יום שני, 27 בפברואר 2023

מעורב ירושלמי: מתכון לבריאות, שקדייה פורחת, טיטולים, תיקון שטח, לילְיֶין והמרפסת של הרצל

א. מתכון לחיים טובים

אלדד ישב מחוץ ל'אינגליש קייק' ברחוב יפו ומחא כפיים למוזיקה שהוא משמיע. הוא נושא עמו שלט ובו מתכון מקורי לבריאות ולחיים טובים. 

איך לא חשבנו על זה קודם?

צילום: טובה הרצל

ב. שקדיית המשאלות

ברחוב עובדיה 8, בשכונת גאולה, צומח לפלא עץ שקדייה נחמד. משום מה הוא הפך לעץ סגולות ומשאלות, ולענפיו נקשרות שקיות שונות ומשונות וכן פתקים ופתקאות.

התדעו, ירושלמים חביבים, מה סוד קדושתו של עץ זה? (כי לי אין מושג)

צילום: אבי בלדי


ג. ימ"ח טיטולים

ברחוב שבטי ישראל, בין מאה שערים למתחם המגורים של חסידי בֶּרלנד, ממוקם פח מִחְזוּר יוצא דופן: לטיטולים בלבד. 

צילום: יהושע לביא

האם התחילו למחזר טיטולים במאה שערים? ללמד בתלמודי תורה דיני קיימוּת ואקלים?

ואולי מדובר במחסן שממנו יישלפו בעת הצורך (הפגנות למשל) הטיטולים המסריחים ויושלכו על השוטרים ואנשי כוחות הביטחון?


ד. פינת הנדל"ן

רחוב יעבץ בירושלים (סמטת בָּהרִי למביני עניין) הוא כנראה מהרחובות החשובים והיקרים ביותר בעיר  כל ס"מ נבדק ונשקל בקפידה ובפלס.

ואכן, טוב לדעת שיש עדיין מוסדות בעירנו שמקפידים על קלה כחמורה, ודין פרוטה כדין מאה.

הודעה על תיקון שטח של 1.26 מטר.

יש עירייה בירושלים!

צילום: אהוד רויטמן

ה. לילְיֶין על הקיר

ברחוב שמואל הנגיד 14, ליד הבניין ההיסטורי של 'בצלאל', הופיע ציור קיר חדש, מחווה מקסימה לצייר אפרים משה ליליין (1925-1874).

צילום: הלל אסף

ו. במרפסת של הרצל

אם יש ליליין, אז צריך גם את הרצל בסביבה. ליליין היה זה שצילם ב-1901 את התמונה האייקונית של הרצל משקיף על נהר הריין ממרפסת חדרו במלון שלושת המלכים בבאזל.

העתק דהוי של המרפסת נמצא במתחם הכניסה להר הרצל: מזנון סטייל פיצוצייה (חטיפים, גלידות וקוקה קולה), המתנאה בשם ההיסטורי.

צילום: טובה הרצל

שלא כמו במרפסת המקורית, אצלנו – כך מכריז השלט בתוך החנות  אפשר גם להניח תפילין...


יום שישי, 24 בפברואר 2023

התנ"ך שלי : זיכרונות אישיים

עמוס חכם בחידון התנ"ך העולמי הראשון, 1958 (צילום: משה פרידן; אוסף התצלומים הלאומי)

מאת אליקים רובינשטיין 

לזכר אמי במלאת שלושים שנה לפטירתה

ולכבוד גיסתי אלקה תבל״א בהגיעה לתשעים

העיתונים מספרים כי בחודש מארס יגיע לישראל, ואף יוצג בה לראווה, התנ"ך העתיק ביותר בעולם שנותר שלם. הוא נכתב כנראה במאה העשירית ומכונה 'קודקס ששון' על שם בעליו. על פי הנמסר, הוא יימכר בחודש מאי במכירה פומבית בניו יורק ומומחי בית המכירות סות'בי מעריכים כי מחירו בין 50-30 מיליון דולר. 

