 |
| פסל הרצל בנמל התעופה בן-גוריון (צילום: דוד אסף) |
מאת שלמה הרציג
לפני כמאה
ועשרים שנה, בכ' בתמוז תרס"ד (3 ביולי 1904), הלך בנימין זאב הרצל לעולמו בבית מרפא בכפר הקטן אֶדְלַךְ שליד וינה. זו הזדמנות להעלות על נס את פועלו של 'חוזה המדינה' דרך קריאה בשיר מיוחד במינו שכתב עליו המחנך, המשורר והסופר אריה סיון (2015-1928), חתן פרס ישראל לשירה לשנת 2010.
 |
| אריה סיון (צילום: מוטי קיקיון; ויקיפדיה) |
בספר שיריו הרביעי של סיון, נוֹפֵל לְךָ בִּפְנִים
(ספריית פועלים, 1976), נדפס שיר לירי ארוך, בן שבעה בתים, בעל שם מפתיע ואפילו מרתיע: 'הרצל כמסילאי'. השיר כונס שוב במבחר שירי סיון, עֵרבוֹן: מבחר שירים, 1997-1957, מוסד ביאליק, 2001.
זהו שיר חידתי באופיו המערב
בין דמיון למציאות ובין היסטוריה למיתולוגיה. הוא חושף את אחורי הקלעים של
ההיסטוריה האירופית במאה העשרים, ובעיקר את ההיסטוריה היהודית ארוכת השנים, תוך התכתבות עם התנ"ך ועם תמונות ידועות הקשורות בעשייתו הציונית של הרצל.
מעניין במיוחד החיבור בין באזל העיר לבין הרצל. באזל מופיעה בשיר בשמה הרומי הקדום 'בזיליאה' – זה גם השם שבה קראו לה יהודים, ובמיוחד נודע בית הדפוס העברי שפעל בה ונקרא 'דפוס בסיליאה הגדולה והמהוללה' – מה שמעניק לעיר עומק היסטורי משמעותי. הרצל, לעומת זאת, מופיע בדמות מדומיינת
של עובד פשוט ברשת מסילות הברזל ('מסילאי'), המוליך לבדו את הקרונות העושים דרכם לארץ ישראל. 'מאיפה יש לו כוח להיות חוזה', תמה יעקב רוטבליט בשירו הסאטירי 'בנימין זאב'. תמיהה דומה, ואפילו ביתר עוצמה, ותשובה לצידה, נרמזת בשירו של סיון.
הנה השיר:
 |
| נוֹפֵל לְךָ בִּפְנִים, עמ' 39-37 |
מבחינה
מבנית ניתן להבחין בין שני סוגי בתים. ב'חזית' ניצבים שלושה בתים (א,
ג, ה) המתארים את הרצל כעובד במסילת הרכבת ('מסילאי') בבאזל. זו העיר, בצפונה של שוויץ, שבה נפתח ב-29 באוגוסט 1897 הקונגרס העולמי הציוני הראשון, ובעקבותיו כתב הרצל
ביומנו את המילים הבלתי נשכחות: 'בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים'.
 |
| בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים (יומן הרצל, 3 בספטמבר 1897) |
כל
אחד משלושת הבתים האלה נפתח בטור אניגמטי המתאר את הרצל 'עַל הַגֶּשֶׁר' בבאזל, וברור שטמונה בו התייחסות לצילום המפורסם שלו מ-1901 כשהוא משקיף מחדרו במלון 'שלושת המלכים' על הגשר החוצה את נהר הריין.
לאחריו מובאות
תמונות הלקוחות מהווי החיים בעיר במעבר מן המאה ה-19 אל
המאה העשרים. שלושה בתים נוספים בשיר (ב, ד, ו), נתונים, כל אחד בנפרד, בתוך
סוגריים, ומשמשים מעין הערת שוליים משמעותית אך גם אירונית לכל אחד מן הבתים
שב'חזית'. לבית השביעי והאחרון מעמד מיוחד, ואליו נגיע בהמשך.
