
מעט שירים המוקדשים ל'יתומתי'.
 |
| הרחוב הראשי והיחיד של הכפר האוקראיני דווידקובו (צילום: מרים נייגר-פליישמן) |
ג. 'תוגת המאירי' (ב): מסע באירופה הפראית
את שירו זה של המאירי, ואת 'תוגתו', נבין טוב יותר
אם נעיין באחד מספריו המיוחדים והפחות מוכרים –
'מסע
באירופה הפראית: רשמי אגב אנכרוניים', שנדפס בתל-אביב בשנת 1938, שלוש שנים אחרי
שהדפיס חלפי את שירו. בספר זה – שבאופן
מפתיע נעדר ולוּ לחלוחית של הומור – מתאר
המאירי את נסיעתו מארץ ישראל לביקור באירופה בשנת 1930. הספר כתוב מנקודת מבט
ציונית מובהקת ושורה עליו רוח פסימית, בעיקר נוכח מה שעיניו ראו ואזניו שמעו
באירופה האנטישמית. בין השאר הגיע המאירי גם להונגריה ונסע לבקר את כפר הולדתו
הקטן בקרפטורוס, המרוחק כחמישה ק"מ בלבד מן העיר מוּנְקַאץ' (מוּקאצ'בו). ואכן, תיאור ארסי במיוחד הקדיש המאירי
לאדמו"ר האנטי-ציוני הקנאי ממונקאץ', חיים אלעזרשפירא, שבדיוק באותו זמן היה בארץ ישראל.
 |
לכפר דווידקובו – פנה ימינה (צילום: מרים נייגר-פליישמן)
|
כשהגיע המאירי לכפר, הוא נזכר כיצד נתנו ילדי ה'חדר' שבו למד
שֵׁם מקראי לכל מקום בכפר, וכך דימו לראות בו את ארץ ישראל. הגויים היו 'הכנעני
והפריזי', הצוענים הנודדים היו 'הכַּסְלוּחִים והזַמְזוּמִּים' (והשוו לתיאוריו של ח"נ
ביאליק בסיפורו 'ספיח', פרקים ט-יא). חבריו הטובים של הנער אביגדור היו בעלי חיים, שגם להם היו שמות – הכלב הקטור והתוכי יוסי, פטר ומריה. מותם של האחרונים, כפי שראינו ב'חלומות של בית רבן', נצרב בנפשו של המאירי וחזר אליו כאשר שב לביקור בחצר בית ילדותו.
 |
| מסע באירופה הפראית, עמ' 143-140 |
תוגת המאירי היא אפוא תוגתו הקיומית של הנער אביגדור שראשיתה עוד כשהיה ילד יתום ובודד בכפר ההונגרי הנידח. תוגה על ילדות שאת אובדנה גילה לעומקה רק כשחזר לבקר בכפר הולדתו.
 |
| איכרה בדווידקובו מובילה עדר פרות ברחוב היחיד של הכפר (צילום: מרים נייגר-פליישמן) |
ד. 'כי הוא יוסי שלוֹ ולא שלי': חלפי כותב להמאירי
אליסף רובינזון, בעל חנות הספרים רובינזון בתל אביב, העביר לי באדיבותו צילום של הקדשה מעניינת שנמצאת ברשותו ולא התפרסמה אף פעם. ההקדשה נכתבה בידי אברהם חלפי, בפתח ספרו 'שִׁירֵי הָאֲנִי הֶעָנִי' (הקיבוץ המאוחד, 1951), והיא לכבודו של אביגדור המאירי.
לאביגדור המאירי משוררי היקר,
שאת שמוֹ שִׁבצתי כאבן-חן
ב"שיר על התֻּכּי יוֹסִי".
על יוֹסי זה אני חייב תודה לוֹ,
כי הוא יוֹסי שלוֹ ולא שלי.
1951. א. חלפי
למרבית הפלא, 'השיר על התוכי יוסי' כלל אינו מופיע בספרו זה של חלפי. אמנם, נדפסו בו שלושה שירים אחרים, שבהם נזכרים תוכים (כַּחֲלוֹם בֵּין כְּתֵפַי', עמ' 38; 'אָדָם בְּחַדְרוֹ', עמ' 77; 'לוּ וּכְמוֹ תֻּכִּי יָרֹק', עמ' 98), אך שמם אינו 'יוסי' ובעצם אין להם שם כלל.
ב-29 באפריל 1958 שלח
חלפי אל המאירי מכתב ובו הוזכר התוכי יוסי בצורה דומה:
ככה זה, אביגדור, נניח להם, ואילו אנחנו נוסיף להטות אוזן לפטפוטיו של התוכי יוסי, שאין כמוהו תוכי עצוב בעולם.
כל טוב לך, משוררי היקר
שלך א. חלפי
 |
| ארכיון 'גנזים', 119-א-38863; תודה למרים נייגר-פליישמן |
כעשרים שנים לאחר מכן הוציא חלפי ספר שירים חדש ושמו 'בצל כל מקום' (עקד, 1970). לכבוד הופעת הספר שוחחה יפה בנימיני עם המשורר, ובין השאר שאלה אותו מה קרה לתוכי שהופיע בכל כך הרבה שירים פרי עטו?
בתשובתו אמר חלפי, כי לאן טס התוכי הוא אינו יודע, אבל מניין הגיע, הוא יודע
– משיחה לילית ארוכה שהייתה לו עם אביגדור המאירי. וכשיצא חלפי מאותה שיחה הוא אמר לעצמו: 'אקנה לי תוכי, ושמו יהיה יוסי'...
 |
| יפה בנימיני, 'שיחה עם המשורר א. חלפי', דבר, 22 במאי 1970 |
ועוד ענייני תוכים.
בספרו המצחיק של אביגדור המאירי, 'חכמת הבהמות' (תל-אביב 1933), שאויר על ידי אריה נבון, הוקדש עמוד שלם לתוכי. אמנם הוא לא נקרא יוסי, אבל בכל זאת תוכי. התוכי הזה הוא לא טרגי ולא לירי, אלא דווקא 'הבדחן שבעופות', ש'מעמיד פנים רציניים של פרופסור מן המנין'. האנשים מאמינים משום מה, כתב המאירי, כי התוכי מדבר, אף כי 'מעולם לא הבין איש בעולם אף מלה אחת משפתו'.
ונסיים בקוריוז, שמוכיח עד כמה צדק המאירי כשכתב ב'חכמת הבהמות': 'התוכי, כידוע, מדבר. [אך] מעולם לא הבין איש בעולם אף מלה אחת משפתו'.
בשנת 1972 הגיעה לפתחו של בית המשפט השלום בחיפה פרשה מסובכת של בעלות על תוכי ושמו יוסי. שלושה טענו כי התוכי יוסי הוא שלהם. השופטת ניסתה לגבות עדות מהתוכי, אך הוא סירב לדבר באולם בית המשפט... והיה גם 'מִסְדר נוצות'.
.JPG)