ספרי התנ"ך שבהם השתמשתי ונמצאים בביתי אינם נדירים: הם לא נדפסו בוונציה במאה ה-16 ולא נכתבו בעט סופר. רובם ככולם נדפסו בדפוס אחיד שכמותו תמצאו במיליוני בתים בישראל. מקצתם קיבלתי, כמו כל חבריי, בבית הספר היסודי או התיכון, בצבא ובתחנות שונות בחיי, אחרים קניתים בְּמוֹ כספי, וכולם שירתוני נאמנה למרות פשטותם. 

נהוג לומר על פלוני או אלמוני כי 'התנ"ך שלו' הוא ספר פלמוני. גם אני נשאל לא פעם: מהו התנ"ך שלך? ותשובתי היא: התנ"ך שלי הוא התנ"ך, ספר הספרים. זהו יסוד קיומנו כעם, תשתית חובותינו בין אדם למקום ובין אדם לחברו, ועולם הערכים המוסריים שצריכים להנחות אותנו תדיר. 

גדלתי בבית חדור תנ"ך. ספרי תנ"ך ופירושיהם היו בארון הספרים, ואמי עליה השלום קראה כל ימיה בכל ערב שלושה פרקים בתנ"ך. לימים, בהיותה על ערש דווי, הדבר היחיד שהרגיע את ייסוריה היה האזנה לפרקים בתנ"ך שאחי ואני קראנו באוזניה. אבי המנוח, כדרכם של גוברין יהודאין מאז ומעולם, התמקד בפרשת השבוע, ועליה דרש באירועי בר-מצווה, בבית הכנסת שהקים בבית הספר 'אמונים' שבו למדנו (בית הכנסת, ברחוב צה"ל 7, קרוי כיום על שמו 'אמוני מרדכי'). כילד קטן הצטרפתי להוריי בכל שבת בדרכם להרצאות בתנ"ך שארגנה מועצת גבעתיים, העיר בה גרנו. המאזינים באו מכל קצות הקשת הציבורית, רובם לא-דתיים, כפי שהיתה גבעתיים הקטנה אז, וגם המרצים ברובם היו חילונים (ומהם אזכור במיוחד את ד"ר מנחם נאור).

עוד מזכרונות ילדותי היא ההאזנה הקשובה לחידוני התנ"ך שיזם ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שבהם זכו אנשים כעמוס חכם או הרב יחיא אלשיך. אף אני  מותר היום לגלות  השתתפתי בחידון תנ"ך לנוער. אומנם זכיתי במחוז תל אביב, אך לא צלחה דרכי בתחרות הארצית. 

'נער שמנמן, נמוך קומה במכנסיים קצרים וחבוש כיפה' (על המשמר, 12 בדצמבר 1958)

ברשותי תנ"ך בכריכה מוכספת שעליו הצהרתי אמונים עם התמנותי לבית המשפט העליון, ובו הקדשה של אמי הנושאת את התאריך 11 באוגוסט 1966, יום גיוסי לצה"ל. שם נאמר, בשמה ובשם אבי ואחי: 

גאים ומאושרים על שזכית וזכינו שתשרת בצבא עמך, ועל אדמת מולדתך, אשר כל שעל בה רווי בדם בָּניה, מימי אבותינו ועד ימינו. מי יתן תזכה ונזכה, עוד בזמן שירותך, לחלום הנכסף, השלום! ולקיום דברי ישעיהו 'לא ישא עוד גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה'. הננו מלוים צעדיך בתפילה ובתקוה שתחזור ללימודים, כשמשימתך העליונה שירות העם והמדינה!

ההקדשה שרשמה האם לבנה אלילי (אליקים) על ספר התנ"ך עם כריכתו המוכספת

בהשראת אמי בחרתי בשירות הציבורי. על מצבתה חרתנו את מה שחרתה היא על מצבת אמהּ, סבתי: פסוק בישעיהו (נח 7), שאנו קוראים בהפטרת יום הכיפורים ואותו קיימה בכל מאודה: 'הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת. כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם'.

מצבת קבורתה של שפרה רובינשטיין בבית הקברות נחלת יצחק בגבעתיים (GRAVEZ)

התנ"ך מצוי ליד תיק הטלית שלי. הוא נמצא גם ליד שולחן עבודתי בבית המשפט ולצדו אף קונקורדנציה, לעת מצוא, אף כי כיום גם הטלפון הנייד מכיל הכל מכל כל. בין אם בכתיבת פסקי דין ובין אם בנסיעות בארץ או בחו"ל  תמיד נמצא עמדי ספר תנ"ך. רעייתי מרים ואנוכי משתתפים דרך קבע בימי העיון לתנ"ך שנערכים בישיבת הר עציון באלון שבות. 