קריאה קשובה בשיר תגלה את עמדתו המפוצלת של המחבר כלפי גיבורו. מצד אחד, המשורר מעצים
ומאדיר את דמותו של הרצל. כך למשל, באמצעות טור הפתיחה הסוגסטיבי של כל אחד מבתי ה'חזית', בו מועמדת כל מילה כמשפט שלם ונפרד מקודמו: 'הֶרְצְל.
בַּזִּילֵיאָה. עַל הַגֶּשֶׁר. לְבַדּוֹ'. טור זה נשען, כאמור, על תמונתו של הרצל בבאזל, כאשר ברקע מופיע אחד הגשרים על הריין באופן
היוצר מעין המשכיות מדומה בין המרפסת לבין הגשר. קומפוזיציה זו מאפשרת למשורר 'להוציא' את הרצל מן המרפסת ולהעמידו, 'לְבַדוֹ', על הגשר הממשי והסימבולי. מצד אחר, סיון מפרק את המיתוס הקשור בהרצל כאשר
הוא מתארו כאיש קשה-יום, קצת נלעג, העובד למחייתו כפועל פשוט: 'אִישׁ מִתְנַשֵּׁם. קָשֶׁה' (בית א), ש'מָחָר יַשְׁכִּים לִלְבֹּּשׁ מַדִים, / סָפֵק מַדֵּי לֵיצָן קִרְקָס,
סָפֵק מַדִּים שֶׁל מְסִילַּאי – / בְּכוֹבַע מִצְחִיָּה יִפְתַּח אֶת דֶּלֶת הַקָּרוֹן
/ בִּפְנֵי שִׁפְעַת נוֹסְעֵי-נוֹסְעִים, / נָשִׁים בְּכָרֵיהֶן וְעֲרֵמוֹת כְּסָתוֹת
/ וִיְלָדִים מְצַעֲקִים / עַל לֹא דָּבָר, עַל לֹא דָּבָר' (בית ה).
תיאורו של הרצל במדי
מסילאי, חבוש כובע מצחייה, מבוסס מן הסתם על תמונה ידועה נוספת של הרצל. הנה הוא יושב על
סיפון האונייה הרוסית, שהשיטה אותו מאלכסנדריה לנמל יפו לביקור קצר בארץ ישראל ב-28 באוקטובר 1898.
במהלכו
של ביקור זה נפגש הרצל עם קיסר גרמניה וילהלם השני, שהיה אז בדרכו לירושלים. ודוק, שתי הפנים בדמותו של הרצל – זו המיתית, של היהודי המשכיל המורם מעם, שנפגש עם שועי עולם (ובתוכם גם הסולטן התורכי) כדי לקדם את חזון 'מדינת היהודים', וזו של היהודי הפשוט של יום-יום, הכמעט פתטי,
שנאחז בציפורניו בחזון הלאומי ונאבק לבדו באין ספור מכשולים – הן פנים
מנוגדות ומשלימות, שמציירות דמות אנושית, 'בשר ודם', של הרצל.
סיון הצפין בשירו תמונות היסטוריות טעונות של אירופה בעשור הראשון של המאה העשרים השוקעת במדמנת הלאומנות. זו מסומלת במדים החגיגיים של ההוסארים (חיל הפרשים הקלים), הרוכבים על סוסיהם בעיר ומהווים מושא ארוטי לנשותיה העשירות של באזל: 'בָּרְחוֹב / הוּסַארִים אַחְרוֹנִים, טוֹבֵי מַדִּים לְהִתְפָּאֵר, / נוֹשְׁקִים יְדֵי גְבִירוֹת עָבוֹת / פַּרְווֹת
וְתַאֲווֹת' (בית א). אך אבוי, העתיד הקרוב טומן בחובו את 'המלחמה הגדולה', שלימים תיקרא מלחמת העולם הראשונה, כנרמז מקרעי הצבעים ומן האלוזיה לשירת
דבורה, בבית השני: '(בּעוֹד אַחַת-עֶשְֹרֵה שָׁנָה יָבוֹאוּ הַמַּדִּים הָאֵלֶּה
/ בִּמְכוֹנוֹת תְּפִירָה קְצוּבוֹת / לְהִתְהַפֵּךְ צִבְעֵי-צְבָעִים קִרְעֵי-צְבָעִים,
/ צֶבַע רִקְמָתַיִים לְצַוְּארֵי-שָׁלָל)'. ואכן, מקור ההשפעה משירת דבורה ברור לגמרי: 'שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל' (שופטים, ה 30).