הייתי בצעירותי עוזרו של שר החוץ משה דיין. אחד מספריו הבולטים היה לחיות עם התנ"ך (הוצאת עידנים, 1978). דיין ידע תנ"ך היטב וגם אהב תנ"ך, כמותו כדוד בן-גוריון, שחוג התנ"ך בביתו (וגם בבתי נשיאים וראשי ממשלה אחרים שהלכו בדרכו) היה פורום יוקרתי ונכבד. בשיחותיי עם דיין עלה התנ"ך לא אחת, וניכר היה שספר זה היה יסוד חיבתו לארץ וזיקתו לה. בעת היותי עוזרו של דיין זכיתי מספר פעמים להיות מוזמן לביתו של ראש הממשלה מנחם בגין לתה מנחה של שבת אחר הצהריים. בפגישות אלה, שבהן השתתפו גם רעיותינו, שוחחנו בענייני תנ"ך ולא בענייני דיומא. 

סיפר לי בזמנו ידידי הקרוב חיים ישראלי, שפעם נאם בן-גוריון וציטט את הפסוק מן הנביא צפניה (ג 16): 'בַּיּוֹם הַהוּא יֵאָמֵר לִירוּשָׁלַ‍ִם אַל תִּירָאִי צִיּוֹן אַל יִרְפּוּ יָדָיִךְ'

העיתון דבר תיקן את הנאום והדפיס 'ציון אל תרפינה ידיך'. כתב להם בן-גוריון: את ראש הממשלה אפשר לתקן אבל לא את הנביא צפניה...

ואם חשבתי שסיפור משעשע זה היה מנת חלקי בלבד, בא עורך הבלוג דוד אסף ומצא לו מקרא מפורש:

דבר, 16 בדצמבר 1949

חוג תנ"ך בביתו של בן-גוריון בשדה בוקר, 1966 (צילום: פריץ כהן, אוסף התצלומים הלאומי)

את ידידי שלמה ארגוב, שגרירנו המרשים בלונדון, שחייו הפעילים נקטעו בשנת 1982 בכדור מחבל, הייתי מרגיע במקצת בתוך ייסוריו הקשים בקריאת פרקי תנ"ך באוזניו.

חיבת התנ"ך נתנה פירותיה בשנים בהן עסקתי במגעים עם מדינות חוץ. הנסיך הירדני חסן בן טלאל, שלמד עברית מקראית באוניברסיטה באנגליה, התייעץ עמי  הייתי אז ראש משלחת ישראל למשא-ומתן לשלום עם ירדן  כשכתב את נאומו בפתיחת מעבר ערבה (היום מעבר יצחק רבין) בקיץ 1994. הוא השתמש בפסוק מספר הושע (ב 17): 'וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה', ובאמצעותו ביקש לבטא את תקוותו לשגשוג העתידי בערבה. בדומה השתמשתי אני באותו קיץ בפתיחת שיחות השלום עם ירדן בערבה בפסוקים מישעיהו (לה 1, 6) 'יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת ... כִּי נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם וּנְחָלִים בָּעֲרָבָה'. 

באותה הזדמנות העניק לי הנסיך חסן עותק מספרו על הנצרות בעולם הערבי וצירף הקדשה שבראשיתה ציטט באותיות עבריות את הפסוק מישעיהו (נז 19): 'שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר יְהוָה וּרְפָאתִיו'.


במהלך 'ועידת קמפ דייויד' שנערכה ביולי 2000 עמדה סוגיית הר הבית על הפרק. הפלסטינאים כפרו בזיקת העם היהודי ומדינת ישראל אליו, והנשיא דאז ביל קלינטון ביקשני לציידו בפסוקי תנ"ך שעניינם הר הבית. מכומר הכנסיה במקום, קצין בחיל הים, קיבלתי תנ"ך באנגלית ומצאתי בו בקלות שפע של פסוקים שאותם מסרתי לנשיא. כפי שהבינותי, הוא השתמש בהם כדי לדבר בתקיפות אל יאסר ערפאת באשר להר הבית וזיקתו לדת היהודית. 

ג'ון אשקרופט, התובע הכללי (שר המשפטים) של ארה"ב בימי הנשיא ג'ורג' בוש (הבן), נודע בהיותו חובב תנ"ך מושבע. זכורני כיצד במפגש עמו, בראשית שנות האלפיים, בעת כהונתי כיועץ המשפטי לממשלה, 'התחרינו' בציטוט מפרקי תהלים – הוא באנגלית ואני בעברית. למותר לציין שהייתה לכך השפעה לטובה על התקשורת בינינו.

העיקר הוא התוכן. התנ"ך הוא שטר הקניין של עמנו לארצו. הוא ערש ריבונותנו, וככתוב במגילת העצמאות מתש"ח: 'בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי'. 'מדינת ישראל', על פי ההכרזה, 'תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל'. עותק ממגילת העצמאות אני נושא עמי תדיר, לצד משניות.

תפילות ישראל עמוסות בפסוקי ובפרקי תנ"ך; בצד שבח לבורא העולם ופנייה אליו היא גדושה בתובנות מקראיות של ערכי צדק ומוסר. גם בלימוד היומיומי של הגמרא יש פיתוח המחויבות למשפט צדק, גם לחברה וגם ליחידיה, הן בתחום דיני ממונות, הן בתחום דיני העונשין, הן בתחום הציבורי והן במידות הטובות  והיסוד הוא כמובן בתנ"ך. וכשיצאתי עם רעייתי וחברים במסע רגלי ב'שביל ישראל' חלפנו על פני נופים מקראיים, ולא אחת פתחנו את ספר התנ"ך והתחברנו לאירועיו. 

בספרייתי הפרטית עומדים ספרי תנ"ך רבים, בין בפירושיהם המסורתיים שראשיתם ב'מקראות גדולות', ובין פירושים מודרניים כגון 'דעת מקרא' או 'מקרא לישראל'. לצדם עומדים מיטב ספריהם של תלמידי חכמים ושל חוקרים מהאקדמיה, כמו אמנון בזק, בני לאו, יואל בן-נון, יונתן גרוסמן, יאיר זקוביץ וישראל רוזנסון, וגם ספריהם של משפטנים שעסקו בתנ"ך כנקודת בוחן לעקרונות שיפוטיים, כגון ספריהם של דניאל פרידמן ושל חברתי השופטת דפנה ברק-ארז.


בעבודתי השיפוטית הרביתי לצטט ולהסתמך על פסוקי מקרא, בצד דברים מן המשפט העברי בהתפתחותו הבתר-מקראית. לא בכדי נאמרו בקום המדינה, עם כינונה של מערכת המשפט הישראלית, מילות הנצח של הנביא ישעיהו (א 27): 'צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה'. צדקה כביטוי לצדק, וצדקה כאחד הפנים של גמילות חסדים – משתלבים במילה אחת. בעבורי התנ"ך מסמל במישור הערכי גם את האמונה, המצפון והתקוה – ראשי תיבות: אמ"ת. 

שם ספרי שופטי ארץ (שוקן, 1980), על בית המשפט העליון בראשיתו, יסודו בפסוק בתהלים (קמח 11): 'שָׂרִים וְכָל שֹׁפְטֵי אָרֶץ'; את ספרי נתיבי ממשל ומשפט (משרד הביטחון, 2003) הקדשתי לרעייתי מרים, באזכור הפסוק מירמיהו (ב 2): 'זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ'.

אסיים בדברים שאמרתי ביוני 2017, ביום פרישתי מכהונתי כשופט בבית המשפט העליון: 

אחתום בדברי הנביא עמוס (ט 15-13), שהתגשמו ומתגשמים לעינינו, ואת האיחולים שבהם אאחל מעומק הלב למדינת ישראל: 'הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהוָה וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה. וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ'.  
אחד הפסוקים החביבים עלי מאוד הוא 'הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ' (מיכה, ו 8). פסוק זה, בתמצית, כולל את כל התורה כולה על רגל אחת; ודרשו חכמים (בבלי, מסכת סוכה מט, ע"ב) מפי רבי אלעזר: 'עשות משפט – זה הדין, ואהבת חסד  זו גמילות חסדים, והצנע לכת עם אלהיך – זו הוצאת המת והכנסת כלה לחופה'. אהבת חסד (ורשה 1896) הוא גם שם ספרו החשוב של החפץ חיים בדיני מידת החסד, ובהקדמתו הוא מזכיר את הפסוק מספר משלי (כא 21) 'רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד'. ולוואי ומעשיי  ומעשינו  יהיו ראויים לאלה.
שנתו של הכותב נודדת עליו (גלובס, 6 בינואר 2023)