אגב התייחסותו למלחמה רמז לנו סיון גם על התאריך המדויק שבו מתרחשת עלילת השיר ('בעוד אחת-עשרה שנה'), כלומר 1903. זו הייתה שנה נמרצת במיוחד בפעילותו של הרצל, נסיעות רבות בין שועי עולם, פרעות קישינב ושיאה היה משבר 'תוכנית אוגנדה'. חצי שנה אחר כך מת הרצל.
אך לא רק מלחמת העולם הראשונה, שהרצל כמובן לא ידע עליה. בבית השלישי נרמזים גם אֵימֵי מלחמת העולם השנייה,
מתוך אירוניה מרה, הקשורה בגרמנים ובדייקנות רכבותיהם. נוכחותן החזקה של שתי המלחמות העתידיות מעניקה נופך של דחיפות למאמצי ההצלה של הרצל
ולדחיפות שייחס לפתרון 'בעיית היהודים'. מאמצים אלה עומדים בניגוד לדיבורי סרק חסרי תכלית (פיחה היא נפיחה, והצירוף 'פִּיחוֹת-שִׂיחָה' מרמז מן הסתם לדברים הבטלים של אותם 'צִירִים הֲרֵי-עוֹלָם', אולי רמז לצירי הקונגרסים): 'מֵאֲחוֹרָיו בַּחֲדָרִים / פִּיחוֹת-שִֹיחָה מִפִּי
צִירִים הֲרֵי-עוֹלָם / מִן הַכְּסָתוֹת: / תַּגִּידוּ-מַה-תַּגִּידוּ עַל הַגֶּרְמָנִים,
/ הָרַכָּבוֹת אֶצְלָם, הַדַיְּקָנוּת, / אֶפְשָׁר לִסְמֹך עָלֶיהָ בְּמֵאָה אָחוּז:
/ אֶפְשָׁר יוֹתֵר. אֶפְשָר יוֹתֵר'.
ואם ברכבות עסקינן, הרי שרכבת
נוספת נזכרת בבבית הרביעי של השיר – רכבת 'אוריינט אקספרס' המפורסמת, הדוהרת אלי מוות בתוך מלאכת מחשבת של ניגודים מרהיבים בין נופים וצבעים: 'הָאוֹרִיֶּנְט
אֶקְסְפְּרֶס / עַל פִּיו קוֹבְעִים רוֹעֵי פָּרוֹת אֶת / שְׁעַת הַפַּעֲמוֹן / רוֹהֵט
בֵּין מַטְּעֵי תַּפּוחַ וּדְשָׁאִים / אֶל יַעַר-אֲרֻבּוֹת שָׁחֹר'. למעשה,
המוות נוכח גם בתוכה של הרכבת, כאשר בקרון השינה שלה נוסע, ממערב למזרח (ברית המועצות!), בסגנון ספריה של אגתה כריסטי, 'גּוּפוֹ שֶׁל אִישׁ-בִּיּוּן שָׁחוּט', ולסיום: 'בְּמִכְחוֹלִים
דַּקִּים מְאֹד יִצְטַיְּרוּ כִּתְמֵי אָדֹם / עַל רֶקַע שֶׁלֶג שְנָּמֵס / לֹא בְּעִתּוֹ,
לֹא בְּעִתּוֹ'.