 _____________________________________

השופט (בדימוס) אליקים רובינשטיין היה שופט בבית המשפט העליון וכיהן כמשנה לנשיאה

elyrubinstein@yahoo.com

יום שני, 20 בפברואר 2023

סיפורי מכוניות: חדר נקי, זרע יוסף, מבחן בוזגלו, ויהי אור, מאיר המתוק

א. חדרים נקיים

כל יום לומדים דבר חדש. הנה למשל המושג 'חדרים נקיים'.

איתמר לויתן צילם בתל אביב את המשאית הזו, ועליה הכתובת המוזרה (לכאורה):

השכרת ביגוד לחדרים נקיים

צילום: איתמר לויתן

מה זה יכול להיות?

ובכן, גלישה קצרצרה הובילה אותו לערך 'חדר נקי' בוויקיפדיה, וממנו עולה כי מדובר באזור במפעל שבו נשמרת רמת ניקיון קיצונית (אפילו יותר מאשר בחדר ניתוח). רמה גבוהה כזו נדרשת בעיקר בייצור של שבבים אלקטרונים, שם אפילו גרגר אבק עלול לשבש את הייצור. 

העובדים בחדר הנקי לובשים חליפות מיוחדות העשויות מחומרים שאינם פולטים חלקיקים ומצוידות במערכת נשימה, המונעות את זיהומו של החדר בחלקיקים. הניקיון בחדרים מתבצע כחלק מהעבודה השוטפת בחדר ועם חומרי ניקוי מיוחדים.

הנה כך נראה בגד לחדר נקי:

ב. אנא מזרעא דיוסף

נהג המשאית הזו הצטייד בכתובת מיוחדת במינה: 'אנא מזרעא דיוסף, שלא שלטה ביה עינא בישא'. 

מה מקורה של כתובת זו ומה פירושה?

צילום: גדעון פליישמן

המקור הוא במסכת ברכות של התלמוד הבבלי (כ, ע"א), ושם כתוב לאמור:

רבי יוחנן הוה רגיל דהוה קא אזיל ויתיב אשערי דטבילה. אמר: כי סלקן בנות ישראל ואתיין מטבילה, מסתכלן בי ונהוי להו זרעא דשפירי כוותי. אמרי ליה רבנן: לא קא מסתפי מר מעינא בישא? אמר להו: אנא מזרעא דיוסף קא אתינא, דלא שלטא ביה עינא בישא, דכתיב 'בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן [בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר]' (בראשית, מט 22), ואמר רבי אבהו: אל תקרי 'עֲלֵי עין' אלא 'עוֹלֵי עין'.

ופירושו: האמורא רבי יוחנן, שעליו מסופר כי היה יפה תואר, נהג ללכת לבית הטבילה (מקווה) ולשבת בכניסה. אמר: כאשר בנות ישראל יוצאות ובאות מהטבילה, הן מסתכלות בי ונהיה להן זרע יפה כמוני [בלי ספק הייתה לו דעה טובה על עצמו!]. אמרו לו חכמים, האם אינך חושש מעין הרע (כלומר, ממחשבות זרות על נשים)? אמר להם: אני בא מזרעו של יוסף, שלא שלטה בו עין הרע, כפי שכתוב 'בן פורת יוסף בן פורת עלי עין וכו'. 

האם היותו של הנהג מזרע יוסף שומרת עליו גם מדו"חות תנועה? אתמהה...


ג. מבחן בוזגלו

עוד סיפור משאית, שנהגה הפך את חזיתה לחלון ראווה של אמונתו.


לחיצה על הצילום תגדיל אותו לצפייה נוחה (צילום: יצחק לב)

זה מתחיל בדיוקנאות צדיקים ורבנים בני עדות המזרח. זיהיתי (מימין לשמאל) את עובדיה יוסף, יוסף חיים מבגדד (בן איש חי), הבבא סאלי, יורם אברג'ל, מאיר אבוחצירא, אלעזר אבוחצירא, כולם עליהם השלום.

זה ממשיך במבחר פתגמים, ממורשת ישראל ('שמור וזכור את יום השבת לקודשו'  אין פסוק כזה! אומנם 'שמור וזכור בדיבור אחד' נאמרו, אך בתורה הם מופיעים בשני פסוקים שונים), ומן הים הכללי ('לא קיים אדם שטוב לו בהכל, קיים אדם שרואה את הטוב בהכל'  מקורה של אמרה נפוצה זו אינו ידוע לי, ואני מנחש שאיננו במקורות ישראל).

העיקר שההובלה תצא בזמן ותגיע בזמן, וה' ישמור צאתה ובואה עד עולם.

ד. פרנסה מהתנ"ך

החשמלאי אמיר וטורי הוא כנראה חסיד ברסלב – כך על כל פנים עולה מאיור נורת החשמל שבתוכה נרשם הצירוף הברסלבי 'האש שלך' – אבל יש לו יומרות גדולות הרבה יותר. כמו היה עֵד למעשה בראשית הוא מכריז: 'ויהי אור'.


מילא היומרנות, מה ששבה את לבנו היא הצהרתו: הכבלים נחושת השירות זהב...

צילומים: איתמר וכסלר

ה. מאיר המתוק

הקפה-שחור שתקבלו אצל מאיר המתוק הוא כנראה בלי סוכר...

צילום: גדעון פליישמן

יום שישי, 17 בפברואר 2023

היום יום הולדת: בלוג עונ"ש בן שתים-עשרה

איור: נעם נדב
א. משנה לשנה

משנכנס אדר מרבין בשמחה!

ב-19 בפברואר 2011  חמישה ימים לאחר יום הולדתי  נולד בלוג עונג שבת. לא בדיוק היום אלא בעוד יומיים, אבל יום שישי הוא היום שבו אנו נפגשים. 

הגענו אפוא לשנה השתים-עשרה. מזל טוב! אם הבלוג היה ממין נקבה הוא היה חוגג בת-מצווה, אך כיוון שממין זכר הוא נחכה בסבלנות לחגיגות הבר-מצווה בשנה הבאה.

מיום ההולדת שעבר ועד יום הולדת זה, הבא עלינו לטובה, הופיעו בבלוג 98 פוסטים, ובסך הכל, מאז היווסדו ועד היום, הועלו לאור הבלוג 1,991 פוסטים (או רשימות או רשוּמוֹת), כולל זה הנוכחי. בתוך חודש נחצה את גבול האלפיים.

נדמה לי שאין ביקום האינטרנטי העברי שום דבר שדומה לבלוג הזה, או אפילו מתקרב אליו, בטח לא בהתמדה. כל המפעל הזה עומד לרשות הציבור בחינם, ללא שום חומת תשלום. בהצטברותם הפכו מאות הפוסטים הללו למאגר ידע אדיר וסמכותי בכל התחומים של מדעי היהדות ומדעי ישראל, עם תשומת לב מיוחדת להיסטוריה היהודית ולתולדות הזמר העברי. הם מצוטטים במקומות רבים תוך הפניה הולמת (למשל, עשרות רבות של הפניות בערכי ויקיפדיה שונים שאותם דואג לשלב הקורא הנאמן דוד שי), וכמו שאפשר לצפות, גם מועתקים ומצוטטים בלי הפניה או מִזְכֶּה, במקומות רבים עוד יותר.

הנה דוגמה טרייה, לחיוב כמובן.

הסופרת שהם סמיט, שאותה פגשתי לראשונה בראשית השבוע, הוציאה בימים אלה ספר ילדים חדש ושמו פרחים למשורר הלאומי (דביר, 2023), שאותו הקדישה לסבתה המנוחה ברוריה דוּפַיְן. סבתא ברוריה הייתה פעם נערה צעירה שלמדה בגימנסיה 'תרבות' ברוֹבְנָה שבווהלין ופגשה את ביאליק פעמיים: פעם ראשונה בקבלת הפנים שנערכה לכבודו ברובנה, בנובמבר 1931; ופעם שנייה, לאחר שעלתה לארץ ב-1932, בבית ביאליק בתל אביב. 