 |
| סרטו של הנרי לומט Murder on the Orient Express יצא בשנת 1974 |
ובתוך
עולם רווי סבל ומוות נוסעת גם רכבת אחת של תקווה, שמהדהדת את מילותיו הידועות של חוזה המדינה המופיעות כמוטו לספרו האוטופי אלטנוילנד (1902): 'אם תרצו אין זו אגדה'. וכך נכתב בבית
השישי בשיר, שכולו מדיף ריח של הזיה או שמא אגדה עממית, האופפת את אחד מקרונות הרכבת: '(וּבְחַדְרֵי עָשָׁן
הָזוּי / חוֹלְמִים עַל עֵז אֲשֶׁר תִּמְשֹךְ / קָרוֹן טָעוּן לַעֲיֵפָה בִִּתְאֵנִים
וְחָרוּבִים / בְּעִקּוּלֵי מִשְׁעוֹל זוֹחֵל / לְקֶצֶב שֶׁמֶש עַתִּיקָה בְּמַעֲלוֹת
הָרִים כְּחֻלִּים / וְשַׁעֲטַת הָרַכָּבוֹת / הִיא כְּשִׁיר-עֶרֶשֹ-שֶׁלַּגְּדִי)'.
הקרון
הציוני המדומיין עמוס בתאנים וחרובים, פירותיה של ארץ ישראל, ורתום לעז
פלאית הלקוחה, מן הסתם, ממעשיות כגון אלה שעליהן ביסס עגנון את
סיפורו הידוע משנת 1925 'מעשה העז', על עז שמצאה מערה פלאית המובילה מפולין לארץ ישראל. לא פחות מכך, זו גם העז שכיכבה בשיח הציוני בסיסמה 'עוד דונם ועוד עז'.
תפקיד דומה ממלא כאן גם הגדי הלקוח היישר מאוצר שירי הערש ביידיש, בעוד כאן הוא משרת את החלום הציוני החדש.
 |
| איור של זאב רבן ל'מעשה העז' של עגנון, 1925 (קדם) |
בבית השביעי, המסיים את השיר, הופך הרצל לטיטן מיתולוגי – הטיטאנים הם דור האֵלים שקדמו לאֵלים האולימפיים, שנאלצו ליפול ולפנות את מקומם – שבשארית כוחותיו, ממש לפני
מותו, דוחף את קרון הנוסעים האחרון לארץ ישראל.
בבית זה, שהוא מעין רקוויאם לזכרו של הרצל, נרמזות דמויותיהם של החכם היווני ארכימדס מכאן ('תנו לי
נקודת משען ואעתיק את כדור הארץ ממקומו'), ויהושע בן-נון מכאן ('שמש בגבעון
דום'). שניהם מתגייסים למעין מופע הצדעה ופרידה מן הגיבור הלאומי הגווע, שחזונו שינה את מהלך ההיסטוריה: 'טִיטָן
גּוֹוֵעַ, בַּזִּילֵיאָה, עַל גִּשְׁרֵךְ, / טִיטָן
אֲשֶׁר גִּשְׁרֵךְ לוֹ נְקֻדַּת מִשְׁעָן: / רְאִי
אֵיךְ בִּשְׂמֹאלוֹ הוּא יַעְצֹר אֶת הַתֵּבֵל, / זֶה
הַכַּדּוּר הַמִּתְגַּלְגֵּל / אֶל
תּוֹךְ שְׁקִיעָה אַרְגְּמָנִית, / וּבִימִינוֹ,
בִּשְׁאֵרִית כֹּחוֹ מַמָּשׁ, יִדְחַף / אֶת
הַקָּרוֹן הָאַחֲרוֹן. וְאָז יָמוּת'.
למי מופנית הקריאה המפתיעה 'רְאִי'? אולי להיסטוריה עצמה שמתבקשת להעריך את מפעלו של הרצל.
אומנם בשירו זה סיון פירק את המיתוס שנכרך בדמותו של הרצל, אך זאת עשה על מנת להרכיבו מחדש כדמות מועצמת
וגדולה מהחיים. סיון חשף גם את עמדתו שלו: הערצה לאיש
הבודד שנאבק, מול כל הסיכויים, להגשמת חלומו.
__________________________________________
ד"ר שלמה הרציג היה המפקח על לימודי הספרות במשרד החינוך. הוא חוקר ספרות ומרצה. shlomozo@bezeqint.net