סיפור נחמד ואף מקסים, שגם מאוייר לתפארת, ומה שרלוונטי לענייננו הוא הכרת התודה שלה לבלוג עונג שבת:


וכוונתה לסדרת רשימות שפרסמתי לפני כתשע שנים בבלוג, על ביקורי בעיירה רובנה שבאוקראינה ועל גימנסיה 'תרבות' שפעלה שם ('סיפור על אהבה וחושך: מסע אל רובנה של עמוס עוז [ב]', 20 בנובמבר 2014).

לפני כמה שבועות קיבלתי אישור וברכות מ'רבינו גוגל' על מספר החיפושים של בלוג עונג שבת. אין לי מושג מה זה אומר, כי מעולם לא הצבתי 'יעד' כזה. אבל שיהיה... 

ב. אז מה היה לנו השנה...

יום הולדת הוא גם הזדמנות לחשבון נפש. חזרתי ועיינתי בכותרות הפוסטים שהתפרסמו במהלך השנה האחרונה, ושוב התפעלתי – בבחינת יעיד הנחתום על עיסתו – מהגיוון, מהחידוש ובעיקר מהכֵּיפִיוּת של הדברים שהתפרסמו כאן. לא כל פוסט ייכנס להיכל התהילה, מקצתם נועדו רק לשעשע ולתבל את מציאות חיינו בקצת הומור, אבל רוב הפוסטים עוסקים ברצינות במגוון עצום של נושאים.

בדקתי מה היו הפוסטים הנצפים ביותר בשנה זו. הנה עשרת הראשונים במצעד, על קישוריהם:



ולצד אלה היו השנה כתבות מקסימות ומשעשעות שאולי נשמטו מעיניכם ואני ממליץ על קריאתן שוב:


וכמובן, המדורים הרגילים, 'סיפורי רחובות', 'ארץ הקודש', 'מעורב ירושלמי', 'מפה ומשם', 'סיבוב בתל אביב', 'פרנסות של יהודים', 'בורא מיני מזונות' ועוד. רובם ככולם קולטים תמונות שאתם, הקוראים, שולחים לי.

הנה תזכורת לשני שלטי רחובות מביכים שחשפנו השנה.

למשל, רחוב ברל כצנלסון בנתניה. בעיריית נתניה הבינו מהר את גודל הפאדיחה ותיקנו:

צילום: מוקי זוהר

לעומת זאת, בפתח תקווה, ככל הידוע לי, הביזיון עדיין לא תוקן:

צילום: אבישי טייכר

וכמובן גם לנעם נדב, יוצר הלוגו המיתולוגי של הבלוג, שמאייר בכל שנה ברכת יומולדת חדשה, לצלמים המזדמנים והקבועים (איתמר לויתן, טובה הרצל ויוחנן פלוטקין כבר אמרתי?), לציידי השלטים והקוריוזים, ובכלל לכל מי שמגיב, מעודד, תומך, שואל כעניין ומשיב כהלכה. תודה רבה!

ג. זיכרונם לברכה

קרוב ל-4,000 מנויים רשומים ברשימת המדוורים של בלוג עונג שבת. מטבע העולם שבכל שנה ושנה אנו נפרדים ממקצתם. כמה מהם היו מוכרים לי אישית, וקשה עליי פרידתם. הנה אלה מבין קוראינו שהלכו לעלמם בשנה האחרונה ושמותיהם ידועים לי. אזכירם בצער:

חוקרת הספרות והקבלה פרופסור מיכל אורון-ברטוב (אוניברסיטת תל אביב); נירה בן הדור; הגאוגרף וההיסטוריון ד"ר דב גביש (האוניברסיטה העברית); העורכת וחוקרת הלשון העברית אסתר גולדנברג (האקדמיה ללשון העברית); חתן פרס ישראל במחשבת ישראל פרופסור יוסף דן (האוניברסיטה העברית); העיתונאית והסופרת תקוה ויינשטוק; הסופר הדגול וחתן פרס ישראל לספרות אברהם ב' יהושע; הסופר מאיר שבתאי מזר (פפה); העורכת חנה עמית; המשוררת גאולה הודס-פלחן; העורכת והמו"לית ד"ר לאה צבעוני; המחנך וההיסטוריון ד"ר צבי צמרתתמה שוחט.

יהי זכרם ברוך.

בסיור שהדרכתי ב-2017 עם חיים באר (מימין) ביקרנו בלושקי, עיר הולדתו של אליעזר בן יהודה. לאה צבעוני ז"ל (משמאל) הביאה מביתה את כל כרכי מילון בן-יהודה והעניקה אותם שי לראשת העירייה (צילום: דוד אסף)

ד. היו זמנים בעונג שבת


אבישי ליוביץ' מצא בארכיון התיאטרון באוניברסיטת תל אביב הזמנה להשתתפות באסיפה הכללית של אגודת עונג שבת לשנת תרצ"ד (1934-1933), אבל הכניסה מותרת רק לאלה ששילמו את הסכום המינימלי של 600 מיל...


ה. משמיעים על השקלים

הבטחה נוראה: מי שיגרום לי הנאה – אשלם לו במיטבא! (צילום: חיים פיק)

סעיף זה מועתק, פחות או יותר, כלשונו מרשימות יומולדת קודמות – שום דבר לא השתנה...😉

ולעת סיום הדו"ח השנתי הגיעה השעה לקשקש בקופת הצדקה. 

שמירות וישועות לא תקבלו כאן, אבל תודה היוצאת מן הלב – בהחלט כן. כל השתתפות שלכם מרגשת אותי מחדש. אני ממשיל אותה בלבי לאורח שמגיע לסעוד בבית חברו ומביא עמו שי צנוע: ספר, בקבוק יין, בונבוניירה או פרחים.

אז תודה לכל תומכי הבלוג, הקבועים והחד-פעמיים, שהם בעיניי שותפים מלאים למפעל הפרטי, ועוזרים לי להבין כמה חשוב להם הבלוג וכמה הם נהנים ושמחים במעשה ידיי. 

הקוראים יכולים רק לשער בדמיונם איזו השקעה כרוכה בהופעתו הקבועה והנחושה של הבלוג: בכתיבה, בעריכה, בהתחדשות המתמדת, באיתור איורים וביצירת קישורים, בהיבטים הטכניים ובתקשורת השוטפת עם קוראים ועם מתלוננים. לבלוג אין מערכת או מזכירוּת, אין מחלקה טכנית או משפטית ואין מחלקת מינויים, אין אחראי לגרפיקה, אין מי שיטפל בזכויות יוצרים ואין מי שיענה לנודניקים. אני לבדי מטפל בכל אלה, וכל תלונותיכם (ויש כאלה) – עליי.

את רוב הפוסטים אני כותב בעצמי, וגם אלה שנכתבים על ידי אחרים עוברים התקנה ועריכה קפדנית שלי, ככל יכולתי. ענייני הבלוג מעסיקים אותי שעות ארוכות, בכל יום ובכל לילה, בכל שבוע ולאורך כל ימות השנה. אני עושה זאת באהבה ובשמחה, ומקווה שאוכל להמשיך בכך עוד שנים רבות. לבלוג אין 'חומת תשלום' או דמי מנוי והוא פתוח חינם אין כסף לכל מי שרוצה לקרוא בו. אין בו פרסומות או חסויות, ולצערי גם אין מי שיממן אותו ויאפשר לי להקדיש זמן נוסף לשיפורו. 

אם אתם אוהבים את הבלוג ונהנים מקריאתו, כשם שאני נהנה מכתיבתו ומעריכתו, ואם אתם סבורים שיש מקום לגְמוּל ראוי על המאמץ ועל התוצאה, אפשר להשתתף בבלוג במגוון דרכים שמצוינות בתחתיתו של כל מייל שאתם מקבלים ממני בימי שישי.

התרומות שלכם מרגשות ומשמחות אותי, מחזקות ומעודדות להמשיך הלאה. תודה לכל התומכים, שמבינים שגם זמן שווה כסף, ומוצר מקורי, מענג ומוקפד, גם אם הוא מוגש חינם, ראוי לתגמול ולהכרת הטוב.

נתראה 'בשנה הבאה', כלומר ביום שישי הבא...